הדלקת הנרות במקדש – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
כנס לקטגוריה "כהונה"
←‏פרטי המצווה: תיקון משפט שהייתה עליו דרישת מקור
שורה 6: שורה 6:


==פרטי המצווה==
==פרטי המצווה==
הנרות התבססו על [[שמן זית]] כחומר בעירה. הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ולרוב הדעות היא מהות המצווה.{{מקור}} בניגוד להטבת הנרות, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו [[כהן]], כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.{{הערה|[[משנה תורה לרמב"ם]], הלכות ביאת המקדש, פרק ט', הלכה ז'.}}
הנרות התבססו על [[שמן זית]] כחומר בעירה. הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה: בניגוד להטבת הנרות, הנעשית על ידי [[כהן]] בלבד, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.{{הערה|[[משנה תורה לרמב"ם]], הלכות ביאת המקדש, פרק ט', הלכה ז'. לדעת ה[[ראב"ד]] שם הדבר אסור לכתחילה.}}


הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי [[מידות ומשקלות תורניים#לוג, רובע|לוג]] בכל נר, כמות המספקת גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש במידת הצורך את שני הנרות המזרחיים, מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד כדברי הפסוק {{הדגשה|להעלת נר תמיד|ויקרא כד ב|ספר ויקרא, פרק כ"ד, ב'}} ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו. לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנו היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מ[[אש]] [[מזבח העולה]]. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב.{{הערה|[[משנה]], [[מסכת תמיד]], פרק ג', משנה ח'. על פי פירוש [[עובדיה מברטנורה]].}}
הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי [[מידות ומשקלות תורניים#לוג, רובע|לוג]] בכל נר, כמות המספקת גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש במידת הצורך את שני הנרות המזרחיים, מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד כדברי הפסוק {{הדגשה|להעלת נר תמיד|ויקרא כד ב|ספר ויקרא, פרק כ"ד, ב'}} ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו. לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנו היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מ[[אש]] [[מזבח העולה]]. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב.{{הערה|[[משנה]], [[מסכת תמיד]], פרק ג', משנה ח'. על פי פירוש [[עובדיה מברטנורה]].}}

גרסה מ־13:00, 1 ביוני 2010

הדלקת הנרות במקדש היא מצווה מדאורייתא שהתקיימה בבית המקדש בנרות של מנורת שבעת הקנים בבוקר ובערב, כאשר בבוקר בעיקר הוטבו הנרות והוכנו להדלקה.

מצווה זו מוזכרת במפורש במקרא: ”וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק כ"ז, פסוקים כ' - כ"א.)

מטרת ההדלקת הנרות לא הייתה למטרת תאורה, אלא כעדות לכך שהשכינה שורה בישראל.[1] טעם נוסף המוזכר בספר החינוך הוא לפאר ולכבד את בית המקדש.[2]

פרטי המצווה

הנרות התבססו על שמן זית כחומר בעירה. הטיפול בנרות והכנתם להדלקה הם חלק מרכזי במצווה, ובמובן מסוים אף חשוב מן ההדלקה עצמה: בניגוד להטבת הנרות, הנעשית על ידי כהן בלבד, הדלקת המנורה יכלה להיעשות על ידי אדם שאינו כהן, כל עוד הוא אינו נכנס להיכל.[3]

הדלקת הנרות והטיפול בהם נעשו בבוקר ובערב; בערב הודלקו כל הנרות עם כמות שמן של חצי לוג בכל נר, כמות המספקת גם ללילות החורף הארוכים, ובבוקר היו מדליקים מחדש במידת הצורך את שני הנרות המזרחיים, מכיוון שהנר השני ממזרח היה צריך להיות דלוק תמיד כדברי הפסוק ”להעלת נר תמיד” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, ב') ובכדי שלא לדלג על הנר המזרחי ביותר ולפחות מכבודו הדליקו גם אותו. לפני ההדלקה מחדש, היו מוסיפים לנרות שמן ומסירים את האפר מהפתילה. באותה הזדמנו היו מנקים ומחליפים את הפתילה והשמן לנרות האחרים שכבר כבו. אם כל הנרות כבו היו מדליקים אותם מחדש מאש מזבח העולה. הדלקת כל שבעת הנרות הייתה נעשית רק בערב.[4]

השמן

בפסוק בספר שמות נאמר "שמן זית זך כתית למאור", ומכאן למדו חז"ל שהשמן ששימוש למילוי המנורה היה באיכות הגבוהה ביותר המכונה "ראשון שבראשון".[5] שמן זה בא מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית, ושעברו כתישה - ולא טחינה שעלולה לגרום לעכירות בשמן.

הפתילות

בשונה מהשמן לא הייתה הגדרה ספציפית לחומר שממנו נעשו הפתילות, ונקבע להלכה כי כל פתיל שכשר לנרות שבת כשר למנורה, דהיינו כל פתיל שבוער היטב - מתאים למצוה. בפועל השתמשו בבד מבגדי כוהנים בלואים.[6]

הערות שוליים

  1. ^ מסכת מנחות, דף פ"ו, א'.
  2. ^ ספר החינוך, מצוה צ"ח.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ט', הלכה ז'. לדעת הראב"ד שם הדבר אסור לכתחילה.
  4. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ח'. על פי פירוש עובדיה מברטנורה.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ו, א'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, א'.