מילדרד כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מילדרד כהן
Mildred Cohn
Mildred Cohn Heritage Day 2005 Awards HD2005-MildredCohn.tif
לידה 12 ביולי 1913
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 באוקטובר 2009 (בגיל 96)
פילדלפיה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת קולומביה
מכללת האנטר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע ביוכימאית, כימאית, ביופיזיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Henry Primakoff עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מילדרד כהןאנגלית: Mildred Cohn;‏ 12 ביולי 191312 באוקטובר 2009) הייתה ביוכימאית אמריקאית-יהודית, שהגיעה לחזית ההבנה של תגובות אורגניות ותגובות כימיות ברמה האטומית, תוך שימוש בטכנולוגיות חדישות כמו ספקטרומטר מסה ותהודה מגנטית גרעינית. המחקרים שלה כללו מחקרים מטבוליים, חקר מכניקות של תגובות אנזימיות, חקר הספין האלקטרוני וחקר תגובות האדונזין התלת – זרחתי (ATP). ב-1982 היא קיבלה את המדליה הלאומית למדעים – הפרס הגבוה ביותר בעולם המדע האמריקאי.[1]

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילדרד כהן, נולדה בניו יורק ב-12 ביולי 1913 לאיזידור וברתה כהן, מהגרים רוסים - יהודים. אביה הוסמך כרב ברוסיה, והפך ל"אתאיסט לוחם" שהיה מעורב בתנועת היידישיזם בניו יורק ובנוסף, עבד בתעשיית הטקסטיל והדפוס. לכהן אח אחד, אלברט, הגדול ממנה בשנתיים.[1]

כהן קפצה מספר רב של כיתות וסיימה את לימודיה בגיל 14 בבית ספר ציבורי בניו –יורק. היא התמחתה בכימיה במכללת האנטר תוך כדי שלקחה את כל הקורסים הזמינים בפיזיקה. היא קיבלה תואר ראשון ב-1913 ושנה לאחר מכן, קיבלה תואר שני בפיזיקה מאוניברסיטת קולומביה.[2]

כהן החלה לעבוד בוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה, קודמתה בתפקיד של סוכנות נאס"א. ניתנה לה עמדה נמוכה מזו שהוסמכה אליה ולבסוף אף נאסר עליה להיכנס למעבדות עקב היותה אישה. למרות זאת, היא המשיכה בתכנון ניסויי הזרקת דלק שבוצעו על ידי אחרים.[1]

כהן לבסוף חזרה לאוניברסיטת קולומביה, שם עבדה תחת הרולד יורי. היא השתמשה באיזוטופים על מנת לחקור את המכניקה של תגובות כימיות. ב-1937 קיבלה את הדוקטורט שלה, בעקבות עבודתה על מעקב אחר תזוזת אטומי הפחמן בתא.[2]

אף על פי כן, עדיין התקשתה למצוא עבודה. לפי ד"ר כהן, תאגידים שחיפשו עובדים באוניברסיטת קולומביה פרסמו במודעותיהם: "מראיינים את כל המועמדים בעלי דוקטורט, זכרים ונוצרים". למרות זאת, וינסנט דו ויניו שכר אותה ככימאית פיזיקלית, תחילה באוניברסיטת וושינגטון ולאחר מכן במרכז הרפואי של אוניברסיטת קורנל. היא החלה לעבוד בשנית על איזוטופים, בהתמקדות על מדידת תכולת הדאוטריום ("מימן כבד") במים. תשע שנים עברו עד שיכלה לבחור נושא מחקר לעצמה, ועשרים ואחת שנים עברו עד שקיבלה מעבדה.[1] כהן התייחסה לכך בהמשך, באומרה:

לא התכוונתי להיות עוזרת לשארית חיי; אז יצרתי תחום מחקר חדש

מילדרד כהן

ב-1946 חזרה כהן לאוניברסיטת וושינגטון, שם עבדה עם קרל וגרטי קורי, צוות של זוג נשוי שאפשרו לכהן להחל מחקר עצמאי. בין שאר מאמציה, היא ניתחה תגובות של אנזימים כזרזים ובנתה ספקטרומטר מסה, וב-1958 היא קיבלה את התואר פרופסורית משנה.[1]

ב-1960 הפכה כהן לחברת פקולטה באוניברסיטת פנסילבניה, ותוך שנה הפכה לפרופסורית מן המניין. ב-1964, לאחר שהפכה לאישה הראשונה שקיבלה את פרס הקריירה של אגודת הלב האמריקאית, החלה האגודה לספק לה תמיכה עד 1978, אז מינתה אותה האוניברסיטה ל"פרופסורית אמריטה" – תואר הניתן לפרופסורית בפרישה.[1]

לאחר פרישתה, כהן תפקדה כחברה ותיקה במרכז פוקס צ'ייס לחקר הסרטן. היא גם חזרה לעבודת המחקר באוניברסיטת פנסילבניה על בסיס חלקי והמשיכה עד 1998.[3]

מילדרד כהן נפטרה ב-12 באוקטובר 2009, בגיל 96.[2]

הישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1938, נישאה ד"ר כהן לפיזיקאי הנרי פרימקוב, אך לא שינתה את שם משפחתה. לכהן ובן זוגה שלושה ילדים: שתי בנות, נינה ולורה שגדלו להיות פסיכותרפיסטיות, ובן בשם פול, שגדל להיות מדען. ­[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מילדרד כהן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 בטי ברר, מילדרד כהן, ארכיון הנשים היהודיות
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ויקטוריה מ. אינדיברו, גברת ראשונה של כימיה, הקרן למורשת הכימיה, ‏קיץ 2010
  3. ^ 3.0 3.1 מילדרד כהן, היכל התהילה הלאומי של הנשים, ‏2009
  4. ^ דאגלס מרטין, מילדרד כהן, ביוכימית, נפטרה בגיל 96, הניו יורק טיימס, 11 בנובמבר 2009
  5. ^ תומאס ה. מאו, מילדרד כהן נפטרה בגיל 96, הלוס אנג'לס טיימס, 13 באוקטובר 2009