הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
סאטיר ונימפה, סמלים מיתולוגיים למיניות על פסיפס מחדר שינה בפומפיי.יחסי מין בין זכר לנקבה על גב מראת ברונזה (מתוארך ל-70–90 לספירה).סצנה אירוטית שבו נקבה ושני זכרים מקיימים יחסי מין בסירה, מוקפים בבהמות. מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.[1]
ישנן עדויות למיניות ברומא העתיקה, בין היתר יצירות אמנות וספרות ושרידים ארכאולוגים שנמצאו המתוארכים לתקופת רומא העתיקה.[2] ורסטה ופרובאנס סבורים כי פרספקטיבה זו מתאימה לפרשנות הנוצרית: "המיניות של הרומאים מעולם לא זכתה ליחס טוב במערב מאז עליית הנצרות. בדמיון ובתרבות הפופולרית, זה היה שם נרדף לרישיון מיני ולהתעללות."[3]
מיניות לא נכללה כחלק מהנורמות החברתיות המסורתיות ברומא העתיקה.[4] הגורמים להתנהגות האדם ברומא העתיקה היו פודור (Pudor; באופן מילולי: "בושה, צניעות")[5] והחוקים ברומא העתיקה שהתייחסו לעבירות מיניות מסוימות בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית.[6] לקנסורים היה את הסמכות להוציא אזרחים מהסדר הסנאטורי או ממרכבות בשל התנהגות בלתי הולמת.[7][8] הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, התייחס למין בתקופה היוונית-רומית כמין אשר נשלט על ידי איפוק וניהול ההנאה המינית.[9]
החברה הרומית הייתה פטריארכלית, והגבריות ברומא העתיקה התבססה על יכולת שליטה עצמית ועל אחרים ממעמד נמוך יותר, לא רק במלחמה ובפוליטיקה, אלא גם ביחסים מיניים.[10] וירטוס (Virtus; "סגולה") היה אידיאל גברי פעיל על משמעת עצמי. האידיאל הנשי המקביל היה פודיסיטה (pudicitia), שתורגם לעיתים קרובות כאישה צנועה, אך תורגם גם כאישה תחרותית ואטרקטיבית, וכזו ששולטת בעצמה.[11] נשים רומאיות מהמעמדות הגבוהים היו נשים משכילות, חזקות אופי ופועלות לשמירה על מעמדן בחברה ובמשפחה.[12] למעט יוצאים מן הכלל, הספרות הלטינית מזכירה מיניות בקרב רומאים גברים משכילים. יצירות אמנות חזותית נוצרו בדרך כלל על ידי בעלי מעמד חברתי נמוך ובעלי מגוון רחב יותר של מוצא אתני, אך הותאמה לטעמם ולנטיותיהם של בעלי ההון, כולל עבדים לשעבר.[13]
ישנם מספר גישות והתנהגויות מיניות בתרבות רומא העתיקה אשר שונה באופן ניכר מאלו של התרבויות המערביות המאוחרות יותר.[14][15] הדת ברומא העתיקה קידמה את המיניות כהיבט של שגשוג לאימפריה. כמו כן, אנשים עשויים היו לקיים תרגול דתי פרטי או "קסם" לשיפור חייהם הארוטיים או את בריאות רבייתם. זנות ברומא העתיקה הייתה חוקית, ציבורית ונפוצה.[16] יצירות אמנות "פורנוגרפיות" נמצאו במספר אוספי אמנות שהיו שייכים למשקי בית מהמעמד הגבוה.[17] באותה תקופה, זה היה נחשב טבעי ובלתי ראוי לציון שגברים נמשכית מינית לבני נוער, וכן כי פדרסטיה ברומא העתיקה הייתה מקובלת, כל עוד בן הזוג הצעיר לא היה רומאי חופשי. "הומוסקסואל" ו-"הטרוסקסואל" לא היו חלק מהדיכוטומיה העיקרית על מיניות ברומא העתיקה, וכן לא ידוע מילים לטיניות למושגים אלו.[18] לא נפגעה אף זכות ולא הופעלה אף צנזורהמוסרית כלפי גברים שנהנו מאקטיים מיניים עם גברים או נשים ממעמד נמוך יותר, כל עוד התנהגותיו של הגבר לא חשפו חולשה או עודף זכויות. בעוד נשיות ברומא העתיקה הועקה, במיוחד ברטוריקה הפוליטית, מין במתינות עם עובדי מין לא נתפסו כפסולים, וכן לא נחשבו כדברים שפוגעים בגבריות, כל עוד הגברים העוסקים בזאת לקחו את התפקיד האקטיבי, ולא את התפקיד הפסיבי. היפר-סקסואליות, לעומת זאת, נדונה מבחינה מוסרית ורפואית אצל גברים ונשים כאחד. נשים הועמדו לקוד מוסרי מחמיר יותר מאשר גברים,[19] וכן אין תיעוד טוב של יחסי מין לסביים, אם כי מיניותן של נשים ברומא העתיקה בדרך כלל הושמצה בספרות הלטינית. באופן כללי, לרומאים היו גבולות מגדריים זורמים יותר מאשר מקביליהם היוונים.[20]
בסוף המאה ה-20 פורסמה ניתוח פרדיגמה של המיניות ברומא העתיקה במונחים של מודל בינארי של "חודר-נחדר". עם זאת, למודל זה יש מגבלות, במיוחד בכל הנוגע לביטויים מיניים בקרב רומאים בודדים.[21] אפילו הרלוונטיות של המילה "מיניות" בתרבות רומא העתיקה נמצאת במחלוקת.[22][23][24] עם זאת, בהיעדר תווית אחרת ל-"פרשנות התרבותית של חוויה אירוטית" ברומא העתיקה, יש עדיין שימוש במונח זה.[25]
מיניות בספרות הלטינית מתחלקת בעיקר ל-4 קטגוריות: טקסטים משפטיים, טקסטים רפואיים, טקסטי שירה וטקסטים פוליטיים.[26] מיניות הופיעה יותר בז'אנרים בעלי ערך תרבותי נמוך, כמו קומדיה, סאטירה, לשון הרע, שירת אהבה, גרפיטי, לחשי קסמים, אפיגרפיות ואיפורי פנים, מאשר בז'אנרים שיוחסו למעמד הגבוה, כמו אפוס וטרגדיה. ניתן למצוא מידע לגבי חיי המין של הרומאים בשרידי היסטוריוגרפיה, כתבות פילוסופיים וכתבי רפואה, חקלאות ונושאים טכניים אחרים.[27] כתובות שמיוחסות לחוק הרומי מצביעות על ההתנהגויות שהרומאים רצו לאפשר או לאסור, מבלי לשקף בהכרח את מה שנעשה בפועל או את מה שנמנעו ברחוב הרומאי מלעשות.[28]
בין הסופרים הלטיניים העיקריים שיצירותיהם תרמו באופן משמעותי להבנת הנושא נמצאים:
טיטוס מאקיוס פלאוטוס – עלילות סיפוריו קשורות לקומדיות מין ונאהבים צעירים שנפרדים בנסיבות מסוימות.
מרטיאליס – בשיריו מוזכרת החברה הרומית כחברה שנעזרת בהמרה מינית מפורשת.
יובנאליס – בשיריו הוא מתמרמר נגד המידות המיניות של החברה הרומית בזמנו.
אובידיוס כתב כי ישנם מספר סופרים הידועים בכתיבת תוכן מיני ביצירותיהם. עם זאת, יצירותיהם של אותם סופרים מעולם לא נמצאו.[29] מדריכי מין יוונים ו-"פורנוגרפיה ישירה"[30] פורסמו ברומא תחת שמם של הטאיראים מפורסמים. סיפור מיליזיאני (אנ'), שתורגם על ידי לוסיוס קורנליוס סיסנה (אנ'), מתואר על ידי אובידיוס כספר אוסף של עוולות, וכי נרטיב הספר מלא בבדיחות מלוכלכות.[31] לאחר קרב חרן, על פי הדיווחים, הפרתים נדמהו למצוא את הסיפור המיליזיאני על גופם של קצינים ששמרו על מרקוס ליקיניוס קראסוס.[32]
יצירות אמנות ארוטיות, במיוחד אלו שנמצאו בפומפיי ובהרקולנאום, מהוות מקור עשיר אך לא חד משמעי לנושא. חלק מהיצירות סותרות העדפות מיניות שהודגשו במקורות ספרותיים ועשויות להיות מיועדות לעורר צחוק או לערער על עמדות קונבנציונליות.[33] חפצים יומיומיים, כגון מראות וכלי הגשה, עשויים להופיע ביצירות אמנות ארוטיות. חפצים אלו נעים בין "התלהבות ואהבה אלגנטית" לתצוגות מפורשות של הפין החודר לנרתיק.[34] ציורים ארוטיים נמצאו בבתים של האצולה הרומית, כפי שמציין אובידיוס:
כשם שדמויות גברים מכובדות, שצוירו ביד אמן, זוהרות בבתים שלנו, כך גם יש ציור קטן (טבלה, tabella)[א] במקום כלשהו המתאר זיווגים ותנוחות מיניות שונות: בדיוק כמו איאס יושב עם הבעה שמצהירה על כעסו, ולאם הברברית (מדיאה) יש עוון בעיניה, וכן גם ונוס הרטובה מייבשת את שערה הנוטפת במים באצבעותיה, וכי נראתה בקושי מכוסה במי האימהיים.
הטבלה (tabella) ודימוי ונוס באופן ארוטי היו בין היצירות האמנות שאנין הטעם (אנ') עשוי ליהנות.[36] סדרה של ציורים שנמצאו במרחצאות הפרברים בפומפיי, שהתגלתה ב-1986, ופורסמה לציבור ב-1995, מציגה ציורים ארוטיים שמטרתם, ככל הנראה, "לשעשע את הצופה במחזה מיני שערורייתי".[37]
עיצוב חדר ברומא העתיקה היה יכול לשקף את מיניותו של אדם: למשורר הרומי הורטיוס כביכול היה ברשותו חדר מין, כך שכאשר שכר עובד/ת מין, הוא היה יכול לצפות בו/בה מכל זוויות החדר.[38]קיסר רומא, טיבריוס עיטר את חדר השינה שלו בציורים ופסלים "החולניים ביותר", והצטייד במדריכי מין יוונים של אלפנטיס (אנ') למקרה ועובדי המין יזדקקו לכיוון יצירתי.[39]
במאה השנייה הייתה "פריחה בטקסטים מיניים ביוונית ולטינית", יחד עם נובלות רומנטיים.[40] עם זאת, מיניות גלויה בספרות הלטינית כמעט ונעלמה לאחר מכן. בנוסף לכך, נושאים מיניים היו שמורים לכתיבה רפואית או תאולוגיה נוצרית. במאה ה-3, צליבט נהיה אידיאל בקרב מספר הולך וגדל של נוצרים. כמו כן, אבות הכנסייה, כגון טרטוליאנוס וקלמנס מאלכסנדריה התלבטו האם יש לאפשר אפילו יחסי מין בין בני זוג להולדה. המרטירולוגיה (אנ') התמקדה במבחנים נגד צניעותו של הנוצרי,[40] וכן היו קיימים מספר עינויים מיניים. נשים נוצריות היו נתונות, לעיתים קרובות, יותר מגברים לשינוי איבריהן המיני (אנ'), במיוחד בשדיים. ההומור המגונה של המשורר מרטיאליס הוקם לתחייה לזמן קצר בגאליה אקוויטניה על ידי המשורר אוסוניוס, אם כי הוא עצמו התנער ממרטיאליס, בעיקר בשל שהיה קרוב לפדרסטיה והיה לפחות נוצרי באופן נומינלי.[41]
כמו היבטים אחרים ברומא העתיקה, הסדרת המיניות נתמכה על ידי מסורות דתיות, הן על ידי הפולחן הציבורי של רומא העתיקה והן על ידי שיטות דת פרטיות וקסמים. מיניות הייתה קטגוריה חשובה לדת ברומא העתיקה.[43] קיום יחסי מין בין זכר לנקבה היה חיוני לתפיסה הרומית באמונה. 12 הקונסנטסים (אנ') הייתה מועצה אלוהית של שישה זוגות של אלים (זכר ונקבה), ובמידה מסוימת הייתה המקבילה הרומית ל-12 האלים האולימפיים של יוון העתיקה.[44] ידוע על לפחות 2 פסטיבלי כהונה ממלכתיים שנערכו במשותף על ידי זוג נשוי. בתולות וסטיליות היו כוהנות ממלכתיות צנועות ועצמאיות יחסית מפני הגברים. בין החפצים הדתיים שהיו לכוהנות אלו היה פאלוס קדוש:[45] "האש של וסטה ... עוררה את רעיון הטוהר המיני אצל האישה", וכן "ייצגה את כוח ההולדה של הגבר".[46] הגברים שעבדו עבור הכוהנים, היו צפויים להינשא ולהקים משפחות. על פי מרקוס טוליוס קיקרו, הרצון להתרבות הוא "מזרע הרפובליקה", שכן הוא היה הגורם לקיום מוסד חברתי ונישואים, שמהם הולידו ילדים ובתורם "בית" לאחדות המשפחה שהיה אבן הבניין של החיים העירוניים.[47]
בהרבה חגים דתיים ופסטיבליים רבים היה אלמנט של מיניות. הלופרקאליה (אנ'), שנחגגה כבר במאה ה-5, כללה טקס פוריות ארכאי. הפלורליה (אנ') כללה ריקודים בעירום. בפסטיבליים דתיים מסוימים שהתקיימו במהלך חודש אפריל, עובדי מין השתתפו בהם.
קופידון היה מקום השראה לתשוקה מינית. פריאפוס, שהובא מהמיתולוגיה היוונית, ייצג תאווה גסה או הומוריסטית. מוטונוס טוטונוס (אנ') קידם מין בין שני אנשים. האל ליבר (אנ') קידם על פיקוח על תגובות פיזולוגיות במהלך קיום יחסי מין. כאשר זכר קיבל את ה-toga virilis (באופן מילולי: "טוגה גברית"), ליבר היה פטרון של האדם. לפי מספר משוררי אהבה מהתקופה, הגבר השאיר מאחור את הילדות ואת הצניעות התמימה, ורכש את חופשו המיני לתחילת מסלול האהבה שלו.[53] שורה של אלים פיקחו על כל היבט מיני של האדם.[54]
מיתוסים קלאסיים לעיתים קרובות עוסקים בנושאים מיניים, כגון זהות מגדרית, ניאוף, גילוי עריות ואונס. התייחסות האמנות והספרות הרומית לדמויות מיתולוגיות המקיימות יחסי מין, בדומה למקבילתה ההלניסטית, הייתה התייחסות ארוטיות אנושיות ולעיתים אף הומוריסטית, וכן מנותקת, לעיתים קרובות, מהמימד הדתי.[55]
המילה הלטינית castitas היא שם עצם מופשט שמשמעו "טוהר מוסרי ופיזי שלרוב בא בהקשר דתי ספציפי", וכן לפעמיים התייחס לנדר ביתולים (אנ').[56] שם התואר castus (באופן מילולי: "טהור") שימש לתיאור מקומות, אנשים וחצפים. שם התואר pudicus (באופן מילולי: "צנוע") שימש לתיאור באופן ספציפי אדם שהוא בעל מוסר מינית.[56] פולחן האלה קרס (אנ'), שהייתה אלת החקלאות, הפוריות, הדגנים, הקציר, האימהות, האדמה והגידולים התרבותיים, היה באמצעות פולחן דתי ומיני כאחד. הלפיד שנישא לכבוד האלה כחלק מטקס החתונה הרומית נקשר לטוהר הכלה.[57] האלה וסטה, אלת הבית, המשפחה ואש האח, הייתה האלה הבתולה העיקרית של הפנתיאון הרומי שהייתה קשורה לטוהר המיני. הכוהנות שלה, בתולות וסטליות, היו בתולות שנדרו נדר להישאר בתולות.
Incestum הוא מעשה הפוגע בטוהר הדת,[56] אולי אף שם נרדף למילה nefas (באופן מילולי: "אסור מבחינה דתית").[58] הפרה של נדר הצניעות של בתולות וסטליות היה incestum, האשמה משפטית שהוגשה נגד הבתולה הווסטילית והגבר שהפך אותה לטמאה באמצעות קיום יחסי מין, בין אם בהסכמה ובין אם בכוח. איבוד ה-castitas על ידי בתולות וסטליות היה שבירה של ההסכם האלוהי בין רומא העתיקה לבין האלים (pax deorum),[59] ובדרך כלל לווה על ידי סממנים רעים (prodigia). תביעות שבהן מוערבות בתולות וסטליות היו קשורות לעיתים קרובות לתסיסה פוליטית, לאחר שחלק מההאשמות על incestum היו ממניעים פוליטיים.[60] דוגמאות לכך ניתן למצוא על ידי משפט שבו זוכה מרקוס ליקיניוס קראסוס לאחר שחלק את שם משפחתו עם בתולה וסטלית, וכן במשפט שנערך בשנת 113 לפני הספירה שבו היו מוערבות 3 בתולות וסטליות ורשת של אליטה רומית.[ב] על אף שהמילה האנגלית "incest" (באופן מילולי: גילוי עריות) נגזרת ממילה זו, גילוי עריות בתקופה הרומית הכלילה יותר מקרים,[56] שלרוב תורגמה כ-"חילול הקודש". כאשר פובליוס קלודיוס פולכר התלבש כאישה ופלש לטקסי נשים לפולחן האלה בונה דיאה (אנ'), הוא הואשם ב-incestum.[61]
בשיח המשפטי והמוסרי הלטיני, stuprum הוא מגע מיני אסור, שתורגם לעיתים כ-"הוללות פלילית"[62] או "פשע מיני".[63] Stuprum כלל עבירות מין מגונות, כולל incestum, אונס ("מין בכוח לא חוקי")[64] וכן ניאוף. ברומא העתיקה, stuprum היה מעשה חפיק באופן כללי, או כל חרפה פומבית, לרבות מין לא חוקי.[ג] עד לתקופתו של טיטוס מאקיוס פלאוטוס, המונח היה בעל משמעות מינית מוגבלת.[65] Stuprum היה ניתן לאזרחים רומים בלבד. הגנה מפני התנהגות מינית בלתי הולמת הייתה במרווח שבין הזכויות המשפטיות של אזרחי רומא לבין אלו שלא אזרחי רומא.[65] אף על פי שניתן לתרגם את השם Stuprum ליחסי מין מחוץ לנישואים, הוא מהווה תרגום לא הולם של לפועל היוצא הלטיניstuprare, אשר מהווה יחסים בין האדם, שהוא היעד להתנהגות זו, לבין סוכן ממין זכר.[65]
במשפט הרומי, פירוש המונחים raptus ו-raptio היה בעיקר חטיפה.[66]חטיפת הנשים הסביניות המיתולוגי היה סוג של חטיפת נשים שבה הפרה מינית היה נושא משני (לפני שהמילה "אונס" קיבלי את משמועתה המודרנית המינית, המילה לרוב התייחסה לתפיסה או חטיפה של משהו או מישהו בכוח). בנסיבות מסוימות, חטיפתה של נערה נשואה מבית משק אביה היה עניין של בריחה של בני הזוג ללא רשותו של אבי הנערה להינשא. ההתייחסת לאונס היה לעיתים קרובות יותר כסטופרום שבוצע באמצעות אלימות או כפייה. כאשר נחקקו חוקים שנגעו לאלימות לקראת סוף הרפובליקה הרומית, הופיע המונח raptus ad stuprum, שמשמעו "חטיפה לצורך ביצוע פשעי מין".[67]
בטקסים דתיים פרטיים, ביחד עם טיפולים רפואיים, היה ניתן לבקש לשפר או לגרוע את הפרויות, או לרפא מחלות באיברי הריבייה. ניתן למצוא מנחות דת בצורת שדיים ואיברי מין במקומות מרפא המתוארכים לתקופה הרומית.
טקס פרטי, בנסיבות מסוימות, עשו היה להיחשב כ-"קסם", קטגוריה מעורפלת מהעת העתיקה.[68] Amatorium היה קסם או שיקוי אהבה.[69] כישופי defixiones היוו כשפים ל-"תיקון" חיבתו המינית של האדם.[70]פפירוסי הכישוף היווניים, אוסף של טקסטים קסמים סינקרטיים, הכילו לחשי אהבה רבים שהעידו על "שוק תוסס מאוד בקסם ארוטי בתקופה הרומית", שופסקו על ידי כמרים עצמאיים, שלעיתים טענו שיש להם את הסמכות הדתית של מצרים העתיקה.[71] המשורר הורטיוס טען כי קנידיה הייתה מכשפה שביצעה כישוף על דמויות נשיות כדי להשתלט על בובות זכריות קטנות יותר.[72]
אם הייתה לך אישה, ואתה לא רוצה שגבר אחר יחדור לתוכה אי פעם, עשה זאת: חתוך את זנבה של לטאה ירוקה חיה ביד שמאל ושחרר את הלטאה בעודו בחיים. שמור את הזנב סגור בכף היד עד שהלטאה תמות וגע באישה ובחלקיה הפרטיים כאשר אתה מקיים איתה יחסי מין.
יש עשב הנקרא nymphaea ביוונית, 'מועדון הרקולס' בלטינית, ו-baditis בגאלית. את השורש שלו לועסים ושותים בחומץ למשך עשרה ימים רצופים. יש לו השפעה מדהימה של הפיכת נער לסריס.
אם ורידי הזרע של נער לא בוגר מתרחבים,[ד] חתוך עץ דובדבן צעיר באמצע עד לשורשיו תוך השארתו עומד, באופן שניתן להעביר את הנער דרך החלק המְשׁוּסָע. לאחר מכן חברו שוב את השתיל ואטמו אותו בזבל פרות וחבישות אחרות, כך שהחלקים שפוצלו יאוחדו אחד עם השני ביתר קלות. המהירות שבה השתיל גדל יחד וצורות הצלקת שלו תקבע באיזו מהירות הוורידים הנפוחים של הנער יחזרו לבריאות.
בספרו של מרקלוס אמפיריקוס תועדו גם באילו צמחי מרפא (בין היתר לענה, Origanum dictamnus (אנ'), Opopanax (אנ'), פלפל, זעפרן, Ferula communis (אנ'), מור ואבטיח הפקועה),[78] ניתן להשמש כדי לגרום לווסת או לטיהור הרחם לאחר לידה או הפלה של תינוק. לצמחי מרפא אלו היה פוטנציאל להפלה רפואית של התינוק, וייתכן שאפילו שכך עשו.[79] דברים רפואיים נוספים שבוצעו ברומא העתיקה היו ציפוי איבר המין בתערובת של דבש ופלפל כדי לקבל זקפה,[80] או הרתחת התחת בשמן לשימוש כמשחה.[81]
תיאוריות עתיקות של מיניות הופקו על ידי ולמען האליטה הרומית המשכילה. מידת השפעתה של תיאוריות על ההתנהגויות המיניות ברומא העתיקה היא שנויה במחלוקת, אפילו בקרב אלו שקראו את הכתבים הפילוסופיים והרפואיים של התקופה. אף על פי ששיח זה היה לעיתים קרובות ביקורתי כלפי התנהגויות נפוצות או טיפוסיות, לא ניתן להניח שהוא שולל על הסף ערכים שחוזקו באופן נרחב על ידי החברה הרומית.
"גם מי שנמנע מאהבה לא חסר לו את הפרי של ונוס אלא בוחר טובין שאין בהם עונש; כי בוודאי שההנאה מכך טהורה יותר לבריאים מאשר לאביונים. שכן, ממש ברגע ההחזקה, התשוקה הלוהטת של האוהבים נעה בשיטוטים לא ברורים והם מתלבטים ממה ליהנות קודם בעיניהם ובידיהם. הם לוחצים בחוזקה על מה שחיפשו ואף גורמים לכאבי גוף, ולעתים קרובות מצמדים את שיניהם לתוך שפתיים קטנות ונותנים נשיקות מוחצות, כי התענוג הוא לא טהור, ומתחתיו יש עצים שמדרבנים אותם לפגוע באחר, באשר הוא, שממנו נובעים אותם ייסורי הטירוף".[82]
המקור בלטינית
Nec Veneris fructu caret is qui vitat amorem, sed potius quae sunt sine poena commoda sumit; nam certe purast sanis magis inde voluptas quam miseris. etenim potiundi tempore in ipso fluctuat incertis erroribus ardor amantum nec constat quid primum oculis manibusque fruantur. quod petiere, premunt arte faciuntque dolorem corporis et dentes inlidunt saepe labellis osculaque adfligunt, quia non est pura voluptas et stimuli subsunt qui instigant laedere id ipsum quodcumque est, rabies unde illaec germina surgunt.
ספרו הרביעי של לוקרטיוס, על טבע היקום, מספק את אחד הקטעים המורחבים ביותר על המיניות האנשיות בספרות הלטינית. ויליאם בטלר ייטס, בעזרת תרגום של ג'ון דריידן, כינה את הקטע הזה כ-"התיאור המשובח ביותר על יחסי מין שנכתבו אי פעם."[83] ספר זה הוא הצגה של הפילוסופיה האפיקוראית במטריאליזם ובנהנתנות בתוך המסורת האנינית של השירה הלטינית. הערך הגבוה ביותר היה הנאה, שהוגדר כהיעדר כאב פיזי ומצוקה רגשית.[84] האסכולה האפיקוראית ביקשה לספק את רצונותיה בהוצאה מינימלית של תשוקה ומאמץ. הרצונות דורגו במספר קטגוריות: רצונות שהיו טבעיים והכרחיים (כגון רעב וצמא), רצונות טבעיים אך גם מיותרים (כגון יחסי מין) ורצונות שאינם טבעיים ואינם הכרחיים (כגון הרצון לשלוט באחרים ולהאדיר את עצמנו).[85] בהקשר זה, הציג לוקרטיוס את ניתוח האהבה והתשוקה המינית שלו, הנוגד את האתוס האירוטי של גאיוס ולריוס קאטולוס, שהשפיע רבות על משוררי אהבה אוגוסטנים (אנ').[86]
לוקרטיוס התייחס לתשוקה גברית, הנאה מינית נשית, לתורשה ולעקרות כהיבטים של הפיזולוגיה המינית. בתפיסה האפיקוראית, המיניות נבעה מסיבות פיזיות אשר לא נובעות מהשפעה אלוהית או על-טבעית.[87][88] בשילוב של ניתוק מדעי והומור אירוני, לוקרטיוס מתייחס לדחף המיני האונשי כ-muta cupido (באופן מילולי: "תשוקה מטומטמת"), בהשוואה בין התגובה הפיזולוגית של שפיכה לדם שפורץ מפצע.[89] לפי לוקרטיוס, אהבה (amor) היא רק פוזה תרבותית משוכללת שמסתירה מצב של בולטות.[90] כמו כן, לפי לוקרטיוס, האהבה פוגעת בהנאה המינית בדיוק כמו פחד ממוות.[91] לוקרטיוס כתב בעיקר עבור הקהל הגברי, והניח שאהבה היא תשוקה גברית, המכוונת הן לגברים והן לנשים.[92][93] עם זאת, תשוקה גברית נתפסה על ידו כתשוקה פתולוגית, מתסכלת ואלימה.[94]
לוקרטיוס מבטא אפוא אמביוולנטיות אפיקוראית כלפי מיניות, המאיימת על שלמות הנפש של האדם בתסיסה אם התשוקה המינית נהית שעבוד וייסורים.[95] עם זאת, השקפתו של לוקרטיוס על המיניות הנשית הייתה פחות שלילית לעומת המיניות הגברית.[94] על פי לוקרטיוס, בעוד שגברים מונעים על ידי ציפיות על-טבעיות לעסוק במין חד-צדדי ונואש, נשים פועלות על פי האינסטקטים החייתיים החיבתיים שלהן, ולכן ישנו סיפוק הדדי בין גברים לנשים.[96] אף על פי שישנם מספר דברי מיזוגניה בספר, החיבור בין הנשים לחיות לא נועד להוות עלבון לנשים, אלא רק להדגיש את הטענה שהתשוקה היא דבר טבעי, ואסור לחוות אותה דרך עינויים.[96]
בספר זה, לוקרטיוס התייחס לתהליך ההולדה של תינוקות, וכלל התייחסות למונח המודרני גנטיקה. לפי לוקרטיוס, הגבר והאישה מייצרים נוזלים מאיברי המין שמתאחדים בפעולת הולדה. לפי לוקרטיוס, התינוק יהיה דומה יותר לאמו מאשר לאביו אם זרע האם שלט יותר על זרע האב, ולהפך. כמו כן, טען כי כאשר אין שליטה מוחלטת של אף אחד מהזרעים, הילד יקבל את תכונותיהם של הוריו באופן שווה.[ה] כמו כן, לוקרטיוס התייחס למצב של אי-פוריות, כאשר שני בני הזוג לא מצליחים להביא לעולם ילדים לאחר מספר ניסיונות. ההסבר, על פי לוקרטיוס הוא פיזולוגי ורציונלי, ואין לו שום קשר לאלים הרומיים.[95][97] העברה של ה-"זרע" המיני עולה בקנה אחד עם הפיזיקה האפיקוראית והטענה שקיים "זרעים של הדברים" (semina rerum).[98] אוצר המילים בספר זה מציגים בסיס לדוגמה לכיצור חומר נוצר מאטומים.[99]
מטרתו של לוקרטיוס בספר זה היא לתת את הידע הנדרש לניהול חיי המין באופן רציונלי.[100] כמו כן, בספר יש הבחנה בין הנאה לבין הזדווגות.[100] לוקרטיוס הציע לקיים מין מזדמן כדרך לשחרור מתח מיני מבלי להיות אובססיבי לתשוקה מינית.[101][102] עובדת מין טיפוסית, על פי לוקרטיוס, צריכה להיות פונדקאית.[103] מין ללא קיום קשרים, על פי לוקרטיוס, מייצרת הנאה ללא אי-ודאות, טירוף והערות נפשיות.[104][105] על פי לוקרטיוס, מכנה צורה זו כעונג מיני (venus) ולא אהבה נלהבת (amor).[106][107] על פי לוקרטיוס, המין הטוב ביותר הוא בין חיות שמחות או אלים.[108] בספר זה, השילוב בין מיניות לאסכולה האפיקוראית, על פי לוקרטיוס, מהווה איום על הערך התרבותי הרומי של נישואים וחיי משפחה,[109] שזוהה בדרך כלל כגבר אפיקוראי בנישואים שלווים וידידותיים עם אישה ביתית, יפה וטובה.[110] בספר זה, לוקרטיוס כתב נגד הנטייה הרומית להפגין מין בראוותנות ודחה את מודל פריאפוס למיניות שדורבן על ידי גירוי חזותי.[111]
ציור קיר ארוטי מפופמפיי.פסלון מפומפיי של ונוס-אפרודיטה עם ידה המונח על פסלו של ארוס בזמן שהיא מורידה את הסנדל שלה. חלק מקישוט הגוף שלה מוזהב. מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.
באסכולה הסטואית, מין נחשב כדבר טוב, אם שני האנשים שמקיימים אותו שומרים על עקרונות הכבוד ההדדי. בחברה האידיאלית, לפי אסכולה זו, יש ליהנות ממין בחופשיות, ללא קשור לנישואים המקשר את בן/בת הזוג כרכוש. בקרב האסכולה, היה מקובל יחסים חד-מיניים בין גבר לזכר צעיר יותר[112].[113] עם זאת, סטואים בתקופת האימפריה הרומית עזבו את הטענה שבני אדם הם "חיות מיניות קהילתיות",[114] לטענה שיש לקיים יחסי מין בזמן הנישואים,[112] שנחשב, בקרב הרומאים, כמוסדר עזר שעוזר לשמור על הסדר החברתי.[115] אף על פי שהאסכולה הסטואית לא חשבה שתשוקה עזה, כולל תשוקה מינית, היא חיונית,[116] האסכולה הסטואית טענה כי חיוניות מינית היא הכרחית להולדה.
סטואים מהתקופה הרומית, כגון סנקה ומוסוניוס רופוס, הדגישו את "אחדות המין" על פני הקטוביות של שני המינים.[117] אף על פי שמוסוניוס רופוס נחשב מהאסכולה הסטואית, הפילוסופיה שלו קשורה גם לפלאטוניזם ולהאסכולה הפיתגוראית.[118] מוסוניוס רופוס דחה את רעיון האריסטוטליאניזם (אנ'), שהציגה את הדו-צורתיות הזוויגית כיחסים ראויים בין השליטים הזכרים לבין הנשלטות, ואת ההבדל בין גברים לנשים כמאזן של חוסר ביולוגי. דו-צורתיות זוויגית קיימת, לפי מוסוניוס רופוס, רק כדי ליצור הבדל, וכי השוני בין שני המינים יוצר את הרעיון לקשר משלים, כלומר זוג שייחה לכל חייו יחד זה למען זה ולמען ילדיהם.[19] אידיאל הנישואים ברומא העתיקה היה שיתוף פעולה בין בני לוויה כדי להוליד ולגדל ילדים, לנהל את עניינם היום יומיים, לנהל חיים למופת וליהנות מחיבה. מוסוניוס רופוס התבסס על אידיאל זה כדי לקדם את התפיסה הסטואית לפיה היכולת לסגולה ולשליטה עצמית איננה קשורה למגדר.[119]
גם מוסוניוס רופוס וגם סנקה מתחו ביקורת על המוסר הכפול התרבותי והחוקי, שהעניק לגברים רומיים חופש מיני גדול יותר מנשים רומיות.[19][120] גברים, על פי מוסוניוס רופוס, התרצו על ידי החברה הרומית על פנייה לעובדי מין ולעבדים כדי לספק את התיאבון המיני שלהם, בעוד שהתנהגות כזו מאישה לא הייתה נסבלת. לכן, אם גברים התיימרו להפעיל סמכות על נשים כי הם האמינו שיש לעצמם שליטה רבה יותר מהן, הם היו צריכים להיות מסוגלים לנהל את החשק המיני שלהם. הטענה, אם כן, היא לא על טובת האנושות שנובעת מהחופש המיני, אלא שגברים, כמו נשים, צריכים להפעיל איפוק מיני.[121] באופן דומה, גבר לא צריך להתפנק עד כדי כך שינצל באופן מיני שפחה. עם זאת, האפשרות שלא להשתמש בה אינה דבר שיניע את הריסון המיני שלו.[122] מוסוניוס רופוס טען גם כי אפילו בתוך הנישואים, מין צריך להתבצע כביטוי של חיבה והולדה, ולא לשם "הנאה חשופה".[123]
מוסוניוס רופוס התנגד ליחסים חד-מיניים מהטענה שאין להם מטרת הולדה.[19][124] סנקה ואפיקטטוס טענו כי הולדה מיוחסת בלבד לזיווג המיני בין הזכר לנקבה בנישואים.[125] כמו כן, סנקה התנגד בתוקף לניאוף, באומרו כי נשים מוצאות בניאוף דבר פוגעני ביותר.[126]
אף על פי שסנקה ידוע בעיקר כפילוסוף סטואי, דעותיו על צנע מיני היו קשורות לניאופיתגוראניזם (אנ').[127] ניאופיתגוראניזם אפיין את המיניות מחוץ לנישואים כדבר מופרע ובלתי רצוי. כמו כן, צליבט לא היה אידיאל בזרם זה, אם כי צניעות בתוך הנישואים הייתה אידיאל בזרם זה.[128] בעייני סנקה, התשוקה המינית היא "כוח הרסני המקובע בצורה ערמומית בתוכו של האדם", ובלי רגולציה היא הופכת רצון עז לתשוקה. ההצדקה היחידה למין, בעיניו של סנקה, היא למטרות רבייה בתוך הנישואים בלבד.[129] אף על פי שסטואים אחרים ראו בפוטנציאל שיופי ייהפך לגירוי אתי, דרך למשוך ולפתח חיבה וידידות בתוך היחסים המיניים, סנקה התנגד לרעיון אהבת היופי הפיזי בטענה כי היא הורסת את התבונה עד כדי כך שגורמת למצב בלתי שפוי.[130] על פי סנקה, הבן הזוג המיני של הגבר הוא אשתו בלבד,[127] וכן כי האיש החכם יקיים עם אשתו יחסי מין על ידי הפעלת שיקול דעת טוב ולא על ידי הפעלת הרגש.[131] דעה זו של סנקה הייתה חריפה יותר מאשר של דעתם של סטואים אחרים שדגלו במין כאמצעי לקידום חיבה הדדית בתוך הנישואים.[131]
ההשקפה הפילוספית של הגוף כגופה הנושאת את הנשמה[132] עלולה להחשיב את המיניות כדבר מבזה באופן מוחלט: הפילוסוף מרקוס אורליוס כתב כי מין "הוא חיכוך של חתיכת מעי ובעקבות מעין פרכוס, הוצאת ריר כלשהו."[133] סנקה התנגד באופן רב לעיוות שהציג הוסטיוס קוואדרה (אנ'), שהקיף את עצמו במראות עקומות בשביל שיוכל לצפות במסיבות מין מזוויות מעוותות ובשביל שהפין ייראה גדול יותר.[134]
הסטואים האשימו את החומרה המינית בצביעות: המשורר יובנאליס כתב סאטירה על אלו שהשפיעו על החזיות הסטואית המחוספסת והגברים, אך מתמכרם למין באופן פרטי.[135] באופן שגרתי, בחברה הרומית התבדחו כי לא רק סטואים נטו להיות פדרסטים, אלא גם אהבו גברים צעירים שרכשו זקנים בניקוד למנהג המיני הרומי.[112] כמו כן, מרטיאליס העלה שוב ושוב רמיזות לגבי סטואים כלפי חוץ אבל נהנו להיות פסיביים בחייהם הפרטיים.[136]
האתיקה המינית הסטואית מבוססת על הפיזיקה והקוסמולוגיה של האסכולה הסטואית.[137] הפילוסוף מקרוביוס פירש פרשנות סטואית למיתוס לידתה של ונוס כתוצאה של סירוסו של האל קיילוס (אנ').[ו] על פי מקרוביוס, ניתן להבין את המיתוס כאלגוריה של תורת התבונה המכוונת. כמו כן, היסודות נבנו מהזרעים שנוצרו על ידי השמיים. יתר על כן, "אהבה" הפגישה את המרכיבים במעשה הבריאה, כמו באיחוד המיני של זכר ונקבה.[138] קיקרו הציע כי באלגוריה הסטואית ניתוק אברי הרבייה מסמל כי: "... שהאתר השמימי הגבוה ביותר, אותה אש זרע המחוללת את כל הדברים, לא הצריכה את המקבילה לאיברי המין האנושיים להמשיך לעבוד בעבודתו היצירתית."[139]
בתקופת הרפובליקה הרומית, החירות הפוליטית של אזרח רומי הוגדה בחלקה על ידי הזכות לשמור על גופו מפני כפייה פיזית, וכן מפני התעללות גופנית ומינית.[140] הערך הרומי, וירטוס (Virtus; "סגולה") היה אידיאל גברי פעיל על משמעת עצמי.[141][142][143] האידיאליים הרומיים על גברים היו אפוא מבוססים על לקיחת תפקיד אקטיבי, ולפי ויליאמס, הייתה "ההנחיה העיקרית של התנהגות מינית גברית של הרומאים". הדחף לפעולה היה עשוי להופיע באידיאל הרומי לדוממינטיות, ששיקף את ההיררכיה של החברה הפטריאכלית הרומית.[144] "מנטליות הכיבוש" הייתה חלק מ-"כת הגבריות" שעוצבה במיוחד עבור יחסי מין הומוסקסואליים ברומא העתיקה.[145][20] בסוף המאה ה-20 ותחילת המהאה ה-21, בעקבות דגש על השליטה ברומא העתיקה, החוקרים רואים את ביטויי המיניות הגברית הרומים במונחים של המודל הבינארי "חודר-נחדר". כלומר, הדרך הנכונה של זכר רומאי לחפש סיפוק מיני הייתה הכנסת איבר מיני לבן/בת זוגו.[21] ברומא העתיקה, מתן אפשרות לגבר להיחדר מינית היה מאיים על חירותו של הגבר הנחדר כאזרח חופשי, ועל יושרתו המינית של הגבר הנחדר.
ברומא העתיקה, זה היה מקובל מבחינה חברתית לגבר שנולד חופשי לקיים ולרצות יחסי מין עם גברים ונשים כאחד, כל עוד הוא לקח את התפקיד האקטיבי.[146] נשים מכמל מעמד חברתי או חוקי, עובדי מין ועבדים נחשבו כאובייקטים מקובלים לתשוקה מינית. עם זאת, מיניות מחוץ לנישואים הייתה צריכה להיות מוקבלת לעבדים ולעובדי מין, או לעיתים רחוקים יותר לפילגש או "אישה שמורה". חוסר שליטה עצמית, לרבות בניהול חיי המין של האדם, הצביע על כך שגבר אינו מסוגל לשלוט באחרים.[147] ההנאה נ-"הנאה חושנית נמוכה" איימה לשחוק את זהותו של הגבר מהמעד העליון כאדם תרבותי.[148] הפוליטיקאי הרומי, גאיוס סמפרוניוס גרקכוס, טען כי במהלך כהונתו כמושל רומי, הוא לא החזיק בנערים עבדים שנבחרו בשל מראהם הטוב, לא קיים יחסי מין עם עובדי מין בביתו, והוא מעולם לא התנפל על נערי עבדים של גברים אחרים.[149][150]
בתקופת האימפריה הרומית, החרדות מאובדן החירות הפוליטית וכפיפות האזרח לקיסר התבטא בעלייה של גברים חופשיים שמקיימים יחסי מין כפסביים. כמו כן, בתקופה זו, הייתה עלייה בהוצאות להורג ובענישה גופנית של אזרחים רומיים.[151] פירוק האידיאליזם מהרפובליקה הרומית על יושרה גופנית ביחס לחופש נגרם מהרישיון המיני והשחיתות באימפרה הרומית.[152]
אסטלה נאו-אטיקית רומית המתארת לוחם לבוש בקיראס, המתאר את צורת הזכר שלא בעירום (מתוארך למאה הראשונה לפני הספירה).
המשורר קווינטוס אניוס (אנ') הכריז כי "חשיפה של גופות עירומות בקרב אזרחים היא תחילתה של חרפה פומבית", סנטימנט שהודגש גם על ידי קיקרו, שקישר את ההכלה העצמית של הגוף עם אזרחות רומית.[153][154][155][156] היחס הרומי כלפי עירום היה שונה ממקביליהם היוונים, שהאידיאל היווני למצוינות הגברית באה על ידי ביטוי מיצירות אמנות ותחרויות אטלטיות. הטוגה, לעומת זאת, ייחדה את גופו של הזכר הרומי המבוגר בעל הזכויות המיניות.[157] אפילו כשהורידו את הטוגה, גברים רומים שמרו על איברי מינם וישבנם מכוסים בבד חלציים (אנ'), מנהג איטלי שהיה נפוץ גם בקרב האטרוסקים. הרומאים שהשתתפו במשחקים האולימפיים נהגו ככל הנראה להתחרות בעירום. עם זאת, עירום אתלטי הופיע מספר פעמים באופן לא קבוע ברומא העתיקה, ככל הנראה מהמאה השנייה לפני הספירה ועד לתקופת שלטונו של נירון קיסר, בסביבות שנת 60 לספירה.[158]
ברחוב הרומאי, עירום ציבורי עשוי להיות פוגעני או לא מגעיל במספר מסגרות מסורתיות. קיקרו לעג על מרקוס אנטוניוס וכינה אותו חסר כבוד לאחר שנראה כמעט עירום בלופרקאליה (אנ'), על אף שזה נדרש טקסית.[159][160] עירום היה אחד הנושאים בפטסיבל דתי זה, שמוזכר אפילו בחיבור "פסטיבלים" של אובידיוס.[161]אוגוסטוס קיסר, במהלך תוכניתו לתחייה דתית ברומא העתיקה, ניסה לעשות רפורמה בפסטיבל זה, בין השאר על ידי דיכוי השימוש בעירום בפסטיבל זה, על אף היבט הפוריות שבו.[162]
קונוטציות שליליות ברומא העתיקה לעירום כללו תבוסה במלחמה, שכן שבויים הופשטו ועבדים, כולל עבדים למכירה, הוצגו לעיתים קרובות עירומים. אי ההסכמה לעירום הייתה אפוא פחות עניין של ניסיון לדכא את התשוקה המינית הבלתי הולמת אלא יותר עניין של כבוד וסימון גופו של האזרח הרומי כאדם חופשי.[163]
השפעת האמנות היוונית, לעומת זאת, הוביל להצגת עירום "הרואי" של גברים ואלים רומיים החל מהמאה ה-2 לפנה"ס. כאשר הוצגו לראשונה פסלים של גנרלים רומיים עירומים כדרכם של מלכים הלניסטים, הפסלים היו מזעזעים בחברה הרומיץ לא רק מפני שהם חשפו את הדמות הגברית, אלא מפני שהם עוררו מושגי מלכות ואלוהות שהיו מנוגדים לאידיאלים האזרחיים בתקופת הרפובליקה הרומית, שהוצגו על ידי הטוגה.[164] האל מרס, אשר נתפס כאביהם המכובד של העם הרומי, הוצג כאדם בוגר ומזוקן בלבוש של גנרל רומי, ואילו הצגתו של האל כאדם צעיר, חסר זקן ועירום הושפעו על ידי האל ארס. באמנות שנוצרה במהלך תקופת שלטונו של אוגוסטוס קיסר, האימוץ הפרוגרמטי של הסגנון ההלניסטי והסגנון הנאו-אטיק (אנ') יצרה משמעות מורכת יותר של גופו של הגבר הרומי, שהוצג כעירום, עירום באופן חלקי או לבוש בקיראס.[165]
מיקומים חריגים לעירום ציבורי היה במרחצאות הציבוריות הרומיות, אם כי גם היחס לרחצה בעירום השתנה עם הזמן. במאה השנייה לפני הספירה, מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס העדיף שלא להתרחץ בנוכחות בנו, ואילו פלוטרכוס רמז כי עבור בתקופות קדומות יותר, זה היה מביש עבור הגברים הבוגרים הרומאים להציג את גופם לגברים צעירים יותר.[166][163][167] עם זאת, גברים ונשים עשויים היו להתרחץ יחדיו.[ז]
פסלון של פריאפוס שנמצא בתא קטן ליד המטבח בבית הווטי (אנ') בפומפיי. על פי ההערכות, הפסל הוצב בגן ושימש כמזרקה. חור עובר דרך הפאלוס שלו ואיפשר לו לעבוד כמו מזרקה. כמו כן, בחדר זה שבו נמצא הפסל, היו ציורים ארוטיים.טינטינבולום פוליפאלי עשוי מברונזה; קצהו של כל פאלוס היה מצויד בטבעת פעמון.ציור של פריאפוס חבוש במצנפת פריגית ושוקל את הפאלוס שלו במאזניים (בית הווטי (אנ'), פומפיי)
באמנות הרומית, הפאולס נקשר בין היתר לאל פריאפוס, בעיקר למטרות צחוק, גרוטסקיה או מאגיה.[173] פסלו של פריאפוס הוצב במספר גנים למטרות הדיפת גנבים. קובץ השירה Priapeia, שעוסק במיניות פאלית, כולל שירים הנאמרים על ידי דמותו של פריאפוס. באחד מהשירים, למשל, פריאפוס מאיים באונס נגד כל גנב פוטנציאלי. קללה מהאל פריאפוס, על פי המסורת הרומית, עלול להביא את האדם למצב של אין-אונות או למצב של עוררות מינית תמידית ללא הפסקה.[144]
ישנם כ-120 מונחים ומטאפורות בלטינית המתארות פין, כאשר רובם מתייחסים לאיבר הגברי ככלי נשק תוקפני.[174] נטייה מטפורית זו מודגמת על ידי כדורי קלע מעופרת, שלעיתים נכתב כי הם דומים לפאלוס או מסרים לכיבוש מיני.[175] המונח המגונה השכיח ביותר לפין היה mentula. מרטיאליס טען כי המונח בא מתקופת שלטונו נומה פומפיליוס.[176][177] לעומת זאת, טיטוס פומפוניוס אטיקוס לא השתמש במונח זה, אפילו במכתב מגונה שכתב לטיטוס פומפוניוס אטיקוס.[178][177] המשורר הרומי גאיוס ולריוס קאטולוס השתמש במונח באופן קבוע.[179] אף על פי שהמונח הופיע אפילו ביצירות גרפטי וב-Priapeia,[180] המילה לא הייתה מטבעה פוגענית או מזיקה. המילה Verpa, לעומת זאת, הייתה "מילה בעלת רגשות ופוגענית מאוד", שתיארה בדרך כלל איבר מין עם עורלה משוכה לאחור, כתוצאה מזקפה, פעילות מינית מוגזמת או ברית מילה.[181][182] המילים vomer ("מחרשה") ו-virga ("מוט"), וכן מילים אחרות לענף, מוט, יתד וקורה, היו מונחים מטפוריים לפין.[183][184]
מונחים נוספים לפין היו vena (באופן מילולי: "וריד"), penis (באופן מילולי: "זנב"), cauda (באופן מילולי: "זנב") או nervus (באופן מילולי: "גיד").[185] אף על פי שהמילה פין באנגלית (penis) באה מהמונח penis, בלטינית הקלאסית המונח היה באופן קבוע מונח המתאר באופן גס את איבר המין הגברי. מילה זו הופיעה ביצירותיהם של יובנאליס וארנוביוס (אנ'). עם זאת, לא הופץ בין השפות הרומאניות.[186] כמו כן, המונח לא הופיע בספרי רפואה, למעט אלו שנוצרו על ידי מרקלוס אמפיריקוס (אנ').[187][188] בלטינית של ימי הביניים, הדקטיל (אנ') — ‿ ‿ שומש כדימוי גס של הפין.[189]
הקשר בין המילים הלטיניות testes, testis ו-testes למילה האנגלית "testicles"[190] הופיע ככל הנראה בטקס ארכאי של מספר תרבויות עתיקות מאזור ים התיכון אשר נשבעו על איברי המין הזכריים, שסימלו "הבאת עדות שקר מביאה קללה לא רק על עצמו, אלא על ביתו ועל העתיד".[191] מספר סופרים לטיניים עשו משחקי מילים ובדיחות תכופות על כפל המשמעויות של testis.[192][193] המילה האנגלית "testicle" נבעה מצורת הקטנה של המילה הלטינית testiculum.[192] כמו כן, המילה הלטינית הגסה לאשך הייתה המילה coleus.[194]
ברחוב הרומאי והיווני, סירוס וברית מילה נחשבו כהשחתות ברבריות של איברי המין הזכריים.[182][195][196][197][198][199][200] כאשר פולחן לאלה קיבלי, שבוצע במקור על ידי כמרים גאליים, הופיע ברומא העתיקה בסוף המאה ה-3 לפני הספירה, האזרחים הרומים ביצעו את הפולחן.[201] יש הטוענים כי הסיבה שבמכתבו של פאולוס, האיגרת אל הגלטים, פאולוס טען שלא לבצע בקרב הרומאים ברית מילה,[202][203][204] לא רק בגלל הקשר היהודי לברית המילה, אלא גם לפולחן האלה קיבלי, שרובן בוצעו בגלטיה.[205][206][207] בקרב היהודים, ברית המילה הייתה סימן לברית אברהם. יהודי התפוצות הכריחו את עבדיהם הגברים ותינוקות זכרים יהודים לעבור ברית מילה.[208] אף על פי שסופרים יוונים-רומיים ראו בברית המילה מאפיין יהודי, הם האמינו שמקורו של ברית המילה הוא ממצרים,[182][209] והעידו כי המנהג אפילו קיים בקרב ערבים, סורים, פינקים, קולכים ואתיופים.[210][211] הסופר הנאופלאטוניסטי, סאלוטיאוס (אנ'), שייך את הברית המילה למנהגים המשפחתיים-מיניים המוזרים של המסגתיים (אנ') ש-"אוכלים את אבותיהם" ושל הפרסים ש-"שומרים על אצילותם על ידי הולדת ילדים על אמותיהם".[212]
בתקופת הרפובליקה הרומית, היה איסור לקטיעת איברים, כולל סירוס.[213] למרות איסורים אלו, חלק מהרומאים שמרו על עבדיהם הגברים כ-deliciae או delicati (באופן מילולי: "צעצועים, תענוגות") שלפעמים סורסו במאמץ לשמר את המראה האנדרוגני של נעוריהם. ניתן לקחת כדוגמה את נירון קיסר, שסירס את עבדו ספורוס (אנ'), והתחתן איתו בטקס פומבי.[214]
שחזור עורלה, הן בגרסה הניתוחית והן בגרסה הלא ניתוחית, היו קיימות ברומא העתיקה וביוון העתיקה "למטרות עיצוביות בלבד".[182][195][222][158][182][195][196][223] האנציקלופדיסט הרומאי, קורנליוס קלסוס, תיאר את התהליך בחיבורו "על הרפואה" (אנ').[195][222] השיטה הניתוחית של שחזור עורלה תוארה כך: ביתור עור הפין, ומשיכת העור קדימה מעל העטרה. קורנליוס קלסוס פרסם גם טכניקה פשוטה יותר לאלו שנולדו ללא עור הפין.[195][196][222] השיטה הלא ניתוחית של שחזור עורלה תוארה כך: מכשיר שהורכב ממשקל מיוחד ועשוי מארד, נחושת או עור, הוצמד לפין. המכשיר משך את עור הפין כלפי מטה.[195][222] עם הזמן, העורלה התארכה באמצעות שיטת הרחבת רקמות (אנ').[195][222] המכשיר הוזכר ביצירתו של מרטיאליס, Epigrammaton.[222] בכדי להשתלב טוב יותר בחברה היוונית-רומית, יהודים מתיוונים או רומאים ביצעו שחזור עורלה.[182][195][197] כמו כן, ידוע כי חלק מאותם יהודים מתיוונים או רומאים ששיחזרו עורלה, ביצעו ברית מילה בשנית בהמשך חייהם.[224]
ברחוב הרומאי, שפיכה תכופה מדי נחשבה כחולשה של הגבר. תיאוריות רפואיות יווניות שהתבססו על ארבעת היסודות וארבע הליחות המליצו להגביל את ייצור הזרע באמצעות טיפולי קירור, ייבוש ועפיצות, וכן בהתרחצות באמבטיות קרות ובהימנעות ממזונות הגורמים לגזים.[225] במאה ה-2 לספירה, קלאודיוס גלנוס הסביר את הזרע כמין "שיקוי" בין דם ל-pneuma ("האוויר החיוני" הנדרש לאיברים לתפקוד) שנוצר בתוך עורק האשך. כמו כן, קלאודיוס גלנוס טען כי ה-"שיקוי" מקבל את צבעו הלבן דרך אנרגיית חום.[226] ביצירתו On Semen, קלאודיוס גלנוס מזהיר כי פעילות מינית בלתי מתונה גורמת לאובדן ב-pneuma, ומכאן היא חיונית:
זה בכלל לא מפתיע שמי שפחות מתון מבחינה מינית מתגלה כחלש יותר, שכן כל הגוף מאבד את החלק הטהור ביותר של שני החומרים, ויש חוץ מזה חיבור של הנאה, שמספיקה כשלעצמה כדי להמיס את הטון החיוני, כך שלפני כן מספר אנשים מתו מעודף הנאה.
באותה תקופה, פיזור בלתי מבוקר של pneuma בזרע נחשבה כעילה לאובדן מרץ גופני, חדות נפשית, גבריות וקול גברי חזק.[228] טענה זו מופיעה ב-Priapeia (אנ').[229] כמו כן, ברחוב הרומאי חשבו כי פעילות מינית עשויה להשפיע מאוד על הקול: בכדי לשמר את קולם של זמרים ושחקנים, הם היו עלולים ללבוש סרט קינודסמה (אנ') על הפין שלהם.[230][231][232] הרטוריקן קווינטיליאנוס ייעץ לגברים שרוצים שיהיה להם קול גברי עמוק בבית המשפט, להימנע מקיום יחסי מין.[233] המשורר גאיוס ליקיניוס קאלבוס ישן עם צלחות עופרת על כליותיו בטענה כי זה מונע קרי לילה. הסופר פליניוס הזקן טען כי:
כאשר צלחות עופרת קשורות לאזור החלציים והכליות, הן משמשות, בשל אופיין המקרר למדי, לבדיקת התקפי התשוקה המינית וחלומות מיניים בשינה הגורמים להתפרצויות ספונטניות עד כדי הפיכתן לסוג של מחלה. עם הלוחות הללו, על פי הדיווחים, הנואם קאלבוס התאפק ושמר על כוחו של גופו לעמל לימודיו.
צלחות עופרת, טיפול בכוסות רוח והסרת שיער היו טיפולים לשלוש הפרעות מיניות אשר נחשבו קשורות לקרי לילה: היפר-סקסואליות, פריאפיזם והפרשה בלתי רצונית של זרע (seminis lapsus או seminis effusio).[235]
קחו ממנו את שמלת הזעפרן שלו, את הנזר שלו, את נעלי הילדות והשרוכים הסגולים שלו, את החזייה שלו, את הנבל היווני שלו, קחו ממנו את ההתנהגות חסרת הבושה שלו ואת פשע המין שלו, וקלודיוס פתאום נראה כדמוקרט.
מעשיו של קלודיוס, שזה עתה נבחר להיות קוואיסטור, וככל הנראה עמד להגיע לגיל שלושים, נחשב, לעיתים קרובות, כמעשה קונדס אחרון של נער. בשל האופי הנשי כולו של הטקסים הליליים האלו, גברים רומים פינטזו על הטקסים הליליים האלו כאורגיה של נשים לסביות שיכורות שאולי כיף לצפות בהן.[240] כמו כן, על פי השמועות, קלודיוס קיים קשרים רומנטיים עם פומפיאה סולה, אשתו של יוליוס קיסר. כחלק מהשערורייה, יוליוס קיסר ביקש להתגרש מאשתו כדי שהאירוע לא יפגע במוניטין שלו.[241][242]
בנוסף לאמירה פוליטית, קרוס-דרסינג הופיעה בספרות הלטינית ובאומנות הרומית כמליצה מיתולוגית (כמו בסיפורם של הרקולס ואומפלה (אנ') שמחליפים את תפקידיהם ולבושם ביניהם),[243]אינווסטיטורה דתית, ולעיתים רחוקות כפטישיזם טרנסווסטי. ביצירתו של המשפטן הרומי, אולפיאנוס (אנ'), Digest,[244] אולפיאנוס סיווג את הבגדים הרומיים על בסיס מי רשאי וראוי ללבוש אותו. גבר שלבש בגדי נשים, מציין אולפיאנוס, יסתכן ביצירת מושא לבוז לעצמו. קטע של המחזאי לוקיוס אקיוס (אנ') התייחס לאב שלבש בחשאי "בגדי פאר של בתולה".[245] כמו כן, במשפט מדומה שהציג סנקה הזקן, צעיר נאנס אונס קבוצתי כשהוא לבוש בגדי נשים בפומבי, אך הלבוש שלו מוסבר כאומץ על ידי חבריו, ולא בתור בחירה המבוססת על זהות מגדרית או שאיפה להנאה אירוטית.[246][247]
אי-בהירות מגדרית הייתה מאפיין של הכוהנים של האלה קיבלי, אשר הלבוש הפולחני שלה כלל פריטי לבוש של נשים, שנחשבו לבגדי כמורה טרנסג'נדריות או טרנססקסואליות, שמחקות את דמותו של אטיס (אנ'). המורכבות של הזהות המגדרית של קיבלי ואטיס נכתבו באחד מהשירים של המשורר גאיוס ולריוס קאטולוס, Carmen 63.[248]
ציור המבוסס על שבר של כלי זכוכית רומי עתיק. מופיע במוזיאון הבריטי (הציור מתוארך ל-1826–1827).
שבר של כלי זכוכית המציג יחסי מין הומוסקסואליים. מופיע במוזיאון הבריטי (השבר מתוארך ל-15 לפני הספירה – המאה ה-1).
מין בין שני גברים על גביע וורן. מופיע במוזיאון הבריטי (הגביע מתוארך ל-15 לפני הספירה – 15 הספירה).בקבוקבושם עשוי זכוכית שנמצא בנקרופוליס הרומי של אוסטיפו (ספרד). מהמאה ה-1 לפנה"ס או לספירה. בצד ב' של הבקבוק, המתואר למעלה, נראים שני גברים צעירים במיטה. צד א', שלא מוצג כאן, מציג גבר ואישה.
גברים רומאים היו חופשיים מלקיים יחסי מין עם גברים ממעמד נמוך יותר ללא אובדן מעמדם החברתי בחברה הרומית. עם זאת, גברים שלקחו את התפקיד הפסיבי, זכו לזלזול ונחשבו ברחוב הרומאי כגברים חלשים ונשיים,[249] בעוד שגברים שלקחו את התפקיד האקטיבי נחשבו ברחוב הרומאי כגברים.[249] השליטה בגופו של גבר הייתה אחת מההיבטים של חופשיותו וחירותו הפוליטית של הגבר,[250] בעוד שנתינת גופו לאחרים למטרות הנאה, בין אם ביחסים הומוסקסואלים או הטרוסקסואלים, הגבר היה נחשב ברחוב הרומאי כעבד. חוקים כמו Lex Scantinia (אנ') וחלקים מהחוק Lex Julia (אנ') נועדו להגביל פעילות חד-מינית בקרב גברים חופשיים, שנתפסו כפעולות המאיימות על מעמדו ועצמאותו של הגבר כאזרח.
בשפה הלטינית קיימים שפע של מילים המתארים גברים שלא מתאימים לנורמה החברתית הרומית. יש חוקרים הטוענים כי הייתה קיימת תת-תרבות הומוסקסואליות ברומא העתיקה.[251] כלומר, אף על פי שלשם העצם "הומוסקסואל" לא היה מושג פשוט בלטינית, מספר מקורות ספרותיים חושפים כי קיימת דפוס התנהגות בקרב מיעוט גברים חופשיים שהעידו על העדפה או נטייה חד-מינית. מונחים מסוימים, כגון exoletus, מתייחסים ספציפית לגברים מבוגרים. לרומאים שסומנו חברתית כ-"גבריים" לא הייתה הגבלה לחדירה מינית של עובדי מין או עבדים שהיו גברים מתחת לגיל 20.[252] ה-"סטיריקון", לדוגמה, כולל תיאורים רבים של גברים מבוגרים וחופשיים המפגינים עניין מיני זה בזה, וחלק מהגברים העדיפו לקחת את התפקיד הפסיבי בקיום יחסי מין עם גבר באותו הגיל או צעיר יותר, אם כי גברים אלו ביצעו בשל זעמם על החברה הרומית.
אף על פי שהחוק הרומי לא הכיר בנישואים חד-מיניים בין גברים, בתקופת האימפריה הרומית המוקדמת, מספר זוגות של גברים ביצעו טקסי נישואים מסורתיים. חתונות חד-מיניות דווחו על ידי מקורות שלעגו להן. לא קיים תיעוד לגבי רגשות המשתתפים בטקסי נישואים אלו.[259][260]
לבד צעדים להגנה על חירות האזרחים, העמדה לדין של מין בין גברים כפשע כללי החלה במאה ה-3 לאחר שהוטל איסור על זנות גברית על ידי הקיסר פיליפוס הערבי. עד סוף המאה ה-4, גברים פסיביים אנאליים תחת האימפריה הנוצרית הועלו על המוקד.[261] "מוות בחרב", לפי קודקס תאודוסיאנוס, היה העונש ל-"גבר שמזדווג כמו אישה".[262] במאה ה-6, תחת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, כל מין בין גברים, פסיבי או אקטיבי, לא משנה מי בני הזוג, הוכרז כמנוגד לטבע, ומי שנתפס מקיים היה מקבל עונש מוות.[263] מין בין גברים הוזכר כגורם לזעם של אלוהים בעקבות סדרה של אסונות שקרו בסביבות 542 ו-559.[264] יוסטיניאנוס הראשון גם דרש עונש מוות לכל מי שיהיה לו עבד רומאי מסורס, אם כי התיר קנייה ומכירה של עבדים סריסים שלא נולדו באימפריה הרומית כל עוד הם סורסו מחוץ לגבולות האימפריה הרומית.[265]
לעומת עובדי מין ואלו שהסכימו מינית להיות פסיביים, גברים שנאנסו היו פטורים מאובדן מעמד חברתי או משפטי.[266] לפי המשפטן סקטוס פומפוניוס (אנ'), "כל אדם שנאנס בכוח של שודדים או אויב בזמן מלחמה" (vi praedonum vel hostium) לא צריך לשאת שום סטיגמה.[267] החששות מאונס המוני בעקבות תבוסה צבאית התפשטו באופן שווה בין הגברים הרומאים לבין הנשים הרומאיות.[268]
החוק ברומא התייחס לאונס של אזרח זכר כבר במאה ה-2 לפנה"ס בפסק דין שככל הנראה היה מוערב בו גבר הומוסקסואל. אף על פי שלא ניתן לאנוס עובד מין על פי חוק, נפסק שגם לאדם שהיה "מעורר כבוד עם עבר מפוקפק", יש את אותה זכות כמו לגברים חופשיים אחרים, שלא יאנסו אותו.[269] על פי ספר על רטוריקה מראשית המאה ה-1 לפנה"ס, העונש על אונס על זכר שנולד חופשי היה דומה לעונש על פשע הון.[270][271] ה-Lex Julia de vi publica,[272] שנכתב בתחילת המאה ה-3 לספירה או בתקופתו של יוליוס קיסר, מגדיר אונס כמין כפוי נגד "נער, אישה או כל אחד". האנס היה נתון להורג, עונש נדיר במשפט הרומי.[273] גזר דין מוות היה ניתן גם עבור גברים שחטפו נערים חופשיים למטרות מיניות או נתינת שוחד מיני לנערים.[274] ניתן להעמיד לדין על אפוטרופוסיהם על פי מספר חוקים שונים, ולהטיל את האשמה על אלו שנכשלו באחריותהם לשמור על הקורבן.[275] אף על פי שהחוק הכיר בחוסר האשמה של הקורבן, הרטוריקה שהיה בשימוש ההגנה מצביעה על כך שניתן לנצל עמדות אשמה בקרב חבר המושבעים.[247]
באוסף של 12 אנקדוטות העוסקות בהתקפות על צניעות, ההיסטוריון ולריוס מקסימוס הציג שוויון בין קורבנות גברים לקורבנות נשים.[276][247] במקרה של "משפט מדומה" שתואר על ידי סנקה הזקן, אדם בגיל ההתבגרות (אדם צעיר מספיק שלא התחיל את הקריירה הרשמית שלו) נאנס בקבוצה על ידי עשרה מבני גילו. על אף שהמקרה הוא היפותטי, סנקה הזקן הניח שהחוק התיר את ההעמדה לדין מוצלח של האנסים.[246] מקרה היפותטי נוסף מדמיין את הקיצוניות שאליה עלול קורבן אונס להיגרר: הגבר החופשי שנאנס מתאבד.[277][278] ברחוב הרומאי, אונס של גבר נתפס כבין הפשעים הגרועים ביותר שיכולים להתבצע, יחד עם רצח אב, אונס של בתולה ושדידת מקדש.[279] אונס היה אחד העונשים המסורתיים שהוטלו על זכר נואף על ידי הבעל שנעשה עליו עוול,[280] אם כי עשוי להיות קשור לפנטזיית נקמה מאשר מעונש בפועל.[281]איום של אדם אחד לאנוס אדם אחר היה נושא של לשון הרע. סוג איום זה הוצג בספרו של גאיוס ולריוס קאטולוס, Catullus 16 (אנ'),[282] שנתפסה כסוג של התרברבות גברית.[283][284][285]
דנאריוס שהוטבע בפקודת יוליוס קיסר לכבוד ניצחונו במלחמת גאליה. הדנאריוס מציג טרופאיון ושני שבויים - הדמות הנשית מציגה את גאליה כבושה והדמות הגברית מציגה לוחם גאלי כנוע.
החייל הרומי, כמו כל זכר רומי חופשי אחר, עשוי לגלות איפוק מיני. כמו כן, נאסר על אנשים שנמצאו מקיימים יחסי מין בפומבי מלהתגייס לצבא, ואם היו חיילים, הם שוחחרו מהצבא. מפקדים קפדניים עשויים לאסור על נוכחות עובדי מין באזור המחנה,[286] אם כי ניתן למצוא עדויות לזנות במחנות הצבא הרומי. נראה שנוכחותם של עובדי מין נלקחה כמובנת מאליה, והוזכרה בעיקר כאשר היא הייתה גורמת לבעיה.[286] לדומגה, כאשר המצביא הרומאי, פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס, יצא למצור נומנטיה (אנ') בשנת 133 לפנה"ס, במטרה להשבת המשמעות בקרב חייליו, הוא אסר על נוכחות של עובדי מין ליד חייליו.[287]
היה איסור על חיילים מכל הדרגות עד קנטוריון מלהינשא כשהם עדיין משרתים בצבא הרומי. בתקופת המלוכה הרומית, בצבא הרומי היו אנשים שעזבו את ביתיהם ונטלו על ידיהם נשק. במהלך התשפטות האימפריה הרומית, החלה רומא לכבוש שטחים עצומים להגנה על האימפריה. ידוע כי במהלך תקופת שלטונו של גאיוס מריוס, הצבא הרומי נהפך לצבא מקצועי. האיסור על נישואים החל בתקופתו של אוגוסטוס קיסר, ככל הנראה כדרך להרתעת משפחות החיילים מלעקוב אחר הצבא ולפגוע בניידותו. גברים מהמעמד השליט היו פטורים מהאיסור. עד המאה ה-2, כחלק מהשלום הרומאי, יציבותה של האימפריה הרומית נשמרה. כמו כן, רוב היחידיות הצבאיות היו במבצרים קבועים, שבהם התפתחו לעיתים קרובות קשרים עם נשים מקומיות. אף על פי שמבחינה חוקית איגודים אלו לא הוכרו כנישואים, ערכם של האיגודים הוכר כמענה הרגשי של החיילים. לאחר שחייל שוחרר מהצבא הרומי, הזכות להינשא ניתן לחייל ששוחרר, ולכן איגודים אלו יכלו להיחשב כנישואים חוקיים. כמו כן, כלל הילדים שנולדו לחייל נחשבו כאזרחים חופשיים.[288] האיסור על נישואים הסתיים ב-197 לספירה, בתקופת שלטנו של ספטימיוס סוורוס.[289]
בין הצורות הנוספות של סיפוק מיני בקרב חיילי הצבא הרומי היו השימוש בעבדים זכרים, אלימות מינית בזמן מלחמה וכן יחסי מין הומוסקסואליים.[290] התנהגות הומוסקסואלית בקרב חיילי הצבא הרומי הייתה נתונה לעונשים קשים, כולל עונש מוות,[286] בטענה כי הדבר מפר את המשמעת הצבאית. ההיסטוריון פוליביוס דיווח כי העונש של אלו שנמצאו מקיימים יחסי מין הומוסקסואליים היה עונש מוות על ידי אלה.[291] יחסי מין בין חיילים נחשב כמפר את הדיכוטומיה ברומא העתיקה לגבי מיניות בין זכרים חופשיים. בתקופה זו, חייל רומי שמר על גבריותו בכך שלא איפשר לאחרים להשתמש בגופו למטרות מיניות. שלמות פיזית זו מנוגדת למגבלות המוטלות על מעשיו של האדם כאדם חופשי בתוך ההירכיה הצבאית. כמו כן, החיילים הרומאים היו האזרחים היחידים שהיו נתונים בקביעות לעונשים גופניים, כאשר בעולם האזרחי עונשים גופניים ניתנו לעבדים. יושרה מינית זו סייעה להבחין בין מעמדו של החייל, שהקריב חלק גדול מהאוטונומיה האזרחית שלו, לבין העבדים.[292] כמו כן, בתקופת רומא העתיקה, אונס היה נחשב כסימן לתבוסה במלחמה, ולכן זה היה מניע נוסף לחייל שלא להתפשר על מיניותו.[293]
הפילוסוף פלוטרכוס כתב בביוגרפיה על גאיוס מריוס על תקרית שבה הייתה המחשה לזכותו של החייל הרומי לשמור על שלמותו המיני. בסיפור זה, טירון צעיר ונאה בשם טרבוניוס[ח]הוטרד מינית למשך תקופה מסוימת על ידי הקצין הבכיר שלו, שהיה במקרה אחיינו של גאיוס מריוס, גאיוס לוקסיוס. לילה אחד, לאחר שהטירון התנגד לפיתויו של גאיוס לוקסיוס, הטירון נקרא לאהולו של גאיוס לוקסיוס. כשהוא לא הצליח להפר את הפקודה שנתן הממונה עליו, הוא הותקף מינית על ידי גאיוס לוקסיוס. כתגובה לתקיפה המינית, הטירון שלף את חרבו והרג את גאיוס לוקסיוס. במשפט הרומי, העונש על הריגת קצין היה עונש מוות. כשהובא למשפט, הוא הצליח להביא עדים שיעידו כי נאלץ מספר פעמים להתנגד לפיתויו של גאיוס לוקסיוס, וכן כי "מעולם לא נתן את גופתו לאיש, למרות הצעות למתנות יקרות". גאיוס מריוס לא רק זיכה את הטירון במשפטו, אלא גם נתן כתר על גבורתו.[294][295][296][297] ניתן למצוא בכתבי היסטוריונים רומאים סיפורים נוספים על קצינים שמנצילם לרעה את סכמותם, ומכפים מינית מחיילהם, ולאחר מכן סובלים באופן קשה ממעשיהם.[298] הומלץ לקצינים הצעירים ביותר בצבא הרומי, שעדיין עשויים להיות הגברים המועדפים לקיים יחסי מין על גברים שמקיימים יחסי מין הומוסקסואליים, לחזק את גבריותיהם, בין היתר על ידי אי-השפרצת בושם וכן אי-קיצוץ שיער בנחיריים ובבית השחי.[299]
בתקופת מלחמה, השימוש המיני האלים על שבויי מלחמה לא נחשבו כאונס בעל אופן פלילי.[300] בין מעשי האלימות העונשית במהלך הבזזת עיר היה אונס המוני.[301] עם זאת, במקרה והמצור על העיר הסתיים במשא ומתן דיפלומטי ללא הסתערות על החומות, אנשי העיר לא היה נענשים באונס המוני. אונס המוני התרחש בנסיבות מסוימות, וסביר להניח כי לא דווח במקורות ששרדו, אם כי ללא שום אסטרטגיה מכוונת או נרחבת לשליטה באוכלוסייה.[302] שמירה על האידיאל האתי של שליטה מינית עצמית בקרב גברים שהתגייסו לצבא היה חיוני לשמירת השלום ברגע שנפסקה העוינות. בשטחים ובפרובינקיות שהיו שייכים לרומא העתיקה, חיילים שביצעו אונס נגד תושבים מקומיים, עשויים היו לקבל עונש חמור יותר מאשר האזרחים.[303] המצביא הרומי, קווינטוס סרטוריוס, שהיה מושל רומי על היספניה, שהייתה בה מדיניות של כבוד ושיתוף פעולה בין הפרובינקיות, הוציא להוריג קבוצה שלמה של חיילים לאחר שחייל בודד ניסה לאנוס אישה מקומית.[304][305] נראה כי אונס המוני היה נפוץ יותר כאמצעי ענישה במהלך מלחמות האזרחים ברפובליקה הרומית.[306]
בשל הדגש ברומא העתיקה על עיקרון המשפחה, המיניות הנשית נחשבה לאחד מהדברים הבסיסיים לסדר חברתי ושגשוג ברומא העתיקה. ברחוב הרומאי, ציפו מאזרחיות לממש את מינותן במסגרת הנישואים, וזכו לכבוד בשל היושרה המינית (pudicitia) ופוריותן: אוגוסטוס קיסר העניק כיבודים והרשאות מיוחדות לנשים שילדו שלושה ילדים (Jus trium liberorum). כמו כן, ברחוב הרומאי חשבו כי השליטה במיניות הנשית, בין היתר בשימור ביתולהן של בתולות וסטליות, הייתה הכרחית ליציבותה של רומא העתיקה.[307] בתולה וסטלית שהפרה את נדרה נקברה בחיים בטקס דתי שדומה לטקס הלוויה רומית, ואילו הגבר, שביצע את יחסי המין עם אותה בתולה וסטלית, הוצא להורג.[308] בתקופת הרפובליקה הרומית, מיניות נשית השפיעה לעיתים קרובות על הדת ברחוב הרומאי בעיקר בזמני משבר.[309] החקיקה המוסרית של אוגוסטוס קיסר התמקדה בריתום מיניותן של נשים לרחוב הרומאי.
נשים חופשיות, כמו גברים חופשים, שנתנו את עצמן באופן מיני, כגון עובדות מין, הודרו מהגנות משפטית וכבוד חברתי.
מקורות ספרותיים רומים רבים מבציעים על כך שהיה מצופה מנשים רומאיות מכובדות להפעיל את תשוקתן המינית במסגרת נישואיהן.[310] בעוד שהספרות הלטינית נקטה ברובה המכריע בהשקפה הגברית על מיניות, המשורר הרומי אובידיוס הביע עניין באופן מפורש וייחודי למיניותן של נשים ברומא העתיקה.[311]
היחס ברחוב הרומאי כלפי עירום נשי היה שונה מהיחס ברחוב היווני, אך במדיה מסוימת הושפע ממנו. ברחוב היווני, האידיאל היווני לעירום גברי היה בהוספת נשים מכובדות לבושות. באמנות הרומית על האלות הרומית, לעומת זאת, עירום חלקי של האלות היה עם דגש על שדיהן של האלות. תמונות עירום אלו של אלות רומיות נחשבו ברחוב הרומאי כתמונות מכובדות שמעגנות את העיקרון של טיפוח, שפע ושלווה.[160][312] האמנות הארוטית מהתוקפת רומא העתיקה מצביעה על כך שלנשים בעלות חזה קטן וירכיים רחבות היה את מבנה הגוף האידיאלי.[313][314] עד המאה ה-1 לספירה, ברחוב הרומאי הייתה התעניינות באמנות אירוטית של נשים עירומות העוסקות בפעילויות שונות, כולל ביצוע יחסי מין.[315] ייתכן כי חלק מיצירות האמנות הארוטית מתקופת רומא העתיקה, שבהן יש תיאור של עובדות מין המבצעות יחסי מין, יכללו כיסוי של שדיהן של הנשים בסטרופיום (strophium), גם כאשר אם הן עירומות באופן מלא.
ברחוב הרומאי, כפי שמתואר בספרות הלטינית, היו הפגנות מדי פעם של עובדות מין בכניסה לתאי הבושת שלהן, כשהן לבושות בבגדי משי שקופים. עבדים למכירה הוצגו לעיתים קרובות עירומים כדי לאפשר לקוניהם לבדוק אותם לאיתור פגמים, וכדי לסמל כי אין להם את הזכות לשלוט בגופם.[316][317] להלן תיאור של סנקה הזקן על שפחה למכירה:[318]
עירומה עמדה על החוף, להנאת הרוכש; כל חלק בגופה נבדק ומושש. האם הייתם שומעים את תוצאת המכירה? הפיראט מכר; המסרסר קנה, כדי שיעסיק אותה בתור עובדת מין.
תצוגת האישה כעירונה הפכה את האישה לפגיעה. על פי המלומד והסופר הרומאי, מרקוס טרנטיוס וארו, הראייה היא החוש הכי חזק מבין כל החושים, שאפילו יכול לחדור לכוכבים, כאשר שאר החושים מוגבלים על ידי קרבה. הוא טען כי המילה הלטינית visus (באופן מילולי: מראה, מבט) קשורה אטימולוגית למילה הלטינית vis (באופן מילולי: כוח, עוצמה). עם זאת, הקשר בין שני המילים הלטינית, לדבריו, מרמז על הפוטנציאל להפרה, בדיוק כפי שאקטיון הביט בדיאנה העירומה.[319][320]
הצגת הגוף הנשי בעירום לחלוטין נמצא בפסלי האלה ונוס, וכן בפסלי האלה היוונית המקבילה לוונוס, אפרודיטה.[321][322]
ציור קיר מפומפיי. מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.מאסטוס (mastos), כוס שתייה בצורת שד.ציור קיר מפומפיי המתאר את פֵּרוֹ המיניקה בחשאי את אביה, קימוֹן, לאחר שנאסר ונגזר דינו למות ברעב ("חסד רומי").
Dugan, John (2001). "Preventing Ciceronianism: C. Licinius Calvus' Regimens for Sexual and Oratorical Self-Mastery". Classical Philology. 96 (4): 400–428. doi:10.1086/449558. JSTOR1215514.
Edwards, Catharine (1993). The Politics of Immorality in Ancient Rome. Cambridge University Press.
Fantham, Elaine (2011). "Stuprum: Public Attitudes and Penalties for Sexual Offences in Republican Rome". Roman Readings: Roman Response to Greek Literature from Plautus to Statius and Quintilian. Walter de Gruyter.
Gaca, Kathy L. (2003). The Making of Fornication: Eros, Ethics and Political Reform in Greek Philosophy and Early Christianity. University of California Press.
Gardner, Jane F. (1991). Women in Roman Law and Society. Indiana University Press.
Hallett, Judith P.; Skinner, Marilyn, eds. (1997). Roman Sexualities. Princeton University Press.
Kuttner, Ann L. (1999). "Culture and History at Pompey's Museum". Transactions of the American Philological Association. 129: 343–373. doi:10.2307/284436. JSTOR284436.
Langlands, Rebecca (2006). Sexual Morality in Ancient Rome. Cambridge University Press.
McGinn, Thomas A.J. (1998). Prostitution, Sexuality and the Law in Ancient Rome. Oxford University Press.
McGinn, Thomas A. (2004). The Economy of Prostitution in the Roman World. University of Michigan Press.
The Economy of Prostitution in the Roman World. University of Michigan Press. 2004.
Richlin, Amy (1983). The Garden of Priapus: Sexuality and Aggression in Roman Humor. Oxford University Press.
Richlin, Amy (1993). "Not before Homosexuality: The Materiality of the cinaedus and the Roman Law against Love between Men". Journal of the History of Sexuality. 3 (4): 523–573. JSTOR3704392.
^הטבלה היה ציור קטן ונייד, להבדיל מציור קיר קבוע מבחינה ארכיטקטונית.
^שמו של קראסוס היה ליקיניוס; שמה של הבתולה הווסטלית היה ליסיאניה. המוניטין של קראסוס בחמדנות ובעסקאות נוקבות עזרו לו במשפט; הוא טען שלא בילה זמן עם ליסיאניה כדי להשיג נכס מקרקעין שהיה בבעלותה. למקורות, ראו Michael C. Alexander, Trials in the Late Roman Republic, 149 BC to 50 BC (University of Toronto Press, 1990), p. 84. השנה הסבירה ביותר הייתה 73 לפנה"ס; פלוטרכוס, Life of Crassus 1.2, מרמז שהתביעה הייתה פוליטית. בתולה וסלטית אחת או יותר הובאו גם בפני קולג' האפיפיורים בגין incestum בהקשר עם קונספירציית קטילינה (Alexander, Trials, p. 83).
^מינו של הילד, לעומת זאת, אינו נקבע על פי מינו של ההורה שתכונותיו שולטות.
^"... קרונוס זהה לכרונוס: ככל שהמיתוגרפים מציעים גרסאות שונות של סטורן [= קרונוס] בסיפוריהם, המדענים הפיזיקליים מחזירים לו דמיון מסוים לאמת. הם אומרים שהוא ניתק את איברי המין של אביו, קיילוס, ושכאשר איברי מין אלו הושלכו לים נוצרה ונוס, שלקחה את השם אפרודיטה מהקצף [האפרוס היווני] שממנו נוצרה. הם מפרשים זאת כך שכאשר היה כאוס, הזמן לא היה, מאחר והזמן הוא מדידה קבועה המחושבת מסיבוב השמיים. מכאן שקרונוס, שכפי שאמרתי הוא כרונוס, נולד מהשמיים עצמם. כי הזרעים להולדת כל הדברים (semina rerum omnium) לאחר השמיים זרמו למטה. מן השמיים, ומאחר שכל היסודות הממלאים את העולם התחילו מאותם זרעים, כשהעולם היה שלם על כל חלקיו ואיבריו, הסתיים תהליך הבאת זרעים מהשמים לבריאת היסודות. רגע קבוע עם הזמן, מאחר שעד אז נוצרה השלמה מלאה של אלמנטים. היכולת להוליד יצורים חיים ברצף של רבייה בלתי שבירה הועברה מהמים לוונוס, כך שכל הדברים יתגלו מעתה דרך יחסי זכר ונקבה": מקרוביוס, Saturnalia 1.8.6–8, תרגום הספרייה הקלאסית לואב מאת רוברט א. קאסטר.
^עד הרפובליקה המאוחרת, המרחצאות הציבוריות הרומיות כנראה הציעו לנשים אגף נפרד או מתקן נפרד, או שהיה להם לוח זמנים שאפשר לנשים ולגברים להתרחץ בזמנים שונים. מאז הרפובליקה המאוחרת ועד לעליית הדומיננטיות הנוצרית באימפריה המאוחרת, יש עדויות ברורות לרחצה מעורבת. מספר חוקרים סברו שרק נשים מהמעמד הנמוך התרחצו עם גברים, או כאלה כמו בדרנים או עובדי מין שהיו מושמצים. עם זאת, קלמנס מאלכסנדריה ראה שניתן לראות נשים עירומות מהמעמדות החברתיים הגבוהים ביותר במרחצאות הציבוריות הרומיות. הקיסר אדריאנוס אסר על רחצה מעורבת, אך נראה שהאיסור לא החזיק מעמד. בקיצור, המנהגים השתנו לא רק לפי זמן ומקום, אלא גם לפי מתקן; ראו Garrett G. Fagan, Bathing in Public in the Roman World (University of Michigan Press, 1999, 2002), עמ' 26–27.
^Verstraete, Beert C. and Provencal, Vernon, eds. (2005) Same-Sex Desire and Love in Greco-Roman Antiquity and in the Classical Tradition. Haworth Press. p. 5. For an extended discussion of how the modern perception of Roman sexual decadence can be traced to early Christian polemic, see Alastair J. L. Blanshard, "Roman Vice," in Sex: Vice and Love from Antiquity to Modernity (Wiley-Blackwell, 2010), pp. 1–88.
^Karl-J. Hölkeskamp, Reconstructing the Roman Republic: An Ancient Political Culture and Modern Research (Princeton University Press, 2010), pp. 17–18.
^Richlin (1993), p. 556. Under the Empire, the emperor assumed the powers of the censors (p. 560).
^Michel Foucault, The History of Sexuality: The Care of the Self (New York: Vintage Books, 1988), vol. 3, p. 239 (on the contrast with the Christian view of sex as "linked to evil") et passim, as summarized by Inger Furseth and Pål Repstad, An Introduction to the Sociology of Religion: Classical and Contemporary Perspectives (Ashgate, 2006), p. 64.
^As criticized by Suetonius, Life of Horace: Ad res Venerias intemperantior traditur; nam speculato cubiculo scorta dicitur habuisse disposita, ut quocumque respexisset ibi ei imago coitus referretur; Clarke, p. 92.
^Suetonius, Life of Tiberius 44.2; Clarke, pp. 92–93.
^Potter (2009), p. 330. Although there is little question that Ausonius was a Christian, his works contain many indications that he remained at least interested in, if not a practitioner of, traditional Roman and Celtic religions.
^Anthony King, "Mammals," in The Natural History of Pompeii (Cambridge University Press, 2002), p. 444; John R. Clarke, The Houses of Roman Italy, 100 B.C.–A.D. 250: Ritual, Space and Decoration (University of California Press, 1991), p. 97.
^Celia E. Schultz, Women's Religious Activity in the Roman Republic (University of North Carolina Press, 2006), pp. 79–81; Michael Lipka, Roman Gods: A Conceptual Approach (Brill, 2009), pp. 141–142
^Mary Beard, J.A. North, and S.R.F. Price, Religions of Rome: A History (Cambridge University Press, 1998), vol. 1, p. 53; Robin Lorsch Wildfang, Rome's Vestal Virgins: A Study of Rome's Vestal Priestesses in the Late Republic and Early Empire (Routledge, 2006), p. 20.
^Cicero, De officiis 1.17.54: nam cum sit hoc natura commune animantium, ut habeant libidinem procreandi, prima societas in ipso coniugio est, proxima in liberis, deinde una domus, communia omnia; id autem est principium urbis et quasi seminarium reipublicae; Sabine MacCormack, "Sin, Citizenship, and the Salvation of Souls: The Impact of Christian Priorities on Late-Roman and Post-Roman Society," Comparative Studies in Society and History 39.4 (1997), p. 651.
^As in the first-line invocation of Venus in Lucretius's epic De rerum natura: "Begetter (genetrix) of the line of Aeneas, the pleasure (voluptas) of human and divine."
^J. Rufus Fears, "The Theology of Victory at Rome: Approaches and Problem," Aufstieg und Niedergang der römischen Welt II.17.2 (1981), pp. 791–795. Sulla himself may or may not have been an augur at this time.
^Martin Henig, Religion in Roman Britain (London: Batsford, 1984), pp. 185–186.
^Pliny, Natural History 28.4.7 (28.39), says that when a general celebrated a triumph, the Vestals hung an effigy of the fascinus on the underside of his chariot to protect him from invidia.
^Iter amoris, "journey" or "course of love". See Propertius 3.15.3–6; Ovid, Fasti) 3.777–778; Michelle George, "The 'Dark Side' of the Toga," in Roman Dress and the Fabrics of Roman Culture (University of Toronto Press, 2008), p. 55. Robert E. A. Palmer, "Mutinus Titinus: A Study in Etrusco-Roman Religion and Topography," in Roman Religion and Roman Empire: Five Essays (University of Pennsylvania Press, 1974), pp. 187–206, argued that Mutunus Tutunus was subsumed by the cult of Liber; Augustine, De civitate Dei 7.21, said that a phallus was a divine object used during the Liberalia to repel malevolent influences from the crops.
^Robert Turcan, The Gods of Ancient Rome (Routledge, 2001; originally published in French 1998), pp. 18–20; Jörg Rüpke, Religion in Republican Rome: Rationalization and Ritual Change (University of Pennsylvania Press, 2002), pp. 181–182.
^Barbette Stanley Spaeth, The Roman Goddess Ceres (University of Texas Press, 1996), pp. 115–116, citing Festus (87 in the edition of Müller) on the torch and noting that priestesses devoted to Ceres in North Africa took a vow of chastity like that of the Vestals (Tertullian, Ad uxorem 1.6 Oehler). Ovid notes that Ceres is pleased by even small offerings, as long as they are casta (Fasti 4.411–412). Statius says that Ceres herself is casta (Silvae 4.311). The goddess's concern with castitas may have to do with her tutelary function over boundaries, including the transition between life and death, as in the mystery religions.
^H.H.J. Brouwer, Bona Dea: The Sources and a Description of the Cult (Brill, 1989), pp. 367–367, note 319.
^Mueller, Roman Religion in Valerius Maximus, p. 51; Susanne William Rasmussen, Public Portents in Republican Rome («L'Erma» di Bretschneider, 2003), p. 41.
^Wildfang, Rome's Vestal Virgins, p. 82 et passim.
^The sources on this notorious incident are numerous; Brouwer, Bona Dea, p. 144ff., gathers the ancient accounts.
^Bruce W. Frier and Thomas A. J. McGinn, A Casebook on Roman Family Law (Oxford University Press, 2004), pp. 38 and 52.
^Diana C. Moses, "Livy's Lucretia and the Validity of Coerced Consent in Roman Law," in Consent and Coercion to Sex and Marriage in Ancient and Medieval Societies (Dunbarton Oaks, 1993), p. 50; Gillian Clark, Women in Late Antiquity: Pagan and Christian Life-styles (Oxford University Press, 1993), p. 36.
^Hans Dieter Betz, The Greek Magical Papyri in Translation (University of Chicago Press, 1986, 1992), p. xliff.
^Matthew W. Dickie, Magic and Magicians in the Greco-Roman World (Routledge, 2003), p. 16.
^Dickie, Magic and Magicians, p. 36. Defixiones are also known as curse tablets; erotic prohibitions are only one form of defixio.
^Richard Gordon, "Innovation and Authority in Graeco-Egyptian Magic," in Kykeon: Studies in Honour of H. S. Versnel (Brill, 2002), p. 72.
^Christopher A. Faraone, "Agents and Victims: Constructions of Gender and Desire in Ancient Greek Love Magic," in The Sleep of Reason, p. 410.
^Marcellus's work was "the last major compilation [of medical treatments] written in Gaul based on the work of ancient and contemporary Greek authors", notes Bonnie Effros, Creating Community with Food and Drink in Merovingian Gaul (Palgrave Macmillan, 2002), p. 55. Marcellus names the father of Ausonius in his preface.
^Ut eunuchum sine ferro facias, "how you make a eunuch without the iron (blade)": Marcellus of Bordeaux, De medicamentis
^John M. Riddle, Contraception and Abortion from the Ancient World to the Renaissance (Harvard University Press, 1992), p. 90.
^Riddle, Contraception and Abortion from the Ancient World to the Renaissance, p. 91, noting that Marcellus "does not appear expertly knowledgeable about...women and fertility".
^The Paignia of Democritus, PGM 7.167–186, as cited by James N. Davidson, "Don't Try This at Home: Pliny's Salpe, Salpe's Paignia and Magic," Classical Quarterly 45.2 (1995), p. 591.
^Pliny, Natural History 28.262, crediting Salpe the obstetrician, as cited by Davidson, "Don't Try This at Home," p. 591.
^Brown, p. 151, of Lucretius, De rerum natura, 4.1073–1085
^Stuart Gillespie and Philip Hardie, introduction to The Cambridge Companion to Lucretius (Cambridge University Press, 2007), p. 12.
^A scholiast gives an example of an unnatural and unnecessary desire as acquiring crowns and setting up statues for oneself; see J.M. Rist, Epicurus: An Introduction (Cambridge University Press, 1972), pp. 116–119.
^Philip Hardie, "Lucretius and Later Latin Literature in Antiquity," in The Cambridge Companion to Lucretius, p. 121, note 32.
^Brown, p. 65. Epicurus taught that the soul was a thin tissue of atoms that dissipated into the cosmos upon death; therefore, there is no afterlife and no reason for mortals to live with anxieties about what happens after death.
^Fredrick, p. 105. The "true" gods as conceived by Epicureans bear little resemblance to those found in mythological literature; they don't concern themselves with mortals, much less have sexual relations with them, and dwell in a state of detachment and ideal pleasure.
^Colish, p. 39, pointing out that to the early Stoics, "sexual needs may therefore be met in whatever manner pleases the individual, including prostitution, incest, masturbation, and homosexuality."
^Gaca, p. 89. Gaca (p. 60) emphasizes that Seneca and Musonius, while highly influential among the Romans, were "unrepresentative" of the Stoic tradition in general.
^William Loader, Sexuality and the Jesus Tradition (Wm. B. Eerdmans, 2005), p. 186. The relation of Stoic sexual ethics to the formation of Christian sexual ethics is a much-discussed topic of scholarship, but mainstream Christianity regarded celibacy as ideal and sex as inherently sinful, redeemed somewhat if occurring within marriage; see Nussbaum, p. 308. See also Colish.
^Martha Nussbaum, The Therapy of Desire: Theory and Practice in Hellenistic Ethics (Princeton University Press, 1994, 2009), pp. 359–401.
^Prudence Allen, The Concept of Woman: The Aristotelian Revolution, 750 BC–AD 1250 (Eden Press, 1985), p. 159.
^Nussbaum, p. 299. Musonius wrote in Greek under Roman rule; Seneca was a Latin author from Roman Spain.
^Gaca, p. 111, citing Ad Helviam 13.3: "If one thinks that sexual lust is given to a man not for the purpose of pleasure but for propagating the human race, then all other lust will pass him by unscathed, since the destructive force insidiously fixed in the innards does not violently harm him" (si cogitas libidinem non voluptatis causa homini datam, sed propagandi generis, quem no violaverit hoc secretum et infixum visceribus ipsis exitium, omnis alia cupiditas intactum praeteribit).
^Gaca, p. 112, citing Seneca, De matrimonio 188 (edition of Frassinetti, as excerpted by Jerome, Against Jovinianus 319a.
^A view of Epictetus as quoted by Marcus Aurelius, 4.41: "You are a little soul carrying a corpse around, as Epictetus used to say."
^Marcus Aurelius, Meditations 6.13, as translated by Hard and cited by Reydams-Schils, The Roman Stoics, p. 36.
^Seneca, Natural Questions 1.16, as discussed by Reydams-Schils, The Roman Stoics, p. 112.
^Juvenal, Satire 2.8–10, 15–17, as cited by Potter (2009), p. 340, with further references to her more in-depth discussions of Juvenal's portrayal in other studies.
^Richlin (1993), p. 542, citing Martial 1.24, 1.96, 2.36, 6.56, 7.58, 9.27, and 12.42.
^Cicero, On the Nature of the Gods 2.64. Isidore of Seville says similarly that Saturn "cut off the genitalia of his father Caelus, because nothing is born in the heavens from seeds" (Etymologies 9.11.32). Jane Chance, Medieval Mythography: From Roman North Africa to the School of Chartres, A.D. 433–1177 (University Press of Florida, 1994), pp. 27 and 142.
^McGinn (1998), p. 326. See the statement preserved by Aulus Gellius 9.12. 1 that " it was an injustice to bring force to bear against the body of those who are free" (vim in corpus liberum non aecum ... adferri).
^Elaine Fantham, "The Ambiguity of Virtus in Lucan's Civil War and Statius' Thebiad," Arachnion 3
^Bell, Andrew J. E. (1997). "Cicero and the Spectacle of Power". The Journal of Roman Studies. 87: 1–22 (9). doi:10.2307/301365. JSTOR301365.
^Edwin S. Ramage, “Aspects of Propaganda in the De bello gallico: Caesar’s Virtues and Attributes,” Athenaeum 91 (2003) 331–372; Myles Anthony McDonnell, Roman manliness: virtus and the Roman Republic (Cambridge University Press, 2006) passim; Rhiannon Evans, Utopia Antiqua: Readings of the Golden Age and Decline at Rome (Routledge, 2008), pp. 156–157.
^Simon Goldhill, introduction to Being Greek under Rome: Cultural Identity, the Second Sophistic and the Development of Empire (Cambridge University Press, 2001), p. 2. Originally, flagitium meant a public shaming, and later more generally a disgrace; Fritz Graf, "Satire in a Ritual Context," in The Cambridge Companion to Roman Satire (Cambridge University Press, 2005), pp. 195–197.
^ 12Crowther, Nigel B. (1980). "Nudity and Morality: Athletics in Italy". Classical Journal. 76 (2): 119–123. JSTOR3297374.
^Julia Heskel, "Cicero as Evidence for Attitudes to Dress in the Late Republic," in The World of Roman Costume (University of Wisconsin Press, 2001), p. 138
^ 12Bonfante, Larissa (1989). "Nudity as a Costume in Classical Art". American Journal of Archaeology. 93 (4): 543–570. doi:10.2307/505328. JSTOR505328.
^תוכנית פורום אוגוסטוס (בצהוב) Dominic Montserrat, "Reading Gender in the Roman World," in Experiencing Rome: Culture, Identity, and Power in the Roman Empire (Routledge, 2000), pp. 168–170 (quotation on p. 169), citing also Barbara Kellum, "The Phallus as Signifier: The Forum of Augustus and Rituals of Masculinity," in Sexuality in Ancient Art (Cambridge University Press, 1996), pp. 170–173, and "Concealing/Revealing: Gender and the Play of Meaning in the Monuments of Ancient Rome," in Habinek, p. 170. "Such readings of major Roman public building projects may seem fanciful, born out of the late twentieth-century fascination which wishes to see everything refracted through its prism," Montserrat notes (p. 170)
^Fredrick, pp. 248–249. The idea is that the plan would have a apotropaic function mimicking on a grand scale the local effect of the bulla or fascinum.
^It is the most common word for "penis" in the poetry of Catullus, appearing eight times; Adams, pp. 10–11.
^Eighteen times in inscriptions from Pompeii, thrice in the Graffiti del Palatino, and 26 times in the Priapea; Adams, pp. 10, 12.
^Adams, p. 13. Verpa appears once each in Catullus (28.12), Martial (11.46.2), and the Priapea (34.5). As a term of vulgar Latin, it appears frequently in graffiti (Adams, pp. 12–13).
^Joshua T. Katz, "Testimonia Ritus Italicus: Male Genitalia, Solemn Declarations, and a New Latin Sound Law," Harvard Studies in Classical Philology 98 (1998) 183–217 (quotation from p. 193), pointing to the oaths in the Book of Genesis, chapters 24 and 47; the testicles of ritually slaughtered animals used to affirm testimony in Athenian murder trials, as at Demosthenes, Contra Aristocratem 23.67f.; Rhetorica ad Herennium 3.33, where ram's testicles are a mnemonic device in a courtroom exercise. Katz proposes that the Umbrian hapax urfeta means "testicles" and is related to Latin orbis (as "balls"); thus the Iguvine Tables also make a connection between testicles and "solemn declarations" (Katz, p. 191).
^ 123Jacob Neusner, Approaches to Ancient Judaism, New Series: Religious and Theological Studies (1993), p. 149, Scholars Press: "Circumcised barbarians, along with any others who revealed the glans penis, were the butt of ribald humor. For Greek art portrays the foreskin, often drawn in meticulous detail, as an emblem of male beauty; and children with congenitally short foreskins were sometimes subjected to a treatment, known as epispasm, that was aimed at elongation."
^Juvenal 14.103–104; Tacitus, Historia 5.5.1–2; Martial 7.30.5, 7.35.3–4, 7.82.5–6, 11.94; Margaret Williams, "Jews and Jewish Communities in the Roman Empire," in Experiencing Rome: Culture, Identity and Power in the Roman Empire (Routledge, 2000), p. 325
^Jack N. Lightstone, "Roman Diaspora Judaism," in A Companion to Roman Religion (Blackwell, 2007), p. 362.
^Eric Orlin, "Urban Religion in the Middle and Late Republic", pp. 63–64, and John Scheid, "Sacrifices for Gods and Ancestors", p. 268, in A Companion to Roman Religion.
^Dunn, James D. G. (Autumn 1993). "Echoes of Intra-Jewish Polemic in Paul's Letter to the Galatians". Journal of Biblical Literature. Society of Biblical Literature. 112 (3): 459–477. doi:10.2307/3267745. JSTOR3267745.; Dunn, James D. G., ed. (2007). "'Neither circumcision nor uncircumcision, but...'". The New Perspective on Paul: Collected Essays. Wissenschaftliche Untersuchungen zum Neuen Testament. Vol. 185. Tübingen: Mohr Siebeck. pp. 314–330. ISBN978-3-16-149518-2.
^Elliott, Susan M. (1999). "Choose Your Mother, Choose Your Master: Galatians 4:21–5:1 in the Shadow of the Anatolian Mother of the Gods". Journal of Biblical Literature. 118 (4): 661–683 (680–681). doi:10.2307/3268109. JSTOR3268109.
^"The Rhetorical Situation Revisited: Circumcision and Castration," in Cutting Too Close for Comfort: Paul’s Letter to the Galatians in Its Anatolian Cultic Context (T&T Clark International, 2003) passim.
^Several Greco-Roman writers, such as Strabo, regarded the Jews as of Egyptian descent, in what was apparently their understanding of the Exodus. Schafer (1997), pp. 93–94.
^Barbier, Patrick (1989). The World of the Castrati: The History of an Extraordinary Operatic Phenomenon. תורגם ע"י Crosland, Margaret; Souvenir Press (London). France: Editions Grasset and Fasquelle. p. 167.
^Williams, pp. 251–252, citing Suetonius, Life of Nero.
^Schäfer (2003), p. 150, Schafer (1997), p. 103, pointing out this depends on a single note in the Historia Augusta, the historical credibility of which is often cast in doubt. Cassius Dio mentions nothing about circumcision in his account of the Bar Kokhba revolt. See also Smallwood, pp. 430–431, who thinks the ban makes more sense as a punitive measure after the revolt, since it "ran completely counter to the long established Roman policy of guaranteeing Jewish religious liberty."
^Ann Ellis Hanson, "The Restructuring of Female Physiology at Rome," in Les écoles médicales à Rome (Université de Nantes, 1991), p. 267, citing Priapea 78 and CIL 12.6721(5), one of the Perusine glandes.
^Martial 6.82, Juvenal 6.73, 379; J.P. Sullivan, Martial, the Unexpected Classic (Cambridge University Press, 1991), p. 189
^The case, which nearly shipwrecked Clodius's political career, is discussed at length by his biographer, W. Jeffrey Tatum, The Patrician Tribune: Publius Clodius Pulcher (University of North Carolina Press, 1999), p. 62ff.
^P. Clodius, a crocota, a mitra, a muliebribus soleis purpureisque fasceolis, a strophio, a psalterio, <a> flagitio, a stupro est factus repente popularis: Cicero, the speech De Haruspicium Responso 21.44, delivered May 56 BC, and given a Lacanian analysis by Eleanor Winsor Leach, “Gendering Clodius,” Classical World 94 (2001) 335–359.
^W. Jeffrey Tatum, Always I Am Caesar (Blackwell, 2008), p. 109.
^Ovid adduces the story of Hercules and Omphale as an explanation for the ritual nudity of the Lupercalia; see under "Male nudity" above and Richard J. King, Desiring Rome: Male Subjectivity and Reading Ovid's Fasti (Ohio State University Press, 2006), pp. 185, 195, 200, 204.
^Stephen O. Murray, Homosexualities (University of Chicago Press, 2000), pp. 298–303; Mary R. Bachvarova, "Sumerian Gala Priests and Eastern Mediterranean Returning Gods: Tragic Lamentation in Cross-Cultural Perspective," in Lament: Studies in the Ancient Mediterranean and Beyond (Oxford University Press, 2008), pp. 19, 33, 36. See also "Hermaphroditism and androgyny" below.
^Amy Richlin, "Sexuality in the Roman Empire," in A Companion to the Roman Empire (Blackwell, 2006), p. 335: "The sulks and pride of these boys and their petulant quarrels . . . I prefer to a dowry of a million sesterces."
^Louis Crompton, Byron and Greek Love (London, 1998), p. 93.
^Both Juvenal (for instance, in Satire 2) and Martial describe weddings between men. Suetonius reports that the emperor Nero had two marriages to men, once taking the role of the bride, and once the groom. Williams, p. 28
^Karen K. Hersh, The Roman Wedding: Ritual and Meaning in Antiquity (Cambridge University Press, 2010), p. 36; Caroline Vout, Power and Eroticism in Imperial Rome (Cambridge University Press, 2007), pp. 151ff.
^Michael Groneberg, "Reasons for Homophobia: Three Types of Explanation," in Combatting Homophobia: Experiences and Analyses Pertinent to Education (LIT Verlag, 2011), p. 193.
^Codex Theodosianus 9.7.3 (4 December 342), introduced by the sons of Constantine in 342.
^As recorded in a fragment of the speech De Re Floria by Cato the Elder (frg. 57 Jordan = Aulus Gellius 9.12.7), as noted and discussed in Richlin (1993), p. 561.
^Phang (2001), p. 3. The Bellum Hispaniense, about Caesar's civil war on the front in Roman Spain, mentions an officer who has a male concubine (concubinus) on campaign.
^Polybius, Histories6.37.9 (translated as bastinado).
^Phang (2008), p. 93. See also "Master-slave relations" below.
^Phang (2008), p. 94. Roman law recognized that a soldier was vulnerable to rape by the enemy: Digest 3.1.1.6, as discussed in Richlin (1993), p. 559.
^Plutarch, Life of Marius 14.4–8; see also Valerius Maximus 6.1.12 and Cicero, Pro Milone 9, in Dillon and Garland, Ancient Rome, p. 380
^Varro, De lingua latina 6.8, citing a fragment from the Latin tragedian Accius on Actaeon that plays with the verb video, videre, visum, "see," and its presumed connection to vis (ablative vi, "by force") and violare, "to violate": "He who saw what should not be seen violated that with his eyes" (Cum illud oculis violavit is, qui invidit invidendum)
^Fredrick, pp. 1–2. Ancient etymology was not a matter of scientific linguistics, but of associative interpretation based on the similarity of sound and implications of theology and philosophy; see Davide Del Bello, Forgotten Paths: Etymology and the Allegorical Mindset (Catholic University of America Press, 2007).
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_13.jpg)
ערך מורחב – הומוסקסואליות ברומא העתיקה
.jpg)
.jpg)
