מישל וולבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מישל וולבק
Michel Houellebecq
2008.06.09. Michel Houellebecq Fot Mariusz Kubik 01.jpg
לידה 26 בפברואר 1956 (בן 63)
סן-פייר, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Lycée Chaptal
Institut National Agronomique Paris-Grignon
École nationale supérieure Louis-Lumière עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע משורר, במאי קולנוע, פזמונאי, מסאי, מחבר רומנים, תסריטאי, שחקן, סופר, כותב מדע בדיוני, מחבר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
www.michelhouellebecq.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מישל וולבק

מישל וולבקצרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב־26 בפברואר 1956) הוא סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי. זכה בפרסים רבים, בהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

קורות חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל וולבק נולד בראוניון. אביו, רנה תומאס, היה מדריך טיפוס הרים וסקי, ואמו, לוסי סקאלדי, ילידת אלג'יריה, הייתה רופאה מרדימה שהפכה בילדותו להיפית. מגיל חמישה חודשים ועד שנת 1961 התגורר באלג'יריה אצל סבתו מצד אמו, ולאחר מכן אמו עברה לברזיל כדי לחיות עם החבר שלה ומישל עבר להתגורר בצרפת אצל סבתו מצד אביו, שהייתה קומוניסטית. שם הנעורים של סבתו מצד אביו היה וולבק, ומישל אימץ אותו לעצמו. לאחר לימודים בפנימייה ובמכינה אקדמית, למד הנדסת אגרונומיה עד שנת 1980 ולאחר מכן החל לעבוד כאיש מחשבים בפרלמנט הצרפתי. כבר בתקופת הלימודים פרסם מדור של ביקורת ספרות בשם 'קראמזוב' וכתב שירה. לאחר סיום לימודיו התחתן ונולד לו בן, לאחר מכן התגרש. שיריו הראשונים התפרסמו בשנת 1985.

את ספרו הראשון פרסם ב-1991. היה זה ספר עיון על אודות סופר האימה האמריקני הווארד פיליפס לאבקרפט בשם "ה"פ לבקראפט, נגד העולם, נגד החיים". באותה שנה ראה אור הספר "להישאר בחיים, שיטה", המכנס מסות קצרות ומאמרים, ולאחר מכן פרסם קובץ שירה בשם "הרדיפה אחר האושר".

הרומן הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק", שראה אור ב-1994 בהוצאת מוריס נאדו (העורך הספרותי שגילה את ז'ורז' פרק), הציב אותו כאחת מהדמויות המרתקות והשנויות במחלוקת בספרות הצרפתית. הספר, המתאר את קורותיו של איש מחשבים צעיר ואפור, הפך לספר פולחן שנתן ביטוי ריאליסטי ונוקב לגיהנום של חיי היומיום ולמועקותיהם של "האנשים הרגילים", וסימן את וולבק כ"סלין החדש" וכסופר זועם וקודר, ביקורתי ופרובוקטיבי.

ספרו השני, "החלקיקים האלמנטריים" שפורסם ב-1998, מתאר את קורותיהם של מישל וברונו, שני אחים למחצה. הספר הפך בין לילה לרב מכר ענק בצרפת ובעולם כולו, והציב את וולבק כאחת מהדמויות החשובות והבולטות בספרות זמננו. בספר זה וולבק בא חשבון עם כל התנועות האנטי ממסדיות, מתנועת ההיפיז ועד לניו אייג' של ימינו.

ברומן השלישי שלו, "פלטפורמה" (2001), עוסק וולבק בתיירות מין ובמפגש בין המזרח והמערב, בין הקפיטליזם הפרוע ובין האסלאם הקיצוני. בעקבות דבריו בספר ואמירותיו כנגד האסלאם, נתבע וולבק על ידי ארגונים אסלאמיים באשמת הסתה לגזענות, אך בסופו של משפט מתוקשר זוכה.

הרומן הרביעי של וולבק, "אפשרות של אי" (2005), עוסק בתופעת ההזדקנות. הספר מתאר את סיפורו של דניאל 1, קומיקאי ציני ופרובוקטיבי היוצר קשר עם כת מסתורית, על סיפורו של דניאל נוספים פרשנותם של דניאל 24 ודניאל 25, שיבוטים של דניאל 1. הספר זכה בפרס אנטראלייה היוקרתי והיה לרב-מכר.

בשנת 2010 יצא ספרו החמישי "המפה והטריטוריה", המתאר את קורותיו של צייר צרפתי בודד. דמותו של מישל וולבק עצמו נוטלת בעצמה חלק בספר זה כדמות משנה חשובה. על ספר זה זכה וולבק בפרס גונקור. מגזין סלייט האשים אותו בהעתקת פסקאות מוויקיפדיה הצרפתית בספר זה, וולבק לא הכחיש את הדברים וטען כי אין בעיה להעתיק פסקאות מוכנות כל עוד עושים זאת למטרות אמנותיות.

ב-7 בינואר 2015, מועד הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו", פורסם הרומן שלו Soumission (שראה אור בעברית בשם "כניעה"). הספר מתאר מצב עתידי בצרפת (בשנת 2022), כאשר מוסלמי העומד בראש מפלגה מוסלמית עולה לשלטון בצרפת.

שני ספריו הראשונים, "הרחבת תחום המאבק" ו"החלקיקים האלמנטריים", זכו לעיבודים קולנועיים. "אפשרות של אי" זכה אף הוא לעיבוד קולנועי ב-2008, בבימויו של הסופר עצמו. "הרחבת תחום המאבק" ו"פלטפורמה" זכו גם לעיבודים לתיאטרון. וולבק ביים גם סרט ארוטי קצר בשם "הנהר".

לאחר משפטו, בשל חשש לחייו עבר וולבק לגור באירלנד, וכיום הוא גר בספרד.

ביקורת והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של וולבק כתובים לעיתים בסגנון המזכיר פורנוגרפיה ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות השישים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. הוא אף מתבטא בספריו נגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה הייצוגית (באחד הראיונות אמר "אני בעד דמוקרטיה ישירה ואין לי שום רצון לבחור נציגים".) חלק מדבריו עוררו עליו ביקורת, ולצד שבחים הוא זכה גם לתגובות שליליות על ספריו מצד מבקרים, בעיקר בינלאומיים. עם זאת, בעיני רבים וולבק הוא סופר נחשב ומוערך, וספריו זוכים לפופולריות רבה בצרפת ובעולם ומתורגמים לשפות רבות.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולבק נשוי בשלישית. ב-1980 נישא לדודנית של חברו הטוב ביותר. לאחר גירושיו, התחתן ב-1998 עם מארי-פייר גוטייה. ב-2010 התגרש וב-2018 נישא לליסיס לי.

בעת ביקורו בישראל במרץ 2011 הוא הצהיר כי תמיד היה פרו-ישראלי.

ספריו שראו אור בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הרחבת תחום המאבק" (מצרפתית: עמית רוטברד, הוצאת בבל 2000)
  • "החלקיקים האלמנטריים" (מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל 2000)
  • "פלטפורמה" (מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל 2003)
  • "אפשרות של אי" (מצרפתית: לנה אטינגר, הוצאת בבל 2007)
  • "להישאר בחיים וטקסטים אחרים" (מצרפתית: רמה איילון, הוצאת בבל 2007)
  • "לצאת מהמאה העשרים" (מצרפתית: רמה איילון, הוצאת בבל 2010)
  • "המפה והטריטוריה" (מצרפתית: רמה איילון, הוצאת בבל 2011)
  • "כניעה" (מצרפתית: עמית רוטברד, הוצאת בבל 2015)
  • "אויבי הציבור", מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי (מצרפתית: רמה איילון), הוצאת בבל 2015)
  • "חוש המאבק", (מצרפתית: רותם עטר ושרון רוטברד), הוצאת בבל, 2017.
  • "סרוטונין", (מצרפתית: עמית רוטברד), ידיעות ספרים - הוצאת בבל, 2019.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]