מייק קאלוורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'יימס מייקל "מייק" קאלוורט
James Michael Calvert
Chindit leaders Burma 1944 IWM MH 7873.jpg
קאלוורט (שלישי משמאל) עם וינגייט (במרכז) וקצינים צ'ינדיטים נוספים בבסיס "ברודוויי". בורמה 1944
לידה 6 במרץ 1913
רוהאטק, הודו הבריטית הודו הבריטיתהודו הבריטית
פטירה 26 בנובמבר 1998 (בגיל 85)
ריצ'מונד שעל התמזה, בריטניה בריטניהבריטניה
כינוי "מייק המשוגע"
השתייכות הצבא הבריטיהצבא הבריטי  הצבא הבריטי
תקופת שירות 19331952
דרגה בריגדיר (צבא בריטניה) בריגדיר
תפקידים צבאיים
מפקד הבריגדה ה-77
מפקד שירות האוויר המיוחד
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
עיטורים
אות השירות המצוין  אות השירות המצוין
כוכב הכסף  כוכב הכסף

ג'יימס מייקל "מייק" קאלוורטאנגלית: James Michael Calvert; 6 במרץ 1913 - 26 בנובמבר 1998) היה בריגדיר בצבא בריטניה, אשר התפרסם כמפקד יחידות צ'ינדיטים במהלך המערכה על בורמה במלחמת העולם השנייה. שיטות הפעולה הלא-שגרתיות שלו זיכו אותו בכינוי "מייק המשוגע".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאלוורט נולד בעיר רוהאטק שבהודו הבריטית ב-6 במרץ 1913. הוא למד באקדמיה הצבאית המלכותית בווליץ', ובשנת 1933 התגייס לחיל ההנדסה המלכותי. במשך תקופה מסוימת הוא היה אלוף הצבא באיגרוף במשקל בינוני. בשנת 1936 הועבר לכוחות ההנדסה בהונג קונג, ובמסגרת תפקידו זה למד קנטונזית והיה עד לטבח ננקינג, שגרם לו להאמין שהאימפריה היפנית מסוכנת לבריטניה הרבה יותר ממה שסברו מרבית אנשי הצבא. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 הועבר קאלוורט חזרה לאירופה, ובשנת 1940 השתתף כמפקד פלוגה במערכה בנורווגיה. לאחר מכן הוחזר להונג קונג, ואימן יחידות קומנדו. זמן קצר לאחר מכן הועבר לאוסטרליה והשתתף שם באימון יחידות קומנדו אוסטרליות. בשנת 1941 נשלח לבורמה, ומונה למפקד "בית הספר ללוחמת שיחים" שבו אימן חיילים בלוחמת גרילה. לאחר כיבוש בורמה בידי היפנים בשנת 1942 בצע מספר פעולות הונאה כנגד היפנים. בין היצר הוא ביצע פשיטה עם כמה חיילים אוסטרלים כדי לשכנע את היפנים שתגבורת אוסטרלית מגיעה לראנגון, ודאג שהיפנים ימצאו חבילת מסמכים מזויפים על תוכניות הצבא הבריטי.

הצ'ינדיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צ'ינדיטים

מבצע בד ארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1942 הגיע אורד צ'ארלס וינגייט לבורמה, במטרה להקים כוח גרילה שיילחם ביפנים. כוח גרילה זה יקבל לימים את השם "צ'ינדיטים". וינגייט וקאלוורט דמו מאוד זה לזה בהלך המחשבה הלא-שגרתי שלהם, והפכו עד מהרה לידידים קרובים. וינגייט קיבל את הפיקוד על הבריגדה ההודית ה-77, ומינה את קאלוורט כסגנו וכמפקד שדרה מס' 3 שהייתה חלק מהבריגדה. בפברואר 1943 יצאו הצ'ינדיטים ל"מבצע בד ארוך", אשר מטרתו העיקרית הייתה חבלה במסילת הברזל היפנית בין מנדאליי למיצ'צ'ינה. השדרה של קאלוורט הייתה חלק מ"הקבוצה הצפונית" שיצאה למבצע, והייתה תחת פיקודו של וינגייט עצמו.

קאלוורט הצליח לחצות את נהר הצ'ינדווין בלי להתגלות, והקפיד למקש כל שביל או משעול שעבר בו, ותלה גם שלטי הזהרה מבולבלים ביפנית או בורמזית, חתומים כביכול בידי המפקד העליון של הכוחות היפניים בבורמה. שלטים אלו הוסיפו למהומה והבלבול שחשו היפנים בלאו הכי בעקבות הפלישה הלא-צפויה של הצ'ינדיטים.[1] ב-4 במרץ הגיע קאלוורט אל העיירה נאנקאן, שם הייתה אמורה השדרה שלו לפוצץ את המסילה. אנשיו מיקשו את כל האזור וכן את הגשרים הסמוכים, וב-6 במרץ, הוא יום הולדתו של קאלוורט, הופעלו המטענים. בסה"כ פוצצו הצ'ינדיטים את המסילה בלמעלה מ-70 מקומות שונים.

לאחר פיצוץ מסילת הברזל הורה וינגייט להמשיך להתקדם ולחצות את נהר האירוואדי. השדרה של קאלוורט הייתה היחידה שלא איבדה אף אדם עד עתה, אולם המצב עמד להשתנות בעת חציית נהר זה שאורכו למעלה משני קילומטרים. היפנים המתינו לקאלוורט בגדה השנייה של הנהר, והוא נאלץ להורות למשיטי הסירות הבורמזיים להשיט את הצי אל אי קטן במרכז הנהר. התפתח קרב עז בין אנשיו של קאלוורט על האי לבין היפנים על הגדה, והבריטים השתמשו בכל אמצעי, כולל מרגמות. בלהט הקרב, נמלטו הבורמזים עם הסירות וקאלוורט מצא את עצמו לכוד על האי. למזלו, עבר לפתע במקום צי קטן של סירות מאוישות בידי בורמזים מקומיים. קאלוורט השתלט על הסירות והשיט אנשיו חזרה לגדה שממנה באו. עם זאת, הוא נאלץ לנטוש מאחור מספר פרדות ופרטי ציוד מחמת חוסר מקום, ואף הפקיר לגורלם שנים עשר נפגעים צ'ינדיטים, מתוכם חמישה שהיו עדיין בחיים. בניסיון להקל על אלו האחרונים, הותיר וינגייט על האי פתק בשפה האנגלית בו הסביר למפקד היפני כי אנשיו הם חיילים המשרתים את מלכם בדיוק כפי שהיפני משרתים את קיסרם, וביקש מהיפנים לנהוג בהם בכבוד הראוי בהתאם לקוד הבושידו. גורלם של אותם שבויים לא נודע, וזכרם המשיך לרדוף את קאלוורט לנצח.[2]

קאלוורט הצליח בסופו של דבר לחצות את הנהר, והמשיך לצעוד במטרה לפוצץ את גשר גוקטייק שהיה מרוחק 160 ק"מ מגדת הנהר. המסע היה קשה, ובסופו של דבר בעיקר בשל מחסור באספקה הורה וינגייט לסגת חזרה אל מעבר לצ'ינדווין. השדרה של קאלוורט הגיעה חזרה להודו ב-14 באפריל[3] על פעולותיו במהלך המבצע קיבל קאלוורט את אות השירות המצוין.

מבצע יום חמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הישגי המבצע, מונה וינגייט למפקד הדיוויזיה ההודית ה-3, וקאלוורט הועלה מדרגת מייג'ור לדרגת בריגדיר וניתן לו פיקוד על הבריגדה ה-77. לבריגדה שלו יועד תפקיד חשוב בפשיטה המתוכננת השנייה של הצ'ינדיטים שקיבלה את שם הקוד "מבצע יום חמישי". במקור הייתה הבריגדה שלו אמורה לנחות בשני מעוזים בעומק בורמה, אשר קיבלו את שמות הקוד "פיקדילי" ו"ברודוויי". זמן קצר לפני תחילת המבצע התגלה כי אזור "פיקדילי" כוסה כולו בעצים, ולפיכך יצא מכלל שימוש. וינגייט האמין שהיפנים הם אלו שכיסו את האזור בעצים כיוון שקיבלו מידע על התוכנית[4] אולם הוא האמין שהם יודעים רק על "פיקדילי" ולא על הבסיסים האחרים, הוא שאל את קאלוורט האם הוא מעדיף שכל הבריגדה שלו תונחת ב"ברודוויי" או שחציה תונחת ב"ברודוויי" והחצי השני בבסיס אחר בשם "צ'ורינגהי". קאלוורט הודיע שהוא מעדיף שכל הבריגדה תונחת ב"ברודוויי", כיוון ש"ברודוויי" היה מעברו המערבי של נהר האירוואדי, בעוד "צורינגהי" היה מעברו המזרחי, וקאלוורט הודיע שיקשה עליו לפקד על אנשיו בצורה כזו.

בערב ה-5 במרץ 1944 התרכזה הבריגדה של קאלוורט בשדה התעופה של ללגהאט שבהודו, שם מטוסי C-47 דקוטה היו אמורים לגרור את אנשיה בדאונים אל "ברודוויי".[5] כל מטוס גרר עמו שני דאונים, והנחיתה בוצעה עם תקלות רבות. חלק מהדאונים התרסקו, ושבריהם הפכו למלכודת מוות עבור הדאונים הבאים שניסו לנחות. קאלוורט כבר עמד לשדר לווינגייט שהפעולה נכשלה, כאשר הבחין בכך שבפועל רוב הבריגדה הצליחה להגיע בשלום, וחשוב מכל, היפנים לא הבחינו בהם. לפיכך הוא שידר לווינגייט שהמבצע הצליח. עם זאת, לקחי אותו הלילה נלמדו היטב בפעולות הבאות, שבהן העביר כל מטוס רק דאון אחד ולא שניים.[6] במשך חמשת הלילות הבאים הוצנחו עוד כמויות רבות של ציוד ומזון אל "ברודוויי".[7] בהמשך הועברו אנשי בסיס "צ'ורינגהי" אל "ברודוויי" כיוון שסבלו מהפצצות יפניות כבדות.[8]

לאחר שהתבסס היטב ב"ברודוויי, החל קאלוורט לבצע את המשימה שלו: להטריד את היפנים כמה שיותר, לשבש את פלישתם להודו, ולתמוך בחדירת הכוח הסיני-אמריקאי של ג'וזף סטילוול אל בורמה. הבריגדה של קאלורט נעה בקושי 50 ק"מ לפני שנתקלה בכוח יפני מבוסס היטב, על גבעה מדרום-מזרח ל"ברודוויי", שזכתה לכינוי "גבעת הפגודה" בשל פגודה מוזהבת שניצבה בראשה.[9] התפתח קרב קשה, ובסופו של דבר ניצחו הבריטים והשתלטו על גבעת הפגודה. בבוקר המחרת החליט קאלוורט להקים באזור מעוז נוסף. המעוז קיבל את הכינוי "העיר הלבנה", בגלל חופות המצנחים שעד מהרה כיסו את העצים באזור, כאשר החלו להצניח באזור ציוד ומזון.[10] לאחר שזיהו היפנים את מיקום "העיר הלבנה", החלו לשלוח כוחות גדולים במטרה להשמידה, בעוד הצ'ינדיטים מצדם הקימו בסיס נוסף בשם "אברדין" במטרה להגן עליה.

ב-24 במרץ ביקר וינגייט ב"ברודוויי" "העיר הלבנה" ו"אברדין" ובדרכו חזרה התרסק מטוסו והוא מת. רבים סברו שקאלוורט צריך לקבל את הפיקוד על הדיוויזיה ההודית ה-3, אולם מפקד הארמייה ה-14 לוטננט גנרל ויליאם סלים, לא חיבב אותו, וטען שהוא פזיז מדי ובעל נטייה לא לציית לפקודות. לפיכך קיבל את התפקיד ולטר לנטיין. היפנים מצדם שיגרו את הבריגדה המעורבת העצמאית ה-24 וחלק מהדיוויזיה ה-3, ופתחו בהתקפה על "העיר הלבנה" בין 25-26 במרץ. ההתקפה נחלה כישלון חרוץ, ובלית ברירה שיגר רנייה מוטגוצ'י מפקד הארמייה היפנית ה-15 לאזור את הרזרבה האחרונה שלו, הדיוויזיה ה-53. הלחץ היפני גבר מיום ליום, ובאפריל הורה הפיקוד הבריטי בהודו לפנות את "העיר הלבנה". נבחר אזור חדש להקמת מעוז, אזור שהיה מעולה מבחינה אסטרטגית, שכן הוא שכן בעמק צר, בדיוק על הדרך העיקרית שבה העבירו היפנים את כוחותיהם.[11] הוא קיבל את שם הקוד "בלקפול", ורוכזו אליו הן הבריגדה של קאלוורט שפינתה את "העיר הלבנה" והן הבריגדה ה-111 תחת פיקודו של ג'ון מאסטרס שנעה ממערב לאירוואדי. סטילוול התנגד לפינוי "העיר הלבנה", אולם לנטיין וסלים התעקשו שבלאו הכי לא ניתן להחזיק במעוז לאורך זמן.

ב-8 במאי הוקם "בלקפול", אולם באזור זה כבר היו כוחות יפניים מוכנים, וזמן קצר לאחר ההקמה כבר הרעישו היפנים את האזור. התקפות היפנים, כמו גם מזג האוויר הגרוע, מנעו מהצ'ינדיטים לבצר את האזור ולהפיק ממנו את התועלת המרבית. היפנים הביאו לאזור תותחי נ"מ, והפילו כל מטוס שניסה להעביר אספקה וציוד לאנשי "בלקפול" שהפכו כעת לנצורים.[12] הם הרעישו את האזור על בסיס יומיומי, אולם התקפתם החזיתית הראשונה ב-17 במאי נהדפה. ב-24 במאי הם פתחו בהתקפה מחודשת, והפעם הצליחו לפרוץ את ביצורי "בלקפול" ולכבוש חלק ממנו. ב-25 במאי הגיעה הוראה לפנות את "בלקפול".[13] הכוחות של קאלוורט החלו לנוע צפונה בתוככי הג'ונגלים, גוררים עמם המוני פצועים, מתוך תקווה לחבור על הכוח של סטילוול. הם הקימו מחנות מאולתרים סביב אגם אינדוואגי שאורכו 30 ק"מ. לאחר שהצ'ינדיטים השתלטו על כל אזור האגם, החלו מטוסים ימיים לנחות בו ולפנות אנשים בקצב של כמה מאות ליום.[14]

הקרב על מוגאונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאלוורט (משמאל) במהלך הקרב על מוגאונג

סטילוול, שהיה המפקד העליון של הצ'ינדיטים, היה זקוק להם על מנת לכבוש את העיירה האסטרטגית מוגאונג (Mogaung), אשר חיל המצב היפני שבה הקשה על הסינים והאמריקאים במאמציהם לכבוש את העיר מיצ'צ'נה. סטילוול הורה לקאלוורט הורה לעזוב את אגם אינדוואגי עם הבריגדה שלו, ולנוע 25 ק"מ אל מוגאונג. הבריגדה של קאלוורט הייתה במצב קשה, מתוך 1,200 איש שכללה במקור, היו לה כעת רק 800, ולפיכך נאלץ קאלוורט להזעיק חיילים נוספים מיחידות אחרות שחנו על האגם.

קאלוורט החליט ללכוד קודם כל את הכפר פינהמי ששכן בסמוך לגשר אשר חיבר את שתי קצוותיו של נהר בשם וטאוק צ'אונג. הקרב על פינהמי נמשך שלושה ימים, ועד מהרה גילו הצ'ינדיטים שהכפר משמש בעיקר כבית חולים צבאי. החיילים היפנים המשיכו להילחם גם מתוך מיטותיהם, ולאחר כיבוש הכפר החלו בגל של התאבדויות. חלקם בלעו את מצעי המיטה שלהם, אחרים התפוצצו בקבוצות באמצעות רימוני יד שהצליחו להשיג.[15] הצ'ינדיטים השתלטו על ראש הגשר מצדו האחד של הנהר, וב-8 ביוני ניתנה פקודה לחצות את הגשר ולהגיע אל מוגאונג. אלא שהתברר שהיפנים טמנו מארב מתוחכם. הם המתינו בסבלנות בקצהו השני של הגשר, מכוסים בצמחייה, וכאשר התקרבו הצ'ינדיטים, פתחו באש מקלעים. תוך 30 דקות נפגעו למעלה ממאה צ'ינדיטים. קאלוורט החליט לאגף את האויב. ב-10 ביוני העמיד פנים כביכול הוא מתכנן התקפה חזיתית נגד ראש הגשר השני, ובפועל שלח יחידות שחצו את הנהר בנקודה אחרת, ותקפו את היפנים מאחור.[16]

הקרב על הגשר גזל מהצ'ינדיטים זמן יקר, שבמהלכו הספיקו היפנים לנחש את כוונותיהם ושלחו למוגאונג עוד שני גדודים. כעת כלל הכוח היפני במוגאונג 3,000 ל-4,000 חיילים. ההתקדמות הייתה אטית, והיפנים נלחמו לאורך כל הדרך באמצעות צלפים ומארבים. ב-13 ביוני עוד היו הצ'ינדיטים רחוקים ממוגאנג בין 400 ל-600 מטרים, ונותרו רק עוד 550 צ'ינדיטים בבריגדה של קטאלוורט, כאשר גם הם היו חולים ברובם במלריה ומחלות אחרות. בלית ברירה שלח קאלוורט אחד מאנשיו אל סטילוול, ונתן לו הוראות ברורות לא לחזור בלי גדוד סיני אחד לפחות. ב-18 ביוני הגיע הגדוד הראשון של הבריגדה הסינית ה-114 אשר כלל 1,200 איש, ממערב למוגאנג. סטילוול רצה לוודאות שהבריטים אכן עושים ככל יכולתם, ושלח קולונל אמריקני לשמש כ"יועץ" לקאלוורט. בפועל תפקידו של אותו קולונל היה לוודא שהצ'ינדיטים נלחמים כהלכה ועושים ככל יכולתם. בזכרונותיו כותב קאלוורט כי הקולונל האמריקני התנהג בגסות כזו, עד שבאחת הפעמים הוא פיתה אותו לעמוד מול עמדת צלפים יפנית מוסווית. לאכזבתו של קאלורט, היפנים לא ירו.[17]

ב-21 ביוני סיימו הסינים את היערכותם, וכעת הכוחות שעמדו תחת פיקודו של קאלוורט התקרבו בגודלם לכוח של המגנים היפניים. ב-23 ביוני הורה סטילוול להפציץ את העיירה דרך האוויר. הייתה זו אחת ההפצצות הכבדות ביותר בזירת בורמה, והתבצעו במהלכה יותר מ-70 גיחות. חלק מהפצצות היו פצצות מושהות, שהמשיכו להתפוצץ גם אחרי שהמטוסים כבר חזרו לבסיס בהודו. לאחר מכן פתחו הצ'ינדיטים באש מרגמות, והנחיתו לא פחות מ-1,000 פצצות מרגמה על היפנים. לאחר שהאויב רוכך בצורה זו, פתחו הצ'ינדיטים והסינים בהתקפה מהירה בניסיון לכבוש את הכמה מאות מטרים האחרונים שהפרידו בינם לבין העיירה. בהגיע הערב, כבר נכבשו פאתי העיירה. ההתנגדות היפנית נמשכה עד לערב יום המחרת, ורק ב-25 ביוני הורו היפנים על נסיגה, ועד הצהריים כבר הוחרבו אחרוני הבונקרים היפניים ומוגאונג נכבשה.[18]

סטילוול התלהב מהניצחון במוגאונג, והורה לקאלוורט לכבוש את כפר מסילת הברזל הופין, מדרום-מערב למוגאונג. משם, קיווה סטילוול, יוכלו הצ'ינדיטים לחדור אל עורף הדיוויזיה ה-18 היפנית ולפרק אותה. אולם, בקרב על מוגאונג ספגה הבריגדה של קאלוורט 255 הרוגים ו-52 פצועים, וגם אלו שרשמית היו כשירים לקרב, התמודדו כנגד פצעים קלים ומחלות. קאלוורט החליט שהגיע הזמן לחזור לתקופת התרעננות בהודו, והתעמת עם סטילוול באלחוט. סטילוול, כעונש על מרדנותו של קאלוורט, שינה את פקודותיו, והורה לצ'ינדיט להצטרף למרחץ הדמים שנערך באזור מיצ'צ'ינה. קאלוורט הודה בגלוי שהוא מפחד לעשות זאת, ולפיכך הורה לאנשיו לכבות את מכשירי האלחוט ולנוע לכיוון צפון-מערב במטרה לחבור אל הכוח של סטילוול.[19] המסע נמשך שבוע ימים, וכשהגיעו הצ'ינדיט והסינים המושאלים אל קמאינג, שם שכן חלק מהכוח, הורה סטילוול לקאלוורט לסור למפקדתו במיידי. קאלוורט נפגש עם סטילוול שתכנן לערוך לו משפט שדה. כאשר קאלוורט נכנס לאוהלו של סטילוול, אמר לו סטילוול: "אתה שולח מסרים תקיפים מאוד, מה?" קאלוורט השיב לו: "אתה צריך לראות את אלה שהמייג'ור החטיבתי לא מוכן לאפשר לשלוח". סטילוול פרץ בצחוק ואמר: "יש לי בעיה דומה, עם הסגל שלי, כשאני מנסח תשובות להודעות שאני מקבל מוושינגטון". לאחר מכן הרצה קאלוורט בפני סטילוול על כל הסבל והמאמץ של הצ'ינדיטים, ובסופה של השיחה הצהיר: "זה מה שקרה? למה לא סיפרו לי?" ונאות לשלוח את הצ'ינדיטים לתקפת התרעננות בהודו.[20]

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאלוורט סוקר מסדר צבאי בצרפת. אוקטובר 1945

בספטמבר 1944, בעקבות פציעה מקרית, הוחזר לבריטניה. במרץ 1945 מונה למפקד שירות האוויר המיוחד, והחזיק בתפקיד עד שהכוח פורק באוקטובר של אותה שנה. לאחר המלחמה הורד בחזרה לדרגת לוטננט קולונל מילא בצבא תפקידי ניהול ומטה. הוא הוצב בטריאסטה שבאיטליה כחלק מהממשל הצבאי של בעלות הברית שם, וב-1950 הועבר למלאיה שם נלחם במורדים קומוניסטים, וחרף דרגתו הגבוהה הוביל פשיטות וסיורים באופן אישי. ב-1951 הוחזר לבריטניה מטעמי בריאות. הוא נשלח לגרמניה, והוצב במטה של ארמיית הריין הבריטית. בשנת 1952 עזב את הצבא, וניסה לבנות לעצמו קריירה כמהנדס בבריטניה ובאוסטרליה, ללא הלחה.

הוא החל נוטה לאלכוהוליזם, וכתב שלושה ספריו על המערכה על בורמה: "Prisoners of Hope" (אסירי תקווה), "Fighting Mad: One Man's Guerrilla War" (לחימה מטורפת: מלחמת הגרילה של אדם אחד) ו"Chindits: Long Range Penetration" (הצ'ינדיטים: חדירה לטווח ארוך). ב-1974 התראיין לפרק 14 ("יום נפלא יהיה מחר") של סדרת "עולם במלחמה". הוא נפטר ב-26 בנובמבר 1998, בריצ'מונד שעל התמזה, בגיל 85.

תרגומים לעברית של כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מייק קאלוורט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עקביה, עמ' 217.
  2. ^ ובסטר, עמ' 82-83.
  3. ^ ובסטר, עמ' 86.
  4. ^ בפועל התברר מאוחר יותר שהיו אלו בסך הכל מקומיים תמימים
  5. ^ ביוור, עמ' 593. ובסטר, עמ' 153.
  6. ^ עקביה, עמ' 250
  7. ^ ובסטר, עמ' 154.
  8. ^ עקביה, עמ' 253.
  9. ^ ובסטר, עמ' 166-167.
  10. ^ ובסטר, עמ' 167.
  11. ^ ובסטר, עמ' 169.
  12. ^ ובסטר, עמ' 170.
  13. ^ ובסטר, עמ' 171.
  14. ^ ובסטר, עמ' 182.
  15. ^ ובסטר, עמ' 183.
  16. ^ ובסטר, עמ' 184.
  17. ^ ובסטר, עמ' 185.
  18. ^ ובסטר, עמ' 187.
  19. ^ ובסטר, עמ' 188.
  20. ^ לתיאור המפגש ראו: ובסטר, עמ' 189.