מייקל איגנטייף

מייקל איגנטייף
Michael Ignatieff
	איגנטייף, אפריל 2011
לידה	12 במאי 1947 (בן 76); טורונטו, קנדה
ענף מדעי	היסטוריה
מקום מגורים	קנדה
מקום לימודים	אוניברסיטת אוקספורד; מכללת קנדה העילית; אוניברסיטת הרווארד; טריניטי קולג'; אוניברסיטת טורונטו ;
מוסדות	אוניברסיטת ליידן (2013–2014); אוניברסיטת לונדון; אוניברסיטת ליידן; האוניברסיטה המרכז-אירופית; בית הספר לכלכלה של לונדון; אוניברסיטת טורונטו; אוניברסיטת קולומביה הבריטית; אוניברסיטת הרווארד; אוניברסיטת אוקספורד ;
פרסים והוקרה	פרס פרנסיסקו סרסדו (2012); פרס חנה ארדנט (2003); פרס ליונל גלבר (1994); פרס המושל הכללי של קנדה לכתיבה לא בדיונית בשפה האנגלית (1987); Gordon Montador Award; פרס צ'נצ'לני ההודי הגלובלי של CIF; חבר במסדר קנדה; פרס היינמן ;
	www.michaelignatieff.ca
תרומות עיקריות
	חקר הלאומיות, ביוגרפיה על ישעיה ברלין
חתימה

מייקל איגנטייף (באנגלית: Michael Ignatieff; נולד ב-12 במאי 1947) הוא פרופסור קנדי להיסטוריה שפרסם ספרים ומאמרים רבים בנושאי לאומיות, אתיקה פוליטית ורעיונות מדיניים. היה מנהיג המפלגה הליברלית בקנדה וראש האופוזיציה בפרלמנט הקנדי. שימש בתפקיד מ-10 בדצמבר 2008 והתפטר לאחר תבוסתו בבחירות במאי 2011. שימש כחבר פרלמנט באזור טורונטו. בשנת 2016 מונה איגנטייף לנשיא "האוניברסיטה המרכז-אירופית" בבודפשט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגנטייף הוא נצר למשפחה של פוליטיקאים ידועים. אבי סבו היה ניקולאי איגנאטייב, מדינאי רוסי חשוב שכיהן כיו"ר ועדת השרים (1872-1880) ואחר כך כשר הפנים בשנים 1881–1882. הוא מונה לתפקיד שר הפנים לאחר רציחתו של הצאר אלכסנדר השני והוביל קו לאומני כדי להסיח את דעת הקהל מהמשבר הפוליטי ברוסיה בעקבות רצח הצאר. בנו של ניקולאי, שהוא סבו של איגנטייף, היה הרוזן פאבל איגנאטייב והוא כיהן בתפקיד שר החינוך בממשלת הצאר האחרון ניקולאי השני ברוסיה.

לאחר המהפכה הקומוניסטית ברח פאבל עם משפחתו לקנדה. אביו של איגנטייף, ג'ורג', גדל בקנדה הפך לדיפלומט ושימש כשגריר קנדה באומות-המאוחדות. הוא אף היה מעורב בוועדת אונסקו"פ, הוועדה שהחליטה על תוכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947.

עבודתו המחקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגנטייף פרסם ספרים ומאמרים רבים בנושאי חקר הלאומיות והיסטוריה של הרעיונות. אחד מספריו הידועים ביותר הוא הביוגרפיה רחבת ההיקף שכתב על ישעיה ברלין, שתורגמה גם לעברית (מייקל איגנטייף, ישעיה ברלין, מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 1999). איגנטייף העיד על עצמו שברלין הוא האדם שהשפיע עליו ביותר, חוץ מאביו.

דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו היה איגנטייף מעורב במערכות הבחירות של המפלגה הליברלית כמתנדב, אך נכנס לחיים הפוליטיים בגיל מאוחר, רק בשנת 2005 לאחר שקנה לעצמו שם בינלאומי כהיסטוריון וכחוקר מן השורה הראשונה. תוך כשלוש שנים הפך למנהיג המפלגה הליברלית. בבחירות הראשונות בהן הנהיג את מפלגתו, במאי 2011, התרסקה המפלגה הליברלית ונותרה עם כ-30 חברי פרלמנט בלבד. איגנטייף עצמו הפסיד את מושבו בפרלמנט ולראשונה בהיסטוריה הקנדית סיימה מפלגתו את הבחירות כמפלגה השלישית בגודלה.^[1] בעקבות התבוסה התפטר איגנטייף מתפקיד יושב ראש המפלגה.

איגנטייף וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגנטייף התגורר בישראל במהלך שנת 1999 כאשר שימש כמרצה אורח באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

בזמן מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 אמר איגנטייף בריאיון לעיתון "טורונטו סטאר" כי חשוב ביותר שישראל תשלח מסר ברור לחזבאללה כי חטיפת חיילים וירי טילים על ישראל לא יהיו נסבלים. בתגובה לשאלת הכתב על תגובתו להרג האזרחים הלבנונים בפעולת צה"ל בכפר כנא, השיב איגנטייף כי "שנתו אינה נודדת" בגלל מה שקרה. תגובתו זו הביאה למחאה חריפה מצד מוסלמים בקנדה. בעקבות זאת, ניסה איגנטייף לחזור בו בריאיון לטלוויזיה בקוויבק וטען כי הירי בכפר כנא היה למעשה "פשע מלחמה". אמירה זו עוררה את מחאתם של יהודים רבים בקנדה, ואיגנטייף הצטער עליה.

בנובמבר 2007 כאשר שימש בתפקיד סגן יושב ראש האופוזיציה ביקר איגנטייף בישראל.

ב-2019 זכה בפרס דן דוד, על תרומתו המתמשכת להגנת הדמוקרטיה ברחבי העולם^[2].