מיכאל אטליאטס
| לידה |
1021 אנטליה, טורקיה  |
|---|---|
| פטירה |
1080? (בגיל 59 בערך) |
| מדינה |
האימפריה הביזנטית |
| שפות היצירה |
יוונית ביזנטית, יוונית עתיקה |
| חתימה |
 |
  | |
מיכאל אטליאטס (ביוונית: Μιχαήλ Ἀτταλειάτης; 1022–1080 לערך) היה כרוניקן והיסטוריון יווני ביזנטי, שהיה פעיל בקונסטנטינופוליס ובסביבת פרובינציות האימפריה הביזנטית במחצית השנייה של המאה ה-11. הוא היה בן זמנו הצעיר יותר (אולי אפילו תלמיד) של מיכאל פסלוס וככל הנראה עמיתו המבוגר יותר של יואנס סקיליצס, שני ההיסטוריונים הביזנטים האחרים מהמאה ה-11 שחיבוריהם שרדו.
חייו ועבודתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיכאל אטליאטס היה כנראה יליד אטליאה (Attaleia, כיום אנטליה, בטורקיה) ועבר לקונסטנטינופוליס זמן מה בין השנים 1030 ו-1040 בקירוב כדי להמשיך ללמוד משפטים. במהלך שנות שירותו במערכת המשפט של האימפריה הוא צבר הון פרטי קטן. הבולטות על ספסל השופט הביאה אותו גם לתשומת לבם של מספר קיסרים שתגמלו אותו בכמה מעיטורי הכבוד הגבוהים ביותר שעובדי המדינה יכולים לקבל (פטריקיוס ואנתיפטוס (אנ')).
בשנת 1072, אטליאטס חיבר עבור הקיסר מיכאל השביעי תקציר חוק, הידוע בשם Ponema Nomikon, המבוסס על קובץ החוקים "בסיליקה" (אנ') מסוף המאה ה-9.
בנוסף, הוא ערך "תקנה לבית המחסה והמנזר", שאותם הקים בקונסטנטינופוליס באמצע שנות ה-70. חיבור זה, המכונה "דיאטקסיס" (Diataxis), מספק מידע בעל ערך אודות ההיסטוריה החברתית, הכלכלית, התרבותית והדתית של הקיסרות הביזנטית במהלך המאה ה-11. הוא גם מספק מידע רב ערך על חייו של אטליאטס עצמו. הוא כולל קטלוג של הספרים הזמינים בספריית המנזר, ומציע גם פרטים על הונו של המייסד בבירה ובתראקיה. מהדיאטקסיס ניתן ללמוד שאטליאטס החזיק בנכסים רבים (גם חוות וגם נדל"ן עירוני) בקונסטנטינופוליס, ריידסטוס (טקירדא) וסלימבריה (סיליברי).
בסביבות 1079/80, הפיץ מיכאל אטליאטס את "ההיסטוריה" – היסטוריה פוליטית וצבאית של האימפריה הביזנטית מ-1034 עד 1079. הצגה חיה ומהימנה במידה רבה של הונה היורד של האימפריה לאחר סופה של השושלת המקדונית, אפשרה לאטליאטס את ההזדמנות לעסוק בשאלות פוליטיות של זמנו, אליהן התייחס גם מיכאל פסלוס בן זמנו, אם כי לעיתים קרובות מנקודת מבט שונה. "ההיסטוריה" מסתיימת בדברי שבח ארוכים לקיסר ניקפורוס השלישי בוטניאטס, לו מוקדש כל החיבור. בגלל ההקדשה והשבח הללו, נחשב אטליאטס במשך שנים לתומך ישר של הקיסר הקשיש והבלתי יעיל במידה רבה. אולם קריאה מדוקדקת של הטקסט שלו מעידה על כך שמילות השבח עשויות להיות פחות כנות. במקום זאת נראה כי אטליאטס מחבב את המפקד הצבאי הצעיר והקיסר לעתיד אלכסיוס קומננוס.
אטליאטס מת ככל הנראה בסביבות שנת 1080, זמן קצר לפני תחילת העידן הקומנניאני (אנ'). לכן לא היה לו סיכוי להקדיש מחדש את חיבורו למייסד השושלת הקומננית, אלכסיוס הראשון קומננוס, ש"ההיסטוריה" מתייחסת אליו כאל מושיע פוטנציאלי של המדינה הביזנטית. בנו תיאודורוס מת זמן מה לפני 1085. גופותיהם, יחד עם אלה של שתי נשותיו של השופט, אירנה וסופיה, נקברו בשטח כנסיית גאורגיוס הקדוש בצד הדרום מערבי של קונסטנטינופוליס. זה היה האזור שבו ככל הנראה היו מרוכזות האחוזות הקונסטנטינופוליטניות של המשפחה, קרוב למנזר של ישו פאנויקטירמון, שהאטליאטים היו פטרוניו. ניתן עדיין לבקר בכנסיית גאורגיוס הקדוש (Samatya Aya Yorgi Rum Ortodoks Kilisesi), שכיום, לאחר שתי שריפות ושחזור נרחב, אינה דומה לכנסייה בימיו של אטליאטס.
מטרותיו של ההיסטוריון
[עריכת קוד מקור | עריכה]"ההיסטוריה" של אטליאטס היא תיאור שנבנה באופן מודע של ההתדרדרות הצבאית הביזנטית. בהקשר של הניתוח שלו, המחבר חורג לעיתים קרובות מההיסטוריה הפוליטית והצבאית של זמנו ומפזר על דפי יצירתו תמונות של תהילה רפובליקנית רומאית, הניצבות בניגוד מוחלט לחוסר הכשירות של בני דורו. בסגולתם האזרחית של הגיבורים הרפובליקנים של "ההיסטוריה", הקורא מזהה חיפוש אחר פטריוטיות רומית חדשה שתוציא את האימפריה מהמשבר. במקביל, כתיבת ההיסטוריה מאפשרת לאטליאטס להרהר בהווה הבעייתי של האימפריה דרך פריזמת העבר באופן המרמז על יכולתו לתכנן לקראת עתיד לא ודאי. לפיכך, "ההיסטוריה" מאשרת את מעמדו של המחבר כפקיד בעל מעורבות פוליטית ויועץ אימפריאלי מוכשר. כתיבת ההיסטוריה בכלל, ו"ההיסטוריה" בפרט, מציבה את אטליאטס כצופה שאפתן, פטריוטי וחריף בהתפתחויות פוליטיות של זמנו, תוך גינויו את מחדלי הממשל הביזנטי, וקיום דיאלוג הדוק על אקטואליה עם בני דורו על העולם הרומי המתערער סביבם.
אטליאטס וסיבתיות היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהשורות הראשונות של "ההיסטוריה", אטליאטס מסביר לקוראיו שהוא יחפש את הסיבות מאחורי האירועים ההיסטוריים השונים המוצגים בחיבורו. ההיסטוריון מתייחס לאמירה פרוגרמטית זו ברצינות רבה לאורך כל חיבורו. אטליאטס מספק, במידת האפשר, ניתוח היסטורי הולם לכל אירוע ומתמקד בכל פעם במעשיהם של אנשים. התעניינותו של המחבר בגורמים לדברים מגיעה גם לתיאוריו את עולם הטבע. לפיכך, תופעות טבע, כמו רעידות אדמה ורעמים, מתוארות ומוסברות ב"היסטוריה" באמצעות מה שהתקבל בזמנו כניתוח מדעי. עם זאת, בכתיבה עבור קהל ספוג באמונה הנוצרית, אטליאטס זהיר ומזכיר לעיתים קרובות את האל הנוצרי ככוח אפשרי מאחורי אירועים היסטוריים וטבעיים, שהוא מסביר גם באמצעות נימוקים היסטוריים או מדעיים. כך הקורא נתקל לעיתים קרובות במה שנראה כהסברים סותרים של אירוע בודד. ניתוח מדוקדק של "ההיסטוריה", לעומת זאת, מראה שהניתוח של ההיסטוריון מעניק יתרון לניתוח מנומק. עם זאת, קריאתו לעזרה של אטליאטס את האלוהות היא לעיתים קרובות מעורפלת מספיק כדי להעלות את המושג הקלאסי של מזל (טיכה) במקום את האל הנוצרי ממש. בכך, אטליאטס הוא תלמידו הראוי של מיכאל פסלוס, הפילוסוף שסימן את הסצנה האינטלקטואלית הקונסטנטינופולית בסקרנותו ובחיפושיו אחר ידע.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Michael Attaleiates, The History, trans. Anthony Kaldellis & Dimitris Krallis, (Cambridge/Mass.: Harvard University Press, 2012)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "מיכאל אטליאטס".