טומאת אוכלים – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 10: שורה 10:
==סוגות המאכלים==
==סוגות המאכלים==
===מאכלים שהוכשרו לקבל טומאה===
===מאכלים שהוכשרו לקבל טומאה===

המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון<ref>ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי [[מסכת בבא מציעא]] דף כב עמוד ב.</ref>. הרטבה זו נקראת [[הכשר לטומאה]]<ref>ראו למשל משנה [[מסכת עוקצין]] פרק ג משנה א.</ref>, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא<ref>משנה [[מסכת מכשירין]] פרק ו משנה ג</ref>.
המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון<ref>ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי [[מסכת בבא מציעא]] דף כב עמוד ב.</ref>. הרטבה זו נקראת [[הכשר לטומאה]]<ref>ראו למשל משנה [[מסכת עוקצין]] פרק ג משנה א.</ref>, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא<ref>משנה [[מסכת מכשירין]] פרק ו משנה ג</ref>.

דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם|מקור={{תנ"ך|ויקרא|יא|לה}}}}. בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. יחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שה[[גדר]] הוא - כל דבר שאין '''סופו''' לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק [[רבי יוסי]] שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.


באופן רגיל די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך [[קטן (הלכה)|קטן]], אין לו [[מחשבה (הלכה)|מחשבה]]. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).
באופן רגיל די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך [[קטן (הלכה)|קטן]], אין לו [[מחשבה (הלכה)|מחשבה]]. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).

===מיני המאכלים===
===מיני המאכלים===
המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):
המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):

גרסה מ־03:44, 2 בינואר 2011

טומאת אוכלין היא אחת ממיני הטומאה, ושם כולל לכל דיני הטומאות הקשורים לאוכל, הן הטומאות הבאים על ידי האוכלים, ובעיקר לטומאות החלים על האוכלים.

הגדר ההלכתי

אוכלים המקבלים טומאה: כל אוכל, שנרטב במים, ונגע בו לאחר מכן דבר טמא בדרגת "אב הטומאה" או "אבי אבות הטומאה", האוכל טמא ומטמא. הכלל הוא, שרק אוכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה - טומאה נבילה, צריך להיות מוכשר על ידי מים[1].

למרות שבהמה מפרכסת מטמאת טומאת אוכלין, היא אינה מטמאת טומאת נבילות, שכן טומאת נבילות היא רק על בהמה שמתה לגמרי, שכן הציווי בתורה בה נכתבה האזהרה על טומאת נבילות, נכתבה בלשון מיתה - ”וכי ימות מן הבהמה”.

אוכלים המחילים טומאה: בשר של נבילה - בשרו של בעל חיים מת, מטמא אוכלים אחרים, אם כי נבילה מטמאת שני מיני טומאות: טומאת אוכלים, - טומאה לטמא אוכלים, וטומאת נבילות - טומאה חמורה יותר, לטמא בני אדם וכלים. לטומאת נבילות דינים אחרים בתכלית. אין לה את דיני "שומר"[2], ועוד חילוקים נוספים.

באוכל יש שלושה חלקים: האוכל עצמו, חלק הנספח לאוכל כשומר כמו קליפות של פרי, עור של בעל חיים, וחלק הנספח לאוכל כ"יד" שכן הוא משמש כידית לאוכל, שאוחזים את האוכל בלפיתתו, כמו עור של בהמה.

סוגות המאכלים

מאכלים שהוכשרו לקבל טומאה

המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון[3]. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה[4], מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא[5].

דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה:

וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם

. בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. יחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שהגדר הוא - כל דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק רבי יוסי שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.

באופן רגיל די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך קטן, אין לו מחשבה. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).

מיני המאכלים

המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):

  1. חוּלִין - אוכל רגיל, שאין בו כל קדושה.
  2. מעשר שני, אותו מפריש האדם מיבולו, ואוכל בירושלים.
  3. תרומה, שניתנת לכהן.
  4. קודש, בשר הקרבנות, שנאכל על ידי הכהנים בבית המקדש או על ידי הבעלים בירושלים (בכל קרבן כעניינו).

קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין דרגות הקדושה של המזון[6]:

ההבדל המרכזי בין חולין לבין כל שאר הסוגים הוא, שאת החולין מותר לאכול בטומאה (ראו לעיל: האם חובה להיות טהור?), ואילו את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה", וראו להלן). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא[7].

הבדל נוסף בין סוגי המזון לגבי האופן בו הם נטמאים: ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא ביתר קלות. מבין הדרגות השונות של טומאה (ראו להלן: דרגות הטומאה), החולין והמעשר השני עשויים להיטמא רק מ"ראשון לטומאה", וכך יהיו הם "שני לטומאה". התרומה עשויה להיטמא גם מ"שני לטומאה", ותיחשב כ"שלישי". הקודש נטמא גם מ"שלישי לטומאה", וייחשב כ"כרביעי"[8].

הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא טבול יום, ראו להלן: דרכי היטהרות). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע. ראו לעיל: הדברים המטמאים) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש[9].

מפרכסת

המשנה במסכת חולין[10] פוסקת שבהמה טמאה שנשחטה על ידי יהודי, או בהמה טהורה שנשחטה על ידי גוי ועדיין מפרכסת מטמאת טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבלה.

לפי הסברו של רש"י, בעל חיים המטמא טומאת אוכלין, הוא רק בעל החיים שנשחט כראוי שחיטה כשרה, מכיון שלוּ הייתה זו בהמה טהורה שנשחטה על ידי יהודי, היתה היא כשרה לאכילה. באופן כזה ניתן להחשיב את בעל החיים ל"אוכל", בשתי האופנים הבאים:

  • אם יהודי שחט אותה, ניתן להחשיבה כאוכל, אם היהודי חשב במחשבתו שהשחיטה היא לצורך אכילת הגוי. ליהודי יש כח רוחני להפוך בהמה ל"אוכל" על ידי שחיטה, שכן לעם ישראל הותרה בהמה מיד עם שחיטתה, עוד לפני גמר מותה.
  • באופן דומה, אם גוי שחט בהמה לצורך יהודי, נחשבת הבהמה עם שחיטתה ל"אוכל", שכן מכיון שהבהמה מיועדת ליהודי, שלו הותרה הבהמה בשחיטה, ניתן להחשיב את הבהמה כאוכל למרות שבאופן ספיצפי זה הבהמה אינה כשרה לאכילה.

בשר של בהמה מפרכסת שנשחטה כראוי, צריך הכשר של מים ממקום אחר. דמו של בעל החיים עצמו אינו נחשב למשקה, שכן רק "דם חללים" דם של בהמה שנהרגה נחשב לאחד ממיני המשקים, ו"דם שחיטה" - דם של בהמה שנחשטה כהלכתה וראויה לאכילה נחשבת כמים כאמור בפסוק "על הארץ תשפכנו כמים". אך בהמה טמאה שנחשטה כראוי, צריכה הכשר של מים ממקום אחר, מלבד דם בעל החיים עצמו. מפרכסת, אינה נחשבת כבשר שעומד לטמא טומאת נבילות, שכן ביכולתו של השוחט לחתוך אותה לחתיכן קטנות פחות מכזית, לפני שתמות, כך שכשתמות היא לא תטמא בטומאת נבילות.

שומר

דין "שומר", הוא שכל דבר הנספל לאוכל כשומר, ומהווה שמירה על האוכל מאיזה סיבה שהוא, נחשב לחלק מהאוכל, לשני דינים: האחד, שאם נגע בשומר דבר טמא נטמא גם האוכל, והשני בכך שהוא מצטרף לשיעור האוכל; כלומר, שיעור האוכל כדי שיהיה טמא, הוא כזית. אם האוכל עצמו אינו בגודל של זית, רק בצירוף קליפתו, הוא ראוי לקבל טומאה.

דין זה נלמד מהפסוקים הבאים:

פסוק לז וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא: פסוק לח וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם: פסוק לט וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:

במסכת חולין[11] מובא בשם רבי ישמעאל שפירש את המילים "על כל זרע זרוע", - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן.

דין שומר זה, הוא רק לטומאה קלה, ולא לטומאה חמורה. דין זה נלמד מהמילה "מנבלתה" בפסוק לט, הבאה למעט, שדווקא אם יש בנבילה כשיעור כזית אם מטמאת, ואין לצרף את ה"שומר".

אם כי לאחר המילה "בנבלתה" מופיע גם המילה "יטמא". בכך אומרת התורה: כדי שבשר יטמא בטומאת נבילות, צריך שיהיה שיעור כזית דווקא מהנבילה עצמה - "בנבלתה", ולא עור שאין עליו כזית בשר והעור משלימו לכזית, כלומר - אין לצרף את ה"שומר" כדי להשלים את השיעור כדין שומר. עם זאת, ל"שומרים" יש דין "יד", ולמרות שאינם נחשבים כ"יד". כלומר: עור של בעל חיים, נחשב בעיקרו כ'שומר' על הבשר, אך לא כ'יד', שהרי אין משתמשים בו לצורך טלטול הבשר, ולמרות זאת, יש לו תוקף הלכתי כ'יד', העור עצמו מביא ומוציא טומאה מהאוכל - אם נגעה טומאה באוכל שיש בו כזית כדין 'יד', ולאוכל - אם נגע אדם טהור באוכל טמא שיש בו כזית, מדין "יד".

יד

דין "יד", הוא שכל דבר שממש כידית לאחוז את האוכל, ואוחזים בו את האוכל בכל צורה שהיא, הוא נחשב על ידי תשמישו זה כטפל לאוכל וכחלק ממנו. היד משמש לשני פעולות בהלכות טומאה: להוציא טומאה - כלומר, אם נגע אדם בעור של אוכל טמא הוא נטמא, ולהביא טומאה - אם העור נגע בדבר טמא, נטמאה כל חתיכת האוכל.

מקור דין זה הוא מהמילים בפסוק לח, "טמא הוא לכם". בגמרא במסכת חולין דורשת את המילים "לכם", - לכל צרכיכם, כלומר לא רק האוכל עצמו טמא, אלא כל חלק הנטפל אליו ומשמש לצורך האוכל, והוא העור המשמש כיד.

רב ורבי יוחנן נחלקו, האם דין יד הוא רק כדי להביא ולהוציא טומאה, או גם בנוגע לדיני הכשר לקבלת טומאה, שהוא דין התורה שכדי שאוכל יהיה טמא על ידי נגיעה בדבר טמא, עליו להיות מוכשר לקבל טומאה, וזאת על ידי שנופלים עליו מים. לפי רבי יוחנן, גם ההכשר הוא מדיני קבלת הטומאה, כלומר יש להחשיב פעולה זו בה אוכל נהיה מוכשר לקבל טומאה, כשאר דיני הטומאה, מכיון שהוא הגורם להם. בשפתם של חז"ל נקראת סברא זא בשם "הכשר תחילת טומאה". רב חלוק על כך, וסבור שאין להחשיב את ההכשר כאחד מדיני הטומאה ברמב"ם[12] נפסקת ההלכה כרבי יוחנן, על פי הכלל הידוע, רב ורבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן.

דינים מדרבנן

האוכל ושותה מאכלים טמאים - מכיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה[13]. הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא.

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"א, עמוד א'.
  2. ^ ראה הסבר בכותרת "שומר".
  3. ^ ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב.
  4. ^ ראו למשל משנה מסכת עוקצין פרק ג משנה א.
  5. ^ משנה מסכת מכשירין פרק ו משנה ג
  6. ^ להבדלים נוספים בין קודש לתרומה ראו משנה מסכת חגיגה פרק ג משניות א-ג.
  7. ^ תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נד עמוד א: "מידי דחזי ליה בימי טומאתו".
  8. ^ משנה מסכת טהרות פרק ג משניות ג-ה
  9. ^ משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג: "טבול יום - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרתו - אוכל בקדשים". מסכת ברכות פרק א משנה א: "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן".
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ז, עמוד ב'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ז, עמוד א'.
  12. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין פרק כא בהלכות טומאת אוכלין.משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת אוכלים, פרק כ"א, הלכה ל"ג.
  13. ^ משנה מסכת זבים פרק ה משנה יב