מיכל יצחק רבינוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיכל יצחק רבינוביץ'
Михл-Ицхок Рабинович
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 22 ביולי 1879
מיר, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בנובמבר 1948 (בגיל 69)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הציונים הכלליים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מֶיכְל יצחק רבינוביץ' (22 ביוני 1879, א' בתמוז תרל"ט17 בנובמבר 1948, ט"ו בחשוון תש"ט) היה סופר, עיתונאי, מו"ל ופעיל ציוני. חבר הנשיאות והמזכיר של הוועד הלאומי ליהודי רוסיה הלבנה במינסק. משתתף קבוע בכתבי העת "הצפירה", "המליץ" ו"טורים". פעיל בחברת "מקיצי נרדמים" ובעל בית המסחר לספרים "דרום" ברחוב בן-יהודה בירושלים, ששימש גם כבית הוצאה לאור[1].

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבינוביץ נולד במיר שברוסיה (כיום בתחומי בלארוס) למשפחה דתית, אביו היה הרב יעקב גרשון ואמו הייתה אסתר לובה לבית זקהם. אחיו מרדכי לייב רובין היה אף הוא רב ולימים ראב"ד העדה החרדית בירושלים. כאשר עבר האב לכהן כרב בעיירה שורווילישוק שליד קובנה (כיום בליטא), עברה המשפחה לשם.

רבינוביץ' למד בחדר, בישיבת טלז ובישיבת סלובודקה, הוכר כעילוי והוסמך לרבנות בגיל צעיר. בהיותו כבן 18 נתפס לרעיון הציוני והיה מבין ראשוני המצטרפים לתנועה הציונית. בשנת 1890 החל לפרסם בעיתונים "הצפירה", "הזמן", "די וועלט" ו"המליץ".

לאחר שנשא לאשה את שרה בת מאיר היילפרין ממינסק, שהיה בעל בית מסחר לספרי קודש, עבר לעיר זו והחל לעסוק במסחר ספרים. חנותם של רבינוביץ' וחמיו התמקדה בספרות עברית לאורך כל הדורות והפכה למרכז אינטלקטואלי. במקביל עסק בפעילות ציבורית, תרבותית וחינוכית ציונית. בעת מלחמת העולם הראשונה היה חבר ועד העזרה לפליטים יהודים שנמלטו לאזור מאוקראינה. בשלוש השנים שבין מהפכת מרץ 1917 לסיום מלחמת האזרחים ברוסיה פעל בגלוי כחבר המרכז הציוני לרוסיה הלבנה, חבר הנשיאות ומזכיר הקהילה, לאחר מכן עבר לכהן בתפקיד באורח סמוי. כמו כן ערך עד 1918 את העיתון היומי הציוני "דער יוד" ותיאם את מאמצי העלייה של תנועת "החלוץ", בתחילה בגלוי ולאחר מכן באופן סמוי.

ב-1921, לאחר שהעיסוק בפעילות עסקנית גלויה הפך מסוכן, החל להרצות בסמינר למורים עבריים במינסק ולאחר מכן בבית המדרש הממשלתי (מטעם המשטר הסובייטי) למורים ידיים. בגין פעילותו הציונית, נאסר שלוש פעמים.

ב-1925, לאחר פטירתה של אשתו, עלה לארץ ישראל עם שלוש בנותיו והתיישב בירושלים. יחד עמו הצליח להביא לירושלים את אוצר ספריו, בהם כתבי יד וספרים נדירים. ספרים אלה היוו את הבסיס לבית המסחר לספרים עתיקים וחדשים "דרום" שפתח ברחוב בן יהודה. שם החנות נקבע לפי המימרא "הרוצה להחכים ידרים" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ה, עמוד ב'). החנות שימשה בית ועד לסופרים ולחכמים[2]. היה פעיל בחברת "מקיצי נרדמים" וסייע להוצאת ספריה, שחלקם ראו אור בהוצאת בית המסחר "דרום". בית המסחר נהרס בפיגוע ברחוב בן-יהודה ולא שוקם.

בארץ ישראל המשיך לכתוב ולפרסם. היה חבר כתב העת "טורים" ופרסם גם ב"היינט" ובעיתונים נוספים בארץ ובעולם היהודי-ציוני באירופה. בין פעילויותיו הציבוריות היה פעיל בוועד לעזרת ציוני רוסיה, חבר ההנהלה ומנהל בנק הלוואה וחסכון ירושלים (1934-1935), נשיא לשכת ירושלים של "בני ברית" וחבר הוועד הפועל של הלשכה הגדולה לארץ-ישראל, כיהן כנציג החינוך הכללי בוועד החינוך של ההנהלה הציונית, היה חבר מפלגת הציונים הכלליים. רבינוביץ' היה דמות חינוכית מוכרת בירושלים, בין היתר נתן שיעור קבוע ברמב"ם בשבתות בבית הכנסת ישורון והרצה ברדיו "קול ירושלים" בנושאים רבים.

פרסם מעט, בעיקר מחקרים קצרים, הערות לספרות עברית עתיקה ופרקי פולקלור של יהודי תחום המושב וזכרונות. לאחר מותו כונסו כתביו על ידי ישראל הלפרין.

נפטר ב-17 בנובמבר 1948.

אוסף עם פרטיו האישיים נמצא במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל הלפרין (עורך), חול ומועד: אורח חייו של אדם מישראל - קובץ של כתבי מיכל רבינוביץ, מונוגרפיה אודותיו מאת הלפריו ודברים לזכרו מאת ש"י עגנון, ההסתדרות הציונית - המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, תשכ"ה.
  • גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים ב', ספרית פועלים, 1965–1967 עמ' 820-821
  • משה קול, "מיכל רבינוביץ'", בספרו מורים וחברים, כרך ב', ירושלים: מ' ניומן, תשל"ד, עמ' 172 ואילך.
  • אברהם מאיר הברמן, "רבי מיכל רבינוביץ", בספרו מסכת סופרים וספרות: תולדות סופרים וחוקרים, דברי ביקורת, מאמרים ורשימות, ירושלים: ר' מס, תשל"ז 1976, עמ' 104 ואילך.
  • אב"א אחימאיר, עין הקורא: סופרים וספרים, עיתונאים ועיתונים, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, תשס"ג, הפרק "מיכל רבינוביץ: החנות בבן יהודה", עמ' 284-275.
  • ש"י עגנון, "על ר' מיכל רבינוביץ ז"ל", בספרו מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, 2000, עמ' 223–226.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]