אש יוונית – הבדלי גרסאות
מ בוט משנה: ko:그리스의 불 |
מ בוט מוסיף: be:Грэчаскі агонь |
||
| שורה 27: | שורה 27: | ||
[[an:Agua ardent]] |
[[an:Agua ardent]] |
||
[[ar:نار الإغريق]] |
[[ar:نار الإغريق]] |
||
[[be:Грэчаскі агонь]] |
|||
[[bg:Гръцки огън]] |
[[bg:Гръцки огън]] |
||
[[bs:Grčka vatra]] |
[[bs:Grčka vatra]] |
||
גרסה מ־00:23, 19 בנובמבר 2010
אש יוונית, הידועה גם בשם אש ביזנטית או אש נוזלית היא אמצעי לחימה שהיה בשימוש האימפריה הביזנטית, ועל פי המסופר הומצאה בידי פליט נוצרי מסוריה בשם קליניקוס מהליופוליס.
האש היוונית הייתה חומר הצתה נוזלי מסוכן והרסני מאוד, שניתן היה להתיזו ביבשה ובים, והוא בא לידי שימוש בעיקר בים. אוניות ביזנטיות היו מצוידות בכלים שמתוכם נורו סילונות אש יוונית על האויב. ספינות אויב נמנעו מלהתקרב לצי הביזנטי, משום שהאש היוונית העניקה לו יתרון בלתי מעורער.
תהליך הכנתה של האש היוונית נשמר בסודיות רבה, ועד היום לא יודעים בוודאות מה היו מרכיביה, אך ניתן לשער שהייתה מורכבת מנפט, עטרן וגופרית, מעורבבים בסיד חי וחומרים אחרים. מרכיבים אלה העניקו לאש היוונית את היכולת לבעור כמעט בכל תנאי, ועל-פי השמועה - אפילו מתחת למים (יכולת שלה תרם מרכיב משוער נוסף - מגנזיום).
האש היוונית תרמה לרבים מניצחונותיהם של הביזנטים, והיא מסבירה את משך החיים הממושך של האימפריה הביזנטית, במיוחד בסוף ימיה, כאשר היו לה מעט מאוד לוחמים. לראשונה נעשה בה שימוש בשנת 672 כנגד צי ערבי, ומהר מאוד הפכה לאחד מכלי הנשק המאיימים ביותר של ימי הביניים. מפעילי האש היוונית סבלו מבעיות בטיחות, ולעתים עלו באש הספינות הביזנטיות עצמן.
המתקנים להתזת אש יוונית היו הלהביורים הראשונים.