אפיטף

אפיטף (תרגום מיוונית עתיקה: "על הקבר") הוא כתובת שנחרטת על גבי מצבה. האפיטף בא לספר את שבחי המת ואת תהילתו. בעולם הקלאסי לאפיטף היו גם כללים צורניים. בדרך כלל בצורת שיר של שני טורים. אפיטפים נחרתו גם כסיפורים, גם כציורים ושיבחו את הקרבות הגדולים מעשי הבנייה וחיי השליטים. האפיטפים היו נהוגים בכל רחבי העולם העתיק. המלל של האפיטפים, בכל התקופות, יש בהם עניין רב - ספרותי, היסטורי וביוגרפי. ספרות מחקר שלימה נוצרה אודות האפיטף. ממחקרים אלו לומדים החוקרים רבות על אישים, תקופות, לשונות וסגנונות ספרותיים.

כתיבת האפיטפים נהוגה גם בעולם היהודי. מנהג כתיבת האפיטף הביא גם ליצירת ז'אנר ספרותי של יצירת אפיטפים בדיוניים או אמיתיים, אבל בעלי מגמות וכוונות, שנכתבו בידי משוררים שונים. חלקם נחרתו ממש באבני המצבות של המשוררים, וחלקם נכתבו כשירים ונדפסו בספרי המשוררים.

בעברית ידוע שירו של חיים נחמן ביאליק 'אַחֲרֵי מוֹתִי' ("אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי"), שיש בו הצעה לכתיבת האפיטף. משורר היידיש הגדול איציק מאנגר כתב מספר סונטות שהן אפיטפים לכל דבר. למרות זאת, דווקא אצל היהודים, שהרבו להשתמש באפיטף, לא נוצרה מלה אחת המתרגמת בדיוק את המלה "אפיטף".

דוגמאות של אפיטפים

• 
  אפיטף ממילאנו, שנת 1439
• 
  אפיטף עברי על קברו של יעקב טוגנדהולד, בבית הקברות היהודי בוורשה
• 
  אפיטף עברי מפואר (הכולל אקרוסטיכון) בבית הקברות היהודי בוורשה
• 
  "זעקת שבר"; אפיטף נוסף מבית הקברות היהודי בוורשה