מיכאל אשכול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיכאל אשכול (נולד ב-13 בספטמבר 1924) הוא פעיל ציוני ששימש כאיש חינוך, פעיל עלייה ומדריך קליטה. פועלו בין המחצית השנייה של שנות השישים לבין שלהי שנות השמונים של המאה ה-20 בתמיכה רחבה של מנהיגים, זקנים וכהנים מקרב ביתא ישראל, בהפצת הציונות, היהדות, העברית וארגון קהילתו תרמו רבות לשמירת זהותה, חיזוק קשריה עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל, ולבסוף לעלייתה וקליטתה.

מיכאל אשכול - מתוך ראיון שצולם בביתו, 2015.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו, נערותו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם אדמס בכפר הוג גבריאל, בנפת סקלט שבמחוז בגמדר שבאתיופיה. אביו צ'קולה אלמו, מצאצאי אזג' דינזו אברהם, כיהן לפני מלחמת אתיופיה-איטליה השנייה כמושל מקומי בנפה, ולאחריה היה לאיכר, ואמו סאואגניו שארו הייתה עקרת בית. כילד היה רועה צאן עד אשר נפתח בית ספר ממשלתי, בעל השקפה נוצרית-דתית, והיה לתלמיד בו ולמד געז, הברית הישנה והברית החדשה ואת ספר תהילים בעל פה. לאחר לימודיו אלו עבר אשכול לחיות אצל קרוב משפחתו מצד אביו בכפר ג'נדה והמשיך ללמוד במנזרים גלילה ומנדבה, שבהם נקלע, לא פעם, לעימותים על סירובו להתנצר[1].

רופא, מורה ושומר ראש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזוג אשכול ובתם הבכורה באדיס אבבה.

לאחר לימודיו במנזר הגיע אשכול לעיר דברה תבור ובה למד בבית ספר שהופעל על ידי מיסיונרים בריטים ממיסיון הכנסייה ליהודים, שרבים מתלמידיו היו יהודים. למדו בו אנגלית, מתמטיקה, מלאכת יד, דת ורפואה. בתום לימודיו עבר אשכול הכשרה מעשית כרופא באזורים שונים במחוז בגמדר, לרבות בנפת צ'ילגה, וכשסירב לבקשת מנהל המיסיון ובית הספר, אריק פין, לערוך פרקטיקות נוצריות הגיעו לפשרה עמו והוא היה למורה בבית ספר שפתח תחת חסותם בכפר בקרא יאסוס. כמורה הזדהה אשכול עם תלמידיו היהודים ולא כפה עליהם להתנהג כנוצרים, סוגיה ששוב העמידה אותו מול מנהליו ששחררו אותו מתפקידו[2].

פיטורים אלו הובילו את אשכול להשתקע באדיס אבבה ולעבוד כספרן בספרייה ציבורית. בעיר התחבר לקהילה היהודית יוצאת תימן וביתא ישראל, לתיירים ושליחים מישראל שחשפו אותו לציונות ומדינת ישראל. קשריו עם הקהילה יוצאת תימן הביאו אותו לאמץ את השם 'מיכאל אשכול' ובהמשך כשהתפרנס כשומר ראש של משפחה בסגל שגרירות ישראל נישא לאשתו הנוכחית [3].

פעילות ציונית ויהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוולקה ועדי וורבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול עם קבוצת יהודים אתיופים בוולקה.

בראשית המחצית השנייה של שנות השישים עזב אשכול, יחד עם משפחתו, את אדיס אבבה ועבר אל הכפר וולקה, הסמוכה לעיר גונדר. המעבר קירב בינו לבין, הליקה כהנת, קס ברהן ברוך וכשקם ארגון קהילות בית ישראל שמטרתו הייתה עלייה לישראל, הפצת יהדות, ציונות ועברית נמנה בין מייסדיו[4]. הרקע להקמת הארגון היו המחלוקות בין קס ברהן ליונה בוגלה, שליח הסוכנות היהודית, בעיקר בסוגיית חלוקת התקציב וההשקעות בכפרים השונים. חילוקי דעות אלו צצו לאחר קיצוצים שגרמו לסגירת בתי ספר ויוזמות אחרות, למעט אלו שבאזור אמבובר. במרוצות ראשית שנות השישים עם כניסת הוועד לפלאשים, שבוגלה היה לנציגו, ושהחליף את הסוכנות המצב נותר על כנו[5][6].

הארגון שנוסד קבע את מרכזו בכפר וולקה ובו הקימו פעיליו בית מלאכה לנשים ובית לימוד לילדים בהם הושרשו רעיונותיו, ועם הכנסת ספר התורה לבית הכנסת נכחו באסיפה זו נציג משגרירות ישראל, כהנים ומנהיגים מכפרים שונים. הפעילות אשר הוטלה על אשכול נעשתה בזמנו הפנוי ובשאר הזמן הועסק כשומר במרפאה שהוקמה בידי הוועד לפלאשים, שפוקחה בידי ד"ר דניאל פרידן. תפקידו בארגון היה ארגונם של ראשי הכפרים של הקהילה ולימוד עברית, וזה הביא למתנגדים שראו בכך התרסה כנגד המשטר האתיופי, ולהתחממות המחלוקת מול פעילי הוועד לפלאשים. לאור זאת קיבל הסמכה כשליחו הישיר של קס ברהן, שכלל בין היתר תעודות, מסמכים ומכתבים עם חותמתו שהורידו חלק מהחשד. חילוקי הדעות, וההתנגדויות, לא פסקו והחריפו ביתר שאת עם תוכנית חומרה שעליה הייתה אחראית הוועידה הנמשכת, הזרוע העולמית של הוועד לפלאשים[4][5].

לאחר כשנתיים בוולקה נדרש אשכול, יחד עם משפחתו, על ידי קס ברהן לפעול בקרב היהודים בנפת שירה שבתיגראי, שהוזנחו כליל על ידי הוועד לסיוע לפלאשים, וזאת על פי בקשתם [7]. בראשית הדרך ועם הגיעו לאסמרה, שבאריתראה, התלבט לגבי המעבר ובמקביל התפרנס ממפעל נעלים מקומי בשם Tip-Top, התחבר לצעירי קהילתו שחיו בעיר, ליהודים יוצאי תימן, לישראלים מקומיים ולקונסוליה הישראלית בעיר. אלו הפצירו בו להמשיך בפועלו ולכך הסכים רק לאחר ביקור אישי והפצרה מהליקה כהנת, קשי, יצחק איאסו. השתקעותו בתגראי, בכפר עדי וורבה, הסמוך לעיירה אנדבגונה, והפעילות בה נעשתה בדומה לוולקה. הוקמו בית ספר, ארגון קהילה, בית כנסת וחנוכתם הייתה בברכת כהני וראשי הקהילה במקום. הפעילות שכללה הפצת ציונות ועברית בקרב יהודי המקום הביאה להתנגדות השלטונות, בדומה לוולקה, אך מושל המחוז, הנסיך מנגשה סיום, נתן את חסותו והגנתו וכך נמנעה הפסקתה[8].

כשליח של עובדיה חזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול עם פעילים צעירים בישראל.

בראשית 1971 הוזמן אשכול לישראל, כנציג ביתא ישראל שבתגראי, על ידי יוצאי תיגראי בישראל, והפעיל רס"ר עובדיה חזי, לעניין עליית קהילתם. בזמן שהותו, שארכה שלושה חודשים, עבר השתלמויות שונות ופגש בין היתר בפעיל חזי, יושב ראש הוועד הציבורי לסיוע לפלשים, אריה טרטקובר, במנכ"ל המחלקה לעלייה וקליטה בסוכנות היהודית, יהודה דומיניץ, בשר הביטחון משה דיין, ברב הראשי, הראשון לציון יצחק ניסים, ורגע לפני חזרתו לאתיופיה הסכים להיות שליחו של חזי. חזרת אשכול לאתיופיה, בחג הפורים, נחוגה כחגיגה וכהתייעצות שבה נכחו מנהיגים מוולקה, בהם קס ברהן, ואשר קיבלוהו כשליחו של חזי. בשלהי אותה השנה, בזמן חג החנוכה, הגיע חזי לעדי וורבה, נפגש עם אשכול, עודד את אנשי המקום, ובשהותו חילק תשמישי קדושה וספרי קודש. אשכול וחזי המשיכו את הקשר במכתבים שבהם התבקש אשכול לשלוח חומרים, כתובים ואחרים, כדי לבסס את זהותה היהודית של הקהילה[9][10].

בתקופה זו פועלו של אשכול לא נתמך על ידי וועד הפלאשים והמחלוקת בין הארגון לבין בוגלה נמשכה. בשל כך נערכו פעולות שבהן יצאה עצומה להחליף את בוגלה כנציג הוועד ובביקורו של חזי נערך גישור שלא צלח. לבסוף מונה במקום בוגלה נציג שאינו מהקהילה, סא"ל יצחק פז, בעודו נותר כמפקח על החינוך, למרות השינויים הללו אשכול והארגון לא קיבלו שום תמיכה[5][7].

פעיל עלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת אשכול על רקע בית הכנסת בעדי וורבה.

פרוץ המהפכה האתיופית הביאה את ארגוני הפעילים בישראל, ההתאחדות, הארגון והוועד הישראלי לפעול לעלייה מידית של היהודים. הפעילות הראשונה הייתה ניסיון שצלח להבאת שבעה צעירים לעבוד בחברת כור ובמסווה של עובדים זרים לחברה צרפתית ולשם כך נשלח לאתיופיה מנכ"ל מנכור, מחלקת כוח האדם של כור, גבריאל סבג. הצלחת הפעולה הביאה אותם לארגן, בה לקח חלק אשכול, קבוצה גדולה יותר של עשרות צעירים. אולם בזמן ההכנות לכך באפריל 1975 היא הופסקה משום הדלפה לתקשורת בישראל ושהגיעה דרך המודיעין המצרי לשלטונות האתיופים שעצרו זאת[11][12][13]. בעקבות זאת יזמו הפעילים פעולה אחרת בה ניסו להוציא צעירים דרך הגבול הקנייתי, אך הם נעצרו בידי משמר הגבול האתיופי, נשלחו למעצר ורק בהתערבות ישראלית שוחררו[13].

במקביל לפעילות העלייה במהלך 1976 מונה גרשון לוי כנציג וועד הפלאשים, אשר קיבל גם את הפיקוח על החינוך מידי בוגלה, ביקר בתגראי וזאת לאחר בקשות רבות. בתגראי נפגש עם הארגון המקומי ולאחר מכאן החל הוועד לתמוך בארגון ובבית הספר שהקים אשכול במקום.

לאור ההתערבות הישראלית הועלה נושא העלייה באופן רשמי מול הממשלה האתיופית כחלק מעסקת יהודים תמורת נשק[13]. המשא ומתן נוהל במספר מישורים ובהם המחוזי ונערך בין מושל גונדר, קולונל ילמה מנגיסטו, לבין נציג הקהילה קס ברהן ואשכול. רשימת העולים, שהייתה איחוד משפחות ליוצאי אתיופיה שבישראל, כללה 150 נפשות, אורגנו בידיו ופעילים נוספים וחולקו לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה כללה 62 איש, בראשם קס ברהן, עלתה באוגוסט 1977, השנייה בדצמבר, והאחרונה בוטלה לאור ניתוק היחסים הביטחוניים בין המדינות בעקבות חשיפתו של שר החוץ הישראלי, משה דיין, על אספקת הנשק לאתיופיה בזמן מלחמת אוגדן[14].

בסודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הזוג בסודאן.

יציאתה של הקהילה, מתגראי, אל עבר סודאן וממנה לישראל, במסגרת מבצע אחים, הובילה אותו לאסוף את משפחתו, אשתו וילדיו, ולצעוד בשלהי 1979. במסלול שכלל התחמקות מהצבא האתיופי ומארגוני המורדים, לרבות היחאפה, ומנוחה בכפרי הקהילה. בכפרים אלו הפיץ את דבר העלייה, ומספר אנשים הצטרפו אליהם, בהמשך שכבר לא היה ידוע התוואי שכרו מלווים שהובילו אותם לגבול. בסודאן עלו על משאית שלקחה אותם אל עבר העיירה ספואה ומשם נסעו אל גדריף והתמקמו לבסוף במחנה הפליטים ג'דידה. במחנה גויס על ידי זימנה ברהני כפעיל קומיטי והיה לאחראי על זיהוי, תחקור ורישום המועמדים לעלייה. בעקבות חילוקי דעות בינו לבין מועמדים על תורם, טענות על הטבות למקורבים, וחיפושו בידי שגרירות אתיופיה במדינה בהוראתו של מושל גונדר, מייג'ור תפרה מלקו, נלקח מהמחנה ועלה עם משפחתו ב-9 באוקטובר 1980[15].

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל אשכול ומשפחתו שוכנו במרכז הקליטה 'שאול המלך', בבאר שבע, ושימש כמדריך מטעם הסוכנות היהודית לעולים. לאחר כשנתיים במרכז הקליטה עברה המשפחה אל העיר קריית גת, בה היא מתגוררת עד היום, ועבד במדור לעולי באתיופיה במחלקה לקליטה עלייה בהסתדרות הפועל המזרחי במשך כחמש שנים.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו הנוכחית של אשכול היא מזל (מאזה אלמיו), בתו של קס אלמיו יעקב איאסו ואברש זלקה אבנת, נולדה ב-1940 בכפר עדי שוואה, בנציבות אריתריאה, שבמזרח אפריקה האיטלקית (היום בנפה הצפון-מערבית שבתיגראי). במהלך מלחמת העולם השנייה משפחתה עברה לאזור גונדר וזמן קצר אחר כך אימה נפטרה והיא אומצה בידי משפחת אחי אביה, אלקה נגוסה יעקב איאסו, שלימד אותה ושלח אותה לבית הספר למען נדחי ישראל שבאסמרה[16][17]. לאחר לימודיה קיבלה שיעורים בבית הספר למלאכת יד שהקימה ורד הראל אשתו של הרופא דן הראל, מנהלה הראשון של המרפאה שהקים הוועד לפלאשים[18]. בני הזוג הכירו באמצעות שידוך, בעזרת אבבה ברהן, בהיות אשכול מורה ומזל תלמידה בבית הספר למלאכה ולהם שישה ילדים, שאחת מהן נפטרה בינקותה. לעיתים כאשר אשכול נעדר לפעילות אחרות, מזל מילאה את מקומו כמורה לעברית[16].

בנוסף, לאשכול ישנם חמישה ילדים מנישואים קודמים[19].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עמי בארי ועדנה אשכול-דסטה, אדמס צ'קולה - מיכאל אשכול: בעל החלומות - סיפור פעילותו ועלייתו מאתיופיה לישראל, גומא, 2013.
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, Greenwood Publishing Group, 2002, ISBN 9780275970000
  • Shemuel Yilma, From Falasha to Freedom: An Ethiopian Jew's Journey to Jerusalem, Gefen Publishing House Ltd, 1996, ISBN 9652291692
  • Gerrit Jan Abbink, 'An Ethiopian Jewish "Missionary" as Culture Broke' In Ethiopian Jews and Israel, M. Ashkenazi and A. Weingrod (eds.), 1987, Oxford, Transaction Books, pp. 21-32.
  • Gerrit Jan Abbink, the Falashas in Ethiopia and Israel: the Problem of Ethnic Assimilation, Institute of Cultural and Social Anthropology, 1984.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סרטונים מתוך ארכיון חזי עובדיה ז"ל - רס"ר חזי
כנס פעילי עליית יהודי אתיופיה, 1:31:30-1:11:00,
הספדים לחזי עובדיה ביום השלושים לפטירתו, 6:40-00:00,
חזי עובדיה, בני משפחתו ואדמס אשכול מתראיינים, 22:43-18:43, 27:18-26:51,
חזי עובדיה ז"ל, מיכאל ומזל אשכול מתראיינים על פועלם למען עליית יהודי אתיופיה 3/4, 4/4

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמי בארי ועדנה אשכול-דסטה, אדמס צ'קולה - מיכאל אשכול: בעל החלומות - סיפור פעילותו ועלייתו מאתיופיה לישראל, גומא, 2013, עמ' 35-0
  2. ^ בעל החלומות, עמ' 59-36
  3. ^ בעל החלומות, עמ' 62-59
  4. ^ 4.0 4.1 בעל החלומות, עמ' 63-57
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 זוודו (זכריה) יונה, אדון יונה בוגלה - היסטוריה של בית ישראל, 2015, ורדיגר (באמהרית), עמ' 305-300; דניאל בלטה ואסלף טקטל, טביבאן - תולדות יהודי אתיופיה, 2017, עמ' 123-122
  6. ^
    Michele Anne Schoenberger, The Falashas of Ethiopia : an Ethnographic Study, University of Cambridge, 1975, p. 210-214
  7. ^ 7.0 7.1
    David Kessler, The Falashas - A Short History of the Ethiopian Jews (third edition), Frank Cass, 1996, pp. 159-160
  8. ^ בעל החלומות, עמ' 84-71
  9. ^ בעל החלומות, עמ' 101-84
  10. ^ שיחות, תודת הפלשים, מעריב, 8 במרץ 1972, עמ' 10
  11. ^ בעל החלומות, עמ' 103-101
  12. ^ גבריאל סבג, מסעות גבריאל, אסיה הוצאה לאור, 2002, עמ' 122-117; יוסף וקסמן, 'עשרות צעירים פלאשים - יעלו; נקבע: "הם יהודים לכל דבר", מעריב, 11 באפריל 1975, עמ' 4
  13. ^ 13.0 13.1 13.2
    Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, Greenwood Publishing Group, 2002, p. 49-51
  14. ^ בעל החלומות, עמ' 105-104
  15. ^ בעל החלמות, עמ' 126-105
  16. ^ 16.0 16.1 בעל החלומות, עמ' 58-52, 62, 100
  17. ^ בלטה וטקטל, טביבאן, עמ' 137; יונה, אדון יונה בוגלה (באמהרית), עמ' 160
  18. ^ עמוס אטינגר, ורד הירושלמית בכפר הפלשים, מעריב, 14 ביוני 1963, עמ' 8; נדב הראל, ורד הראל תיעוד היסטורי, יוטיוב, 9 באפריל 2012
  19. ^ בעל החלומות, עמ' 39, 51-50