מיכאל רוזנפלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכאל רוזנפלד

מיכאל רוזנפלד (ורשה 1916 – יער וישקוב, 1 בספטמבר 1943) היה חבר במפקדת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה כנציג של ה-PPR, המפלגה הקומוניסטית. במהלך המרד בגטו, באפריל 1943, נלחם באזור הגטו המרכזי. עם נפילת בונקר המפקדה במילא 18, יצא מהגטו הבוער ב-10 במאי, יחד עם קבוצת מפקדים ולוחמים, דרך תעלות הביוב ולחם יחד עם חבריו כפרטיזן ביערות וישקוב, סמוך לוורשה, ביחידה של פרטיזנים יהודים ע"ש מרדכי אנילביץ', כשנתיים לאחר מותו הוא קיבל אות הצטיינות גבוה מממשלת פולין, כאות הוקרה על לחימתו במרד גטו ורשה.

מיכאל רוזנפלד 2.jpg

משפחתו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל נולד בוורשה בשנת 1916, לאביו דב-בר, שהיה צורף, ולאמו זלטה מבית שיינברג. גדל בוורשה עם שני אחיו, נתן ונחמן, ואחותו, רוז'ה-שושנה.

סיים בהצטיינות את לימודיו בגמנסיה בוורשה.

בוגר לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת ורשה והיה תלמידו של פרופ' קוטרבינסקי. פעיל בארגון האקדמי "ז'יצ'א".

בעקבות התגברות האנטישמיות בפולין, נקבעה תקנה באוניברסיטאות בסוף שנות ה-30, שעל הסטודנטים היהודים לשבת ב"ספסלי הגטו" שהוקצו בכיתות הלימוד במיוחד ליהודים, כדי להפריד בינם לסטודנטים פולנים וכדי להשפיל אותם. מיכאל, כמו חבריו היהודים, התעלם מהתקנה ועמד במהלך ההרצאות.

היה פעיל ב-PPR, המפלגה הקומוניסטית שהייתה בלתי ליגלית בפולין.

לפני המלחמה עבד בחופשות כמורה במוסד הילדים צנטוס.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, עזב את שטח הכיבוש הגרמני ועבר לעיר לבוב, שהועברה לשליטת ברית המועצות. ייתכן שסיים בה את לימודיו באוגוסט 1940.[1][2][3]

במפקדת אי"ל ובמרד גטו ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 חזר לוורשה. עם הקמתו של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בחודש אוקטובר, שאיחד את הקבוצות הפוליטיות בחיים היהודיים בעיר, הוא נמנה עם חברי המפקדה הראשית של אי"ל בגטו ורשה, כנציג המפלגה הקומוניסטית- PPR, ללא תפקיד מעשי.[4][5][6][7] על פי עדות נוספת הוא הצטרף למפקדת אי"ל בתקופה מאוחרת יותר.[8]

במהלך המרד בגטו, באפריל 1943, נלחם באזור הגטו המרכזי. יצחק צוקרמן כינה אותו בספרו "המהנדס". לא ברורה המשמעות של הכינוי הזה. ייתכן שהכינוי מרמז שמיכאל היה אחראי על נושא החבלה.[9]

הפעולה היחידה של מיכאל במפקדת אי"ל בבנוקר במילא 18 עליה ידוע הייתה ב-29 באפריל, כ-11 ימים לאחר תחילת המרד. באותה עת לא הייתה יכולת להמשיך בלחימה, בגלל מחסור בציוד לחימה וחוסר אפשרות ליצור מגע קרבי עם הכוחות הגרמנים, שכן הם היו מחוץ לשטח הגטו וירו לעברו אש תותחים ולהביורים. הירי הגרמני הכבד הביא להרס הגטו, שריפות נרחבות של בניינים ובונקרים ולאבידות בקרב תושבי הגטו והלוחמים. חברי המפקדה - מרדכי אנילביץ', צביה לובטקין, מרק אדלמן, ברלינסקי הרש ומיכאל רוזנפלד - התכנסו לישיבה כדי לדון במצב ולבדוק אפשרות של הוצאת הלוחמים מהגטו הבוער אל היער כדי להמשיך בללחימה נגד הגרמנים. הם החליטו לשלוח שני לוחמים, זיגמונט פרידריך, חבר הבונד, ושמחה רותם (קזי'ק), אל מחוץ לגטו, כדי ליצור קשר עם חבר המפקדה, יצחק (אנטק) צוקרמן.[10][11][12] כן נמסר שמיכאל היה בבונקר המפקדה של אי"ל גם ב-1 במאי.[13]

אות הצטיינות שקיבל מיכאל רוזנפלד מממשלת פולין, כהוקרה על לחימתו במרד גטו ורשה
מצבתו של מיכאל רוזנפלד בבית הקברות אוקופובה בוורשה

כפרטיזן יהודי ביערות וישקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילת בונקר המפקדה במילא 18 בידי הגרמנים, מיכאל היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943. בין המפקדים שיצאו איתו היו מרק אדלמן, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, ישראל קאנאל, יהודה ונגרובר, הירש ברלינסקי, אליעזר גלר וטוביה בוז'יקובסקי. הלוחמים הועברו ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, באמצעות משאיות שארגן שמחה רותם (קז'יק).[14][15][16][17][18]

משם הועברו הלוחמים, בסביבות 20 במאי, בשתי משאיות ליערות וישקוב, כ-60 ק"מ צפונית לוורשה, ולחמו במסגרת יחידת הפרטיזנים ע"ש מרדכי אנילביץ'. הפרטיזנים קיבלו נשק וחומרי חבלה מברית המועצות והדרכה מפרטיזנים רוסיים ופעלו בחסותה של המחתרת הפולנית הקומוניסטית ארמייה לודובה. הם ביצעו פעולות רבות נגד הכוחות הגרמנים, וביניהן חבלה במסילות ברזל, החרמה וחבלה ברכוש גרמני, וכן פעולות עונשין נגד משתפי פעולה עם הגרמנים.[19][20] "מיכאל התבלט בין הפרטזינים ברמתו הקרבית והמוסרית".[21]

נפילתו בקרב עם הגרמנים בבית היערן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל נימנה עם קבוצה של 12 לוחמים, בפיקודו של יאנק שוורצפוס, שעליה הוטל, ב-1 בספטמבר 1943, לפוצץ רכבת גרמנית בתחנת הרכבת אורלא, על הדרך לתחנת הרכבת במלכיניא, כ-60 ק"מ צפונית לוורשה. "זו הייתה אולי הפעולה הגדולה והנועזת ביותר שביצעה היחידה ע"ש מרדכי אנילביץ'". כתוצאה מהפעולה נהרסה רכבת צבאית גרמנית עמוסת תחמושת ונהרגו חיילים גרמנים רבים שהיו בדרכם מזרחה.[21]

לאחר ביצוע הפעולה, הסתתרו הלוחמים בביתו של שומר יער פולני ליד הכפר קרבצוביזנה. שוורצפוס שלח שני לוחמים לבדוק את תוצאות הפעולה. באותה העת אשתו של שומר היער הצליחה להתחמק מהבית ולהזעיק את המשטרה הגרמנית. המשטרה הקיפה את הגורן שבו נמצאו הלוחמים, התפתח קרב בין הלוחמים והמשטרה הגרמנית ובמהלכו נהרגו כל 12 הלוחמים ועמם בתו של שומר היער שהוחזקה על ידם כבת ערובה.[20]

קבלת אות הצטיינות מממשלת פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום השנה השני למרד גטו ורשה, 18 באפריל 1945, מיכאל נמנה עם 50 לוחמים שעל פי צו הפיקוד העליון של צבא פולין, קיבלו אותות הצטיינות על מלחמתם בנאצים. למיכאל הוענק העיטור "ויריטוטי מיליטרי" דרגה 5. תוכן הפקודה: "על סמך מנשר מיום 23 בדצמבר 1944 של הוועד הפולני לשחרור לאומי, ובשם נשיא המועצה הלאומית הארצית, הנני מעניק את אותות ההצטיינות האלה ביום השנה למרד גטו ורשה, למשתתפים בעלי הזכויות הגדולות ביותר במרד זה על מלחמתם בכובש הנאצי".[22]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקמה אנדרטה לזכרו באוניברסיטת ורשה.

הוקמה אנדרטה בבית קברות אוקופובה בוורשה לזכרם של הלוחמים מיחידת הפרטיזנים ע"ש מרדכי אנילביץ' שנפלו בבית היערן. האנדרטה כוללת סלע גרניט ועליו נחצבה הכתובת: "פה טמון אפרם של הגיבורים הלוחמים מגטו ורשה, הפרטיזנים של היחידה על שמו של מ. אנילביץ'". על 12 לוחות קטנים חרוטים השמות או הכינויים של הלוחמים.[20]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיכאל רוזנפלד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדות כתובה בפולנית של אחותו, רוז'ה-שושנה ברסלאור-רוזנפלד .
  2. ^ צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תש"מ, 1979, עמ' 235
  3. ^ ארגון הפרטיזנים, לוחמי ומורדי הגטאות
  4. ^ ישראל גוטמן, מרד הנצורים, מרחביה: ספריית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הארצי, 1963, עמ' 275
  5. ^ מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, תש"ז, 1947, עמ' 103
  6. ^ אנקה גרופינ'סקה, סחור סחור, שיחות עם לוחמים מגטו וארשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מפה- מיפוי והוצאה לאור, 2002, עמ' 250
  7. ^ מרד גטו ורשה, sharvit.cet.ac.il
  8. ^ צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, הוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, 1979, עמ' 96
  9. ^ יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן: 1946-1939, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, 1990, עמ' 190.
  10. ^ מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה, הוצאת הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, תש"ז, 1947, עמ' 195
  11. ^ שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 49-47
  12. ^ יצחק צוקרמן, בסוק משה, ספר מלחמות הגיטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות,, 1956, עמ' 207
  13. ^ הילה רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, סיפורה של קשרית, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 111
  14. ^ ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1943-1939, גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 432
  15. ^ צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם-1980, עמ' 179-169
  16. ^ שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-הוצאה לאור, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 61-58
  17. ^ איתמר לוין, שלומית לן, הקרב האחרון, מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2009, עמ' 352-347
  18. ^ אהרן כרמי, חיים פרימר, מן הדליקה ההיא, סיפורם של שני לוחמים מגיטו וארשה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1961, עמ' 239-237
  19. ^ קרקובסקי שמואל, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, 1944-1942, הוצאת יד ושם, ספריית הפועלים והמכון ליהדות בת זמננו של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1977, עמ' 167-164
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 נורית אשכנזי, היחידה הפרטיזנית ע'ש אנילביץ', ‏13 באפריל 2005
  21. ^ 21.0 21.1 חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, הוצאת ספרית הפועלים, 1959, כרך ב', עמ' 60
  22. ^ מיכאל רוזנפלד, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה