מירון רפופורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מירון רפופורט
אין תמונה חופשית
לידה 20 ביולי 1957 (בן 61)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מתרגם, עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מירון רפופורט (נולד ב-20 ביולי 1957) הוא עיתונאי, מתרגם, עורך ויו"ר תנועת השלום "שתי מדינות, מולדת אחת". שימש כראש מערכת החדשות של "הארץ", תרגם ספרים רבים מאיטלקית, זכה במספר פרסים בתחום התרגום והעיתונות ומשמש כעורך תוכנית הטלוויזיה "עושים סדר" מבית הטלוויזיה החינוכית הישראלית. פיטוריו המתוקשרים ממערכת "ידיעות אחרונות" עוררו הדים בישראל והפכו לסמל למאבק בחופש העיתונות ובהתערבות פוליטיקאים ובעלי כוח בשיקולים עיתונאיים.[1]


ספרות ותרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפופורט נולד וגדל בתל אביב, למד בתיכון חדש, והמשיך ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. במסגרת לימודיו, למד כשנה באוניברסיטת פירנצה שבאיטליה. הוא דובר חמש שפות: עברית, איטלקית, אנגלית, ערבית וצרפתית. בצעירותו פרסם אחדים משיריו בעיתונים שונים, כגון "דבר", "מאזנים" וידיעות אחרונות. אביו, נחמיה רפופורט, היה מגדולי אספני השירה העברית החדשה בישראל, ואחרי מותו האוסף שלו נתרם למכון הקשרים באוניברסיטת בן-גוריון.

לאחר לימודיו באיטליה, החל רפופורט לתרגם ספרי פרוזה מאיטלקית לעברית. סך הכל תרגם כ-20 ספרים, בהם ארבעה ספרים של הסופר האיטלקי פרימו לוי, "קאפוט" של קורציו מלפרטה, "קולות הערב", "ולנטינו" ו"ככה זה קרה" של נטליה גינצבורג, "יומה של הלילית" של ליאונארדו שאשא, "חיים אלימים" של פייר פאולו פאזוליני, ו"הילדה האפלה" של אלנה פרנטה. ב-2002 זכה בפרס שר התרבות לתרגום, מידי השר דאז מתן וילנאי.

רפופורט מתרגם פרוזה מערבית, מלאכה שהחלה עם "סיפור ההיעלמות" שכתבה איבתיסאם עאזם.

תקשורת ועיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את דרכו העיתונאית החל רפופורט בעיתון "דבר" בשנת 1987, כראש דסק לילה במערכת החדשות של העיתון. בשנת 1989 הצטרף כעורך חדשות-החוץ בעיתון "חדשות" וערך גם את המוסף הפוליטי.

עם הקמתו של ערוץ 2 ב-1992, שימש כרכז מערכת בתוכנית התחקירים "עובדה" עם אילנה דיין. בין השאר, הוביל לקיום הראיון היחיד עם קורט בכר, קצין ה-SS הנאצי שניצל בזכות עדותו של ישראל קסטנר במשפטי נרנברג. פרשה זו עוררה סערה תקשורתית בישראל ושבה להעסיק את הציבור, בייחוד סביב "משפט קסטנר" ב-1955, שבו נחקרה שואת יהודי הונגריה.

כמ כן, במסגרת תפקידו ב"עובדה", רפופורט הוביל לראיון ראשון של סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה דאז, בתקשורת הזרה.

ידיעות אחרונות 1994–2003[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1995 החל רפופורט בתפקידו כעורך חדשות-החוץ של ידיעות אחרונות. בבחירות 1999 שימש כעורך הפוליטי של הבחירות וריכז את הידיעות בנושא. כמו כן, שימש כרכז כתבים וראש דסק בעיתון, פרסם כתבות מגזין ותחקירים שביצע במוסף "שבעה ימים".

במסגרת עבודתו העיתונאית בידיעות אחרונות, חשף רפופורט לראשונה את תוואי גדר ההפרדה, חשיפה שגרמה לסערה בינלאומית, שבשיאה הציגה קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה של ארצות הברית, את המפה שפורסמה בפני ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

יחד עם אורון מאירי ודני אדינו אבבה, זכה ב-2003 בפרס נאפולי הבינלאומי לעיתונות, על כתבת תחקיר שחשפה גניבת עצי זית במהלך בניית גדר ההפרדה.

פרשת פיטוריו מידיעות אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2003, זמן קצר לאחר קבלת הפרס, פוטר רפופורט מקבוצת ידיעות אחרונות, לאחר שאישר כראש דסק את הכותרת הראשית: "שרון לא אמר את האמת". טענת העיתון מאוחר יותר הייתה כי הפר את הוראת העורך משה ורדי, להיות "רך עם שרון".[2]

הפרשה עוררה מחאה, במסגרתה כ-150 עיתונאים חתמו על עצומה שקראה להשאיר את רפופורט בשירות העיתון. התגייסו לטובתו בפומבי גם האגודה לזכויות האזרח, אתר העוקץ והעיתונאי בן דרור ימיני. לאחר שהוא הגיש בקשה לבית המשפט להחזירו לעבודה, בטענה שהפיטורים נעשו משיקולים לא עיתונאיים ולא מקצועיים, הפרשה הסתיימה מחוץ לבית המשפט.

פרשה זו מוכרת בציבור כסמל למעורבותם של פוליטיקאים בשיקולים עיתונאיים וכן בזיהום חופש העיתונות על ידי לחץ מצד בעלי כוח.[3] כמו כן, היא חוזרת ועולה לכותרות בדבר הטענה לקיומה של "רשימה שחורה" ו"רשימה לבנה" בידיעות, שעלתה שוב ב-2017 בפרסום תמלילי השיחות בין המו"ל נוני מוזס לראש הממשלה בנימין נתניהו.[4]

הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 התמנה רפופורט לראש מחלקת החדשות בעיתון הארץ. בין היתר, במסגרת תפקידו הבליט את הראיון של ארי שביט עם דב וייסגלס, יועצו הבכיר של אריאל שרון ומיוזמי תוכנית ההתנתקות שאמר שישראל יזמה את הנסיגה מעזה כדי למנוע הסכם עם הפלסטינים. הוא צוטט באומרו שארצות הברית סיכמה עם ישראל שלא לעסוק בחלק מגושי ההתנחלויות "עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים".

כמו כן, הוביל להבלטת נושא עמידתן הממושכת של קופאיות במרכולים, החלטה עריכתית שהובילה בין היתר לחקיקה בנושא, ולבסוף לאיסור על הכרחת עובדים לעמוד משך שעות רצופות.

ב-2005 החל לכתוב כתבות מגזין למוסף הארץ. באחת מכתבותיו, חשף את החלת חוק נכסי נפקדים בירושלים, באמצעות החלטה סודית שהתקבלה בניגוד להנחיה של היועץ המשפטי לממשלה ב-1967. הפרסום הופץ בכלי תקשורת מחוץ לישראל, ובעקבות לחץ אמריקאי בוטלה ההחלטה.

בכתבות נוספות, חשף שחיתויות בעיריית לוד, מה שתרם להעמדתו לדין של ראש העיר דאז, בני רגב; חשף את ההתעללות במשתתפי תוכנית ויסקונסין, שנועדה כביכול לסייע לעניי החברה.

רדיו וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הרדיו, ערך רפופורט את התוכנית "התקווה" ברדיו 103 fm, עם מרב מיכאלי. בשנת 2007 החל לערוך את התוכנית "עושים סדר" בהנחיית בן כספית וגל גבאי, מבית החינוכית, ששודרה במשך 10 שנים בערוץ 2. התוכנית ידועה כבעלת אג'נדה חברתית, סביבתית, עיסוק בבריאות ובכלכלה מנקודת מבטו של האזרח הקטן, עיסוק באפליה ובעיוות החוק, ועוד. ב-2015, זכתה התוכנית "עושים סדר" בפרס "אותא" של "תא העיתונאיות" (התארגנות עיתונאיות במטרה לקדם שוויון מגדרי), על ייצוג נשים בתקשורת.

בנוסף, ב-2017 ערך תוכנית נוספת מבית החינוכית, "בין השורות - העולם הערבי" בהנחיית העיתונאי אוהד חמו, שזכתה לביקורות אוהדות.

תנועת השלום "שתי מדינות מולדת אחת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 2012 הקים מירון רפופורט את תנועת השלום "שתי מדינות מולדת אחת", יחד עם קבוצה של מקימים ישראלים ופלסטינים. בין המקימים: אליעז כהן, לימור יהודה, אורן יפתחאל עאוני אל-משני, מוניר עבושי ואחרים. היום הוא משמש כיו"ר מזכירות החלק הישראלי של התנועה.

חזון התנועה הוא פיוס בין הישראלים לפלסטינים, על בסיס הקמת קונפדרציה משותפת לכל המרחב, מתוך הכרה בחשיבות האדמה לשני העמים. הקונפדרציה תהיה מורכבת משתי מדינות, ישראל ופלסטין.

לפי החזון, בין שתי הריבונויות, ישראל ופלסטין, יוקמו שותפויות רחבות וחופש תנועה מוחלט, וירושלים תשמש בירה של שתי הריבונויות. אזרחים ישראלים יוכלו לחיות כתושבים בפלסטין ואזרחים פלסטינים יוכלו כתושבים בישראל. הסדרי התושבות ימומשו בהדרגה, בלי עקירות כפויות.

ב-2017 נסעה משלחת של התנועה לסבב פגישות עם בכירים באיחוד האירופי, על מנת להציג ולקדם את החזון. בתנועה חברים ישראלים ופלסטינים, אנשי שמאל כמו גם מתנחלים שדוגלים בדו-קיום.

ספרים שתרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרימו לוי

  • פרימו לוי, זמן שאול, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1999
  • פרימו לוי, מפתח-כוכב, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2001.
  • פרימו לוי, אם לא עכשיו אימתי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2004.

נטליה גינצבורג

  • נטליה גינצבורג, קולות הערב, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.
  • נטליה גינצבורג, מיקלה שלי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1995.
  • נטליה גינצבורג, ולנטינו, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2001.[5]
  • נטליה גינצבורג, ככה זה קרה, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

סופרים נוספים

  • ליאונארדו שאשא (אנ'), יומה של הלילית, הקיבוץ המאוחד, 1988.
  • פייר פאולו פאזוליני, חיים אלימים, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1990.
  • קארלו אמיליו גאדא (אנ'), העסק-ביש הזה בויה מרולאנה, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1993.
  • קלארה סֶרֶנִי (אנ'), משחק הממלכות, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1995.
  • קורציו מלפרטה, קאפוט, כנרת זמורה ביטן, 1995.
  • אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1996.
  • אנדראה קמילרי, צורת המים, כתר ספרים, 2003.[6]
  • ליזה גינצבורג (איט'), מצפה לסופה, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2005.
  • אֶלֶנָה פֶרַנטֶה, הבת האפלה, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2011.
  • גָּווינוֹ לֶדָה (אנ'), פאדרה פדרונה - אבי, אדוני, הקיבוץ המאוחד, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]