מכשיר קשר מק. 8 (מזוודה)
מכשיר קשר מק. 8 (מזוודה) הוא מכשיר שנבנה על ידי טכנאי הרדיו של ההגנה במטרה להתגבר על המחסור במכשירי קשר ולאפשר תקשורת בין היישובים שבפריפריה למרכז ובינם לבין עצמם. המכשיר נקרא גם מקמ"ש (מקלט ומשדר) מזוודה. שמו הקודם בארגון ההגנה היה: TFR .
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצורך של ארגון ההגנה לקיים קשר סודי הרחק מעינם הבולשת של מוסדות השלטון הבריטים הוביל לייצור מכשירים מיוחדים ולהכשרת מפעיליהם. הארגון ייצר מכשירים מוסווים כמזוודה, ארגן קורסי קשר לצעירים מיישובים שונים ויצר בכך רשת קשר ארצית סודית ועצמאית. המכשירים הופעלו על ידי אנשים ונשים שהוכשרו במיוחד לכך ונקראו אלחוטן. האלחוטנים למדו במסגרת הקורס לבצע איתותים גם באמצעות מכשיר בשם הליוגרף שפועל באמצעות הטלת קרני השמש. בשלבים הראשונים נעשתה התקשורת באמצעות קוד מורס בלבד, ללא אפשרות של דיבור.
מבנה המכשיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המכשיר נבנה בכוונה רבה בתוך מזוודה על מנת לאפשר ניידות קלה והסתרתו מהעיניים הבולשות של משטרת המנדט הבריטית. המכשירים נבנו על ידי טכנאים שהוכשרו במיוחד לכך. את שרות התחזוקה והתיקונים למכשירים סיפקו טכנאים שהוכשרו גם הם בקורסים של ההגנה. אותם טכנאים נקראו אז טכנאי רדיו. כך למשל אחד מטכנאי הרדיו הראשונים בנגב היה אהרן דוידי. לכל מכשיר היה זוג אוזניות לקליטה ומפתח מורס לשידור. כל אזור אורגן ברשת קשר נפרדת. כך למשל בירושלים הייתה מרכזייה שהייתה ברשת אחת עם ארבעה יישובים: קריית ענבים, בית הערבה, סדום וגוש עציון.
השידור והקליטה נעשו בתחום התדרים 3–6 מג"ה. הספק המכשיר: Watt 7. במקלט היה בעל 3 שפופרות רדיו "ישירות" והמשדר היה בעל מתנד בצימוד אלקטרוני (ECO) עם 12 נקודות תדר שניתן בהם לבחור תדר בתחום שבין 3 - 6 מג"ה. השפופרת הסופית ספקה עוצמה שבין 13 - 18 ואט. המכשיר יכל לפעול מרשת חשמל או ממצבר 6 וולט.
בסך הכל נבנו על ידי טכנאי הרדיו של ארגון ההגנה שמונה סוגי מכשירי אלחוט מורס בתוך מזוודות: מק. 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14 15. מבחוץ נראו המכשירים דומים, אולם המבנה הפנימי והתכונות היו שונים.
צורת ההפעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ככלל, חולקה הארץ ל-13 נפות שונות שפעלו ברשת המורס הארצית: "אבינועם". עד להכנסת מכשירי המזוודה ליישובים השונים, התבצע הקשר בחלק קטן מהם בעזרת יוני דואר, איתות עם דגלים ואיתות במכשיר הליוגרף. שני האמצעים האחרונים שייכים למעשה למשפחת אמצעי הקשר הוויזואליים. אחת מתחנות יוני הדואר בדרום הייתה בקיבוץ גבעת ברנר. בשנת 1937 היו בארץ 12 תחנות מורס פעילות ואילו בשנת 1948 היו ליישובים 62 תחנות מורס "אמנון", ברשת הארצית היו לפלמ"ח 15 תחנות מורס "תמר", וברשת ההעפלה ובספינות היו 10 תחנות מורס "גדעון". בסוף אפריל 1948 צומצמו שתי הרשתות הארציות "אבינועם" ו"תמר" ל-87 תחנות פעילות ביישובים עצמם עם 290 אלחוטני מורס פעילים.
המכשיר סיפק את הצורך בקשר חוץ עצמאי סודי ובלתי תלוי בתקשורת הגלויה לשלטון הבריטי.
קשר הפנים בין מקלט המטה או מרכז הפיקוד ביישוב לבין העמדות שבמערך ההגנה ההיקפי התבצע בעזרת תקשורת קווית כאשר במטה הייתה מרכזייה מסוג BD-71 עם 6 קווים או מרכזיית טלפון שדה BD-72 עם 12 קווים שהסתיימו במכשירי טלפון שדה מסוג טלפון שדה EE-8.
את הצורך לתפעל את מכשירי הקשר פתר ארגון ההגנה על ידי הכשרת מפעילים בקורסי קשר. הקורסים הראשונים נערכו בתל אביב החל משנת 1937. בהמשך התקיימו קורסים בקיבוץ שפיים.
מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביישובים רבים מילא המכשיר תפקיד בעל ערך רב. היו מקרים של תקלות תפעול שהתפרסמו ברבים. כך למשל בקרב על ניצנים חלה תקלה טכנית שגרמה להפסקת הקשר בין הקיבוץ המותקף על ידי הצבא המצרי ובין מפקדת גדוד 53 של גבעתי[1]. לעומת זאת פעל המכשיר ביד מרדכי במשך 3 ימים ברציפות עד לשלב בו לא היה ניתן יותר להפעילו עקב חוסר אפשרות לטעון את המצברים לאחר שמערכת החשמל הכללית נפגעה. בשלב הזה עברו לתקשורת באמצעות פנס ואיתות מורס ממגדל המים שניתן היה לראותו במפקדת חטיבת הנגב בניר עם. כאשר התברר שהתגבורת שנשלחה לעזרת הקיבוץ, לא מצליחה לעבור את הכיתור המצרי, הוחלט על נסיגה. צוות אנשי הקשר לקחו איתם את המכשיר ובהמשך מסרו אותו לקצין הקשר של חטיבת הנגב[2]. לאחר הנסיגה התעקשו מפקדי חטיבת הנגב לקבל מחברי הקיבוץ את הנשק ושאר הציוד המלחמתי. היות שהנשק היה פרטי שנרכש בכספי הקיבוץ, התעקשו מפקדי הקיבוץ לקבל מסמך המעיד על מסירת הנשק. התעודה לא נמסרה מעולם אולם האלחוטן שבתאי ויינר התעקש לקבל קבלה עבור מסירת המכשיר ואמנם קיבל אותה כעבור ארבעה חדשים ! (ראו מסמך מצורף משמאל למטה).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גבי שריג, לקסיקון אנציקלופדי למונחי קשר, מערכת, קיבוץ דליה, אוגוסט 1998.