בדיקת שינויים ספציפיים

'{{בעבודה}} וילפרד רופרכט ביון, (8 בספטמבר 1897 – 8 בנובמבר 1979), פסיכואנליטיקאי בריטי, תיאורטיקן וקלינאי. שימש כנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית בשנים 1965-1962. == '''ביוגרפיה'''== ביון נולד במטהורה (Mathura) בצפון הודו בשנת 1897 למשפחה ממוצא הוגנוטי ששירתה בתפקידים שונים בהודו לאורך דורות רבים - כמיסיונרים, במשטרה ההודית ובמשרדים ממשלתיים. בהיותו בן 8 נשלח לאנגליה שם למד בפנימיית Bishop's Stortford College. למרות שמאז לא שב עוד להודו, היה קשור לארץ מולדתו כל ימי חייו. הוא נפטר בנובמבר 1979, חודשיים לפני ביקור מתוכנן בבומביי. ביון נישא פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים. בתו פרטנופ (Parthenope) הפכה גם היא לפסיכואנליטיקאית מוכשרת באיטליה. בהיותו בן 19, עם פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה|מלחמת העולם הראשונה,]] ביון התנדב לשירות צבאי בחיל השריון האנגלי. הוא הוצב לראשונה בשדה הקרב ביוני 1917 בבלגיה, ולאחר מכן גדודו עבר לצרפת. הוא מונה בתחילה זמנית כקצין זוטר, ובמרץ 2018 מונה כקצין בפועל בתפקיד מפקד טנק. שירות זה היקנה לו שני עיטורי שבח על תפקודו בשדה הקרב -<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.thegazette.co.uk/London/issue/30801/supplement/8439|הכותב=|כותרת=The London Gazette|אתר=|תאריך=16 ביולי 1918}}</ref> (Distinguished Service Order (DSO ו-Croix de Chevalier of the Légion d'honneur<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.thegazette.co.uk/London/issue/31150/supplement/1446|הכותב=|כותרת=The London Gazette|אתר=|תאריך=28 ינואר 1919}}</ref>. בספטמבר 1921 ביון סיים את שירותו הצבאי. מיד אחרי המלחמה ביון החל לימודי היסטוריה ב[[אוניברסיטת אוקספורד]]. בשנת 1922 החל לשמש כמורה בבית ספרו הקודם Bishop's Stortsford College, אך לאחר שהבין שלא נועד לתפקיד זה הפנה את מאמציו ללימודים לקראת הכשרתו כפסיכואנליטיקאי. הוא החל בלימודי רפואה ב- University College London ולמרות הצטיינותו שם התמיד בכוונתו המקורית. לאחר סיום לימודי הרפואה החל בשנת 1933 להתמחות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בקליניקת טביסטוק בלונדון – מרכז להכשרה וטיפול שצמח במהירות בשנים אלה וב-1938 החל בהתמחות לקראת קבלתו כחבר בחברה הפסיכואנליטית הבריטית, תהליך שנקטע עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]]. ב-1 באפריל 1940 ביון גוייס לשירות צבאי, הוצב בחיל הרפואה ושירת במספר בתי חולים צבאיים. יחד עם קבוצה של יוצאי קליניקת טביסטוק שגוייסו גם הם, עסק בפיתוח של שיטות חדשות לטיפול בחיילים נפגעי חרדה ופוסט-טראומה, או במינוח של אותה תקופה - נפגעי "הלם הפגזה" (shell shock)<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://psychoanalysis.org.uk/our-authors-and-theorists/wilfred-bion|הכותב=|כותרת=|אתר=|תאריך=}}</ref>. לאחר תום המלחמה חזר לקליניקת טביסטוק והיה מעורב בתהליך פיצולה לשני גופים - קליניקת טביסטוק שהתמקדה בטיפול והפכה לחלק ממערכת הבריאות הציבורית באנגליה שהוקמה אז, ולמכון טביסטוק ליחסי אנוש{{אנ|Tavistock Institute}}. בתקופה זו העמיקה התעניינותו ב[[פסיכואנליזה]], והחל באנליזה אצל [[מלאני קליין]] שנמשכה לאורך השנים 1946-1952. בשנים 1962-1965 שימש כנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית. ב-1968, בהיותו כבן 70, ביון עזב את לונדון ועבר להתגורר בלוס אנג'לס, קליפורניה. הוא שב לאנגליה זמן מה לפני מותו ב-1979. <ref>{{קישור כללי|כתובת=http://psychoanalysis.org.uk/our-authors-and-theorists/wilfred-bion|הכותב=|כותרת=Wilfred Bion {{!}} Institute of Psychoanalysis|אתר=psychoanalysis.org.uk|תאריך=|שפה=en|תאריך_וידוא=2018-09-11}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://biapsy.de/index.php/en/9-biographien-a-z/70-bion-wilfred-ruprecht-e|הכותב=Robin Pape (2015)|כותרת=Bion, Wilfred Ruprecht|אתר=biapsy.de|תאריך=|שפה=en-gb|תאריך_וידוא=2018-09-11}}</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=Wilfred R. Bion|שם=The Long Week-End 1897-1919|מקום הוצאה=London|מו"ל=Karnac Books|שנת הוצאה=([1982]2005)|עמ=pp. 6-7|פרק=Forward by Francesca Bion}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.melanie-klein-trust.org.uk/bion|הכותב=|כותרת=melanie klein trust|אתר=www.melanie-klein-trust.org.uk|תאריך=|שפה=en|תאריך_וידוא=2018-09-11}}</ref><ref name=":0">{{צ-ספר|מחבר=Vermonte Rudi|שם=Reading Bion|מקום הוצאה=London|מו"ל=Routlege|שנת הוצאה=2019|עמ=38-47, 213-227|סדרה=The New Library of Psychoanalysis: Teaching Series}}</ref> '''הוא פרסם סדרה של מאמרים מקוריים ובעלי השפעה שעסקו באנליזה של [[סכיזופרניה]], ובמיוחד בקשיים של חולים אלה בתחומים של קוגניציה, המשגה וגיבוש זהות. התיאוריות של ביון, שהתבססו תמיד על תופעות להן היה עד בפגישות טיפוליות, קישרו בין רעיונות מרכזיים של [[זיגמונד פרויד]] ושל מלאני קליין תוך הרחבתם<ref>{{צ-ספר|מחבר=Symington J. & Symington N|שם=The Clinical Thinking of Wilfred Bion|מקום הוצאה=London|מו"ל=Routledge|שנת הוצאה=1996|עמ=12-13}}</ref>.''' =='''ביון ומלחמות העולם'''== לחוויותיו והתנסויותיו של ביון במסגרת שירותו הצבאי בשתי מלחמות העולם היתה השפעה משמעותית על התפתחותו של ביון כאדם וכפסיכואנליטיקאי ועל דרכי החשיבה וההמשגות התאורטיות שיצר בהמשך חייו. יש המקשרים את יכולתו של ביון לעבודה ומגע עם מטופלים פסיכוטיים קשים בשנות ה-50 ואת הצורך והדחף שלו להמשיג את התנסותו בעבודה זו לחוויות המזוויעות שעבר במלחמת העולם הראשונה כמפקד טנק צעיר. אפשר גם להניח שיכולתו יוצאת הדופן של ביון להישאר במגע עם חוויות פסיכוטיות קשות אצל מטופליו קשורה במה שאיפשר לנפשו לשרוד חוויות אלה, בעוד שרק מעטים מעמיתיו ללחימה הצליחו לשרוד חוויות דומות בגופם או בנפשם<ref>{{צ-ספר|מחבר=|שם=ביון בלוס אנג'לס, סמינרים והדרכה|מתרגם=משה ברגשטיין|מו"ל=כרמל|שנת הוצאה=2017|עמ=12|עריכה=ג'וזף אגואיו וברנט מאלין}}</ref>. מושגים תיאורטיים רבים שייצר, כמו "הכלה" (מושג צבאי), "חלקיקי ביתא", "זוועה חסרת שם" (nameless dread"), "המטרה העיקרית של קבוצה היא הישרדותה", "הלא ידוע" (the Unknown), וכן דיווחיו על תחושת הדחיפות הקשורה לחשיבה תחת לחץ, ניתנים גם הם להבנה בהתייחס לחוויותיו הקשות במלחמת העולם הראשונה<ref name=":0" />. אחרי סיום המלחמה, ב- 1919, ביון העלה על הכתב את התנסותו כמפקד טנק בשנים 1917-18. טקסט זה, בשם "יומן, צרפת", הוקדש להוריו "במקום המכתבים שהייתי צריך לכתוב להם". בין השנים 1958 ועד מותו ב-1979 הוא כתב שלושה ספרים נוספים המתייחסים לזיכרונותיו ותובנותיו מתקופה זו. כל אלה<ref>(The Long Weekend: Part of a Life 1897-1919 (1982 (All My Sins Remembered: Another Part of a Life (1985 (War Memoires 1917-1919 (1997 (Commentary (1997 </ref> יצאו לאור רק לאחר מותו על ידי אשתו פרנצ'סקה ביון<ref>{{צ-ספר|מחבר=Michael Roper|שם=In: Alexander S., Taylor B. (eds) History and Psyche. Studies in Cultural and Intellectual History.|מקום הוצאה=New York|מו"ל=Palgrave Macmillan|שנת הוצאה=2012|פרק=Beyond Containing: World War I and the Psychoanalytic theories of Wilfred Bion}}</ref>. ספרים אלה אינם קלים לקריאה, חוויית הקריאה יוצרת תחושה של איבוד הדרך בתוך מעין ערפל הנוצר על ידי עומס של שמות ודיווחים מסועפים של עובדות ללא התייחסות מפורשת לזמן ומקום. אולם הקושי העיקרי בקריאה הוא רגשי בגלל האופי הטראומטי של התנסויותיו של ביון במלחמה המתוארות על ידו בפתיחות ולפעמים אפילו בברוטליות<ref name=":0" />. להשתתפותו של ביון במלחמת העולם השנייה הייתה תוצאה שונה, אך לא פחות משמעותית. במהלך לימודי הרפואה ביון פגש את וילפרד טרוטר {{אנ|Wilfred Trotter}} מנתח מוח בעל מוניטין, שפרסם ב-1916 את ספרו Instincts of the Herd in Peace and War. מפגש זה השפיע על העניין שביון מצא בחקירת התנהגות של קבוצות שבאה לידי ביטוי בעבודתו בבית החולים בנורת'פילד במסגרת שירותו הצבאי, שם יזם את אחד משני הפרויקטים שקיבלו את השם "הניסויים של נורת'פילד" (The Northfield Experiments). רעיונותיו של ביון בנושא הפסיכואנליזה של קבוצות אומצו בהמשך ופותחו לכיוונים שונים על ידי אחרים, כגון ז.ה. פוקס{{אנ|S. H. Foulkes}}, ג'והן ריקמן {{אנ|John Rickman (psychoanalyst)}}, הרולד ברידג'ר (Harold Bridger), תומס מיין {{אנ|Thomas Main}} ופאטריק דה-מארה{{אנ|Patrick de Maré}}. הדיווחים שביון כתב במהלך תקופת עבודתו בשנות ה-40 עם קבוצות בבית החולים הצבאי המסכמים את חשיבתו פורצת הדרך בדבר הדינמיקה של קבוצות, קובצו בהמשך ופורסמו בשנת 1961 בספרו ''התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים''<ref>ביון, ו.ר. (1992), '''התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים''', (בתרגום יהודית כפרי), תל אביב: [[הוצאת דביר]].</ref>. ספר זה הפך להיות בעל מעמד והשפעה מרכזיים בתחום העבודה עם קבוצות. == '''גוף העבודה של ביון''' == אפשר לקרוא את גוף העבודה של ביון כנחלק, באופן שרירותי משהו, לתקופות תיאורטיות שונות. ביון פירסם את חשיבתו התיאורטית המשמעותית הראשונה עוד לפני שעבר הכשרה פסיכואנליטית בעקבות התנסויותיו בעבודה קבוצתית, בעיקר במסגרת שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה עם חיילים פגועים. במסגרת זו הוא המשיג את ההיבט הקבוצתי של נפש הפרט - "הקבוצתיות" (groupishness) של הנפש, וזיהה את קיומו של מערך הגנתי של הנפש בקבוצה אותו המשיג ב"מודל שלושת ההנחות הבסיסיות". מודל זה הושפע במידה רבה על ידי החלוקה הדחפית של וילפרד טרוטר. שלושת הדחפים במודל של טרוטר - דחף השימור העצמי, דחף המין ודחף התזונה מקבילים לשלוש ההנחות הבסיסיות של ביון - "לחימה-בריחה", "זוגיות" ו"תלות" בהתאמה. מודל ההנחות הבסיסיות, כמו מודל הדחפים של טרוטר, מבטא עומק של הנפש שאינו מוצא את ביטויו רק כאשר האדם נמצא בקבוצה; לא מדובר בתופעה קבוצתית, אלא בתכונה נפשית של הפרט המתגלה בשדה הקבוצתי. מכיוון שמדובר במעין מודל "דחפי", אפשר לראות בו התחלה של מודל פסיכואנליטי של הנפש. מודל ההנחות הבסיסיות מציע לראות את ההתנהגות הקבוצתית כמצביעה על הדומיננטיות של אחת ההנחות הבסיסיות בכל עת, כאשר השתיים האחרות "ממתינות" ברקע, וכתשובה לשאלה "היכן הן ממתינות?" ביון מציע את המבנה התיאורטי שכינה בשם "המערך הפרוטו-מנטלי" - מערך שבו אין הבחנה בין תוצרים גופניים לנפשיים, שם "נמצאות" ההנחות הבסיסיות שאינן פעילות. רעיונות אלה יפותחו על ידי ביון בהמשך, בספרו התנסויות בקבוצות, למודל פסיכוסומטי, ומהווים מעין התחלה של תיאוריית החשיבה המאוחרת שלו. שנות החמישים מהוות את השלב הבא בהתפתחות עבודתו של ביון. בשנים אלה פרסם סדרת מאמרים שנפתחה בהרצאת ההתקבלות שלו לחברה הפסיכואנליטית הבריטית, והעוסקת בחשיבה פסיכוטית ובניסיון להבין דרכה את החשיבה הלא-פסיכוטית. ביון מפתח את המשגותיו בנושא מתוך אינטואיציות עמוקות שהוא מתאר במאמרים אלו הקשורות לעבודתו הפסיכואנליטית עם מטופלים פסיכוטיים קשים. הוא עשה שאת בתקופה שבה ההנחה השלטת הייתה שאי אפשר לעבוד בגישה הפסיכואנליטית עם מטופלים פסיכוטיים, ורק אנשי טיפול מעטים עשו זאת. ביון מדגיש פעמים רבות את הדמיון בין עיסוקו לבין עיסוקם של פילוסופים בנושא החשיבה, אולם מבהיר שוב ושוב כי הוא עוסק קודם כל בחוויה הרגשית ובתהליכי הטרנספורמציה שחוויה זו עוברת בנפש. החשיבה על פי ביון היא תהליך רגשי והיא התהליך הבסיסי ביותר של נפש האדם ומקור החיות שלו. הוא תופס את כל ההפרעות הנפשיות כ"הפרעות חשיבה" במובן שהוא משתמש במושג. ביון מסכם את סדרת מאמריו משנים אלה במאמרו "תיאוריה פסיכואנליטית של המחשבה (1962). מאמר זה מספק את ההמשגה שאותה התאמץ למצוא במאמרים הקודמים כדי להתמודד עם האינטואיציות הקליניות החדות שלו. מאמר זה הוא מעין מבוא להמשך הכתיבה של ביון בספריו הבאים" ''ללמוד מן הניסיון'' (1962) ו''יסודות הפסיכואנליזה'' (1963) בהם הוא משתדל להרחיב את מודל החשיבה לו ולהפוך את המודל הפסיכואנליטי למודל שיטתי יותר ו"התרשמותי" פחות. הוא מנסה לארגן את חשיבתו ברמות הפשטה שונות, ותוך כך לזהות את היסודות המרכיבים את התיאוריה הפסיכואנליטית על מנת שאפשר יהיה לארגנם בתצורות תאורטיות שונות ולהימנע מריבוי מיותר של תיאוריות. לקראת סוף שנות ה-60 ניתן להצביע על מעבר פרדיגמטי בעבודתו של ביון, אותו ניתן כבר לזהות בפרק "הערות פרשניות" שביון צירף לספר שמאגד את מאמריו משנות ה-50 ''במחשבה שנייה'' (1967), העוסק בהערכה מחדש של חשיבתו המוקדמת. == לקריאה נוספת == *ז'ואן ונוויל סימינגטון, '''החשיבה הקלינית של וילפרד ביון''', מאנגלית: אורה זילברשטיין, עריכה מדעית: דר' אילן נילמן, הוצאת תולעת ספרים, תש"ס 2000. *ביון, ו.ר. (1992), '''התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים''', (בתרגום יהודית כפרי), תל אביב: [[הוצאת דביר]]. *ריוך, נ.ג' (1970), '''עבודתו של ווילפרד ביון''', בתוך נ. רוזנוסר, ול. נתן (עורכים) (1997), '''הנחית קבוצות: מקראה''', מרכז ציפורי, החברה למתנסים, ירושלים, (עמ' 114-101). * ברנט מאלין וג'וזף אגואיו (עורכים), '''ביון בלוס אנג'לס, סמינרים והדרכה''', תרגום: משה ברגשטיין, [[הוצאת כרמל]], 2017 == קישורים חיצוניים == {{ויקישיתוף בשורה}} * נגה אריאל-גלור, [http://www.e-mago.co.il/magazine-1085.htm היכרות עם וילפרד ביון], מגזין אימגו {{בקרת זהויות}} {{קצרמר|פסיכולוגיה}} {{מיון רגיל:ביון, וילפרד}} [[קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-19]] [[קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-20]] [[קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין]] [[קטגוריה:פסיכיאטרים בריטים]] [[קטגוריה:פסיכואנליטיקאים בריטים]] [[קטגוריה:מעוטרי אות לגיון הכבוד]] [[קטגוריה:סגל אוניברסיטת לונדון]] [[קטגוריה:נפטרים ב-1979]] <references />'