מיכל גוברין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכל גוברין
Michal New York for print.JPG
לידה 24 בנובמבר 1950 (בת 67) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, משוררת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מיכל גוברין (נולדה ב-24 בנובמבר 1950) היא סופרת, משוררת ובמאית תיאטרון ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכל גוברין נולדה וגדלה בתל אביב, אביה היה איש העלייה השלישית וממייסדי קיבוץ תל יוסף, ואמה ניצולת השואה. בוגרת תיכון עירוני ה' בתל אביב. בשנת 1971 שרתה בצה"ל ככתבת צבאית. למדה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת פריז VIII, שבה קיבלה תואר דוקטור בתחום התיאטרון והפולחן. מחקרה "תיאטרון קודש בן זמננו", מתרכז בצדדים התיאטרליים של הטקס החסידי ובתיאטרונם של יז'י גרוטובסקי ופיטר ברוק.

מיכל גוברין פרסמה עשרה ספרי פרוזה ושירה. מתורגמת לשפות שונות, וספריה זכו בפרסים בארץ ובעולם. ב-2010 נבחרה על ידי סלון הספרים הצרפתי לאחת משלושים הסופרים שהותירו חותם על ספרות העולם.

גוברין ביימה בכל התיאטראות הגדולים בישראל, והיא מיוצרי התיאטרון הניסיוני היהודי.

גוברין מרצה באוניברסיטת תל אביב, כיהנה כראש המחלקה לתיאטרון במכללת אמונה ולימדה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים, באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית הספר לתיאטרון חזותי. הייתה סופרת אורחת באוניברסיטת ראטגרס, ובבית הספר לארכיטקטורה קופר יוניון בניו יורק. מרבה להופיע בארץ ובעולם בפני קהל רחב, בכינוסים ובכלי התקשורת. בשנת 2012 קיבלה מינוי פרופסור מטעם המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה).

ב-2013 זכתה בעיטור מסדר האמנויות והספרות של צרפת[1]. בשנת 2015 כיהנה בחבר השופטים של פסטיבל עכו[2].

במכון ון ליר בירושלים עמדה גוברין משנת 2012 ועד 2015 בראש קבוצת המחקר הרב-תחומית העברת זיכרון ובדיון, שעסקה במהות זיכרון השואה בעידן שאין בו עוד ניצולים חיים. עם תום עבודת המחקר הכינה הקבוצה תערוכה בשם מהו זיכרון? שבעים שנה אחרי. בראש צוות נוסף כתבה גוברין "הגדה" להתכנסות ליום השואה, העומדת בסימן "לזכור באחריות/האחריות לזכור. ביום השואה 2015 נערכו עשר התכנסויות נסיוניות, והחל מ-2016 מונחלת ההתכנסות ליום השואה על ידי מכון שלום הרטמן בירושלים, ומעגלי התכנסות נערכים בקהילות, בבתי ספר ובמשפחות בכל גוני הציבוריות הישראלית.

את חוברת ההתכנסות ניתן להוריד באופן חופשי מאתר מכון הרטמן.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשואה למתמטיקאי הצרפתי-יהודי פרופסור חיים ברזיס, אותו פגשה בשנת 1978 בירושלים, בעת שברזיס הגיע לביקור בעיר, ולמעשה חיפש את גוברין בעקבות מאמר שכתבה על מסעה לפולין[3]. לזוג שתי בנות. גוברין מתגוררת בשכונת רחביה בירושלים.

דודה הוא עקיבא גוברין. יוסי בידץ הוא בן-דודה שלמה גוברין.

זיכרון השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוברין הנה פעילה להנחלת זיכרון השואה. במסגרת זו יש לציין את פעילותה במסגרת מכון ון ליר. בתקופה שזכתה לכינוי "עידן העדות",[4]  לנוכח היעלמותם והיאלמותם של דור הניצולים, יזמה גוברין הקמת קבוצת מחקר בינתחומית, שפעלה במשך שלוש שנים (2012- 2015) תחת הכותרת "העברת זיכרון ובדיון". עבודת הקבוצה סוכמה בתערוכה שכותרתה: "מהו זיכרון? – 70 שנה אחרי" (15 באפריל – 10 במאי 2015). במסגרתה הוצגו עדויות של שלושה עדי מפתח: אהרון אפלפלד, שאול פרידלנדר ודב קולקה, הוצגו יצירות אמנות, והוקרנו מונולוגים של חבריה. על הפרק עמדה סוגיית המפתח – איך מתמודדים עם זיכרון השואה באחריות, ללא תחושה של קורבניות ומבלי להפוך את השואה לקרדום לחפור בו. גוברין מקדמת עמדה של אחריות מוסרית המלווה בתחושה של מחויבות עמוקה לזכר הנספים, שיש בה משום עשיית חסד אחרון של אמת. ברוח זו הוקמה גם מסגרת ריטואלית חלופית לציון יום השואה, במעין "התכנסות" בסדר שנתי שבמסגרתו "הגדה", שכלולים בה קטעי קריאה ושירה, עדויות וסיפורים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם (1995)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותרת הרומן הווידויי הדרמטי, ככינויו של האל העברי, נמענה של גיבורת הרומן, עמליה. בשכונה נידחת בירושלים, לנוכח נול האריגה ניצבת עמליה הנמלטת מעברה, משמה ומזהותה. כבת לניצולי שואה, הקרויה על שם אשת אביה המנוחה, מתחבטת עמליה (איימי, אמילי) בעצם הסוגיה – האם ניתן להפוך לאחרת. בתוך כך מתלבט הרומן בעצם הניסיון לכפר וברוח הקבלה הלוריאנית להביא לכלל תיקון בעולם, כשברקע הדברים מהדהדת הנחת היסוד של היצירה העגנונית, הרואה בעולם (ברוח קוהלת) מעוות שלא יוכל לתקון.[5] במהלך 49 ימי ספירת העומר, המקנים לרומן את מסגרתו הקבלית-ריטואלית,  מגוללת הגיבורה את סיפורה, בהקבילה בין נקודות ציון בחייה לפרקים בחיי האומה. בד בבד היא אורגת פרוכת ששמות האל שזורים בה.[6]  בתום ימי הספירה, בכוונתה לשים קץ לחייה עטופה בפרוכת הארוגה תוך השפעה על דרך התאורגיות הקבליות על העולם.

גוף תפילה (2001)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנו ספר שכתבה גוברין בשיתוף עם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. הספר נכתב בשתי קולות המתייחסים לשלל משמעויותיו של השורש העברי פ/ל/ל (לפלל, לחכות, לצפות, לבקש ולהפציר, ועוד). דרידה מדגיש בכתיבתו את הפנייה אל הנמען בבקשה שייעתר לתפילתו ומדגיש את מוטיב הסליחה הכרוך בעצם התפילה. גוברין כותבת על התפילה כמעשה תמידי של פיתוי וכזעקה של תשוקה – המקבלת ביטוי מובהק ברומן, הכתוב ב"גוף ראשון, נקבה" (בניסוחה בהקשר אחר).  

בחלקו השני של גוף תפילה, תחת הכותרת "מילים שבכתב", עומד במרכז תיעוד מסעה של גוברין למחוזות עברה העלום של אמה (1975), המוצג בראייה לאחור כמהלך הרה גורל ובעל השלכות מעצבות בעולמה האישי והפואטי. המסע לפולין, פורסם כמכתב להורים (ולמעשה כפנייה לאם) תחת הכותרת "קולות ממחוז אחיזת עיניים", כמעין פרק ראשון בהתחקות אחר "הסיפור של אמא". לצדו, מובאות מ"ברית-וידוי" לז'אק דרידה, כפנייה לאם מחוסרת ההכרה על מיטת חוליה על רקע וידוייו הידועים של אוגוסטינוס. לאלו נוסף בפרסום העברי פרק שלישי: "שיר תפילה", הכולל שיר של דייויד שפירו, "עבודת חורף", המסה "מהי שירה?" לדרידה, ושירה של גוברין, "פי השפה, אתה הקול".

מעשה הים, כרוניקת פירוש (1998)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא חיבור פרשני והגותי של גוברין למסורת היהודית. גוברין מאמצת את דף הגמרא המסורתי, ליצירת טקסט אישי חתרני, השוזר מובאות מארון הספרים היהודי, מן הספרות העברית לדורותיה, ומספרות המערב, לכלל יצירת כלאיים, המאזכרת את "מעשה הטלאים", כמודל של יצירה נשית.  

הבזקים (2002)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן המספק שלוש גרסאות שונות לנרטיב המתווה של החיים בישראל של המאה העשרים ואחת – ציונית, פלסטינית וגלותית. מנגד ובשונה משלוש גרסאות אלו למהלך, המיוצגות על ידי שלושת הגברים בחיי גיבורת הרומן – אביה, מאהבה ובעלה, מבקשת אילנה צוריאל, גיבורת הרומן, להציע פתרון משלה לסכסוך הדמים המתמשך על אדמת הארץ. פתרונה של עמליה מעוגן בספר הספרים ובמצוותיו ומעלה הד לתורת המוסר העברית המקורית. ברוח עמדה נשית ומכילה, המאפשרת מקום לכל אחד מן הנרטיבים הסותרים והמשיקים, היא מבקשת להקים בירושלים על הר העצה הרעה, מיזם של שלום – מושבת סוכות. בניגוד לאנדרטאות המזדקרות לשמים – מורשת גברית בעלתנית, היא מציעה להקים "מונומנטים של זיכרון", השלובים בנוף, פרושים במרחב, פתוחים לרוחות השמים וזמינים לכל דורש.

לאחוז בשמש – סיפורים ואגדות (1984, 2010)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז מספר מכתביה הראשונים של גוברין (1984), בתרגום לשפה האנגלית (2010), המספק אפשרות לבחינת יצירתה מנקודת מבט רטרוספקטיבית. בפרסום נוסף שיר (בעל אופי מקברי), המעלה את זכר אחיה (למחצה), מארק לאוב, בן אמה שנספה בגטו, ומספר מסות הכוללות רשמי ביקור באושוויץ – מחוז הרוע עלי אדמות: "אל מול הרוע": "המסע לפולין", "סליחות בקרקוב". וכך, במסגרת הוויכוח המתמשך בדבר עצם האפשרות לכתוב (שירה) לאחר אושוויץ, מספקת גוברין ניסיון נוסף להביא לכלל ביטוי מה שחורג מגדר אפשרות הביטוי.

רשימת פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסמה עשרה ספרים:

  • "אותה שעה", שירים, (ספרית פועלים 1981).
  • "לאחוז בשמש, סיפורים ואגדות" (סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, 1984). מהדורת אנתולוגיה ובה סיפורים, שירים, מסות אישיות וראיון מקיף, ראתה אור באנגלית בפמיניסט פרס, ב-2010.
  • "סדר הלילה הזה", שירים (הבמה, 1989).
  • "גופי מילים", שירים (הקיבוץ המאוחד, 1990).
  • "השם", רומן (הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד 1995 מהדורה חדשה, עם אחרית-דבר מאת יהודה ליבס, 2013). באנגלית, The Name (ריברהד-פינגווין, ניו יורק, 1998)
  • "מעשה הים, כרוניקת פירוש" (עם תחריטים של ליליאן קלאפיש, הראל 1998, כרמל 2000).
  • "גוף תפילה" (עם ז'אק דרידה ודויד שפירו, קו אדום כהה/הקיבוץ המאוחד ומופ"ת, 2013. "גוף תפילה" שחובר לרגל יציאת "השם" באנגלית, ראה לראשונה אור בניו יורק, ב-(2001).
  • "הבזקים", רומן (עם עובד/ספריה לעם 2002). באנגלית, Snapshots (ריברהד-פינגווין 2007) ובצרפתית, Sur le Vif (סאבין וספיזה, 2008).
  • "אמרה ירושלים", מזמורים ושירים; רישומים, אורנה מילוא. בליווי הקלטת קריאה. דברי-ם/כרמל, (2008).
  • "אהבה על החוף"[7], רומן, יצא במקביל בעברית, הקיבוץ המאוחד (2013) ובתרגום לצרפתית (2013, הוצאת סבין וספיזה, פאריז)

ב-2005 הביאה לדפוס את ספרו של אביה, פנחס גוברין, "היינו כחולמים, מגילת משפחה" (כרמל) הקדמה, דוד אסף, ובליווי מבוא ונספחים.

בימוי הצגות בתיאטרון הנסיוני ובתיאטרון הרפרטוארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון נסיוני יהודי
  • "תבואת השיגעון", מאת רבי נחמן מברסלב, עיבוד ובימוי, להקת שבעת הקבצנים, פריז (1974).
  • "ואריאציות על בוקר" ע"פ הסידור, עיבוד ובימוי, האוניברסיטה העברית, (1980).
  • "מסע השנה", עיבוד ובימוי, תיאטרון החאן והאוניברסיטה העברית, הקונגרס הבינלאומי הראשון לתיאטרון יהודי, אוניברסיטת תל אביב (1982).
  • פרויקט, "פירוש", "סלונה-פייר-לומברדו", פסטיבל לתיאטרון יהודי, מילנו, (1987).
  • "סדר הלילה הזה", עיבוד, כתיבה ובימוי, תיאטרון הבמה (1989).
  • "גוג ומגוג", עיבוד בימתי ע"פ מרטין בובר, המעבדה הבינלאומית לתיאטרון יהודי ופסטיבל ישראל. (1993-94).
  • "מעשה הים" – מיצב קולי. "משרד בתל אביב". בימוי ב"הזירה הבין-תחומית", ירושלים (1998, 2000).
  • "השם שפתי תפתח", בימוי בפסטיבל "קולה של המילה", "הזירה הבין-תחומית" ירושלים (2003).

מאמריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסותיה של מיכל גוברין ומחקריה התפרסמו בכתבי עת מובילים ובאנתולוגיות רבות בארץ ובעולם. הם עוסקים בספרות, תיאטרון, יהדות, חותם השואה, שיחות עם ז'אק דרידה, ומסות המוקדשות לירושלים ולהיבטים המיתיים של קיומה ומעמדה של ישראל. ובהן, "המסע לפולין", "לא המתים", "מרטירים או שורדים, הרהורים על מלחמת הסיפור", "ירושלים – מראה מראש רכס", ו"מאניפסט ספרותי-יהודי, בגוף ראשון נקבה".

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיה סלעחמישה אנשי ספרות ישראלים יקבלו עיטור מממשלת צרפת, באתר הארץ, 26 ביוני 2013‬
  2. ^ עידוא דגן "הפתעות עם הכרזת הזוכים בפסטיבל עכו ה-36", אתר nrg מעריב 2.10.2015
  3. ^ דליה קרפלתשעה קבין סקס, באתר הארץ, 16 באפריל 2002
  4. ^ שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, רסלינג, 2008, עמ' 22
  5. ^ יהודה ליבס, השם, הקיבוץ המאוחד, 2013, פרק ספר ה'שם' ותרבות הקבלה, עמ' 347-352
  6. ^ מיכל גוברין, באכלי מתבואת השיגעון: מניפסט ספרותי יהודי, בגוף ראשון נקבה, דימוי, 25, עמ' 33-40
  7. ^ אהבה על החוף | מיכל גוברין