מיילס דייוויס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מיילס דיוויס)
מיילס דייוויס
Miles Davis
מיילס דייוויס, 1955
מיילס דייוויס, 1955
לידה 26 במאי 1926
אלטון, אילינוי, ארצות הברית
פטירה 28 בספטמבר 1991 (בגיל 65)
סנטה מוניקה, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה מיילס דיואי דייוויס השלישי
שם במה Miles Davis עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות וודלואן עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1944–1975, 1980 – 1991
מקום לימודים בית הספר ג'וליארד, תיכון לינקולן מזרח סנט לואיס עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ג'אז, הארד בופ, בי בופ, קול ג'אז, ג'אז מודאלי, פיוז'ן
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה חצוצרה, פלוגלהורן, פסנתר, סינתיסייזר, אורגן
חברת תקליטים פרסטיז' רקורדס, קולומביה רקורדס, פיליפס רקורדס, קפיטול רקורדס, ACT מיוזיק, פונטנה רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג סיסלי טייסון (26 בנובמבר 19811988)
בטי דייוויס (זמרת) (30 בספטמבר 19681969)
Frances Taylor Davis (21 בדצמבר 19591968) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
אתר רשמי
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מיילס דייוויסאנגלית: Miles Davis; ‏26 במאי 192628 בספטמבר 1991) היה מוזיקאי ג'אז, חצוצרן, מלחין ומעבד מוזיקלי אמריקאי. בשנות פעילותו, שארכו למעלה מחמישה עשורים, המציא את עצמו בכל פעם מחדש ודחף קדימה את גבולות הז'אנר, עד כי בשנותיו האחרונות ניתן לטעון שהיה יותר מוזיקאי רוק מתקדם מאשר מוזיקאי ג'אז.[1] בכל המהפכות שפקדו את הג'אז המודרני השתייך דייוויס ליוזמים או לראשוני המאמצים של המהפכה; כך היה מחלוצי הבי בופ, יוזם הקול ג'אז, מראשוני הזרם השלישי, ההארד בופ, הג'אז המודאלי והפיוז'ן. דייוויס כונה "הפיקאסו של הג'אז"[2] בשל חיפושו המתמיד אחר דרכים חדשות להבעה עצמית, שהתבטאו בתקופות, שלא היו רק אינדיבידואליות אלא השפיעו על עולם הג'אז כולו.

מרכזיותו של דייוויס הייתה לא רק כתוצאה מההערכה הרבה שרחשו לו כחצוצרן מחונן, אלא בעיקר בשל היותו בעל אישיות כריזמטית של מנהיג ומוביל. צליל החצוצרה שלו היה ייחודי, מלודי ולירי, מתואר במילים כ"רך", "מלטף" ו"עגול", והפך לחד ומחוספס יותר ברבות השנים. הוא היה גם מורה רוחני ו"צייד כישרונות", שבהרכביו השונים לאורך השנים נתן במה למוזיקאים צעירים שהפכו לכוכבי על של הג'אז – מג'ון קולטריין וקנונבול אדרלי, דרך ביל אוונס, דייב הולנד וצ'יק קוריאה ועד ג'ון מקלפלין ורבים אחרים.

דייוויס היה חבר בולט בתנועת המחאה של האפרו-אמריקאים נגד מדיניות ההפרדה הגזעית, תמך בצד הרדיקלי יותר של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית והיה מראשי הקוראים לבדלנות שחורה. מפיו נרשמו מספר התבטאויות בוטות וגאות כנגד הגזענות של הממסד הלבן בארצות הברית וכנגד ה"תרבות הלבנה".[3] דייוויס לא פעל רק דרך התבטאויות פוליטיות וציבוריות אלא, היה גם מבין המובילים של מגמת ההינתקות מהאסתטיקה האירופית במוזיקה, וחתר ליצירת מוזיקה שחורה המושפעת ממקצבים אפריקאיים, אסתטיקה אפריקאית וסולמות לא-אירופיים. מאידך, רבים מחבריו האישיים ושותפיו-לדרך, כמו גם חלק מהנשים בחייו של דייוויס, היו לבנים. מעמדו היה גבוה במיוחד באירופה (בעיקר בצרפת), שבה הגזענות האנטי-שחורה בשנות החמישים והשישים הייתה נמוכה בהרבה מזו ששררה באמריקה.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיילס דייוויס נולד באלטון, אילינוי, וגדל באיסט סנט לואיס שבאילינוי. אביו היה רופא שיניים ואמו הייתה מורה למוזיקה, ומשפחתו נהנתה מרווחה כלכלית (בניגוד לרקע שממנו הגיעו רוב אמני הג'אז). דייוויס ניגן בחצוצרה מגיל צעיר (בגיל 13 קנה לו אביו את חצוצרתו הראשונה), והוא נהג לבקר בהופעות להקות ביג בנד שהגיעו לעירו. כמו כן האזין למופעי גוספל ובלוז. בעודו תלמיד בבית ספר, עבד באופן מזדמן כנגן בברים ובבתי קפה, ולמד נגינה ממטופל של אביו. כשהיה בגיל 16 וחצי ביקרה בעירו להקתו של בילי אקסטיין. חברתו של דייוויס (ומי שתהיה לאשתו הראשונה), איירין בירת', עודדה אותו לנגן עם הלהקה. אקסטיין לא התלהב מהחצוצרן הצעיר, אך כישרונו תפס את אוזנם של שני נגנים צעירים שניגנו במקרה בלהקה זו זמן קצר; היו אלה דיזי גילספי וצ'ארלי פארקר, אבות סגנון הבי בופ. זמן קצר לאחר מכן עבר דייוויס לניו יורק, והחל ללמוד בבית ספר ג'וליארד לאמנות הבמה. אולם במקום ללמוד הוא בילה ברחוב 52, שבו שקקו מועדוני הג'אז וצ'ארלי פארקר החל להמציא את הבי-בופ.

בשנת 1945 הקליט דייוויס עם פארקר את הקלטתו הראשונה לסטנדרטים Billie's Bounce ו-Now's the Time במסגרת התזמורת של בני קרטר. לאחר מכן יצא עם הביג בנד של דיזי גילספי למסע הופעות בקליפורניה, שם חבר שוב לפארקר וניגן עמו באופן קבוע עד 1948. אף על פי שדייוויס החשיב את פארקר למורה רוחני, פארקר נהג עמו באופן נבזי, שיקר לו, גנב ממנו ומישכן את מזוודתו. כבר בתקופה מוקדמת זו גיבש דייוויס את האלתורים הרחבים והמינימליסטיים שלו שהיוו ניגוד לאלתורים העמוסים של פארקר. התהילה שלה זכה פארקר הובילה גם להכרה בחצוצרן הצעיר שלו.

שנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Birth of the Cool[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורו הרוחני הבא של דייוויס היה המעבד הקנדי בתזמורתו של קלוד ת'ורנהיל, גיל אוונס. בדירתו של אוונס התכנסו מספר מנגני התזמורת, נגני הסקסופון לי קוניץ וג'רי מאליגן, הפסנתרן ג'ון לואיס, נגן הקרן גונתר שולר והטרומבוניסטים ג'יי ג'יי ג'ונסון וקאי ווינדינג. "רצינו ליצור את ההרכב הקטן ביותר האפשרי שעדיין יישמע כמו הביג בנד של קלוד ת'ורנהיל... [ולנגן ב]סגנון פחות אינטנסיבי מזה של הבי-בופ הרגיל," כתב דייוויס באוטוביוגרפיה שלו.

גיל אוונס, ג'רי מאליגן ומיילס דייוויס היו אלה שהלחינו, עיבדו ופיתחו את הפילוסופיה של המוזיקה החדשה שיצרו, ודייוויס הפך, בכוח אישיותו, למנהיג ההרכב, שעמד בסופו של דבר על תשיעייה (נונט) שכללה חצוצרה, סקסופוני אלט ובריטון, טרומבון, קרן יער, טובה וחטיבת קצב שבה מערכת תופים, קונטרבס ופסנתר. הרכב הנגנים שהשתתפו בהקלטות החומר החדש כלל חבורה של 17 נגנים, אשר התחלפו בין הקטעים. בין 1949 ו-1950 הקליט ההרכב, במספר מפגשים, את מה שהפך לאלבום Birth of the Cool, שהגדיר את הקול ג'אז והפך לאחד האלבומים החשובים והמשמעותיים ביותר בג'אז המודרני.[4] האלבום, שהוקלט בחברת התקליטים "קפיטול", היה ריאקציה לבי-בופ המהיר, התובעני והדחוס. הצליל של Birth of the Cool הרבה יותר רך, איטי ולירי, ושיתוף הפעולה בין הנגנים מורכב יותר מאשר בבי בופ, אשר שם דגש על וירטואוזיות אישית של הנגן. ההקלטות שיצאו לאור מהאלבום, שיצא במלואו רק ב-1957, נחלו כישלון מסחרי חרוץ, והתשיעייה התפרקה עד מהרה.[5] סגנון נגינתו של דייוויס הושפע בתקופה זו מחצוצרן לבן משנות ה-20, ביקס ביידרבק.

1949 - 1953: "השנים האבודות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהתפרקה התשיעייה, נסע דייוויס עם פארקר במאי 1949 למסע הופעות בפריז. דייוויס, שזו הייתה לו הפעם הראשונה שיצא מארצות הברית, נדהם; האווירה החופשית והנינוחה, שבה היה לכוכב אהוב על קהל לבן, מבלי שהשגיחו בצבע עורו או הִפלו אותו, הייתה בעבורו חוויה מטלטלת. הפתיחות המוזיקלית שהפגין הקהל הצרפתי הצעיר (לא רק כלפי דייוויס אלא כלפי הג'אז האמריקאי בכלל) הייתה בעבורו ניגוד חריף למאבקים בניסיונות הבלתי פוסקים של המבקרים בארצות הברית "לתייג" את המוזיקה ולשים אותה בתוך "תבניות" של ז'אנר על מנת להתמודד עִמה. דייוויס היה לדמות ידועה ברחוב סן ז'רמן דה-פרה, והכיר את ז'אן-פול סארטר, בוריס ויאן, פבלו פיקאסו ואת הזמרת והשחקנית הצרפתייה ז'ולייט גרקו, שעִמה פיתח קשר רומנטי.

חזרתו לארצות הברית לאחר כחודש, הייתה מכה קשה. האפליה הגואה, המיתון בתעשיית המוזיקה שגרם לסגירת מועדונים והעובדה שחברת "קפיטול" סירבה לחדש את החוזה עמו לאחר גניזת Birth of the Cool, גרמו לו לייאוש כבד ולהתמכרות להרואין. ב-1951 חתם חוזה עם חברת התקליטים "פרסטיג'", אך לא הקליט וכמעט לא הופיע. באוקטובר 1951 הקליט שני אלבומים לפרסטיג': Dig ו-Conception (שהיו שיתוף פעולה ראשון עם סאני רולינס). הוא התגרש מאשתו הראשונה, ומכיוון שלא היה מסוגל לשלם מזונות, הושלך לכלא. כך עברה עליו שנת 1952. ב-1953 החליט להיגמל. הוא נכנס לבית אביו, סגר עצמו לשבועיים בחדר ונגמל מההרואין בבת-אחת (שיטה הידועה כ-Cold Turkey, הגורמת לייסורים קשים ויכולה להסב לנגמל פגיעות נוירולוגיות בלתי הפיכות). בשנת 1953 הקליט את האלבום השני שלו Blue Period בחברת ההקלטות פרסטיג'.

1954 - 1955: הארד בופ[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויס חזר לניו יורק מלא ביצירתיות ואנרגיה. הוא הקליט עם הוראס סילבר (פסנתר) ופרסי הית' (בס), ארט בלייקי וקני קלארק (תופים) עבור בלו נוט תקליטים כ-Walkin (יחד עם ג'יי ג'יי ג'ונסון, סוני רולינס ואחרים), אשר בהם שילב דגש חזק יותר על חטיבת הקצב, באופן שהושפע מרית'ם אנד בלוז וגוספל. חלק מהקטעים היו סטנדרטים, אך רובם היו פרי עטו של דייוויס או של יתר חברי ההרכב. מוזיקה זו נודעה כ"הארד בופ", וגם אם דייוויס לא המציא אותה, הרי שהיה מראשוניה והבולט שבהם. בדיוק בשעה שהקול ג'אז הפך לזרם מרכזי (בעיקר בחוף המערבי של ארצות הברית) דייוויס כבר היה צעד אחד הלאה.

ב-1954 הקליט דייוויס לפרסטיג' עם שניים מהחשובים והבולטים שבזירת הג'אז, ת'לוניוס מונק (Miles Davis and the Modern Jazz Giants) ומילט ג'קסון (Bags' Groove). בהקלטות אלה ואחרות מאותה תקופה החלה להתגבש סביב דייוויס חטיבת קצב קבועה שכללה את פרסי הית' ומקס רואץ'. הוא קיבל ביקורות קשות מצד מבקרים על התנהגותו בהופעות משום שלא תיקשר כלל עם הקהל. בשעת נגינת סולו לא יצר קשר עין, וכאשר לא ניגן, הפנה לקהל את גבו.[6]

בשנת 1955 יצר דייוויס צליל ייחודי, שבו עתיד היה להשתמש שנים רבות, שנוצר משילוב של שימוש בעמעם ונשיפה סמוך מאוד למיקרופון (Close Miking).

1955 - 1956: החמישייה הגדולה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרכב הקבוע הראשון של דייוויס[7] היה חמישייה בהרכב של חצוצרה, סקסופון (בתחילה רצה דייוויס את סאני רולינס אך נאלץ "להסתפק" בסקסופוניסט טנור צעיר בשם ג'ון קולטריין), פסנתר (רד גרלנד), תופים (פילי ג'ו ג'ונס) ובס (פול צ'יימברס). חטיבת הקצב נחשבה לטובה בזמנה.[8] אף על פי שכיום מדובר בחמישה שמות מהמפורסמים בג'אז, באותו הזמן חברי ההרכב היו צעירים ולא מוכרים יחסית. דייוויס זכר לחברת פרסטיג' חסד נעורים והקליט עבור חברת התקליטים ארבעה אלבומים: 'Relaxin', Cookin', Steamin ו-Workin' With The Miles Davis Quintet. שהוקלטו באולפנו של רודי ון גלדר במהלך ג'אם סשן שהתפרס על יומיים באוקטובר 1956, באופן טבעי ללא חזרות מיוחדות ובעריכה מינימלית. באלבומים שולבו סטנדרטים מוכרים ואהובים וקטעים של חברי ההרכב או חברים אחרים (כגון סאני רולינס), בגישת הארד בופ מתונה, יותר מלודית. האלבומים, שלא יצאו מיד לאור אלא ב"טפטוף" במשך כשלוש שנים, הפכו להצלחה והזניקו את פרסטיג' מעמדת שוליים לעמדה מרכזית בג'אז. הצעד הבא היה להחתים את החמישייה בחברת תקליטים גדולה - Columbia Records. אולם, למעט תקליט אחד, Round About Midnight, החמישייה (המכונה "החמישייה הגדולה הראשונה") לא הקליטה ככזו בקולומביה, כיוון שדייוויס פיטר את קולטריין וגארלנד על רקע שימוש בהרואין.

Miles Ahead[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור דייוויס הגיעה השעה להמציא את עצמו ואת הג'אז מחדש פעם נוספת. הוא החל להקשיב למוזיקה קלאסית מודרנית של מלחינים כארם חצ'אטוריאן, מוריס ראוול, וקלוד דביסי וחבר לגונתר שולר, ג'ון לואיס, ג'ימי ג'ופרה וג'יי ג'יי ג'ונסון בהפקת התקליט הראשון של הזרם השלישי (ניסיון של לבצע סינתזה בין ג'אז למוזיקה קלאסית), The Birth of the Third Stream.

בהמשך, בשנת 1957, חבר דייוויס שוב לגיל אוונס וביחד הנהיגו תזמורת של 19 נגנים, עם דייוויס כסולן בחצוצרה ובפלוגלהורן (הוא היחיד המנגן קטעי סולו). האלבום שהקליטו נקרא Miles Ahead (משחק מילים - "מיילים רבים קדימה" וגם "מיילס דייוויס ראשון"), שם שנטבע על ידי מפיק Columbia Records, ג'ורג' אוואקיאן. המוזיקה והעיבודים באלבום הושפעו ממוזיקה של פרדריק דיליוס וקלוד דביסי כמו גם מדיוק אלינגטון ומסורת ארוכה של תזמורות סווינג.[9] בתקליט זה נעשה ניסיון לשלב בין "הזרם השלישי" לסווינג, אשר השפיע על מוזיקאים כג'ימי ג'ופרה וקרלה בליי ליצירת הדור המודרני של הביג בנד.

1957 - 1959: פריז, שישייה וג'אז מודאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1957 נסע דייוויס שוב לפריז למסע הופעות עם המתופף קני קלארק שחי אז בעיר. בפריז שב וביקר אצל ז'ולייט גרקו על מנת להיפרד ממנה, כיוון שהחליט להיות נאמן לאשתו החדשה, הרקדנית פרנסיס טיילור. בשהותו בפריז התבקש דייוויס על ידי הבמאי לואי מאל להקליט פסקול לסרטו "מעלית לגרדום" (Ascenseur pour l'echafaud[10]). את הפסקול הקליט בלילה אחד ארוך. למעשה, האלבום עם פסקול הסרט הוא אלבום הג'אז המודאלי הראשון של מיילס דייוויס.[11]

עם חזרתו של דייוויס מפריז, החזיר את קולטריין וגרלנד להרכב המקורי, הוסיף להרכב החמישייה את קנונבול אדרלי בסקסופון אלט והחליף את פילי ג'ו בג'ימי קוב וכך יצר את "השישייה הגדולה". ההערכה שחש דייוויס לאדרלי הייתה כה גדולה עד שהסכים, בצעד חסר תקדים, להופיע בתקליטו של אדרלי Something Else, כחצוצרן תחת אדרלי כמוביל. האלבום הרשמי היחיד שהקליטה השישייה היה Milestones (שוב משחק מילים עם שמו - "אבני דרך" וגם "אבנים של מיילס").[12] הנגינה באלבום זה שונה מההקלטות של החמישייה והיא יותר אינטנסיבית, מהירה ותובענית, קטעי הסולו ארוכים יותר והאלתור חופשי יותר, דבר שהושפע גם מכיווני החקר החדשים של קולטריין באותה עת. חטיבת הקצב הגיעה בו לשיא של שלמות בתיאום, בשליטה ובהובלה.[8] הקטע הנושא את שם האלבום הוא קטע ג'אז מודאלי המנבא את הכיוון אליו יצעד דייוויס מעתה.

Kind of Blue[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר הקלטת האלבום חל שינוי קריטי בהרכב השישייה. גרלנד פוטר שוב ובמקומו שכר דייוויס פסנתרן צעיר (ולבן) בשם ביל אוונס. ביל אוונס היה לא רק פסנתרן אלא גם מעבד, והשפעתו על הצליל והפילוסופיה של המוזיקה של דייוויס הייתה גדולה ביותר. התוצר החשוב ביותר של השישייה עם אוונס היה האלבום הנמכר ביותר בתולדות הג'אז, "ההגדרה של אלבום ג'אז",[13] "אחד התקליטים הטובים והחשובים ביותר לא רק בג'אז אלא במוזיקה בכלל"[14] -‏ Kind of Blue.

ביל אוונס כתב בהערות האלבום המקוריות שהנגנים לא ביצעו חזרה על הקטעים שניגנו לבסוף בהקלטה (שהייתה באפריל 1958). כל האלתור באלבום נעשה באופן מודאלי רגוע, לא באמצעות שינויי אקורדים, כפי שהיה נהוג במסורת מאז הבי בופ. המלודיות הפשוטות יחסית שרובן הולחנו על ידי מיילס דייוויס קיבלו גוון ייחודי בזכות העיבוד של אוונס והאלתורים של קולטריין, הנחשבים בעיני רבים לגאוניים.[15] מבקרים שונים[13] מציינים את היותו של האלבום רב-רבדים. מצד אחד הוא תקליט "אווירה" (אמביינט), אך בשמיעות נוספות מתגלים בו רבדים רבים של עומק ומורכבות של האלתורים של שישיית נגנים מהמעולים שידע הג'אז, בתקופתם הפורה ביותר.

לאחר הקלטת האלבום התפרקה השישייה שיצרה אותו. דייוויס הרכיב מספר הרכבים, הנודע שבהם הוא חמישייה עם קולטריין ועם וינטון קלי בפסנתר, פול צ'יימברס בבס וג'ימי קוב בתופים שהופיעה במספר פסטיבלים. הרכב זה פעל כשישייה, עם האנק מובלי בסקסופון שני, בהקלטת Someday my Prince Will Come. בהופעות השישייה באירופה החליף סאני סטיט את קולטריין.

בשנת 1958 שיתפו דייוויס וביל אוונס פעולה פעם נוספת והקליטו עם תזמורת עיבוד לפורגי ובס וב-1959 הקליטו את Sketches of Spain, יצירה המושפעת ממוזיקה ספרדית, כמוזיקה של חואקין רודריגו, מנואל דה פאיה ומנגינות פלמנקו, אותן הכיר דייוויס באמצעות אשתו, פרנסיס טיילור. בניגוד להקלטות החמישייה הגדולה הראשונה, אך שנתיים קודם לכן, שנתנו תחושת "ג'אם סשן" חופשי, עבד כעת דייוויס עם העורך באולפן לאחר ההקלטה וביצע עריכה עמוקה של ההקלטה החיה, באופן חסר תקדים במוזיקה ה"קלה" של התקופה.

על אף מעמדו היה דייוויס קורבן להתנכלות משטרתית על רקע גזעני. ב-26 באוגוסט 1959 עמד לפני מועדון בירדלנד בניו יורק וסירב להישמע להוראת שוטר "להמשיך לנוע" ("Keep moving"), שנבעה מתקנה מפלה שאסרה על שחורים להתגודד ברחוב. הוא הוכה ונעצר למספר שעות. כאשר שוחרר הצטלם כאשר חולצתו מוכתמת בדם והפך לסמל של המאבק במדיניות ההפרדה ובאפליה.[16]

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1960 - 1964: דריכה במקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות השישים היה דייוויס עסוק בהרכבת הרכב חדש. הוא אסף סביבו מוזיקאים צעירים ומוכשרים (שיהפכו לימים לשמות נודעים בעולם הג'אז). כבכל הרכביו השקיע דייוויס בהקמת חטיבת קצב מגובשת. הוא גייס את הבסיסט רון קרטר, הפסנתרן הרבי הנקוק והמתופף הצעיר והדינמי טוני ויליאמס והחל לבצע חזרות. מאוחר יותר הוסיף את ג'ורג' קולמן בסקסופון והשלים, שוב, חמישייה. החמישייה הופיעה בפסטיבלים והוקלטה בפסטיבל אנטיב בצרפת, ב-12 בפברואר 1964, הקלטה חיה שיצאה על גבי שני תקליטים My Funny Valentine ו-Four and More. תקליט חשוב נוסף מאותה תקופה הוא Seven Steps to Heaven שהוקלט עם ויקטור פלדמן כסקסופוניסט נוסף.

בעוד שבמחצית השנייה של העשור הקודם חי דייוויס חיי משפחה שלווים ומוצלחים עם אשתו פרנסיס וילדיהם, החלו נישואיו מתפרקים ב-1963. הוא התגרש, שקע בדיכאון והתמכר לקוקאין. למרות זאת הופיע במסעי הופעות אינטנסיביים באותה תקופה, בין היתר ביפן (עם סם ריברס במקום קולמן) ובברלין (תקליטי ההופעות הללו Miles in Berlin ו-Miles in Tokyo, הם משיאי התקופה של חמישייה זו).

החמישייה של ראשית שנות השישים נחשבת ל"דריכה במקום", דייוויס לא חידש והמשיך לנגן את החומר של החמישייה הראשונה עם נגנים אחרים. את הדריכה במקום סיים צירופו של סקסופוניסט טנור חדש להרכב - ויין שורטר.

1964 - 1968: החמישייה הגדולה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שורטר הורכבה החמישייה הגדולה השנייה של דייוויס. התקליט הראשון של החמישייה הוא .E.S.P, שיצא ב-1965 ובו נוגנו רק קטעים מאת חברי ההרכב (ואף לא סטנדרט אחד), דבר שסימן יציאה לדרך יצירתית חדשה, אף על פי שהסגנון היה חזרה להארד בופ. מבחינה אישית היה מצבו של דייוויס בכי רע, ההתמכרות לקוקאין גבתה ממנו מחיר בריאותי והוא נכנס ויצא מבתי חולים, גם מבחינה נפשית היה שבור עקב גירושיו. למרות זאת היצירתיות של החמישייה השנייה לא נפגעה והיא הפיקה סדרה של תקליטים בהם Miles Smiles ‏ (אוקטובר 1966), Sorcerer (מאי 1967), Nefertiti (יוני 1967) ו-Miles in the Sky (מאי 1968). סגנון האלתור הפך לחופשי יותר ויותר, עם נגיעות של אוונגרד, אך המסגרת הייתה הארד בופ מבחינה מבנית עם אלתור חופשי על בסיס מודאלי. חטיבת הקצב ביצעה מספר שינויי מקצב במהלך כל קטע ובאופן הדרגתי הפכו מפגשי הנגינה לנגינה רצופה בה לא ניכר הבדל בין קטע לקטע. דייוויס העניק מקום רב לאלתור חופשי אינדיבידואלי של שותפיו, בעיקר לשורטר, שדייוויס ראה בו יורשו של קולטריין.

1969: מהפכת החשמול: מ-Filles de Kilimanjaro ל-In a Silent Way[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת הקלטת האלבום Filles de Kilimanjaro מסמלת את המעבר של דייוויס לצעד הבא - שילוב כלים חשמליים ואלקטרוניים. דייוויס התלהב מהכלים החשמליים של הרוק ששלט בתרבות הפופולרית ודחק את הג'אז, וביקש לראות כיצד ניתן לשלב צליל יותר "מחושמל" בג'אז. לרעיונותיו היו שותפים גם ויליאמס ושורטר, אך לא רון קרטר והרבי הנקוק, שעזבו לאחר הקלטת מספר "טייקים" של Filles de Kilimanjaro. את קרטר החליף דייוויס בצעיר אנגלי בשם דייב הולנד ואילו הנקוק הוחלף בפסנתרן צעיר בשם צ'יק קוריאה. הולנד ניגן בגיטרה בס חשמלית וקוריאה ניגן בפסנתר חשמלי Fender Rhodes, דבר ששינה לחלוטין את הצליל של החמישייה. יחד השלימו את הקלטת Filles de Kilimanjaro. גם כאן דייוויס לא היה חלוץ, הקדים אותו ב"חשמול" ג'אז הקלידן של חמישיית קנונבול אדרלי, ג'ו זאווינול, אך כאשר דייוויס עשה דבר מה הדבר הכה גלים בעולם הג'אז. לטוב ולרע. דייוויס ספג ביקורת עזה על ה"חשמול", על "בגידתו" בצליל הג'אז ועל מתן יד למבקשים להחריב את הג'אז. דייוויס, כרגיל, לא התרגש במיוחד מהביקורת.

דייוויס לא עצר. רצונו ליצור יצירת פיוז'ן גבר. בין יולי 1968 לפברואר 1969 צירף אליו את זאווינול בתור קלידן והחזיר את הנקוק. לאחר שנפגש עם ג'ימי הנדריקס ב-1968, הבין דייוויס שהמפתח לצליל החדש שהיה מעוניין בו נעוץ בגיטרה החשמלית[17] וחיפש אחר נגן מתאים, טוני ויליאמס המליץ בפני דייוויס על גיטריסט צעיר בשם ג'ון מקלפלין ודייוויס יצר הרכב שונה מכל שידע עולם הג'אז עד אז - שלושה כלי מקלדת (פסנתר, עליו ניגן הנקוק; פסנתר חשמלי עליו ניגן קוריאה ואורגן חשמלי עליו ניגן זאווינול), גיטרה חשמלית (מקלפלין), סקסופון טנור (שורטר), חצוצרה (דייוויס), בס (הולנד) ותופים וכלי הקשה (ויליאמס). על חצוצרתו הרכיב דייוויס אפקטים חשמליים לעיוות הצליל. את הלחנים להרכב כתב זאווינול ויחד נכנסו חברי ההרכב לאולפני קולומביה על מנת להקליט תקליט בשם In a Silent Way.[18] החומר שהוקלט הוא שעות של ג'אם סשן ארוך וחופשי ביותר, לעיתים מושפע מרוק (בעיקר ויליאמס ומקלפלין) ללא מלודיה וללא מסגרת מלודית. לאחר ההקלטה הצטרף דייוויס למפיק תיאו מסרו ויחד ביצעו עריכה לחומר המוקלט, שכללה הדבקה של קטעים ויצירת לולאות (לופים), באופן המזכיר את עבודתו של מפיק הביטלס ג'ורג' מרטין באלבומים המאוחרים של הלהקה. התקליט כלל רצועה אחת ארוכה בכל צד המאופיינת בנגינה מתמשכת ומתפתחת לאיטה, והכוללת צלילים אלקטרוניים שלא נשמעו קודם לכן בג'אז. הקהל קיבל את היצירה בתימהון. במבט לאחור מדובר בניסיון נועז ביותר בתחומי הביצוע, האלתור החופשי המשותף, הסאונד, ההקלטה והעריכה, ניסיון שפתח את הדרך ל"מפץ הגדול" - Bitches Brew.

Bitches Brew[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באוגוסט 1969 הזמין דייוויס לאולפני קולומביה חבורה בת 12 נגנים. פרט לחצוצרה של דייוויס השתתפו שורטר בסקסופון סופרן, בני מופין בקלרינט בס, ג'ון מקלפלין בגיטרה, צ'יק קוריאה וג'ו זאווינול בפסנתרים חשמליים, חטיבת הקצב המורחבת מאוד כללה את המתופפים ג'ק דז'ונט, לני וויט וצ'ארלס "דון" אליאס (בתופי קונגה), את נגני הבס דייב הולנד (קונטרבס) והארווי ברוקס (גיטרה בס) ואת ג'ים ריילי (או ג'ומה סנטוס) בכלי הקשה. דייוויס חילק הוראות כלליות בקשר למסגרת המלודית כגון מהלך אקורדים, ונתן קצב התחלתי והקבוצה החלה לאלתר באופן חופשי למדי על סמך הנחיות אלה. הכיוון היה מושפע ממוזיקת הרוק הפסיכדלי וה-פאנק (Funk) של ג'ימי הנדריקס וסליי אנד דה פמילי סטון שסיימו להופיע על בימת פסטיבל וודסטוק רק יום אחד קודם לכן, וממוזיקת רית'ם אנד בלוז כגון זו של ג'יימס בראון. לחטיבת הקצב המורחבת ניתן מקום מרכזי (בדומה לרוק). הקצב וההרמוניה בסיסיים ודומיננטיים בסגנון רוק או הארד בופ בעוד האלתור בכלי הנשיפה מזכיר ג'אז חופשי.[19] קטעי הסולו הם כמעט רק בביצוע דייוויס. שורטר ומאפין מגיחים מ"שום מקום" על רקע הטקסטורות של כלי הקצב, ושבים ונעלמים. החצוצרה של דייוויס נשמעת חדה וצלולה ודייוויס מגיע, בניגוד להרגלו, לרגיסטרים הגבוהים.

ההקלטות כללו חמישה קטעים ארוכים: Pharaoh's Dance ללחן של זאווינול, Bitches Brew, ‏ Spanish Key, ‏ John McLaughlin ‏ ו-Miles Runs the Voodoo Down מאת דייוויס ו-Sanctuary ללחן של שורטר. חלק מהקטעים היו מוכרים לחברי הלהקה מקודם, אך רובם היו חדשים. חלק מהקטעים נוגנו מספר פעמים, כאשר ניגנו לא ידעו הנגנים האם הם בחזרה או האם הם מוקלטים. בשנת 1998 הוציאה חברת קולומביה קופסה ובה ארבעה דיסקים המתעדים את כל החומר שהוקלט עבור האלבום.[20]

לאחר שנשלמה הנגינה שוחררו הנגנים, ודייוויס החל לעבוד עם העורך והמפיק תיאו מסרו. אולפן ההקלטות עצמו שימש ככלי נגינה נוסף. מיילס ומסרו הכניסו אפקטים שונים לשינוי הצליל כגון "לופים", השהיות, הדהוד וכדומה, ועשו שימוש נרחב וחלוצי (בג'אז) בריבוי ערוצי הקלטה. התוצאה שיצאה לאור באפריל 1970 הייתה אלבום שהכה את מאזיניו בתדהמה ובבלבול. מוזיקה כזו לא נשמעה קודם ולא היה ניתן לייחס אותה לז'אנר מוכר. לא רק המוזיקה הייתה מטלטלת, גם עטיפת האלבום שצוירה על ידי הצייר הסוריאליסטי מתי קלארווין (בנו של אדריכל משכן הכנסת, יוסף קלארווין), לא נראתה כלל כמו עטיפת אלבום ג'אז והכילה נושאים מעוררי מחלוקת החל מהמילה Bitches, בעלת הקונוטציות הגסות, דרך הצגת עירום שחור, שילוב גזעי שחור-לבן, אלמנטים פסיכדליים וכדומה.

דייוויס לא רק חצה את גבול הג'אז, הוא יצר "מפץ גדול" שברא את הפיוז'ן הסינתזה בין רוק לג'אז. דייוויס החליף קהל, רבים מאוהדיו עד Bitches Brew נטשו אותו בזעם כיוון שהלך רחוק מדי. מאידך, רבים אחרים, שלא הכירו את מסורות הג'אז או בזו להן, חברים לדור פסטיבל וודסטוק, אימצו אותו ככוכב חדש.[21]

במהלך עבודת האולפן והקלטות ההשלמה ל-Bitches Brew הופיע דייוויס עם חמישייה שכללה את ויין שורטר, צ'יק קוריאה, דייב הולנד וג'ק דז'ונט. בחלק מההופעות צורפו לחמישייה אמנים אורחים כהרבי הנקוק ונגן כלי ההקשה איירטו מוריירה. החמישייה מהווה "חוליה מקשרת" בין העולם של החמישייה הגדולה השנייה והעולם של Bitches Brew, כאשר החומרים שלה כללו גם סטנדרטים קלאסיים, גם חומר מקורי של תקופת החמישייה השנייה וגם קטעים שעמדו בבסיס Bitches Brew כ-Miles Runs the Voodoo Down ו-Sanctuary. במהלך ההופעות השתנתה צורת הנגינה של החמישייה מביצוע אקוסטי לביצוע חשמלי (בבס, בפסנתר ובאפקטים על החצוצרה) ועצבני יותר. פעימות חטיבת הקצב הפכו לרוקיסטיות יותר וההופעה הפכה לרצף ארוך של קטעים בזרימה חופשית, ללא הפסקה ביניהם. במשך שנים רבות נחשבה החמישייה ל"אבודה", כיוון שלא היו הקלטות רשמיות של הופעותיה, אלא רק בוטלגים. בשנת 2001 יצאה לאור הקלטת הופעתה האחרונה של החמישייה מה-7 במרץ 1970 בפילמור איסט שבניו יורק. בשנים הבאות יצאו הקלטות נוספות באופן רשמי.[22]

דייוויס ניסה להסביר[23] את הצלחת התקליט בכך ששנת 1969 הייתה שנת מכירות שיא לאלבומי רוק ופאנק (Funk), בעוד מכירות הג'אז נמצאו בשקיעה. גם אלבומיו של דייוויס לא נמכרו היטב ועוררו את חששה של "קולומביה", לפיכך נזקקו הן עולם הג'אז והן חברת קולומביה לאלבום מנצח. לפיכך שווק Bitches Brew באופן מאסיבי על ידי מבקרי רוק, במסגרת עיתונות הרוק החדשני ונמכר בלמעלה מחצי מיליון עותקים, דבר שזיכה את דייוויס באלבום הזהב הראשון שלו.

הקבוצה שהקליטה את Bitches Brew לא המשיכה לשתף פעולה כהרכב, אבל המשתתפים ומקורבים אחרים לדייוויס באותה תקופה היו לזרעי מהפכת הפיוז'ן שנפוצו במפץ הגדול והיוו את הגרעין למספר הרכבים מרכזיים בג'אז-רוק של שנות השבעים. ג'ו זאווינול וויין שורטר הקימו את Weather Report (יחד עם נגן כלי ההקשה איירטו מוריירה), צ'יק קוריאה ולני ווייט הקימו את Return to Forever, ג`ון מקלפלין היה שותף להקמת Mahavishnu Orchestra ויחד עם טוני ויליאמס ולארי יאנג (שניגן פסנתר חשמלי באחד הקטעים של Bitches Brew) הקים את Lifetime והרבי הנקוק ובני מופין הקימו את Mwandishi ואת Headhunters.

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1970 - 1975: מוזיקה חללית, הודית ואלקטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית שנות השבעים של דייוויס מתאפיינות באימוץ השפעות של רוק פסיכדלי, הן במוזיקה והן בסגנון ההופעה ועיצוב עטיפות התקליטים. חירות נוספת נפתחה לפניו להחצין את תמיכתו ב"כוח השחור" Black Power, הגאווה החדשה של האפרו-אמריקאים. באוטוביוגרפיה שלו ציין דייוויס שמטרתו הייתה ליצור מוזיקה עבור קהל אפרו-אמריקאי צעיר. כך למשל התקליטים Black Beauty, שהוא הקלטת הופעה חיה של הרכב המבוסס על "החמישייה האבודה" (למעט החלפתו של ויין שורטר בסטיב גרוסמן; יצא רק ב-1977), התקליט (1971) A Tribute to Jack Johnson, שהוא פסקול סרט תיעודי שנערך על המתאגרף האפרו-אמריקאי ג'ק ג'ונסון והתקליט (1972) On the Corner, הם תקליטים פאנקיים שדומים יותר לרית'ם אנד בלוז ורוקנרול מאשר לג'אז.[24]

תקליט חשוב נוסף מתקופה זו הוא Live-Evil, שילוב הקלטה חיה והקלטת אולפן מדצמבר 1970 שיצאו לאור בתקליט כפול ב-1971. בתקליט משלב מיילס לראשונה את הפסנתרן קית' ג'ארט בפסנתר חשמלי יחד עם מקלפלין (גיטרה חשמלית), ארייטו מוריירה (כלי הקשה), מייקל הנדרסון (גיטרה בס) וגרי בראץ בסקסופון טנור. בחלק מהקטעים (אלו שהוקלטו באולפן) מופיעים המתופף ג'ק דזונט והפסנתרן הרבי הנקוק והבסיסטים רון קרטר ודייב הולנד. הלחנים, כולם משל דייוויס, פרט לאחד משל המלחין הברזילאי הרמנטו פסקואל, מושפעים ממוזיקה פסיכדלית והביצוע מתחלף מפ'אנקי ומהיר לאיטי, "חללי" ומהפנט. הסאונד עטוף באפקטים אלקטרוניים שונים (wah-wah effects). הלהקה, שהופיעה בעיקר ללא מקלפלין במועדון The Cellar Door קראה לעצמה בשם זה. חבריה התקוממו על כך שהתקליט Live-Evil כולל את מקלפלין כמעט בכל קטע, בעוד שלא רק שלא היה חבר בהרכב הקבוע, אלא שנגינתו משנה את הצליל של ההרכב כליל.[25]

דייוויס הופיע עם ההרכב (ללא מקלפלין) בפסטיבלי רוק כגון בפסטיבל האי ווייט 1970, על אותה במה עם אמנים כלהקת הדלתות, ג'וני מיטשל, המי והנדריקס. ההופעה לא יצאה על גבי תקליט עד שנת 2004 עת הופק Miles Electric: A different Kind of Blue.[26]

במקביל, התוודע דייוויס למוזיקה הודית והתחיל לשלב כלי נגינה כטאבלה וסיטאר. שלושה חודשים בלבד לאחר הקלטת Bitches Brew הקליט את הקטעים הראשונים שיצאו לאור לבסוף בתקליטו מ-1974, Big Fun, עם צוות נגנים דומה לזה שניגן ב-Bitches Brew, בתוספת נגנים הודים. הוא ערך אף ניסיונות בשימוש באפקטים אלקטרוניים על צליל הסיטאר.

ב-1972 נחשף דייוויס למוזיקה ולפילוסופיה של שטוקהאוזן ולמוזיקה שהקליט בהשראתו הוענקה התווית "מוזיקת חלל" על ידי מבקר הג'אז לאונרד פד'ר.[27] התקליטים השייכים לתקופה זו הם Agharta, ‏ Dark Magus ו-Pangaea. כמעט אף חבר הרכב שליווה את דייוויס בתקליטים והופעות אלה לא היה בעל הכשרה של מוזיקאי ג'אז, פרט לדייב ליבמן שהופיע בסקסופון סופרן.

התקליט מ-1975, Get Up with It מכיל מספר קטעים שהוקלטו משנת 1970 ועד 1974 עם הרכב ג'אזי המכיל כמעט את כל הנגנים ששיתפו פעולה עם דייוויס במהלך תקופה זו. התקליט, שהופק ונערך על ידי תיאו מסרו, הוא סיכום פעילותו של דייוויס בשנות השבעים ונחשב כ"שיר פרידה מעולם המוזיקה".[28]

ב-1974 יצא דייוויס לסיבוב הופעות ארוך בעולם, במסגרתו ביקר באירופה, באוסטרליה וביפן. במהלך הסיבוב סבל לא פעם מהתמוטטויות כאשר עירב וודקה ומשככי כאבים, להם היה מכור. ביולי 1975 הופיע בפעם האחרונה בניו יורק.

1975 - 1980: עוד שנים אבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויס סבל במשך שנים מהתמכרות לאלכוהול, לקוקאין ולמשככי כאבים. השימוש האינטנסיבי בסמים אלו גרמו להתדרדרות במצבו הבריאותי של דייוויס, ובשנות השבעים סבל משלל מחלות ותופעות בהן דלקת מפרקים ניוונית, החרפה במחלת האנמיה חרמשית, ממנה סבל כל ימיו, כיב פפטי (אולקוס) ודיכאון. במהלך השנים 1975 - 1979 מיעט לצאת מפתח ביתו ונחשב למי שזמנו עבר. חברת קולומביה המשיכה להוציא הקלטות עבר של דייוויס שלא יצאו לפני כן ועל כן ניתן לראות בדיסקוגרפיה של דייוויס תקליטים שיצאו גם בשנים אלה.

העשור האחרון: 1981 עד 1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיסלי טייסון
מיילס דייוויס בפסטיבל הים הצפוני, 1987

ב-1979 הכיר דייוויס את השחקנית סיסלי טייסון (שורשים). בזכות הקשר שלו עמה ובתמיכתו של גיל אוונס, הצליח אט אט להיחלץ ממצבו. הוא נגמל מקוקאין והתחיל לחזור ולנגן. הוא קיבץ סביבו להקה צעירה (שכללה סקסופוניסט ששמו ביל אוונס, ואת הבסיסט מרקוס מילר) ונכנס לאולפן הקלטות לראשונה מזה שלוש שנים. תקליטו שהוקלט בין השנים 1979 - 1981, The Man with the Horn, הוא תקליט עצוב, משום שלא נשמע בו שריד לכישרונו של דייוויס. תקליטו הבא, We Want Miles(אלבום כפול בהופעה) סימן מגמת שיפור, והופעתו בפסטיבל הג'אז של ניופורט 1981 סימנה את ה"קאמבק". באותה שנה נשא את טייסון לאשה ויצא למסעות ארוכים באירופה.

בשנת 1985 הקליט דייוויס את התקליט Aura שהוא סוויטה בת עשרה פרקים (לכל פרק ניתן שם של צבע) שהולחנה על ידי פלה מיקלבורג (Palle Mikkelbourg) והיה מחווה לגיל אוונס. בתקליט מנגן דייוויס סולו יחד עם תזמורת גדולה ובה גם ג'ון מקלפלין ונגן הבס נילס-הנינג ארסטד פדרסון (Niels-Henning Ørsted Pederson). המוזיקה היא מחווה לדרכו של דייוויס ונעה בין מוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק, מוזיקה אלקטרונית ועוד. התקליט נתפס כפרידה משולשת - של דייוויס מחברו הטוב גיל אוונס (שנפטר כשלוש שנים מאוחר יותר), של דייוויס מחברת התקליטים קולומביה ושל עולם המוזיקה מדייוויס.[29]

דייוויס החל להתעניין במוזיקת הפופ של שנות השמונים, בדגש על פריחת הדור האפרו-אמריקאי הצעיר. באלבומו מ-1985, You're Under Arrest, ביצע גרסאות משלו ללהיטי פופ כגון Time After Time של סינדי לאופר ו-Human Nature של מייקל ג'קסון. נגינתו הייתה פחות מחוספסת והוא השתמש בפחות אפקטים אלקטרוניים ביחס לשנות השבעים. ב-1986 הצטרף דייוויס למיזם "אמנים נגד אפרטהייד", תוצאת המיזם היא האלבום שנחשב לייחודי ביותר של דייוויס בעשור זה, Tutu. כותרת האלבום היא על שמו של הארכיבישוף הדרום אפריקאי, זוכה פרס נובל לשלום, דזמונד טוטו והוא מכיל קטע בשם Full Nelson, לכבודו של נלסון מנדלה. האלבום הוא בעיקר עבודת הפקה של מרקוס מילר, שצירף לחצוצרה של דייוויס רובדי הקלטה של מוזיקאים שונים. דייוויס ביקש לשתף את הזמר פרינס באלבום, אך שיתוף הפעולה לא צלח.

משנת 1989 חבר דייוויס למפיק קווינסי ג'ונס לפרויקט "מהכנסייה לרחוב" שנועד להעלות את קרנה של המוזיקה השחורה וליצור רטרוספקטיבה מקיפה שלה מיסודותיה בגוספל ועד לביצועיה על ידי צעירים ב"גטאות", השכונות האפרו-אמריקאיות בערים הגדולות בארצות הברית. הפרויקט הוביל ליצירת האלבום זוכה הגראמי Back on the Block. שיתוף הפעולה שלו עם קווינסי ג'ונס בא לידי ביטוי גם בהופעה בפסטיבל הג'אז במונטרה ב-1991 שהונצחה באלבום זוכה גראמי Miles & Quincy Live at Montreux.

בין פברואר למרץ 1991 עבד דייוויס יחד עם מפיק ההיפ הופ איזי מו בי (Easy Mo Bee)(אנ') על אלבום המשלב את החצוצרה של דייוויס עם עולם ההיפ הופ שהקסים את דייוויס עוד מראשיתו. התקליט, בשם Doo Bop, יצא כשנה לאחר מותו של דייוויס, ואף זכה בפרס הגראמי לביצוע ה-R&B האינסטרומנטלי הטוב ביותר.[30]

בספטמבר 1991 לקה דייוויס בדלקת ריאות וב-28 בחודש לקה בשבץ ובכשל מערכות שהוביל למותו. הוא נפטר בסנטה מוניקה, קליפורניה ונקבר ברובע הברונקס בניו-יורק.[31]

הערכה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של מיילס דייוויס

מיילס דייוויס הוא אחד האמנים המוערכים ביותר בעולם הג'אז ובמוזיקה האמריקאית המודרנית בכלל. למרות חילוקי הדעות על המפנים החדים בקריירה שלו, לא היה ערעור על גדולתו כיוצר וכמוביל.

ב-26 במאי 2014, ביום בו חל יום הולדתו ה-88, קראה עיריית ניו יורק לרחוב בו התגורר (West 77th street), על שמו: Miles Davis Way.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסקוגרפיה מלאה של מיילס דייוויס (אנגלית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Carr, Ian. Miles Davis. ISBN 0-00-653026-5.
  • Chambers, Jack. Milestones: The Music and Times of Miles Davis. ISBN 0-306-80849-8.
  • Cole, George. The Last Miles: The Music of Miles Davis 1980 – 1991. ISBN 1-904768-18-0.
  • Cook, Richard (2007). It's About That Time: Miles Davis On and Off Record. Oxford University Press. ISBN 978-0195322668
  • Davis, Miles & Troupe, Quincy. Miles: The Autobiography. ISBN 0-671-63504-2.
  • Davis, Gregory. Dark Magus: The Jekyll & Hyde Life of Miles Davis. ISBN 978-0-87930-875-9.
  • Early, Gerald. Miles Davis and American Culture ISBN 1-883982-37-5
  • Szwed, John. So What: The Life of Miles Davis. ISBN 0-434-00759-5.
  • Tingen, Paul. Miles Beyond: The Electric Explorations of Miles Davis, 1967–1991. ISBN 0-8230-8360-8. http://www.miles-beyond.com
  • Mandel, Howard (2007). Miles, Ornette, Cecil: Jazz Beyond Jazz. Routledge. ISBN 0415967147.
  • Paul Maher Jr. and Michael K. Dorr, Miles On Miles—Interviews and Encounters with Miles Davis, Lawrence Hill Books, 2008 ISBN 1556527063
  • Jeremy Yudkin, Miles Smiles, and the Invention of Post Bop, Indiana University, 2007 ISBN 0253219523
  • Farah Jasmine Griffin and Salim Washington, Clawing at the Limits of Cool, Thomas Dunne Books, 2008 ISBN 0312327854

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל את הסקירה עליו במאמר ב-אנציקלופדיית גיברלטר לרוק מתקדם.
  2. ^ ראו הרמן לאונרד בשיחה מאתר(הקישור אינו פעיל, 1.10.2021) סמית'סוניאן ו מאמר מתוך "האנציקלופדיה של האפרו-אמריקאים.
  3. ^ למשל בראיון קונטרוברסלי ב"פלייבוי" בספטמבר 1962, בספרו האוטוביוגרפי "Miles", בריאיון עם לס טומקינס מ-1969 ועוד.
  4. ^ ראו למשל ביקורת באתר Allmusic.
  5. ^ ראו עוד בנושא: Miles Davis's Memorable Nonet
  6. ^ לפי הערות האלבום המקוריות של 'Workin שנכתבו על ידי ג'ון מאהר (עורך דאון ביט).
  7. ^ הפרק מבוסס בעיקר על הערות האלבום לקופסה שיצאה לרגל 50 שנה להקלטות החמישייה בפרסטיג'
  8. ^ 1 2 הערות אלבום ל-Milestones
  9. ^ הערות אלבום ל-Miles Ahead
  10. ^ "מעלית לגרדום", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  11. ^ Andrea Pejrolo, The origins of Miles Davis's modal jazz in Ascenseur Pour l’Échafaud in Atlantic Studies: Literary, Cultural and Historical Perspectives, 1740-4649, Volume 3, Issue 1, 2006, Pages 63 – 82
  12. ^ הקלטות נוספות של השישייה יצאו ב-1975 תחת הכותרת 58 Miles
  13. ^ 1 2 ביקורת תקליט ב-Allmusic
  14. ^ scrho לרגל 50 שנה ל-Kind of Blue(הקישור אינו פעיל, 1.10.2021)
  15. ^ * ראו למשל Poe, Randy (2006). Skydog: the Duane Allman story. San Francisco: Backbeat Books. ISBN 0-879-30891-5. pp. 182–183. * וכן Andy Mabbett (1995). The Complete Guide to the Music of Pink Floyd. Omnibus Press, 14/15 Berners Street, London. pp. 178–179. ISBN 0-7119-4301-X., בו מתאר קלידן פינק פלויד, ריצ'רד רייט את השפעת האלתורים של קולטריין בתקליט זה על The Dark Side of the Moon וכן ראו Khan, Ashley. Kind of Blue: The Making of the Miles Davis Masterpiece. New York: Da Capo Press, 2000
  16. ^ Arnaud Merlin and Franck Bergerot, The Story of Jazz: Bop and Beyond, Thames & Hudson 1993, ISBN 9780500300299 p.35
  17. ^ Arnaud Merlin and Franck Bergerot, The Story of Jazz: Bop and Beyond, Thames & Hudson 1993, ISBN 9780500300299 p.87
  18. ^ המידע מבוסס על ביקורת ב-Allmusic ועל הערות האלבום להוצאה המחודשת מ-2001
  19. ^ Tanner, Paul O. W.; Maurice Gerow, David W. Megill (1988) [1964]. "Crossover — Fusion". Jazz (6th ed. ed.). Dubuque, IA: William C. Brown, College Division. pp. 135–136. ISBN 0-697-03663-4
  20. ^ The Complete Bitches Brew Sessions
  21. ^ jimmy stilettos magazine
  22. ^ AstroNation: Miles Davis - 1969 - The Lost Quintet(הקישור אינו פעיל, 1.10.2021)
  23. ^ בשיחה עם קווינסי טרופה באוטוביוגרפיה Miles - The Autobiography" by Miles Davis with Quincey Troupe
  24. ^ The Jack Johnason Sessions
  25. ^ The Cellar Door Recordings
  26. ^ Miles at the Isle of Wight
  27. ^ Chambers, J. K. (1998). Milestones: The Music and Times of Miles Davis. Da Capo Press. pp. 246. ISBN 0306808498 ו-Carr, Ian (1998). Miles Davis: The Definitive Biography. Thunder's Mouth Press. pp. 284, 303, 304, 306. ISBN 1560252413.
  28. ^ ביקורת ב-Allmusic
  29. ^ ביקורת אלבום ב-Allmusic
  30. ^ ליעד עיני, התרועה האחרונה: 25 שנה לדו-בופ של מיילס דייוויס באתר הספוג, 9 בינואר 2017
  31. ^ סוכנות ידיעות אי.פי, מת מיילס דייויס, באתר חדשות, ‏⁩⁩29 בספטמבר 1991