הדלקת הנרות במקדש – הבדלי גרסאות
מ מקטלג לעריכה |
|||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{לעריכה|נדרשת הגהה|נושא=יהדות}} |
{{לעריכה|נדרשת הגהה|נושא=יהדות}} |
||
'''הדלקת הנרות במקדש''' היא [[מצווה]] על פי [[ההלכה]] היהודית אשר התקיימה ב[[בית המקדש]] בבוקר ובערב, כאשר בבוקר בעיקר הוטבו הנרות על ידי הכנתם להדלקה. הנרות הן של [[ |
'''הדלקת הנרות במקדש''' היא [[מצווה]] על פי [[ההלכה]] היהודית אשר התקיימה ב[[בית המקדש]] בבוקר ובערב, כאשר בבוקר בעיקר הוטבו הנרות על ידי הכנתם להדלקה. הנרות הן של [[מנורת שבעת הקנים]] אשר הוצבה בצד הדרומי של [[ההיכל]] אשר הכילו [[שמן זית]]. הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה ולרוב הדעות היא מהות המצווה. בניגוד להטבת הנרות, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו [[כהן]], כל עוד הוא אינו נכנס להיכל<ref>משנה תורה הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה ז</ref>. |
||
==מקור הדין== |
==מקור הדין== |
||
גרסה מ־12:23, 20 בנובמבר 2009
תבנית:לעריכה הדלקת הנרות במקדש היא מצווה על פי ההלכה היהודית אשר התקיימה בבית המקדש בבוקר ובערב, כאשר בבוקר בעיקר הוטבו הנרות על ידי הכנתם להדלקה. הנרות הן של מנורת שבעת הקנים אשר הוצבה בצד הדרומי של ההיכל אשר הכילו שמן זית. הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה ולרוב הדעות היא מהות המצווה. בניגוד להטבת הנרות, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל[1].
מקור הדין
בתורה נאמר: ” ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” ( שמות כז כ-כא).
מדיני המצווה
הדלקת הנרות וטיפול בהם הייתה נעשית בבוקר ובערב. בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי לוג (לוג הוא כשליש ליטר לפי שיטת ר' אברהם חיים נאה) בכל נר, כמות המספקת ללילות החורף הארוכים. בבוקר היו מדליקים מחדש את שני הנרות המזרחיים, במידה והיה צורך, מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד כדברי הפסוק, "נר תמיד" ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר, הדליקו גם אותו. לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. לנרות האחרים שכבו היו מנקים, מחליפים את הפתילה והשמן. אם כל הנרות כבו, היו מדליקים אותם מחדש מאש מזבח העולה. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב[2].
השמן
בפסוק בספר שמות נאמר "שמן זית זך כתית למאור" ומכאן למדו חז"ל שהשמן ששימוש למילוי המנורה היה באיכות הגבוהה ביותר המכונה "ראשון שבראשון"[3]. שמן זה בא מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית ואשר עברו כתישה - ולא טחינה אשר יכול לגרום לעכירות בשמן.
הפתילות
בשונה מהשמן לא הייתה הגדרה ספציפית לחומר שממנו נעשו הפתילות ונקבע להלכה כי כל פתיל שכשר לנרות שבת כשר למנורה, דהיינו כל פתיל שבוער היטב מתאים למצוה. בפועל השתמשו בבד מבגדי כוהנים בלואים"[4].
מטעמי המצווה
מטרת ההדלקת הנרות לא הייתה למטרת תאורה אלא כעדות לכך שהשכינה שורה בישראל [5]. לפאר ולכבד את בית המקדש [6]. ראיה לכך היא אופן עיצוב החלונות של ההיכל, אשר היו מאירים יותר כלפי חוץ מאשר כלפי פנים[7]. רש"ר הירש מפרש על פי נבואת זכריה [8] את אור המנורה כסמל לרוח הדעת והמעשה המושרים על ידי ה' [9].
ראו גם
לקריאה נוספת
- רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה כה.
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תמידין ומוספין ג.
- ספר החינוך, מצווה צח