הדלקת הנרות במקדש

הדלקת הנרות במקדש היא מצווה מדאורייתא שהתקיימה בבית המקדש בנרות של מנורת שבעת הקנים בבוקר ובערב, כאשר בבוקר בעיקר הוטבו הנרות והוכנו להדלקה.

מצווה זו מוזכרת במפורש במקרא: ”וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק כ"ז, פסוקים כ' - כ"א.)

מטרת ההדלקת הנרות לא הייתה למטרת תאורה, אלא כעדות לכך שהשכינה שורה בישראל. טעם נוסף המוזכר בספר החינוך הוא לפאר ולכבד את בית המקדש.

פרטי המצווה

הנרות התבססו על שמן זית כחומר בעירה. הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ולרוב הדעות היא מהות המצווה.^{[דרוש מקור]} בניגוד להטבת הנרות, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.

הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי לוג בכל נר, כמות המספקת גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש במידת הצורך את שני הנרות המזרחיים, מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד כדברי הפסוק ”להעלת נר תמיד” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, ב') ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו. לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנו היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מאש מזבח העולה. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב.

השמן

בפסוק בספר שמות נאמר "שמן זית זך כתית למאור", ומכאן למדו חז"ל שהשמן ששימוש למילוי המנורה היה באיכות הגבוהה ביותר המכונה "ראשון שבראשון". שמן זה בא מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית, ושעברו כתישה - ולא טחינה שעלולה לגרום לעכירות בשמן.

הפתילות

בשונה מהשמן לא הייתה הגדרה ספציפית לחומר שממנו נעשו הפתילות, ונקבע להלכה כי כל פתיל שכשר לנרות שבת כשר למנורה, דהיינו כל פתיל שבוער היטב - מתאים למצוה. בפועל השתמשו בבד מבגדי כוהנים בלואים.