מיכאל אוהד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכאל אוהד, 1946

מיכאל (מיכה) אוהד (20 בדצמבר 1922[1]17 ביוני 1998) היה עיתונאי ואיש אשכולות ישראלי. עורך תוכניות רדיו, מחבר ובמאי תסכיתים וכותב פורה בנושאי תרבות, אמנות ומוזיקה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל אוהד נולד בשם מיכאל רַיְיך בעיר מינכן בגרמניה, אז רפובליקת ויימאר. משפחתו הייתה משפחה יהודית משכילה. הוריו, הנרייטה (הֶני) לבית פויכטוונגר (ילידת 1892), ויעקב רייך, סוחר (יליד 1885), נישאו ב-1916. לאוהד היו שני אחים: רפאל, שהיגר לארצות הברית ונפטר שם בגיל 25, וראובן, שהיה אגרונום ידוע, חלוץ גידולי פירות סובטרופיים בארץ. ראובן הוא אביה של חוקרת העיצוב דניאלה אוהד. דודו של מיכאל אוהד, אחי אמו, היה הסופר ליון פויכטוונגר, ובן דודו היה ההיסטוריון אדגר פויכטוונגר.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עלה לארץ ישראל עם הוריו ושני אחיו, והמשפחה התיישבה בשכונת תלפיות בירושלים. מחמת קשיי קליטה שבה המשפחה לגרמניה כעבור שנה והתגוררה במינכן. כעבור שנה שבה המשפחה לארץ, והפעם סופית. ב-1939 התגרשו הוריו, ואביו נישא מחדש.[1] מנישואיו השניים של אביו היה אוהד אחיה של האמנית שושנה רייך. אוהד למד בבית הספר התיכון בית הכרם ולאחר סיום לימודיו התיכוניים למד באוניברסיטה העברית אך לא השלים את התואר. בבגרותו התגורר בתל אביב בדירה שעוצבה על ידי האדריכל יעקב רכטר באזור היכל התרבות

ברדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 כתב אוהד תסכית ראשון, על הסופר והמחזאי ג'ורג' ברנרד שו, לתחנת הרדיו בעברית של המנדט הבריטי, קול ירושלים. מאז ואילך המשיך במשך כארבעים שנה לעבוד ברדיו, לראשונה בקול ירושלים, והחל מיום קום המדינה בקול ישראל. אוהד כתב וביים תסכיתים וערך תוכניות רדיו.

במשך מספר שנים עבד אוהד בארצות הברית עבור השידור העברי של קול אמריקה.[2] בשנות ה-50 של המאה ה-20 שודרו בקול ישראל שתי תוכניות התיאטרון של הרדיו, שזכו להאזנת שיא: "בימות ובדים", ששודרה בכל יום שבת בצהרים, ו"המסך עולה", ששודרה בכל יום ב' בערב. בהכנת שתי התוכניות היה לאוהד חלק חשוב.

"בימות ובדים", בעריכת בלה ברעם, הייתה תוכנית דוקומנטרית שבה הובא באוזני המאזינים כל המתרחש והמתחדש בתיאטרון העברי, קטעים משודרים מהצגות בכורה, ראיונות עם שחקנים ובמאים ודברי ביקורת על כל הצגה חדשה מפיהם של דב בר מלכין, שמואל רוזן, שמואל שניצר ואחרים. באותה עת לא היו בעיתונות העברית מוספים מיוחדים או מגזינים מיוחדים לכל המתחדש בעולם התרבות והבידור, והמאזינים שאבו מידע רב על כל המתהווה בעולם התיאטרון והבידור מתוכנית זו. מיכאל אוהד נטל חלק בעריכת התוכניות לצדה של בלה ברעם.
"המסך עולה" הייתה תוכנית שבה שודר מדי שבוע תסכית רדיו ארוך. התסכיתים היו בעיקר עיבודים לרדיו של סיפורים ונובלות ממיטב ספרות העולם. בעידן שבו טרם שודרו בארץ שידורי טלוויזיה היה תסכית הרדיו המקור היחיד להגשת דרמות זמינות למאזינים בין כותלי ביתם. בתוכנית השתתפו מיטב שחקני התיאטרון בישראל, ובהם נודעו בקולם בעל הייחוד הרדיופוני שחקנים כדוגמת חנה מרון (שאת עלייתה לדרגת כוכבת מייחסים בין היתר להשפעתו של אוהד), שרגא פרידמן, מישא אשרוב ואחרים.

אוהד כתב וביים ביוגרפיות של אנשי תרבות ידועים בעולם, שמונולוגים שלהם בגוף ראשון הוקראו על ידי לאה פורת.

בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לעבודתו בקול ישראל, החל אוהד בסוף שנות החמישים לערוך ולכתוב פינה מרכזית בת שני עמודים בשבועון "דבר השבוע" מבית "דבר". במדורו זה כתב אוהד על כל נושא אקטואלי הקשור לחיי האמנות והתרבות בארץ, על ספרים חדשים, על הצגות חדשות, על מוזיקה, על יוצרים, סופרים, מחזאים, מלחינים וכל עניין הקשור לחיי התרבות בארץ. כתיבתו התאפיינה בסגנון מאופק ורהוט.

בשנות השישים, עם ירידתו האטית של "דבר השבוע" ועלייתו של מוסף "הארץ", העתיק אוהד את כתיבתו לעיתון "הארץ". ב"הארץ" הוסיף אוהד לכתיבתו את המדור השבועי "מי היה האיש שהיה" (החל ב-15 באפריל 1971, בדמותו של ראספוטין), שבו, בצורת כתב חידה, ביוגרפיה קטנה ללא ציון שמות אנשים ומקומות אלא ברמז, שבה תומצתה לכדי שליש טור בעיתון דמותו של אדם נודע בהיסטוריה העתיקה והחדשה או יוצר בתחום התרבות, ועל הקוראים לזהות מי האיש; את זהות האיש גילה אוהד בטור שהתפרסם שבוע לאחר מכן. המדור היה כה פופולרי שהעיתון ממשיך בפרסומו עד היום.

אוהד הקדיש מזמנו גם לילדים והוציא תקליטים ובהם סיפורי ילדים בעריכתו ובקריינותה של חנה מרון. לאחר שנים ערך סדרה של ארבעה דיסקים על אודות מלחינים מפורסמים בדרך של סיפור מוזיקלי לילדים, בקריינותה של גליה ישי, ובאמצע שנות השמונים אף יצר עיבודים ליצירות סימפוניות ונובלות, שהיו מלוות בקריינות של השדרנית ענת דוידוב ומשחק של כמה שחקני תיאטרון. אלו עובדו לקלטות אודיו, תקליטים ותקליטורים.

הוא תרגם וכתב מספר ספרים. בין הנודעים בהם היו ספרו על התזמורת הפילהרמונית הישראלית וספר ביוגרפי על חיי שחקן "הבימה" רפאל קלצ'קין.

באחד הראיונות התוודה כי מכל ענפי התרבות אהובה עליו ביותר האופרה. אוהד היה חסיד של תרבות אירופה ויש שכינו אותו (שלא לגנאי) "שגריר אירופה בתל אביב". הוא נהג לנסוע לעיתים מזומנות לגרמניה ולאוסטריה, עוד בטרם הייתה מקובלת נסיעת ישראלים למדינות אלה, כדי להאזין ולצפות באופרות.

במשך עשרים ושתיים שנה, ולאורך כל שנות ה-60 וה-70 היה אוהד בן זוגו של דני לחמן (19412012), שהיה מבקר תרבות ומפעיליה המרכזיים של הקהילה הגאה בישראל.[3] בשנת 1966 ייסד אוהד, לכבוד יום הולדתו של לחמן, את מסיבת ההומואים השנתית הראשונה בתולדות תל אביב, שהייתה לשם דבר.[4]

מיכאל אוהד נפטר בשנת 1998, בגיל 75.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפילהרמונית: התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ירושלים: כתר, 1986.
  • רפאל קלצ'קין, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ט 1989.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 The Feuchtwanger Family: The Descendants of Seligmann Feuchtwanger, Tel Aviv: Edition Olympia - M. Feuchtwanger, 1952, p. 91.
  2. ^ ר. עזריהדמויות ליד המיקרופון | המסך עולה על מיכאל אוהד, מעריב, 4 ביוני 1954.
  3. ^ דן לחמן, שינוי בחיים, GoGay,‏ 27 ביוני 2005.
  4. ^ דן ינוביץ', ציוני דרך בהיסטוריה של קהילת הלהט"ב בישראל, אתר אגודת הלהט"ב, 3 בדצמבר 2006.