מכסת יהודים
מכסת יהודים (באנגלית: Jewish quota) הייתה מכסה מפלה על בסיס גזעי, שנועדה להגביל או למנוע את כניסתם של יהודים למוסדות שונים. מכסות מסוג זה היו נפוצות במאות ה-19 וה-20 במדינות מפותחות, והופיעו לעיתים קרובות במערכת ההשכלה הגבוהה, במיוחד באוניברסיטאות החשובות.
נומרוס קלאוזוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – נומרוס קלאוזוס
נומרוס קלאוזוס (לטינית: Numerus Clausus, "מספר סגור") הוא שם כולל לשיטות להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בשל חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות. כמעט בכל מדינות העולם נהוגה צורה מסוימת של נומרוס קלאוזוס, שכן מספר המתמודדים על מקומות הלימוד באוניברסיטאות גדול כמעט תמיד ממספר מקומות הלימוד. השיטה לסינון המתמודדים ורף הקבלה תלויים בהיצע מקומות הלימוד לעומת הביקוש להם, וכן באופי ההשכלה הגבוהה במקום מסוים. חוקי נומרוס קלאוזוס נוצלו במדינות רבות במכוון כנגד היהודים לקביעת מכסת יהודים שילמדו במוסדות האקדמאיים.[1][2][3]
מכסת יהודים לפי מדינות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קנדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר אוניברסיטאות בקנדה, ובהן אוניברסיטת מקגיל, אוניברסיטת מונטריאול והפקולטה לרפואה של אוניברסיטת טורונטו, הטילו במשך שנים מכסות על מספר הסטודנטים היהודים שהתקבלו לשורותיהן. המכסה באוניברסיטת מקגיל הייתה המחמירה ביותר ונמשכה למשך הזמן הארוך ביותר, היא אומצה באופן רשמי בשנת 1920 ונותרה בתוקף עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.
גרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגרמניה, בשנת 1929 אומצו שורת החלטות בנושא Numerus Clausus (נומרוס קלאוזוס) על בסיס גזע ומקום מוצא, ולא על בסיס דת.
ב־25 באפריל 1933 הנהיגה ממשלת גרמניה הנאצית מכסת קבלה של 1.5% עבור גרמנים שאינם ארים. כלומר, בעיקר יהודים גרמנים. כחלק מחוק שנועד לכאורה להגביל באופן כללי את מספר הסטודנטים (הן ארים והן לא־ארים) המתקבלים לבתי ספר תיכוניים (höhere Schulen) ולאוניברסיטאות. בנוסף, מוסדות חינוך על-תיכוניים ואוניברסיטאות שנחשבו לכאלו עם עודף תלמידים נדרשו לצמצם את מספר הסטודנטים הלומדים בהם, תוך שמירה על מכסה מקסימלית של 5% סטודנטים גרמנים לא־ארים.
החוק הוצג כאמצעי למניעת צפיפות יתר במוסדות החינוך, תוך הסתמכות על טענות כי מספר גבוה של סטודנטים עלול לפגוע באיכות ההשכלה הגבוהה בגרמניה. בתחילת שנת 1933, כ־0.76% מאוכלוסיית גרמניה הייתה יהודית, אך למעלה מ־3.6% מהסטודנטים באוניברסיטאות הגרמניות היו יהודים. שיעור שירד בהתמדה לעומת למעלה מ־9% בשנות ה־80 של המאה ה־19.[4]
ב־30 ביולי 1939 נאסר על יהודים ללמוד בבתי הספר הציבוריים בגרמניה לחלוטין, ובינואר 1940 בוטל החוק הקודם בדבר מכסות הקבלה בצו פנימי שלא פורסם.[5]
בנוסף למגמה האנטישמית הברורה של החוק והתקנות שבאו בעקבותיו, נעשה בהם שימוש זמני גם כדי להגביל את הגישה להשכלה גבוהה לקבוצות נוספות, שלא הוגדרו כ"לא-אריות" על פי שם החוק. החל משנת 1934 הוחל תקן שהגביל את מספר הסטודנטים הכולל המתקבלים לאוניברסיטאות בגרמניה, ונקבעה מכסה מיוחדת שהגבילה את קבלתן של נשים לשיעור מקסימלי של 10%.
אף על פי שההגבלות לא נאכפו במלואן, שיעור הנשים בקרב הסטודנטים נותר מעט מעל 10%, בעיקר משום שאחוז הגברים שקיבלו בפועל את מקומם באוניברסיטאות היה נמוך מאחוז הנשים, מה שהקשה על נשים פי שניים להשתלב בלימודים אקדמיים בהשוואה לגברים בעלי הכשרה זהה.[6] לאחר שני סמסטרים בוטלו מגבלות הקבלה הכלליות, אך ההגבלות על לא-ארים נותרו בתוקף.[5]
הונגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק נומרוס קלאוזוס הונהג בשנת 1920 תחת ממשלתו של פאל טלקי. על פי החוק, ההרכב האתני של אוכלוסיית הסטודנטים היה אמור לשקף את ההרכב האתני של כלל האוכלוסייה. בשנת 1928 הוקלו ההגבלות שנקבעו בחוק, הקריטריונים הגזעיים בקבלת סטודנטים חדשים בוטלו, ובמקומם הונהגו קריטריונים חברתיים. במסגרת שינוי זה נקבעו חמש קטגוריות לקבלה: עובדי מדינה, יוצאי מלחמה וקציני צבא, בעלי אדמות קטנים ובעלי מלאכה, תעשיינים, ובני המעמד הסוחר.
פולין
[עריכת קוד מקור | עריכה]האוניברסיטאות בפולין היו כר פורה לפעילותה של התנועה הרדיקלית הימנית "הדמוקרטיה הלאומית", ומאז קבלת עצמאותה של פולין ב-1918 קידמו סטודנטים מהימין את החזרת שיטת נומרוס קלאוזוס הרוסית. ניסיונות אוניברסיטת לבוב ליישם את השיטה בשנים 1922–1923 נפסלו על ידי בית המשפט כחסרי תוקף חוקתי. בראשית שנות ה-30 קידמה תנועת מחנה פולין הגדולה (Obóz Wielkiej Polski) את רעיון נומרוס נולוס. הדרה מוחלטת של יהודים מהאוניברסיטאות. בשנת 1931 הפגינו אנשי הנוער הפולני הכללי נגד שימוש של סטודנטים יהודים בגופות של נוצרים בשיעורי הרפואה. בתגובה לכך נכנעו הפקולטות לרפואה, והחלו לספק לסטודנטים היהודים גופות של יהודים. בעקבות זאת דרשו גורמים רדיקליים בפולין את הפרדת הסטודנטים היהודים משאר הסטודנטים, תחילה באופן "וולונטרי", אך לאחר שהדבר נדחה החלו תקיפות של סטודנטים יהודים. בעקבות הפגנות אלימות של רדיקלים פולנים, הנהיגו מרבית האוניברסיטאות בפולין בין השנים 1937–1938 מדיניות של הפרדה. עד 1939 רוב מוסדות ההשכלה הגבוהה בפולין כבר יישמו את שיטת נומרוס קלאוזוס.[7][8]
רומניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נומרוס קלאוזוס לא הונהג בחוק,[9] אך אומץ על ידי הסטודנטים באוניברסיטאות קלוז', בוקרשט, יאשי וצ'רנוביץ.
רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק נומרוס קלאוזוס נחקק בשנת 1887 וקבע כי שיעור הסטודנטים היהודים לא יעלה על 10% בערים שבהן הותר ליהודים להתגורר (בתחום המושב), 5% בערים אחרות, ורק 3% במוסקבה ובסנקט פטרבורג. מגבלות אלו הוסרו באביב 1917 לאחר התפטרותו של הצאר בשלביה הראשונים של מהפכת פברואר (1917), שהייתה חלק מהמהפכה הרוסית של 1917–1918. עם זאת, בסוף שנות ה-40, בשלביה הראשונים של המלחמה הקרה ולאור מסע הרדיפות נגד "קוסמופוליטיים נטולי שורשים", הונהגה מחדש אפליה בוטה בפועל נגד מועמדים יהודים במוסדות להשכלה גבוהה רבים בברית המועצות, עד לתקופת הפרסטרויקה.[10][11][12][13]
ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוניברסיטאות פרטיות מסוימות, ובמיוחד אוניברסיטת הרווארד, הנהיגו מדיניות שהובילה בפועל להגבלת מספר הסטודנטים היהודים המתקבלים ללימודים. אבוט לורנס לואל, נשיא אוניברסיטת הרווארד בין השנים 1909 ל-1933, התריע מפני "בעיית היהודים" כאשר שיעור הסטודנטים היהודים באוניברסיטה עלה משישה אחוזים לעשרים ושניים אחוזים בין השנים 1908 ל-1922. לואל טען כי יש "להגביל את מספרם של אלה שיורשו להתקבל לאוניברסיטה בעתיד".
הרווארד לא הייתה המוסד היחיד שבו הונהגה מכסה על מספר הסטודנטים היהודים. לאחר שהרווארד הודיעה ב-1926 על מדיניות קבלה חדשה שתעניק דגש רב יותר ל"אופי ואישיות", מערכת העיתון Yale Daily News שיבחה את ההחלטה במאמר מערכת מרכזי בשם "אליס איילנד ל-Yale". במאמר נקרא האוניברסיטה להנהיג תקנות הגירה מחמירות יותר אף מאלה של ממשלת ארצות הברית.
על פי ההיסטוריון דייוויד אושינסקי, בעת כתיבת הביוגרפיה של יונה סאלק, "במרבית בתי הספר לרפואה בסביבה (אוניברסיטת קורנל, אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת פנסילבניה ואוניברסיטת ייל) הונהגו מכסות נוקשות." בשנת 1935 קיבלה אוניברסיטת ייל 76 מועמדים מתוך 501. כ-200 מהמועמדים היו יהודים, אך רק חמישה התקבלו.[14] אושינסקי מציין כי ההנחיות של הדקאן מילטון וינטרניץ היו חד-משמעיות: "לעולם אל תקבלו יותר מחמישה יהודים, קבלו רק שני קתולים איטלקים, ואל תקבלו שחורים כלל".[14] כתוצאה ממדיניות זו, אושינסקי מוסיף, "יונה סאלק ומאות כמוהו" נרשמו לאוניברסיטת ניו יורק במקום. גם הפיזיקאי וחתן פרס נובל ריצ'רד פיינמן נדחה מקולג' קולומביה בשנות ה-30 ונאלץ ללמוד ב-MIT.
על פי ספרו של דן אורן, Joining the Club – A History of Jews and Yale, מדיניות הקבלה הבלתי-רשמית של אוניברסיטת ייל, שנועדה להגביל את שיעור הסטודנטים היהודים לכ-10 אחוזים, הסתיימה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.[15][16]
יוגוסלביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1940 ממשלת ממלכת יוגוסלביה חוקקה את הצו בנוגע לרישום אנשים ממוצא יהודי באוניברסיטאות, בבתי ספר תיכוניים, במכללות להכשרת מורים ובמוסדות חינוך מקצועיים אחרים, אשר הגביל את שיעור הסטודנטים היהודים כך שלא יעלה על חלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.[17]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנטישמיות
- מוגבלויות (יהודיות)
- נומרוס נולוס
- אנטישמיות באוניברסיטאות במאות ה-20 וה-21
- אנטישמיות מודרנית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Péter Tibor Nagy - The "numerus clausus" policy of anti-semitism or policy of higher education (באנגלית)
- ^ Malcolm Gladwell, Getting In: the social logic of Ivy League admissions, The New Yorker, 10 October 2005
- ^ The Ivy League's History Of Discriminating Against Jews
- ^ Huerkamp, Claudia (1993). "Jüdische Akademikerinnen in Deutschland 1900-1938" [Jewish academics in Germany 1900–1938]. Geschichte und Gesellschaft (בגרמנית). 19 (3): 311–331. JSTOR 40185665.
- ^ 1 2 von Olenhusen, Albrecht Götz (1966). "Die "nichtarischen" Studenten an den deutschen Hochschulen: Zur nationalsozialistischen Rassenpolitik 1933-1945" [The non-Aryan students at German universities]. Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte (בגרמנית). 14 (2): 175–206. JSTOR 30196241.
- ^ Claudia Huerkamp (1996). Bildungsbürgerinnen. Frauen im Studium und in akademischen Berufen 1900-1945. (Reihe: Bürgertum, Band 10) מסת"ב 3-525-35675-7
- ^ Richard S. Levy, Antisemitism: A Historical Encyclopedia of Prejudice and Persecution [2 Volumes], Bloomsbury Academic, 2005-05-24, ISBN 978-1-85109-439-4. (באנגלית)
- ^ Joanna B. Michlic, Poland's Threatening Other: The Image of the Jew from 1880 to the Present, U of Nebraska Press, 2006-12-01, ISBN 978-0-8032-5637-8. (באנגלית)
- ^ "Encyclopaedia Judaica: Numerus clausus, vol. 12, col. 1267-1268". אורכב מ-המקור ב-7 בנובמבר 2017. נבדק ב-30 באוקטובר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Mikhail Shifman, ed. (2005). You Failed Your Math Test, Comrade Einstein: Adventures and Misadventures of Young Mathematicians Or Test Your Skills in Almost Recreational Mathematics. World Scientific. ISBN 9789812563583.
- ^ Edward Frenkel (באוקטובר 2012). "The Fifth problem: math & anti-Semitism in the Soviet Union". The New Criterion.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Dominic Lawson (11 באוקטובר 2011). "More migrants please, especially the clever ones". The Independent. London. ארכיון מ-8 ביוני 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Andre Geim (2010). "Biographical". Nobelprize.org.
- ^ 1 2 Gerard N. Burrow (2008). A History of Yale's School of Medicine: Passing Torches to Others. Yale University Press. p. 107ff. ISBN 978-0300132885.
- ^ Johnson, Dirk (4 במרץ 1986). "Yale's Limit on Jewish Enrollment Lasted Until Early 1960's, Book Says". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה)(נדרשת הרשמה) - ^ "For Jews at Yale, a struggle to be accepted". 4 באפריל 2001.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Goldstein, Ivo. "The Jews in Yugoslavia 1918-1941: Antisemitism and the Struggle for Equality" (PDF). pp. 10–11. אורכב מ-המקור (PDF) ב-19 באוגוסט 2018. נבדק ב-6 בינואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה)
