מחצבות הגופרית בארי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מכרות גופרית בארי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כבשן הגופרית
מבנה נטוש של מפעל הגפרית הבריטי בבארי

מחצבות גופרית בארי היו מחצבות גופרית כשלושה קילומטרים מערבית למקום שבו נמצא כיום קיבוץ בארי, ליד שמורת בתרונות בארי. המחצבות הופעלו בזמן המנדט הבריטי על ידי "החברה הארץ-ישראלית למחצבות גופרית בע"מ". המחצבות פעלו מ-1933 עד 1943 והופקו מהם קרוב ל-8,800 טונות גופרית. אדמות המחצבות נקנו בשנת 1944 על ידי חברת תנובה אקספורט, ועליהן הוקם קיבוץ בארי. לאחר הקמת מדינת ישראל בדקה ממשלת ישראל את כדאיות הפקת הגופרית, הוחלט שההפקה אינה כדאית, והמחצבות ננטשו.

ההפקה המסחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש עזה על ידי הצבא הבריטי בשנת 1917, נודע לליאונרד ויליאמס, גאולוג וקצין מודיעין בריטי, מפי בדואים מקומיים, כי באזור נחביר, הנמצא קילומטרים ספורים דרומית מזרחית לעזה, קיימים חולות עם ריח גופרית. ויליאמס ערך במקום בדיקת כדאיות ובשנת 1929 קיבל זיכיון לכרייה עד לשנת 1966. ויליאמס הקים בשנת 1930 את "החברה הארץ-ישראלית למחצבות גופרית בע"מ" (חברת Palestine Sulphur Quarries Ltd) בהון של 37,500 לא"י. 55% מהמניות נמכרו לבריטים ו-45% לערבים – רובם מעזה. בשנת 1930 הוחל בבניית המבנים ובפתיחת המחצבות. המכונות והציוד הובאו מבריטניה. הפועלים היו מעזה ובדואים מהסביבה. והפקת הגופרית בוצעה בדרך פרימיטיבית. התנאים הירודים גרמו לכך שהערבים המקומיים סירבו לעבוד בהפקה והחברה נאלצה להביא בדואים מסיני ואחר כך חורנים מהגולן לבצע את עבודות הכרייה.

סך הכל הופקו מהמחצבות 8,800 טונות. הגופרית נמכרה מקצתה בארץ, לשימוש חקלאי וברובה למצרים, לטורקיה, לסוריה וליוון.[1] בשנת 1938 הכרייה פסקה לזמן קצר, מסיבות כלכליות, וחודשה במסגרת מצומצמת במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1941-1943. המחצבות נסגרו סופית ב-1946.

תהליך ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרייה נערכה עד לעומק של 10 מטרים. בעומק זה נמצא ריכוז של כ-20% גופרית. בעומק רב יותר ריכוז הגופרית ירד מאוד ולא הייתה כדאיות בכרייה לעומק. בין פירי הכרייה עברו קרונות קלים על גבי מסילה, והעבירו את העפרה למבנה בית החרושת בו היה כבשן הייצור. שרידי בית החרושת והמסילה עדיין נמצאים בשטח.

סיום הכרייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן תפס ה-TNT את מקום הגופרית ביצור אבק שריפה, ולגופרית נותר שימוש רק בחקלאות. המחצבות נעזבו וליאונרד ויליאמס עבר לעבוד באזור אילת. עד היום עומד מבנה שלו בכניסה לנחל שלמה.[2] אדמות המחצבות נקנו בשנת 1944 על ידי חברת תנובה אקספורט והיא העמידה אותן לרשות קרן קיימת לישראל. על אדמות אלה הוקם קיבוץ בארי, שהיה אחד מאחת עשרה הנקודות שהוקמו במוצאי יום הכיפורים ה'תש"ז.

האומדן המשוער של כמות הגופרית היה בתחילה מיליון טון. אומדן זה הופחת מאוחר יותר ל-200,000 טון.[3] אומדן ישראלי הפחית את הכמות ל-100,000 טון. לאחר הקמת מדינת ישראל, בדקה ממשלת ישראל את כדאיות הפקת הגופרית. לאחר בדיקות אחדות הוחלט שההפקה אינה כדאית, והמחצבות ננטשו.

היווצרות הגופרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירורי הגופרית

הועלו מספר השערות על נסיבות היווצרות הגופרית בבארי.

בשנת 1930 הניחו כי המוצא הוא געשי ואולם הגופרית נמצאת בשכבות ובריכוז שאינו תואם מקור כזה. ויליאמס טען כי הגופרית עלתה מותכת מעומק האדמה אך קידוחי נפט שנערכו באזור לא תמכו בהשערה זו.

הייתה גם ההשערה על מעיינות עשירים בגז גופריתי העולים ומתרכבים למינרל, אך היא לא נתמכה בממצאים. התגלה רק ריכוז קטן של גז כזה.

ההשערה המקובלת כיום היא שבתקופות קדומות היה קיים קניון ממזרח לבאר שבע לכיוון מערב. מפעם לפעם נסתמה המערכת ונוצרו לגונות, בהן נוצרה הגופרית ממקור של סולפט ימי, כפי שרואים גם ביחס האיזוטופים של הגופרית והימצאות הגופרית על פני השטח. ואולם כדי שהגופרית תשאר יציבה היא צריכה להתרכב עם ברזל או חומר אורגני, מחוזרת על ידי פטריות אורגניות או לבוא במגע עם גז מתאן, אחרת היא נעלמת. לחלק מתהליכים אלה נמצאה תמיכה. תרכובות עם מתאן ומימן סולפידי ממעמקי האדמה וחימצון על פני האדמה. המבנה הטקטוני בשטח מצביע על תהליכים של הרמה שחסמה את המערכת, ירידת גוש בארי, עליית גוש בארי, ושוב ירידה ועליה. פעילויות טקטוניות אילו בצירוף הגורמים לעיל, יצרו את הגופרית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל – תל אביב, השרון, השפלה והנגב, הוצאת תור ירושלים, 1950, עמוד 386
  2. ^ תיאור הבית בנחל שלמה
  3. ^ דו"ח מועצת המנהלים משנת 1951