מיליה פלזנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ירחמיאל (מיליה) פלזנשטיין
MilaFelzenshteinUSSRHero.jpg
ירחמיאל (מיליה) פלזנשטיין, גיבור ברית המועצות הראשון שעלה לישראל
לידה 18 באוגוסט 1923
ברית המועצות - חרקוב
פטירה 14 באוקטובר 2006 (בגיל 83)
לוד, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי "מיליה"
השתייכות הצבא האדוםהצבא האדום הצבא האדום, רגימנט חי"ר 1339 בדיוויזיה 318, הארמייה ה-18 של צפון הקווקז
תקופת הפעילות 1942–מרץ 1945 (כ־3 שנים)
דרגה סגן משנה
תפקידים בשירות
מפקד פלוגה
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה - קרב קרץ', הקרב על קווקז
עיטורים
גיבור ברית המועצות מס' 2190, אות מסדר לנין מס' 13219
תפקידים אזרחיים
מהנדס טקסטיל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ירחמיאל פלזנשטיין

ירחמיאל פלזנשטייןרוסית: Миля (Рахмиел) Лазаревич Фельзенштейн, מיליה (רחמיאל) לזרביץ' פלזנשטיין,‏ 18 באוגוסט 1921 - 14 באוקטובר 2006) היה מפקד פלוגה יהודי-סובייטי, גיבור ברית המועצות, הראשון שעלה לישראל תוך מאבק בשלטונות ברית המועצות בשנות השבעים של המאה העשרים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1923 (במסמכים סובייטיים רשמיים מופיעה השנה השגויה 1924) בחרקוב, אוקראינה למשפחה של חסידי חב"ד וזכה לחינוך כללי ולחינוך יהודי בסתר. ב-1941 גויס עם כל הנערים בני גילו לעבוד בחפירות, ולאחר מכן נשלח להכשרה בבית הספר לקציני תותחנים בטרמז, בגבול אוזבקיסטן-טג'יקיסטן. משפחתו פונתה לסמרקנד עם רוב אזרחי חרקוב.

החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1942 נלחם לראשונה בחזית קובאן. באביב 1943 לחם בחזית אוקראינה בקרבות קשים בדרגת סג"ם בפיקוד על המחלקה המסייעת שהייתה חמושה במקלעים. בקיץ 1943 נלחם בקרבות קרסנודאר. יחידתו השתתפה בנחיתת סער ביחד עם גדוד נחתים וגדוד נ.ק.ו.ד. באזור נובורוסיסק.[1] ב-1 בנובמבר 1943 נשלח עם יחידתו למשימת כיבוש חצי האי אלטיגיין בקרץ' שנחשבה לפעולה חסרת סיכוי. היחידות שטו בלילה הסוער באסדות נגררות לרוחב מיצר קרץ' בן 35 הקילומטרים. הכוח התגלה והופגז קשות על ידי כלי שיט גרמניים וכן מכיוון החוף, גם מזג האוויר הסוער הביא לטביעת מספר סירות על אנשיהן. פלזנשטיין פרץ עם מחלקתו מהמים הרדודים אל החוף המבוצר בהסתערות רימונים ומקלעים והצליח לכבוש חלק של כק"מ מהחוף ולהחזיק בו מעמד במשך שבוע כנגד 12 מתקפות נגד מאסיביות ללא תגבורת וללא אספקה, כאשר הוא אישית הרג למעלה מחמישים חיילים נאצים והיווה דמות מופת פיקודית לחייליו. בפעולה זו פלזנשטיין נפצע קשות מקליע שפילח את לסתו ולשונו בעת שהשליך רימון נגד טנקים. הוא נחשב כמת אך בהתעקשות של ידידו קייסין קולייב פונה לתחנת איסוף פצועים ושם נתברר כי הוא חי אך במצב קשה. הוא הועבר לבית חולים צבאי בסוצ'י שבו שהה 4 חודשים. במהלך הקרב אבדו מסמכיו וקולייב זיהה אותו בכינוי "מיליה", שנרשם בתיעוד הרפואי וכך הפך לשמו הרשמי. הוא שלח מכתב מבית החולים לאביו שהוא פצוע אך במקביל קיבל אביו מכתב מהצבא שבנו נהרג. אחר כך הסתבר כי משנודע לפקיד האחראי שהכדור פילח את הראש, הוא הפעיל את שיקול דעתו והחליט כי החייל לא יחיה ולכן הודיע לאביו על מותו.

פלזנשטיין שב ליחידתו וגילה שנותרו מהרכבה המקורי רק 2 חיילים חיים. הוא הועלה לדרגת סגן ומונה למפקד פלוגה, נשלח לסבסטופול ובקרבות שם באביב 1944 נורה שוב בידו וברגלו ופונה לבית חולים בקיסלובודסק שם אושפז למעלה משנה בניסיון להשיב לו יכולת הליכה. במרץ 1945 שוחרר משירות צבאי עקב נכות.

בהוראת הפרסידיום של ברית המועצות מיום 17 בנובמבר 1943, בעבור פיקוד למופת וגילוי גבורה כנגד הפולש הנאצי הוענקה לפלזנשטיין מדליית הזהב של גיבור ברית המועצות ועיטור לנין.

מאבקו לעלייה לישראל ושלילת העיטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירחמיאל פלזנשטיין, 2004

לאחר המלחמה שב ב-1946 לחרקוב, סיים לימודים במכללה תעשייתית ועבד כמנהל מחלקה במפעל טקסטיל. בסתר שמר על מצוות היהדות כל העת, אף על פי שבאופן פורמלי היה חבר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

בתחילת 1974 הגיש בקשה להגירה לישראל לאיחוד משפחות עם אביו הקשיש שעלה שנתיים קודם לכן. היה זה המקרה הראשון של גיבור ברית המועצות המבקש להגר ממנה לישראל, ואירוע זה גרם מבוכה בינלאומית לא מבוטלת לברית המועצות. הוא זומן למספר שיחות הבהרה בקייב והופעלו עליו לחצים ניכרים לחזור בו מבקשתו. בהתערבות גורמים בינלאומיים ובהפגנות מתמידות של בני משפחתו ומכריו הוא קיבל את האשרה לעלייה לישראל בדצמבר 1974, אך ב-29 באפריל 1974 נדרש ממנו להפקיד את העיטור במשרד ההגנה בקייב כתנאי לקבלת האשרה.

פלזנשטיין התיישב בעיר לוד, ועבד במפעל "ליר" ובתע"ש. הוא היה בין מדליקי המשואות ביום העצמאות הל"ה למדינת ישראל, וביום הזיכרון לשואה ולגבורה התשס"ה.

עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ומדינות חבר העמים ב-1992, הושב לו העיטור בטקס רשמי בשגרירות רוסיה בתל אביב על ידי השגריר אלכסנדר בובין. בשנת 2005 הוזמן לפגוש את ולדימיר פוטין בעת ביקורו בישראל.

הוא נפטר בשמחת תורה, 14 באוקטובר 2006.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Zvi Y. Gitelman, A Century of Ambivalence: The Jews of Russia and the Soviet Union, 1881 to the Present, Indiana University Press, 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]