מיכאל מיכאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכאל מיכאל

מיכאל מיכאל (6 באוקטובר 191819 במאי 1997) היה איש צבא ודיפלומט ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל נולד בשנת 1918 בקרקוב שבפולין. אביו, ד"ר שמעון פלדבלום, היה פעיל ציוני וכיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית בגליציה המערבית ובשלזיה. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל. למד הנדסה בטכניון בחיפה ולאחר מכן למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב. בשנת 1939 התגייס לארגון "ההגנה" והיה חבר בה עד לפירוקה בשנת 1948. בין היתר היה אחד המפקדים על מבצע פריצת מחנה עתלית [דרוש מקור]ומפקד העיר חיפה. לאחר הקמת צה"ל שירת באגף כוח אדם כמפקד מחלקת אכ"א/1, מחלקת החיול והקליטה, כיהן כמפקד מחוז תל אביב ופיקד על מצעד צה"ל בחגיגות יום העצמאות ה'תשי"ד. ב-1954 מונה למושל צבאי באזור הגליל. מיכאל סיים את שרותו הצבאי בדרגת אלוף-משנה.

בשנת 1956 הצטרף למשרד החוץ. בתחילת שירותו היה הנספח הצבאי בטורקיה וביוגוסלביה. בשנת 1959 מונה לקונסול הכללי במומביי (הנציג הישראלי הבכיר בהודו).[1] ב-1962, עם קבלת העצמאות של אוגנדה, מונה מיכאל לשגריר הישראלי הראשון במדינה[2] בתקופתו העמיקו הקשרים בין המדינות. לאחר סיום תפקידו באוגנדה שב לישראל והיה למנהל מחלקת המחקר במשרד החוץ. בשנת 1969 נשלח מיכאל לכהן כממונה על נציגות ישראל בדרום אפריקה, בדרגת שגריר.[3] מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1975 נתמנה לשגריר בפרו.[4] ב-1982 מונה לשגריר בזאיר, וב-1984 יצא לגמלאות.

נפטר במאי 1997, בגיל 78. נקבר בבית העלמין ירקון.[5]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]