מישל דה סרטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מישל דה סרטו
Michel de Certeau
Michel de Certeau.jpg
מישל דה סרטו
לידה 17 במאי 1925
שאמברי, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בינואר 1986 (בגיל 60)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אקול פראטיק דה אוטז אטיד, Catholic University of Lyon, אוניברסיטת פייר מנדס פראנס, הפקולטה לאמנויות של פריז, Séminaire Saint-Sulpice עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות Institut Catholique de Paris, אוניברסיטת פריז 8, בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, אוניברסיטת ז'נבה עריכת הנתון בוויקינתונים
השפיע על Pierre-Antoine Fabre עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מישל דה סרטוצרפתית: Michel de Certeau; ‏17 במאי 1925 - 9 בינואר 1986) היה כומר ישועי, פילוסוף וסוציולוג, מגדולי התאורטיקנים בצרפת במאה ה-20. במחקריו שילב בין היסטוריה, מדעי החברה, חקר דתות וחקר השיח.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל דה סרטו נולד ב-1925 בשאמברי, סבואה. הוא רכש חינוך אקלקטי כחלק ממסורת מימי הביניים. לאחר מכן למד באוניברסיטה של גרנובל, ליון, ומשם קיבל תארו בקלאסיקה ופילוסופיה ולמד את יצירותיו של פייר פארב. לאחר מכן דה סרטו התחנך חינוך דתי בעיר ליון והצטרף למסדר הישועי, בשנת 1950, והוכשר לכמורה בשנת 1956. בהמשך לשנת הסמכתו היה מצוות מייסדי כתב העת "Christus"', שבו היה פעיל רוב חייו. ב-1960 קיבל את תואר הדוקטורט שלו בסורבון.

הפילוסופיה של דה סרטו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה סרטו התעניין בפרקטיקות שמלוות את חיי היום יום. על ידי הזרה של סיטואציות יום יומיות, הוא בחן קשרים שמתקיימים בין תופעות. דה סרטו התבונן על מעשים שגרתיים – החל בהליכה ברחוב ונסיעה ברכבת, דרך קנייה במכולת, הצבעה בקלפי ועד לאשפוז בבתי-חולים, גסיסה ומוות – והצביע על דפוסים שחוזרים על עצמם ויוצרים את האופן שבו הפרקטיקות מרכיבות את פסיפס החיים. על פי הסברו של דה סרטו, ביום יום מתגלה חכמה רבה ולכן לא ניתן להכניסו למסגרות מִשְמוּע (signification).

בספרו "המצאת היומיום" דה סרטו הציג זאת כך: "למרות שהמסלולים מורכבים ממלים הלקוחות משפות מקובלות (זו של הטלוויזיה, של העיתון, של הסופרמרקט או של שרשרת מוזיאונים) ולמרות שהמלים נשארות כפופות לתחביר נתון מראש (לוחות זמנים ארעיים, סדרים פרדיגמטיים של מקומות וכר), המסלולים מתווים תחבולות של אינטרסים אחרים ושל תשוקות שאינן נקבעות על ידי המערכות שבהן הן מתפתחות" (de Certeau 1974a, 1974b).

השימוש בפרקטיקה יום יומית משרת לדעתו צורות התנגדות לתרבות השלטת. דה סרטו טען שהיות ואין התנגדות מוחלטת לתרבות המרכזית, נוצרים תמיד ובאופן עקבי שימושים מניפולטיביים בתוצריה. לפיכך הפרקטיקה של היום יום פועלת כמכניזם של התקוממות. מיקרו-התנגדות לכוח שמופעל בחברה נוצר, אליבא דדה סרטו, על ידי קריאה מעוותת בטקסטים קאנוניים, צריכה-יצרנית, יצירת אגדות על ידי בריקולאז' וכדומה, בצורה שמאפשרת התחמקות מהסדר התרבותי השולט.

לצד אישים ואסכולות כמישל פוקו, פייר בורדייה, ז'ק דרידה וחברי אסכולת פרנקפורט, דה סרטו נחשב לאחד מראשי המדברים בחקר השיח ובתאוריה הביקורתית. חידושו של דה סרטו היה בכך שהוא תיאר מנגנונים של אנטי-משמעת שנוצרים על ידי אלו שלכודים בתוך השיח הממשמע. פרקטיקות נוגדות משמעת פועלות למעשה בתוך המבנים הטכנוקרטיים והן מתפקדות כמעין וירוס שחודר לתא של אורגניזם ומשנה את דרכי פעולתו. לפי דה סרטו, אופן ההתנגדות של היום יום חשוב וחזק יותר לאין ערוך מאשר התמורות שחלות בחברה דרך מהפכות.