מיכאל רוזנפלד

מיכאל רוזנפלד
Michał Rozenfeld
לידה	1916; ורשה, האימפריה הרוסית
נהרג	2 בספטמבר 1943 (בגיל 27 בערך); קרבצוביזנה, רפובליקת פולין
מדינה	פולין
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בוורשה
מפלגה	מפלגת הפועלים הפולנית
פרסים והוקרה	צלב הכסף של וירטוטי מיליטארי

מיכאל רוזנפלד (בפולנית: Michał Rozenfeld;‏ ורשה 1916 – יער וישקוב, 1 בספטמבר 1943) היה חבר במפקדת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה כנציג של ה-PPR, המפלגה הקומוניסטית. במהלך המרד בגטו, באפריל 1943, נלחם באזור הגטו המרכזי. עם נפילת בונקר המפקדה במילא 18, יצא מהגטו הבוער ב-10 במאי, יחד עם קבוצת מפקדים ולוחמים, דרך תעלות הביוב. בהמשך הצטרף עם חבריו ליחידת פרטיזנים יהודים ביערות וישקוב, סמוך לוורשה. נפל בקרב נגד הגרמנים. כשנתיים לאחר מותו הוא קיבל אות הצטיינות גבוה מממשלת פולין, כאות הוקרה על לחימתו במרד גטו ורשה.

משפחתו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל נולד בוורשה בשנת 1916, לאביו דב-בר, שהיה צורף, ולאמו זלטה מבית שיינברג. גדל בוורשה עם שני אחיו, נתן ונחמן, ואחותו, רוז'ה-שושנה.

סיים בהצטיינות את לימודיו בגמנסיה בוורשה.

בוגר לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת ורשה והיה תלמידו של פרופ' טדאוש קוטרבינסקי. פעיל בארגון האקדמי "ז'יצ'א".

בעקבות התגברות האנטישמיות בפולין, נקבעה תקנה באוניברסיטאות בסוף שנות ה-30, שעל הסטודנטים היהודים לשבת ב"ספסלי הגטו" שהוקצו בכיתות הלימוד במיוחד ליהודים, כדי להפריד בינם לסטודנטים פולנים וכדי להשפיל אותם. מיכאל, כמו חבריו היהודים, התעלם מהתקנה ועמד במהלך ההרצאות.

היה פעיל ב-PPR, המפלגה הקומוניסטית שהייתה בלתי ליגלית בפולין.

לפני המלחמה עבד בחופשות כמורה במוסד הילדים צנטוס.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, עזב את שטח הכיבוש הגרמני ועבר לעיר לבוב, שהועברה לשליטת ברית המועצות. ייתכן שסיים בה את לימודיו באוגוסט 1940.^[1]^[2]^[3]

במפקדת אי"ל ובמרד גטו ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 חזר לוורשה. עם הקמתו של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בחודש אוקטובר, שאיחד את הקבוצות הפוליטיות בחיים היהודיים בעיר, הוא נמנה עם חברי המפקדה הראשית של אי"ל בגטו ורשה, כנציג המפלגה הקומוניסטית- PPR, ללא תפקיד מעשי.^[4]^[5]^[6]^[7] על פי עדות נוספת הוא הצטרף למפקדת אי"ל בתקופה מאוחרת יותר.^[8]

במהלך המרד בגטו, באפריל 1943, נלחם באזור הגטו המרכזי. יצחק צוקרמן כינה אותו בספרו "המהנדס". לא ברורה המשמעות של הכינוי הזה. ייתכן שהכינוי מרמז שמיכאל היה אחראי על נושא החבלה.^[9]

הפעולה היחידה של מיכאל במפקדת אי"ל בבונקר במילא 18 עליה ידוע הייתה ב-29 באפריל, כ-11 ימים לאחר תחילת המרד. באותה עת לא הייתה יכולת להמשיך בלחימה, בגלל מחסור בציוד לחימה וחוסר אפשרות ליצור מגע קרבי עם הכוחות הגרמנים, שכן הם היו מחוץ לשטח הגטו וירו לעברו אש תותחים ולהביורים. הירי הגרמני הכבד הביא להרס הגטו, שריפות נרחבות של בניינים ובונקרים ולאבדות בקרב תושבי הגטו והלוחמים. חברי המפקדה - מרדכי אנילביץ', צביה לובטקין, מרק אדלמן, ברלינסקי הרש ומיכאל רוזנפלד - התכנסו לישיבה כדי לדון במצב ולבדוק אפשרות של הוצאת הלוחמים מהגטו הבוער אל היער כדי להמשיך בלחימה נגד הגרמנים. הם החליטו לשלוח שני לוחמים, זיגמונט פרידריך, חבר הבונד, ושמחה רותם (קז'יק), אל מחוץ לגטו, כדי ליצור קשר עם חבר המפקדה, יצחק (אנטק) צוקרמן.^[10]^[11]^[12] כן נמסר שמיכאל היה בבונקר המפקדה של אי"ל גם ב-1 במאי.^[13]

כפרטיזן יהודי ביערות וישקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילת בונקר המפקדה במילא 18 בידי הגרמנים, מיכאל היה בין המפקדים והלוחמים של אי"ל שיצאו מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה ב-10 במאי 1943. בין המפקדים שיצאו איתו היו מרק אדלמן, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן, ישראל קאנאל, יהודה ונגרובר, הירש ברלינסקי, אליעזר גלר וטוביה בוז'יקובסקי. הלוחמים הועברו ליערות לומיאנקי, כ-7 ק"מ צפונית לוורשה, במטרה להצטרף לפרטיזנים, באמצעות משאיות שארגן שמחה רותם (קז'יק).^[14]^[15]^[16]^[17]^[18]

משם הועברו הלוחמים, בסביבות 20 במאי, בשתי משאיות ליערות וישקוב, כ-60 ק"מ צפונית לוורשה, ולחמו במסגרת יחידת הפרטיזנים ע"ש מרדכי אנילביץ'. הפרטיזנים קיבלו נשק וחומרי חבלה מברית המועצות והדרכה מפרטיזנים רוסיים ופעלו בחסותה של המחתרת הפולנית הקומוניסטית ארמייה לודובה. הם ביצעו פעולות רבות נגד הכוחות הגרמנים, וביניהן חבלה במסילות ברזל, החרמה וחבלה ברכוש גרמני, וכן פעולות עונשין נגד משתפי פעולה עם הגרמנים.^[19]^[20] "מיכאל התבלט בין הפרטיזנים ברמתו הקרבית והמוסרית".^[21]

נפילתו בקרב עם הגרמנים בבית היערן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל נמנה עם קבוצה של 12 לוחמים, בפיקודו של יאנק שוורצפוס, שעליה הוטל, ב-1 בספטמבר 1943, לפוצץ רכבת גרמנית בתחנת הרכבת אורלא, על הדרך לתחנת הרכבת במלכיניא, כ-60 ק"מ צפונית לוורשה. "זו הייתה אולי הפעולה הגדולה והנועזת ביותר שביצעה היחידה ע"ש מרדכי אנילביץ'". כתוצאה מהפעולה נהרסה רכבת צבאית גרמנית עמוסת תחמושת ונהרגו חיילים גרמנים רבים שהיו בדרכם מזרחה.^[21]

לאחר ביצוע הפעולה, הסתתרו הלוחמים בביתו של שומר יער פולני ליד הכפר קרבצוביזנה. שוורצפוס שלח שני לוחמים לבדוק את תוצאות הפעולה. באותה העת אשתו של שומר היער הצליחה להתחמק מהבית ולהזעיק את המשטרה הגרמנית. המשטרה הקיפה את הגורן שבו נמצאו הלוחמים, התפתח קרב בין הלוחמים והמשטרה הגרמנית ובמהלכו נהרגו כל 12 הלוחמים ועמם בתו של שומר היער שהוחזקה על ידם כבת ערובה.^[20]

קבלת אות הצטיינות מממשלת פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום השנה השני למרד גטו ורשה, 18 באפריל 1945, מיכאל נמנה עם 50 לוחמים שעל פי צו הפיקוד העליון של צבא פולין, קיבלו אותות הצטיינות על מלחמתם בנאצים. למיכאל הוענק העיטור "ויריטוטי מיליטרי" דרגה 5. תוכן הפקודה: "על סמך מנשר מיום 23 בדצמבר 1944 של הוועד הפולני לשחרור לאומי, ובשם נשיא המועצה הלאומית הארצית, הנני מעניק את אותות ההצטיינות האלה ביום השנה למרד גטו ורשה, למשתתפים בעלי הזכויות הגדולות ביותר במרד זה על מלחמתם בכובש הנאצי".^[22]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקמה אנדרטה לזכרו באוניברסיטת ורשה.

הוקמה אנדרטה בבית קברות אוקופובה בוורשה לזכרם של הלוחמים מיחידת הפרטיזנים ע"ש מרדכי אנילביץ' שנפלו בבית היערן. האנדרטה כוללת סלע גרניט ועליו נחצבה הכתובת: "פה טמון אפרם של הגיבורים הלוחמים מגטו ורשה, הפרטיזנים של היחידה על שמו של מ. אנילביץ'". על 12 לוחות קטנים חרוטים השמות או הכינויים של הלוחמים.^[20]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחמן בלומנטל, יוסף קרמיש, המרי והמרד בגיטו ורשה, הוצאת יד ושם, תשכ"ח. עמ' 115, 252
ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939–1943. גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 308, 432
ישראל גוטמן, מאבק בנתיב הייסורים, הוצאת כתר, 1988
ישראל גוטמן, מרד הנצורים, מרחביה: ספריית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הארצי, 1963, עמ' 275
חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, כרך ב', הוצאת ספרית הפועלים, 1959, עמ' 60
צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1979, עמ 96, 235.
מלך ניישטט, חורבן ומרד יהודי ורשה, הוצאת הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, 1947. עמ' 103, 195, 451
שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, 1985
רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1987
יצחק צוקרמן (אנטק), שבע השנים ההן: 1939–1946, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1990, עמ' 190
יצחק צוקרמן, בסוק משה, ספר מלחמות הגיטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1956, עמ' 107, 207
איתמר לוין, שלומית לן, הקרב האחרון, מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2009,
הלה רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 111
זיוה שלו, טוסיה, הוצאת מורשת ואוניברסיטת תל אביב, 1992
שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, 1944-1942, הוצאת יד ושם, ספריית הפועלים והמכון ליהדות בת זמננו של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1977, עמ' 164–167

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא מיכאל רוזנפלד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ עדות כתובה בפולנית של אחותו, רוז'ה-שושנה ברסלאור-רוזנפלד .
^ צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תש"מ, 1979, עמ' 235
^ ארגון הפרטיזנים, לוחמי ומורדי הגטאות
^ ישראל גוטמן, מרד הנצורים, מרחביה: ספריית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הארצי, 1963, עמ' 275
^ מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, תש"ז, 1947, עמ' 103
^ אנקה גרופינ'סקה, סחור סחור, שיחות עם לוחמים מגטו וארשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מפה- מיפוי והוצאה לאור, 2002, עמ' 250
^ מרד גטו ורשה, באתר sharvit.cet.ac.il
^ צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1979, עמ' 96
^ יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן: 1946-1939, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1990, עמ' 190.
^ מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה, הוצאת הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, תש"ז, 1947, עמ' 195
^ שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 49-47
^ יצחק צוקרמן, בסוק משה, ספר מלחמות הגיטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות,, 1956, עמ' 207
^ הילה רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, סיפורה של קשרית, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 111
^ ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939–1943, גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 432
^ צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם-1980, עמ' 179-169
^ שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-הוצאה לאור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 61-58
^ איתמר לוין, שלומית לן, הקרב האחרון, מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2009, עמ' 352-347
^ אהרן כרמי, חיים פרימר, מן הדליקה ההיא, סיפורם של שני לוחמים מגיטו וארשה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1961, עמ' 239-237
^ קרקובסקי שמואל, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, 1944-1942, הוצאת יד ושם, ספריית הפועלים והמכון ליהדות בת זמננו של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1977, עמ' 167-164
^ ¹ ² ³ נורית אשכנזי, היחידה הפרטיזנית ע'ש אנילביץ', ‏13 באפריל 2005
^ ¹ ² חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, כרך ב', הוצאת ספרית הפועלים, 1959, עמ' 60
^ מיכאל רוזנפלד, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה

[1] עדות כתובה בפולנית של אחותו, רוז'ה-שושנה ברסלאור-רוזנפלד .

[2] צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תש"מ, 1979, עמ' 235

[3] ארגון הפרטיזנים, לוחמי ומורדי הגטאות

[4] ישראל גוטמן, מרד הנצורים, מרחביה: ספריית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הארצי, 1963, עמ' 275

[5] מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, תש"ז, 1947, עמ' 103

[6] אנקה גרופינ'סקה, סחור סחור, שיחות עם לוחמים מגטו וארשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מפה- מיפוי והוצאה לאור, 2002, עמ' 250

[7] מרד גטו ורשה, באתר sharvit.cet.ac.il

[8] צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1979, עמ' 96

[9] יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן: 1946-1939, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1990, עמ' 190.

[10] מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה, הוצאת הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, תש"ז, 1947, עמ' 195

[11] שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 49-47

[12] יצחק צוקרמן, בסוק משה, ספר מלחמות הגיטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות,, 1956, עמ' 207

[13] הילה רופאייזן-שיפר, פרידה ממילא 18, סיפורה של קשרית, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 111

[14] ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939–1943, גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 432

[15] צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם-1980, עמ' 179-169

[16] שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-הוצאה לאור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 61-58

[17] איתמר לוין, שלומית לן, הקרב האחרון, מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2009, עמ' 352-347

[18] אהרן כרמי, חיים פרימר, מן הדליקה ההיא, סיפורם של שני לוחמים מגיטו וארשה, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1961, עמ' 239-237

[19] קרקובסקי שמואל, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, 1944-1942, הוצאת יד ושם, ספריית הפועלים והמכון ליהדות בת זמננו של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1977, עמ' 167-164

[הערה_מספר_20170628044250:0-20] ¹ ² ³ נורית אשכנזי, היחידה הפרטיזנית ע'ש אנילביץ', ‏13 באפריל 2005

[הערה_מספר_20170705052952:0-21] ¹ ² חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, כרך ב', הוצאת ספרית הפועלים, 1959, עמ' 60

[22] מיכאל רוזנפלד, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]