פייף

הפייף כפי שמוצג בספר השעות

פְיֶיף (מצרפתית, fief או feud) הוא מונח מן התקופה הפיאודלית המציין אדמות, רכוש או נכסים מניבי הכנסות שהוענקו לאביר וסאל על–ידי אדון, כתגמול על שירות צבאי כלשהו. נוהג מתן הפיף התפתח בתקופת השושלת הקרולינגית והיה מן הגורמים שתרמו להתפתחותה של אריסטוקרטיה אירופית.

אטימולוגיה

מקור המילה פייף במילה המוקדמת fieu, שבתורה מגיעה מהמונח feudum בלטינית מאוחרת. מילה זו האחרונה, שממנה נגזרה גם המילה "פיאודלי", מגיעה כנראה מן השורש הפרנקי fehu, שמשמעו "רכוש, בקר" (בגרמנית Vieh; באנגלית fee, "תשלום"). המילה הופיעה במחצית השנייה של המאה התשיעית בצורה fevum, ייתכן כתוצר של בלבול בין המילה פִיסְקוּם (fiscum), שבתקופה הקרולינגית ציינה את אחוזות המלך, ובנפיקיום, שהדהדה את המשמעות שניתנה לה כמענק עבור שירות לציבור (פובליקום). המילה הצרפתית fief התקבלה גם באנגלית, בהגייה "פִיף".

בתקופה המרובינגית

ערך מורחב – מנוריאליזם

בתקופה הטרום פיאודלית, היו מעניקים בנפיקיום (beneficium), כלומר מתנת קרקע (פרקריה - precaria), לרוב הייתה זו נחלה חקלאית לשימושו של מקבל המתנה למשך חייו או למשך חיי הנותן. מתנה זו הייתה ניתנת עבור שירותים שניתנו, בעיקר בשדה הקרב ועבור שירותים שהנותן ציפה לקבל בעתיד. המקבל קיבל את זכות השימוש בנכס בלבד. הבעלות נשארה, לפחות באופן תאורטי, בידי הנותן והאדמה הייתה אמורה לחזור לבעליה עם מות המקבל או מות הנותן.

הפייף שהוענק השתנה בהתאם למעמדו של מקבל הפייף, השירות שהוענק וההתחייבויות שנטל על עצמו הווסאל. לרוב היה הפייף אדמה שהוענקה לווסאל באופן מותנה ונותרה להלכה בבעלותו של האדון. לאדון לא הייתה, עם זאת, זכות לבטל את הפייף שהוענק, אלא אם כן הפר הווסאל את שבועתו, או לשנות את ההתחייבות שנדרשה מהווסאל בתמורה לה.

בתקופה הקרולינגית

פייף בצורת אדמה הפך כמעט בכל המקרים לרכושו של הווסאל ולאחר מותו עבר ליורשיו. צורות אחרות של פייף היו בדמות פייף בכסף (Fief de bourse) שכלל סכום כסף שהועבר לווסאל. לרוב היה סכום זה רק אמצעי זמני, שאחריו הוענקה לווסאל אדמה; פייף רנטה (fief rente) שבו הוענק לווסאל סכום כסף שנתי קבוע בתמורה לשירותיו. שיטה זו נפוצה במאה האחת עשרה באנגליה ובצרפת כשיטה לשמר וסאל נאמן וזמין תמיד, שאינו טרוד בניהול אדמותיו; ופייף אישי (Fief en l'air או fief incorporel) שכלל זכויות שהוענקו לווסאל, בלי הענקת אדמה.

מקבל הפייף נטל על עצמו התחייבויות שונות לתגמול בתמורה לו. ההתחייבות הבסיסית ביותר הייתה פייף אדון (fief lige), שבו הווסאל והאדון נשבעו זה לזה אמונים בשבועת הומגיום ופידליטס לסייע זה לזה; פייף דגל (fief banneret) שבו הווסאל התחייב לספק לאדון צבאות במספר ובכמות מוסכמת מראש, כאשר האדון ידרוש אותם; ופייף אישי (fief de corps) שהייתה מחויבות אישית של הווסאל להעניק שירותים לאדון.

הפייפים השונים נחלקו לחמישה סוגים נפרדים:

• תת-פייף (Arrière-fief): פייף כפוף לפייף של אדם אחר.
• פייף ראשי (Fief dominant): פייף עצמאי.
• פייף משרת (Fief servant או fief mouvant): פייף כפוף לפייף של אדם אחר.
• פייף כבוד (Fief de dignité): פייף ראשי (מחוז, דוכסות, רוזנות).
• פייף אבירות (Fief de haubert או Fief de chevalier): טירה סניורית.

פייף טיפוסי היה אחוזה ששטחה בערך ארבעה עד שמונה קמ"ר, שכללה מבנים, אסמים וגנים. בפייף היה בדרך כלל אולם, אך לא תמיד בית אחוזה, מבנים דתיים (לרוב כנסייה), טחנת קמח, בית בד או בית יין. סביבם השתרעו בדרך כלל אדמות ראויות לעיבור, אפרים, שדות מרעה, בריכות דגים ויערות. השדות עובדו על פי שיטת שלושת השדות, כששדה אחד מוקדש ליבולי חורף, אחד ליבולי קיץ והשלישי מוּבר בכל שנה. האדמה עובדה על–ידי צמיתים, שזכויות העיבוד שלהם היו אף הן, בדרך כלל, מוּרשות.