שביתת הימאים (1951)

שביתת הימאים היא מאבק מקצועי קשה של ימאי ישראל שעורר הד רב בדעת הקהל בשנות המדינה הראשונות.

שביתת הימאים החלה בחודש נובמבר 1951, לאחר סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית. באותה עת היה למדינת ישראל רק נמל ספנות אחד בים התיכון, נמל חיפה, וימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת מועצת פועלי חיפה. בסוף שנת 1951 ניצחה בבחירות למועצת איגוד הימאים רשימת מועמדים על-מפלגתית ברוב של כמעט מאה אחוזים מן הקולות. המועצה הנבחרת רצתה להשתחרר מחסות מועצת פועלי חיפה ולייסד ארגון ארצי עצמאי של ימאים במסגרת ההסתדרות. כמו כן, טען האיגוד כי פקידי ההסתדרות בחיפה דואגים יותר לאינטרסים של חברת הספנות הגדולה צים שהייתה שייכת להסתדרות ולסוכנות היהודית, מאשר לאינטרסים של הימאים.

ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת רב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ' ורב המלחים נמרוד אשל, אנשי תנועת ההעפלה לשעבר, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות.

בנמל חיפה פרצו תגרות קשות והמשטרה, בעזרת סדרני הפועל, ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידה את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. הממשלה התנגדה בחריפות לשביתה, וראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הכריז בכנסת כי "לא הייתה ואינה קיימת כל שביתה. נעשה נסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". כצעד לשבירת השביתה נשלחו צווי גיוס לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות מפ"ם ומק"י.

לאחר שביתה של שישה שבועות נקראו מנהיגי הימאים, בעודם משרתים במילואים, לשולחן הדיונים. השביתה הסתיימה בהסכמה לאחר שהימאים קיבלו הבטחה כי השובתים לא יפוטרו ויוחזרו לעבודה בספינותיהם.

השביתה והאירועים האלימים שהיו כרוכים בה, וכן הפעלתו של צה"ל להתערבות בסכסוך עבודה אזרחי, עוררו סערה ציבורית במדינה הצעירה. לצד הימאים עמד במשך כל זמן השביתה השבועון "העולם הזה" בעריכתו של אורי אבנרי. סיוע נוסף קיבלו הימאים השובתים מנתן אלתרמן, שהקדיש שניים מטורי "הטור השביעי" שלו למאמרי תמיכה בהם.

ראו גם

• איגוד מקצועי

לקריאה נוספת

• נמרוד אשל, שביתת הימאים, הוצאת עם עובד, 1994.