מיכל אגמון-גונן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכל אגמון-גונן
מיכל אגמון גונן שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב
לידה 26 בפברואר 1961 (בת 58)
ירושלים
תפקידים בולטים שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב

מיכל אגמון-גונן (נולדה ב-26 בפברואר 1961) היא שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגמון-גונן נולדה בירושלים בשם מיכל אדוני. בת למשפחה יוצאת טולדו. הוריה חנה אדוני, ממשפחת נחמיאס, מבלגרד שבסרביה, ואביה, עמירם אדוני, דור 17 בירושלים. סבה מצד אביה, יצחק אדוני, כיהן בוועד העדה הספרדית בירושלים, וזכה בשנת 1985 בתואר יקיר ירושלים על פועלו זה[1]. מיכל אגמון-גונן למדה בנעוריה בתיכון ליד האוניברסיטה. לאחר שירות חובה בחיל המודיעין בצה"ל למדה משפטים באוניברסיטה העברית וסיימה את לימודי התואר הראשון בהצטיינות בשנת 1985. בהמשך, ובמקביל לעבודתה, למדה במסלול ישיר לתואר דוקטור, אותו השלימה בשנת 1999. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בעשיית עושר ולא במשפט, והיא נכתבה בהנחייתו של פרופ' יצחק אנגלרד.

לאחר התמחות אצל השופט צבי כהן בבית המשפט המחוזי בירושלים ובמשרד עורכי דין פרטי העוסק בתחום המסחרי, החלה לעבוד כעורכת דין באותו משרד. בהמשך הצטרפה למחלקת החקיקה של משרד המשפטים. לימים, נימקה את עזיבת המגזר הפרטי בראיון שנערך במסגרת עבודה סמינריונית של סטודנטית, בו ציינה כי כאם עובדת הופלתה לעומת עמיתיה הגברים[2].

במשרד המשפטים עבדה לצידן של טנה שפניץ ודידי לחמן-מסר, וריכזה את הוועדה שניסחה את הצעת חוק החברות.

במהלך עבודתה בוועדה פגשה את השופט אהרן ברק. כשהתמנה לנשיא בית המשפט העליון, מונתה אגמון-גונן לעוזרת משפטית שלו ולרשמת. בשנת 1996 מונתה לרשמת בית המשפט העליון ולכהונת שופטת בית משפט השלום. היא עסקה בעיקר בנושאים אדמיניסטרטיביים, ובין היתר קידמה את מחשוב בית המשפט העליון.

אגמון גונן הגישה את מועמדותה לכהונת שיפוט בבית המשפט המחוזי פעמיים מאז 2004, אך לא נבחרה למשרה. באחת הפעמים הגיש השופט דן ארבל לוועדה לבחירת שופטים התנגדות למינויה. אגמון-גונן שקלה לפרוש מתפקידה, ואף הגישה את מועמדותה לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים (אותה הסירה בהמשך).

בשנת 2007 הגישה שוב את מועמדותה לבית המשפט המחוזי, אך הפעם, על פי המלצתה של דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, פנתה לבית המשפט בתל אביב. באפריל נבחרה לתפקיד, והחלה לכהן בו ביוני.

במקביל לעבודתה השיפוטית, מרצה השופטת אגמון-גונן באוניברסיטת תל אביב, בקורס מיזוגים ורכישות.

שמה נכלל מספר פעמים ברשימת המועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון[3].

עמדותיה ופסיקתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית משפט השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגמון-גונן עברה בשנת 1999 לכהן כשופטת בבית משפט השלום בירושלים ודנה הן בתיקים אזרחיים והן בתיקים פליליים. נחשבה לשופטת עצמאית, שביקרה לעיתים את הפרקליטות והמשטרה. במשטרה טענו כי היא נוטה לשחרר חשודים ממעצר בקלות יחסית, בשל פגמים קטנים בהליכי המעצר, ששופטים אחרים הסכימו להתעלם מהם.

אגמון-גונן מתחה ביקורת גם על האופן שבו נדרשים שופטים להאיץ את קצב דיוניהם. בכנס של העמותה למשפט ציבורי טענה כי העצמאות השיפוטית של השופטים נפגעת. במאמר שפרסמה ב-2004 ציינה כי "הסכנה החמורה יותר היא כי טעמי 'יעילות' ישמשו בערבוביה או יהוו כיסוי לניסיונות למנוע משופטים לתת החלטות בעניינים שאין דעת המערכת נוחה מהם. כך, שופט שרמת הענישה בפסקי הדין שלו נמוכה מדי או גבוהה מדי לדעת ראשי המערכת, יועבר משיקולי 'יעילות' לדון בעניינים אזרחיים". עוד ציינה במאמר זה כי "אם כבר משתמשים בשיטות ניהול היפות לבית חרושת, יש לעשות זאת באופן כלכלי-מדעי כפי שהדבר נעשה בעולם העסקי"[4].

אגמון-גונן נקלעה לעימות משפטי עם בית המשפט המחוזי בירושלים, המשמש כערכאת ערעור על בית משפט השלום בו כיהנה. לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים הפך פסק דין שכתבה, שבו לא אישרה הסדר טיעון שכלל עונש של מאסר על תנאי לגבר מכה, העדיפה להתבסס על פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב. במקרה נוסף שבו דנה בהסדר טיעון בנסיבות דומות, קבעה כי "חוסר האחידות בקביעת עונשם של נאשמים פוגעת בשוויון הנאשמים לפי החוק, ודומה כי אף בשוויון הקורבנות בפני החוק. חוסר האחידות בין עונש מאסר בעבודות שירות שהטיל בית המשפט המחוזי בפרשת מחתסב לבין עונש מאסר בפועל שהוטל, בניגוד לעסקת טיעון בפרשת בן אריף, בולט לעין. לטעמי, נשות ירושלים זכאיות להגנה ראויה על גופן ונפשן כנשות תל אביב-יפו, וגברים מכים מירושלים ראויים לענישה שווה לזו המוטלת על חבריהם שבתל אביב"[5]. בשנת 2007 פרסמה השופטת אגמון גונן יחד עם פרופ' ענת פירסט מאמר בנושא:"המכונית שווה יותר?! הענישה בעבירות אלימות נגד בנות זוג" בספר "עיונים במשפט מגדר ופמיניזם", בעריכת דפנה ברק ארז.

בבית המשפט המחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתה בבית המשפט המחוזי נתנה אגמון-גונן מספר פסקי דין ייחודיים.

משפט אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת סבו סירבה להוציא צו לחשיפת זהותו של גולש בפורום באינטרנט, מאחר שהדברים שאמר הגולש לא הגיעו לכדי עבירה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע, ומאחר שהתובע לא ניסה להסדיר את העניין עם הגולש בטרם פנה לבית המשפט[6]. בעניין אחר העוסק בחשיפת זהות של גולשים אנונימיים, סירבה להורות על חשיפת זהותו של אדם שהפעיל אתר אינטרנט שכלל קישורים לשידורים ישירים של משחקי כדורגל מהפרמייר ליג בטכנולוגיית הזרמת מדיה. לגופו של עניין קבעה כי שידור המשחקים אינו מהווה פגיעה בזכויות היוצרים של הפרמייר ליג, וכי מדובר בשימוש הוגן, שכן השידור אינו נעשה למטרות מסחריות, אלא לשם הנגשת אירועי ספורט לציבור, פעולה המגשימה מטרה חברתית חשובה[7]. לאחר מתן פסק הדין טענה כי הוא חסר חשיבות, שכן גם לו הייתה אוסרת על שידור המשחקים, היו קמים אתרים רבים אחרים שהיו עושים זאת. עוד טענה כי תביעות מעין זו הן בזבוז זמנם של בתי המשפט[8]. בערעור הפך בית המשפט העליון את קביעותיה בקשר לזכויות יוצרים, אך הותיר על כנה את החלטתה שלא להורות על חשיפת הגולש. אגמון-גונן אף פרסמה מאמר אקדמי בנושא קשיי האכיפה באינטרנט בשם: "האינטרנט כעיר מקלט?! הסדרה משפטית לאור אפשרויות העקיפה הטכנולוגיות וגלובליות הרשת"[9].

בפסק דין שעסק בסימני מסחר[10] אגמון-גונן דחתה את בקשתה של חברת אדידס להשמיד משלוח של נעלי ספורט שבצידן ארבעה קווים אלכסוניים (הסימן המסחרי הרשום של אדידס מורכב משלושה קווים אלכסוניים) שעוכב במכס. סימני מסחר מיועדים למניעת תחרות לא-הוגנת, היבנות ממוניטין של אחר ודילול המוניטין. פסק הדין דן בשאלה אם יש מקום להרחבת ההגנה על סימני המסחר גם בהיעדר תחרות בלתי-הוגנת, תוך התייחסות מעמיקה למתח בין הרחבת ההגנה הניתנת לסימני מסחר ופגיעה בנחלת הכלל. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין (בדעת רוב)[11], הגם שהסתייג מאחד הנימוקים החברתיים יותר שהוצגו במסגרתו[12].

השופטת אגמון-גונן דנה גם בתיקי חדלות פרעון.

משפט מנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלא מעט מקרים כתבה אגמון גונן פסקי דין מרחיקי לכת נגד הרשויות שנהפכו בבית המשפט העליון[13].

  • בפסק הדין בעניין דכה הורתה אגמון-גונן על ביטול צו הריסה שהוצא נגד תוספת בנייה בלתי חוקית בשכונת פרדס דכה ביפו, בשל מדיניות עיריית תל אביב-יפו שלא לתת היתרי בנייה בשכונה. היא קבעה כי כל עוד העירייה אינה מאפשרת הוצאת היתרי בנייה במשך תקופה כה ממושכת ולא מקדמת תוכניות, היא מחזיקה את תושבי השכונה כ"בני ערובה", כלשונה. את פסק דינה חתמה במשפט "תקווה אני כי בעקבות פסק דין זה, תשנה המשיבה את פועלה, והמערער, מוסא דכה, ושכניו לשכונת פרדס דכה ביפו יתעוררו לבוקר חדש"[14]. פסק הדין בוטל על ידי בית המשפט העליון[15].
  • בפסק דין אחר דחתה טענות של פקיד שומה כיון שלא נתמכו בפרוטוקולים מדיוני השומה, אלא הסתמכו על תרשומות שנערכו במועד מאוחר יותר ובלא אישור חיצוני לגבי תוכן הדברים המפורטים במסגרתן. בית המשפט העליון הפך את פסיקתה וקבע "גם אם יש טעם רב בהערת בית המשפט המחוזי בעניין חשיבותו של תיעוד "בזמן אמת", וכאמור כוונתי לתרשומת או לזיכרון דברים המתמצתים עיקרי דברים, סבורני כי אין מקום להפעלת דוקטרינה מרחיקת-לכת עד כדי פסילת ראיות"[16].
  • אגמון-גונן פסקה שצה"ל לא היה רשאי להוציא מתוכנית תגמול מיוחדת לקצינים במסלול פקודי, קצינים שהפסיקו לשמש בתפקידו פיקוד במסלול הפיקודי. ההחלטה בוטלה על ידי בית המשפט העליון[17].
  • בפסק דין נוסף חייבה את המדינה להעניק טיפול פסיכולוגי ארוך טווח לבת זוג של נכה צה"ל, בקובעה שהטיפול הנפשי הניתן לבן או בת הזוג הוא חלק ממערך הטיפול הכולל בנכה, וכי יש להעניקו כל עוד קיים צורך רפואי בכך. פסיקתה זאת נהפכה על ידי בית המשפט העליון שקבע שהוא מנוגד ללשונו והגיונו של החוק[18].
  • בשני פסקי דין בענייני ארנונה פטרה תושבים מתשלום עבור שטחים ציבוריים בטענה שהחיובים נגדו את הקפאת הארנונה משנת 1985. לטענת עריית תל אביב לפסקי דין אלו היו השלכות רוחב של מאות מיליוני שקלים. פסק הדין בוטל פה אחד על ידי הרכב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון שקבע שהטענות נגד חיובי הארנונה לוקות בשיהוי ועל כן לא ניתן להעלותן[19].
  • בפסק דין נוסף בעניין ארנונה פסקה אגמון-גונן שעירית תל אביב מנועה מלגבות חוב ארנונה מאנשים עמם הוסכם בהסדר פשרה שלא יינקטו נגדם הליכי גבייה, גם לגבי נכסים אחרים שהגיעו לידם ולא נכללו בהסדר הפשרה. החלטה זאת נהפכה על ידי בית המשפט העליון[20]. בהמשך אותו סכסוך פסקה אגמון-גונן שהעירייה מנועה מלגבות את החוב מסיבות אחרות. החלטה זאת הוחזרה אליה לליבון נוסף לאחר שנקבע שאגמון-גונן לא דנה כיאות בטענות של שיהוי, ולא הציגה כיאות את הנימוקים והראיות הפרטניים לכל מקרה ומקרה הנדרשים לדחיית גבייה בהליכים מנהליים בנימוק של חוסר תום לב ולקביעה שהסמכות לדון בעניין נתונה לבית המשפט ולא לוועדת ערר[21].
  • בפסק דין לעניין ביטול הפקעה קבעה שמכיוון שעירית תל אביב לא התחילה בבנייה על הקרקע המופקעת זמן שהוקצב לכך על ידי בית המשפט העליון, ההפקעה בטלה. ההחלטה בוטלה בבית המשפט העליון ברוב דעות של מני מזוז וג'ורג' קרא כנגד דעתו החולקת של יצחק עמית[22].
  • בפסק דין בעניין זכויותיהם של תושבים המתגוררים בסמוך לנמל התעופה בן-גוריון קבעה השופטת אגמון-גונן כי יש לפצותם בגין הרחבת השדה[23]. מספר נושאים בהם התערבה אגמון-גונן בקביעות של ועדת הערר בוטלו על ידי בית המשפט העליון[24].

אגמון גונן פסקה במגוון רחב של נושאים נוספים.

בפסק דין אחד, פסלה מכרז לאשפוז סיעודי בשל העובדה שהמחירים ששילמה המדינה במסגרתו אינם מאפשרים לקשישים המאושפזים קיום מינימלי בכבוד[25]. בעקבות פסק הדין יצא מכרז חדש שהעלה את מחירי האשפוז.

בפסק דין שעסק בדרכי האכיפה של עיריית תל אביב כלפי חסרי בית, קבעה שטיפול פקחי העירייה בחסרי הבית אינו הולם, והורתה לעירייה לפרסם נוהל שבעיקרו מאפשר לחסרי הבית לעשות שימוש במרחב הציבורי. העירייה ערערה, ובית המשפט העליון (השופט אליקים רובינשטיין) חייב את העירייה להכין נוהל כאמור, שאושר בבית המשפט ונכנס לתוקף[26].

באוגוסט 2017 קבעה אגמון-גונן כי יש לסגור מועדוני חשפנות במתחם הבורסה ברמת גן מכיוון שתוכנית בניין עיר למתחם מאפשרת להפעיל בו מועדוני בידור, אך מופעי חשפנות אינם נחשבים "בידור" מכיוון שכרוכים בהם "ביזוי, החפצת נשים ופגיעה בכבודן"[27].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דורון אורן השכונה היהודית שעל הר אבו תור- הקמתה וקורותיה של שכונת בית יוסף בירושלים, עת-מולי-ם עמ' 31-29
  2. ^ ליאור ארז, אפליית עורכות דין בישראל - האמנם?, עבודה במסגרת סמינר בהנחיית פרופ' רונן שמיר, 2004
  3. ^ שרון פולבר, החלו הראיונות של 28 המועמדים לכהונה בבית המשפט העליון, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2016;
    יאיר אלטמן, ‏ידם על העליון: הקרב על בית המשפט, באתר ישראל היום, 20 בפברואר 2018
  4. ^ מיכל אגמון גונן, אי תלות שיפוטית? האיום מבפנים? המשפט י' עמ' 213–253, תשס"א
  5. ^ ת"פ (י-ם) 1463/04, מדינת ישראל נ' אופיר מועלם, ניתן ביום 30.10.2005
  6. ^ ה"פ 541/07, עו"ד יעקב סבו נ' ידיעות אינטרנט, ניתן ביום 11.11.2007
  7. ^ בש"א 11646/08, The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני, ניתן ביום 02.09.2009
  8. ^ סרטונים מיכל אגמון-גונן, ‏משפט וטכנולוגיה, באתר הערוץ האקדמי, 20.10.2009
  9. ^ ניבה אלקין קורן ומיכאל בירנהק "האינטרנט כעיר מקלט?! הסדרה משפטית לאור אפשרויות העקיפה הטכנולוגיות וגלובליות הרשת" רשת משפטית: משפט וטכנולוגיות מידע
  10. ^ ת"א 2177/05, אדידס סלומון נ' ג'לאל יאסין, ניתן ביום 28.12.2010
  11. ^ ע"א 563/11 אדידס סלומון נ' ג'לאל יאסין ואח',
  12. ^ "...קראתי את חוות דעתו של חברי המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין ואף שבאשר לתוצאה אליה הגיע בעניין העילה של עשיית עושר איני רואה עמו עין בעין, ברצוני לציין כי כמוהו אינני שותפה לגישתו של בית המשפט המחוזי לפיה "מטרה לגיטימית" היא לאפשר למי שידו אינה משגת לרכוש נעלי אדידס "לחוות חוויה של נעילת נעליים עם ארבעה פסים, המזכירות במשהו את נעלי אדידס". אלא שבניגוד לחברי, אני סבורה כי במקרה דנן אין מדובר כלל וכלל בהענקת חוויה כזו וזאת בשל ההבדלים הניכרים בין הנעליים..." (מפי כב' השופטת אסתר חיות, ס' 22 לפסק הדין בערעור)
  13. ^ ראו בנוסף: עע"מ 9324/11 ועדת הערר לתכנון ובניה, מחוז מרכז נ' ריאלקו, חברה להשקעות במקרקעין בע"מ, ניתן ב-27 באוגוסט 2013
  14. ^ עפ"א 80137/07 מוסא דכה נ' עיריית תל אביב, ניתן ביום 04.02.2008
  15. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    רע"פ 2885/08 , הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נגד מוסא דכה, פסק דין מ-22 בנובמבר 2009
  16. ^ ע"א 6952/15 פקיד שומה גוש דן נ' גד קרן, ניתן ב-19 בינואר 2017
  17. ^ ע"א 2711/13 הרמטכ"ל נ' ערן אמיר, ניתן ב-27 בפברואר 2014
  18. ^ ע"א 252/17 משרד הביטחון - אגף שיקום נכים נ' פלוני, ניתן ב-20 בפברואר 2018
  19. ^ עע"מ 867/11 עריית תל אביב יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, ניתן ב-28 בדצמבר 2014
  20. ^ ע"א 9004/12 עריית תל אביב יפו נ' דוד מיכקשווילי, ניתן ב-28 ביולי 2014
  21. ^ עע"מ 3068/17 עריית תל אביב יפו נ' דוד מיכקשווילי, ניתן ב-19 בנובמבר 2014
  22. ^ עע"מ 9047/17 הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א נ' דוד קרקובסקי, ניתן ב-23 במאי 2019
  23. ^ עמ"נ (ת"א) 318/07
  24. ^ עע"מ 683/13 רשות שדות התעופה נ' אליהו טויטו ואח', ניתן ב-3 בספטמבר 2015
  25. ^ עת"מ 2724/07 ו-1324/08
  26. ^ עע"מ 105/13 עיריית תל אביב נ' האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח'
  27. ^ אילן ליאור, המחוזי קבע כי לא ניתן להפעיל מועדוני חשפנות בבורסה: "החפצת נשים אינה בידור", באתר הארץ, 28 באוגוסט 2017