לדלג לתוכן

תפריט ניווט

הבדלים בין גרסאות בדף "אוברטורה"

הוסרו 27 בתים ,  לפני 10 שנים
מ
הגהה
(←‏מקורות: Overture)
מ (הגהה)
[[תמונה:Ouverture.jpg|שמאל|ממוזער|250px|העמוד הראשון באוברטורה הצרפתית של באך]]
'''אוּבֶרְטוּרָה''' (מ[[צרפתית]]: '''Ouverture'''), שפירושה "פתיחה",) היא הקדמה אינסטרומנטלית ל[[יצירה מוזיקלית|יצירה]] [[מוזיקה|מוזיקלית]], על פי רוב יצירה [[דרמה|דרמטית]] (כגון [[מחזמר]] או [[אופרה]]), יצירה ל[[מקהלה]] (כגון [[אורטוריה]]), או, לפעמים, אף ליצירה אינסטרומנטלית.
 
ב[[קולנוע]] ובמחזמר האוברטורה מהווה על פי רוב מחרוזת של השירים הקליטים ביצירה.
 
בעבר שימשה המילה לציין גם קובץ פרקים או ריקודים, הידוע גם כ[[סוויטה]]. יצירות מאוחרות יותר, כגון האוברטורה של [[בטהובן]] "לאונורה מס' 3", מציינות מעבר בין התפיסה של האוברטורה כהקדמה לבידור דרמטי לבין צורות מוזיקליות כ[[פואמה סימפונית]], שהן יצירות העומדות בזכות עצמן.
יצירות מאוחרות יותר, כגון האוברטורה של [[בטהובן]] "לאונורה מס' 3", מציינות מעבר בין התפיסה של האוברטורה כהקדמה לבידור דרמטי לבין צורות מוזיקליות כ[[פואמה סימפונית]], שהן יצירות העומדות בזכות עצמן.
 
==תולדות האוברטורה==
===המאה ה-17===
 
האוברטורה הופיעה לראשונה ב{{ה|מאה ה-17}}. ה[[טוקטה]] בתחילת [[אורפאוס]] של [[מונטוורדי]] היא שילוב של תרועה ברברית בכל כלי נגינה אפשרי עם קטע מלודי הקרוי [[ריטורנלו]]. מכיוון שזה הפרק האינסטרומנטלי הראשון הפותח [[אופרה]], ניתן לקרוא לו אוברטורה. כצורת אמנות, החלה האוברטורה להופיע ביצירות של [[ז'אן באטיסט לולי]]. לולי יצר תבנית שמהווה, גם אם הוא עצמו לא דבק בה תמיד, את האוברטורה ה[[צרפת|צרפתית]] הטיפוסית עד לתקופת [[יוהאן סבסטיאן באך]] ו[[גאורג פרידריך הנדל]] (שיצירותיו עשו אותה לקלאסיקה). האוברטורה הצרפתית הזאת מופיעה כמבוא איטיאטי ב"מקצב מנוקד" מודגש (כלומר, יאמבוס מוגזם, אם מתעלמים מן ה[[אקורד]] הראשון), ואחריו פרק תוסס בסגנון פוגאטו. המבוא האיטי חזר תמיד על עצמו, והפרק המהיר הסתיים לעתים בשיבה לקצב ולחומר האיטי וחזר גם הוא על עצמו (ראו האוברטורה הצרפתית של באך ב-Clavierübung [תרגיל לכלי-מקלדת] מס' 2). לאחר האובטורה הצרפתית האופראית באה, לעתים קרובות , סדרה של נעימות מחול לפני עליית המסך. מכאן החל השימוש באוברטורה כפרלוד ל[[סוויטה]]; והאוברטורה הצרפתית של באך ב"קלאוויראיבונג" מעידה על כך, בהיותה כמות שהיא מבוא לסוויטה של שבעה ריקודים. מאותה סיבה, [[סוויטות תזמורתיות (באך)|ארבע הסוויטות התזמורתיות של באך]] נקראות אוברטורות; ושוב, הפרלוד לפרטיטה הרביעית בקלאוויראיבונג הוא אוברטורה.
לקצב ולחומר האיטי וחזר גם הוא על עצמו (ראו האוברטורה הצרפתית של באך ב-Clavierübung [תרגיל לכלי-מקלדת] מס' 2). לאחר האובטורה הצרפתית האופראית באה, לעתים קרובות , סדרה של נעימות מחול לפני עליית המסך. מכאן החל השימוש באוברטורה כפרלוד ל[[סוויטה]]; והאוברטורה הצרפתית של באך ב"קלאוויראיבונג" מעידה על כך, בהיותה כמות שהיא מבוא לסוויטה של שבעה ריקודים. מאותה סיבה, [[סוויטות תזמורתיות (באך)|ארבע הסוויטות התזמורתיות של באך]] נקראות אוברטורות; ושוב, הפרלוד לפרטיטה הרביעית בקלאוויראיבונג הוא אוברטורה.
 
באך יכול היה להשתמש באובטורהבאוברטורה הצרפתית לקטעי מקהלה ואפילו לטיפול ב[[כוראל|כוראלים]]. כך קרה שהאוברטורה, ששמה יאה לה, לסוויטה התזמורתית הרביעית, הייתה למקהלה הראשונה ב[[קנטטה]] ה[[כנסייה|כנסייתית]] Unser Mund so voll Lachens. המקהלות של הקנטטות Preise Jerusalem den Herrn ו- Höchstו־Höchst erwünschtes Freudenfest כתובות בצורת אובטורה; ובראשונה בשתי הקנטטות הנושאות את השם Nun komm der eiden Heiland משתמש באך בתחבולה מחוכמת להתאים את צורת האוברטורה לטיפול כוראלי.
כתובות בצורת אובטורה; ובראשונה בשתי הקנטטות הנושאות את השם Nun komm der Heiden Heiland
משתמש באך בתחבולה מחוכמת להתאים את צורת האוברטורה לטיפול כוראלי.
 
==סגנון סונאטה==
 
עם עליית המוזיקה הדרמטית וסגנון ה[[סונאטה]], לא התאימה עוד האוברטורה הצרפתית ל[[אופרה]] ו[[כריסטוף ויליבלד גלוק|גלוק]] (שהערותיו בנושא תפקיד האוברטורות בהקדמה ל"אלצ'סטה" הן היסטוריות) התבסס על מודלים [[איטליה|איטלקיםאיטלקיים]] של מרקם חופשי, המאפשר טכניקה סוחפת ורצופת ניגודים בולטים. עד שהגיע זמנן של יצירותיו המאוחרות של [[וולפגנג אמדאוס מוצרט]], כבר הייתה הבחנה ברורה בין האוברטורה בסגנון הסונאטה לבין מוזיקה [[סימפוניה|סימפונית]] מובהקת. היא בנויה מפרק מהיר (עם מבוא איטיאטי או בלעדיו), ב[[צורת סונאטה]] במרקם רופף וללא חזרות, במקרים רבים ללא קטע פיתוח, אבל לפעמים מחליפה את קטע הפיתוח אפיזודה [[מלודיה|מלודית]] איטיתאטית. דוגמאות להחלפה כזאת הן הסימפוניה בסול מז'ור של מוצרט, שהיא אוברטורה לאופרה לא-ידועהלא־ידועה, והאוברטורות שלו לאופרות [[החטיפה מן ההרמון]] ו"הבעל המרומה", שבשתיהן המסך עולה בנקודה השופכת אור דרמטי ראוי לציון על צורה מיוחדת. האוברטורה ל[[נישואי פיגארו]] נועדה בתחילה לכלול קטע איטיאטי דומה באמצעה, אבל מוצרט סילק אותו ברגע שהחל בכתיבה. בידי [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]] גדל עוד יותר השוני בין סגנון האובטורההאובאטורה וצורתה לזה של הסימפוניה, אבל האוברטורה לא הייתה עוד נחותה לסימפוניה; והגרסה הסופית של האובטורההאוברטורה לליאונורה (זו המוכרת כמספר 3) היא רחבת הממדיםהגדולה ביותר כפרק תזמורתי יחיד, שנכתב אי פעם בהתבסס על סגנון הסונאטה.
 
==אופרה מודרנית==
 
באופרה המודרנית האוברטורה, פתיחה, "פורשפיל", "איינלייטונג", מבוא או כל שם אחר שתיקרא, הינההיא, בדרך כלל, לא יותר מקטע מן המוזיקה, המנוגן לפני עלות המסך. [[טנהויזר]] היא הדוגמה האחרונה בעלת החשיבות לאוברטורה המהווה (כפי שנכתבה במקורה) יצירה אינסטרומנטלית שלמה, שמקדימה אופרה בסגנון [[טרגדיה|טרגי]] ו[[דרמה|דרמטי ]] רצוף. באופרות קלילות יותר, שם יש עדיין קיום לחלוקה למדורים שונים באופיים, אוברטורה הניתנת להפרדה איננה יוצאת דופן, אף כי אפילו [[כרמן]] מיוחדת בדרמטיות של האוברטורה, הצופה את הסיום הטרגי ומובילה ישירות אל עליית המסך. ההקדמה (פורשפיל) של [[ריכרד וגנר]] ל[[לוהנגרין]] היא פרק עצמאי, קצר, המתבסס על המוזיקה של "הגביע הקדוש". עם כל התזמור הנפלא שלו, יופיו הרומנטי והזדהותו עם המוזיקה של המערכה הראשונה והשלישית שיבואו בהמשך, אין הוא מייצג התנתקות מרחיקת לכת יותר מצורת האוברטורה הקלאסית כפי שבאה לביטוי חמישים שנה קודם לכן באוברטורות המעניינת של Méhul ל"אריודאנט" ו"אותאל". בזו האחרונה נשמע פעמים אחדות קול על הבמה לפני עליית המסך.
 
ההקדמה לאופרה "המייסטרזינגר", עם היותה נעימה מאוד לאוזן כשלעצמה וזקוקה רק לעוד [[אקורד|אקוורד טוניקה]] אחד כדי להביאה לסיום, מאבדת, במידה שאין לשערה, מעידונה כשהיא מסתיימת כך באולם [[קונצרט|קונצרטים]]. במעמדה הנאות, השיא, החורג מפרופורציה בכל מצב אחר, מוביל אל עליית המסך, וזו מציגה לפני המאזיוהמאזין שפע כזה של תחושות דרמטיות ומרהיבות, שדי בהן כדי לפצותו על אותו [[קרשנדו]] אינסטרומנטלי ממושך במבוא. ההקדמה ל[[טריסטן]] צוידה בסיום יפה ומותאם כהלכה לשימוש קונצרטנטי, שכתב וגנר עצמו, ואורכו ודקויותיו הניכרים של הדף הנוסף מלמדים, עד כמה לא הייתה ההקדמה המקורית מכוונת לקיום עצמאי. ואחרונה בשורה, ההקדמה ל[[פרסיפל]] היא חיבור מוזיקלי, שאם כי וגנר השלים אותו לביצוע קונצרטנטי בהוספת כמה תיבות, הרי כוחו ובהירותו באים לביטוי באופן המובהק ביותר כ[[פרלוד]] למתכונת כבירה כזו או אחרת. הפרלודים התזמורתיים לארבע הדרמות של [[טבעת הניבלונגים|מחזור הטבעת]] חבים את כל משמעותם להיותם הכנות גרידא לעליית המסך; ואי אפשר לאמור על יצירות אלה שיש להן אוברטורות יותר משאפשר לאמור זאת על "פלסטף" של [[ג'וזפה ורדי|ורדי]] ו"סאלומה" של [[ריכרד שטראוס|שטראוס]], שבהן המסך עולה עם צליל המוזיקה הראשון.
 
==מחזות זמר של ברודוויי==
הצורה האחרת של האוברטורה נועדה לביצוע כיצירה קונצרטנטית נפרדת (ראו גם [[פואמה סימפונית]]), המשוחררת מתלות ב[[ליברית]], אם כי אינה מוגדרת ככזו, לא בשל צורתה ואופיה המוזיקליים אלא בגלל הכותרת שנותן לה המלחין עצמו ואופן הערכתו אותה.
 
לדוגמה, [[פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי|צ'ייקובסקי]] לא סיווג את "[[הפתיחה 1812]]" כ[[פואמה סימפונית]] והיא נודעת כאוברטורה קונצרטנטית. גם "רומיאו ויוליה" שלו, הנודעת לא פחות, מתוייגתמתויגת כ"פתיחה בנוסח פנטזיה". במועד מוקדם יותר בהתפתחות המוזיקה של [[התקופה הרומנטית]], כתב [[פליקס מנדלסון|מנדלסון]] את הפתיחות "מערת פינגל" (המוכרת גם בשם "ההיברידים") ו"ים שקט ונסיעה צלחה", ו[[הקטור ברליוז]] חיבר את "קרנבל רומאי", בלי לייחס אותן לאיזו שהיא ליברית.
 
בהמשך, בתקופה שלאחר פיתוח הפואמה הסימפונית, כתב [[יוהנס ברהמס]] את "פתיחה אקדמית" אופוס 80 ואת "פתיחה טרגית" אופוס 81, שעושר הרגשות הכלול בהיקפה המצומצם מקנה לה את הזכות להיקרא פואמה סימפונית, אך המלחין לא הגדיר אותה כך.
 
==מקורות==
* {{בריטניקה 11|ערך=Overture|ללא קישור=1}}
 
[[קטגוריה:מבנים מוזיקליים]]