מכתב שכטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מכתב שכטר (ידוע גם כ"מכתב קיימברידג'"), הוא כתב יד בעברית מהמאה ה-11 שנכתב על ידי יהודי מקהילת הכוזרים, המתאר את ההיסטוריה של היהדות הכוזרית. המסמך הוא חלק מהכתבים של הגניזה הקהירית. לא ידוע למי הוא מיועד אולם חלק גדול מהחוקרים משערים שהנמען היה כנראה חסדאי אבן שפרוט[1]. רוב הגיליון הוא בלתי קריא, פרט לשני קטעים הניתנים לקריאה.

גילוי המכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1896 ביקרו בקהיר שתי אחיות סקוטיות, אגנס ומרגרט סמית'. הן קנו בחנות עתיקות דפים של כתב יד עתיק, כתוב באותיות עבריות. בהגיען לאנגליה הראו את הדפים שקנו לפרופסור שניאור זלמן שכטר, שהיה אז מרצה לספרות רבנית באוניברסיטת קיימברידג'. שכטר זיהה את כתב היד כקטע מספר בן סירא, שהיה מוכר עד אז רק בתרגום היווני. בעקבות גילוי זה נסע שכטר לקהיר ושם חשף בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בפוסטאט, כ-2000 כתבי יד היסטוריים. אוסף זה ייקרא לימים "גניזת קהיר" או "הגניזה הקהירית"[2]. שניים מכתבי היד באוסף זה שנחקרו רבות מכונים "מכתב שכטר" ו"מכתב קייב"[1].

נוסח המכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן נוסח המכתב כפי שפוענח ופורסם על ידי שכטר[3]:

ארמיניא ויברחו מפניהם אבותי . . . . .י . . . . ו

לשאת עול עובדי אלילים ויקבלום . . . . . .א כי. . שי

קזריא היו תחילה בלא תורה וישאר . . . . . . . בלא

תורה ומכתב ויתחתנו ליושבי הארץ וי . . . . הם

וילמדו מעשיהם ויצאו עמם תמי ב . . . . . . . . . . .

ויהיו לעם אחר רק בברית מילה נסמכו ומק . . .

שומרים את השבת ולא היה מלך בארץ קזריא כי א . . .

אשר היה עושה במלחמה ניצחונות שמוהו עליהם לשר

צבא עד פעם שיצאו עמהם היהודים במלחמה כפעם

בפעם ואותו היום גבר יהודי אחד בחרבו והבריח את

הצרים הבאים על קזר ושמוהו עליהם אנשי קזר לשר

צבא במשפטם הראשון ויהיו בדברים האלה ימים רבים

עד אשר חנן יי ויעורר את לב השר לשוב בתשובה

כי הטתו אשתו סרח שמה ותלמדהו להועיל וגם הוא

ניאת כי מהול היה וגם אבי הנערה איש צדיק בדור

ההוא הורהו דרך החיים . ויהיו כשמוע מלכי מקדון

ומלכי ערב את הדברים האלה חרה להם מאד וישלחו

מלאכים אל שרי קזריא דברי גידופים על ישראל לאמר

מה לכם לשוב באמונת היהודים שהם משועבדים תחת

ידי כל אומות וידברו דברים שאין לנו לספר ויטו את

לב השרים לרע ויאמר השר הגדול היהודי מה לנו

להרבות דברים יבואו מחכמי ישראל ומחכמי יון

ומחכמי ערב ויגידו לפנינו ולפניכם כל אחד מהם

. . שה א . . . . . . . . . . . . . אחריתו ויעשו כן וישלח

. . ל . . . ון . . . . . . . . מלכי ערב והתנדבו חכמי ישראל

. . בוא . . . . . . . . . ש . . . קזריא ויפתחו היוונים להעיד

. . ה . . . . . . . . . התחילו היהודים והערבים להכזיבו ואחר

. . . . . . . . . בי . . והכזיבום היהודים והיוונים ואחר פתחו

. . . . . . . . אל מששת ימי בראשית עד יום עלות ישראל

ממצרים ועד בואם אל ארץ נושבת העידו היוונים

והערבים אמת והצדיקום וגם נפלה ביניהם מחלוקת

ואמרו שרי קזריא הנה מערה בבקעת תיזול הוציאו לנו

את הספרים אשר שם ופרשום לפנינו וישו כן ויבאו

בתוך המערה והנה שם ספרים מתורת משה ויפרשום

חכמי ישראל כדברים הראשונים אשר דברו וישבו

ישראל עם אנשי קזריא בתשובה שלימה ויחלו היהודים

לבוא מן בגדד ומן כורסן ומארץ יון והחזיקו בידי אנשי

הארץ אחד מן החכמים לשופט וקוראין שמו בלשון

קזר כגן על כן נקראו שמות השופטים שקמו אחריו

כגן עד היום והשר הגדול שלקזריא הסיבו שמו

סבריאל וימליכוהו עליהם למלך ואומרים בארצינו

כי אבותינו משבט שמעון היו אבל אינינו עומדים

על אמתת הדבר והשלים המלך עם מלך אלן שבנינו

כי מלכות אלן עזה וקשה מכל האומות אשר סביבותינו

כי אמרו החכמים פן יתעוררו עלינו האומות למלחמה

ונוסף גם הוא על שנאינו על כן ה . . . . . . . . .

איש את אחיו בצרה ויהי חתת א . . . . . . . . . . . . . .

סביבותינו ולא באו על מלכות קזר . . . . . . . . . . .

המלך נתעוררו כל האומות על . . . . . ויציקו

מלך מקדון ויבאו למלחמה מלך אסיא וט . . . . . . . . . . .

. . . . ופייניל ומקדון רק מלך אלן היה בעזרת . . . . . . .

כי מקצתם היו שומרים תורת היהודים אלו המלכים . . .

נלחמו על קזריא ומלך אלן הלך על ארצם וי . . . . . . .ה עד

אין מרפא ויגפם יי לפני בנימין המלך וגם בימי אהרן

המלך נלחם מלך אלן על קזר כי הסיתו מלך יון וישכור

עליו אהרן את מלך טורקיא כי היה . . . . . . . . ויפול מלך

אלן לפני אהרן וילכדהו חי ויכבדהו . . . . . . . . . . אד וייקח

את בתו לבנו ליוסף לאשה אז . . . ע לו מלך אלן אמונה

וישלחהו אהרן המלך . . . . . . . . ה ומהיום ההוא נפלה אימת

קזר על האומות אשר סביבותם. וגם בימי יוסף המלך

אדוני . . . . . . . רו בהיות השמדה בימי רומנוס הרשע

. . . . . . הדב . לאדוני סילה רבים ערלים וגם רומנוס

. . . . . שלח מתנות גדולות להלגו מלך רוסיא ויסיתו

לרעתו ויבוא על מדינת סמבריי לילה וילכדה בגניבה

כי לא היה שם הפקיד רב חשמוניי ויודע הדבר לבולשצי

הוא פסח המיקר ויבא על עירי רומנוס בחרון אף ויך

מאיש ועד אשה וילכד שלוש עיירות לבד הפרוודים

הרבה מאד ומשם בא על שורשו . . וילחם עליה

. . . . . . . . . . . . . . . . ויצאו מן הארץ כתולעים

. . . . . . . . . . . . . . ישראל וימותו מהם תשעים איש

. . . . . . . . . . . . . ה אבל שמם למס עובד ויצל

. . . . . . . . . יד רוסו וק . . את כל הנמצאים מהם

. . . . . . . רב ומשם הלך על הלגו למלחמה וילחם

. . . . . . חדשים ויכניעהו אלהים לפני פסח וימצא

. . . . . . . . שלל אשר לקח מסמבריו ואומר כי רומנוס

השיאני . . . . . את ויאמר לו פסח אם כן לך על רומנוס

והלחם בו כאשר נלחמתה בי ואלך מעליך ואם לא פה

אמות או אחיה עד אנקום נקמתי וילך בעל כורחו

וילחם על קונסטנטינא ארבעה חדשים בים ויפלו שם

גבוריו כי גברו מקדונים באש וינס ויכלם לשוב אל

ארצו וילך אל פרס בים ויפל שם הוא וכל מחנהו

אז היו רוסיים כנועים תחת ידי קזר הנני

מודיע לאדוני שם ארצנו כאשר מצאנו בספרים

ארקנוס ושם עיר הממלכה קזר ושם הנהר העובר

בתוכה אטיל והו מימין לים הבא מהוצ . . אשר

עברו בו שלוחיך לקונסטנטינא וכמדומה אני מן

הים הגדול מושך ומדינתנו רחוקה מן הים ההוא

אלפים ומאה וששים ריס ובין ארצנו לקונסטנטינא

בים תשעה ימים וביבשה שמנה ועשרים יום

וארץ ממשלת אדוני חמשים יום הנה הנלחמים עמנו

אסיא ובאב אלאבואב וזיבוס וטורקו ולוזניו

מפת ממלכת הכוזרים

עיון בתוכן המכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – סיפור ההתגיירות במכתבים הכוזריים

במכתב יש מספר היבטים מעניינים: נזכרים בו אנשי רוסיא ומנהיגם הלגו (אולי אולג), שמות המוכרים בהיסטוריה של רוסיה. המסמך פותח באזכור מקורם של היהודים הכוזרים, אשר ברחו מחמת העול של עובדי האלילים (כפי הנראה הכוונה לנוצרים) או כפי שהכתוב מציין: "ארמניה, ואבותינו ברחו מהם [....] משום שאי אפשר היה לשאת את עולם של עובדי האלילים, והתושבים של כזריה קבלו אותם"[1].
מכתב שכטר המכיל את סיפור ייהודם של הכוזרים, שונה מהתיאורים המופיעים הן באיגרת חסדאי אבן שפרוט אל מלך הכוזרים והן בספר הכוזרי. על פי מכתב שכטר, יהודים מפרס וארמניה היגרו לכזריה מחמת הרדיפות ובהגיעם ליעדם הם התערבבו עם שבטי הכוזרים הנוודים, עד שלבסוף נטמעו בתוכם. לאחר מכן קם בקרבם לוחם חזק (במכתב שכטר הוא מכונה "סבריאל") שהצליח להמליך את עצמו על הכוזרים. סבריאל היה במקורו קרוב-רחוק של המתיישבים היהודים הראשונים בכזריה. בהמשך, אשתו סרח שכנעה אותו לאמץ את היהדות ואנשיו הלכו אחריו[4]. הטקסט של המכתב נתפרסם לראשונה בשנת 1912. אף על פי שכתב היד לא מכיל את שם הכותב או שם המקבל, הוא נחשב על פי דעת רוב החוקרים, למכתב שיועד לחסדאי אבן שפרוט. שכטר תיארך את המכתב בערך לסוף המאה ה-11, תאריך מאוחר בכמאה שנה מהמאורעות המתוארים בו.
על ידי הצגתו של מידע זה לחסדאי אבן שפרוט, הכותב מציג את עצמו כנציג והיסטוריון של הכוזרים. כפי הנראה, גם המחבר וגם מי שבקש ממנו את המידע מחשיבים את סיפורו כאמין. המכתב מספר שהמהגרים הגברים בכזריה נימולו, אולם רק חלק קטן מהם שמרו את השבת ואילו את שאר המצוות הם לא קיימו מכיוון שספרי התורה לא הגיעו עמם לכזריה. היהודים שהיו חלק בלתי נפרד משאר שבטי הכוזרים שירתו כלוחמים בצבא הכוזרי. בקרב הלוחמים היה מנהג למנות את המנצחים בקרב למפקדים ראשיים וכך מונה גם מפקד ממוצא יהודי לתפקיד זה. על פי המכתב, האל "עורר את לבו של המפקד הראשי לחזור ליהדות". חלק גדול ממעשהו זה היה בהשפעת אשתו סרח ואביה שגם לימדו את המפקד את אורחות החיים היהודיים[5].
בריחתם של היהודים לכזריה התרחשה לפני הכיבוש המוסלמי של ארמניה בסוף המאה ה-7 לספירה. בשנת 628 הביזנטים הביסו את פרס בעזרת סיוע נרחב מצד הטורקים שפלשו לפרס דרך הים הכספי מאזור שבמהלך מספר המאות הבאות היה הגרעין של כזריה העצמאית. בשנים 630632 הקיסר הרקליוס הוציא צו שמכריח את היהודים להמיר את דתם לנצרות, בכל הממלכה. לכן יש מקום להניח שכיבוש זה הניע את הגירת היהודים. לא פלא שהיהודים של ארמניה ברחו מעבר לאזור הקווקז והשתמשו כנראה בנתיב שבו עברו קודם לכן הפולשים הטורקים[6].
המידע האחר בעל המשמעות במכתב ששרד מספר על מאורעות שקרו בזמנו של המחבר הוא פלישת הלגו לכזריה (קרוב לוודאי אולג) נסיך קייב רוס, שהוסת כנראה על ידי הקיסר רומאנוס לקאפנוס. קיסר זה נחשב לצורר היהודים וחיפש כנראה עימות ונקמה כנגד כזריה לצרכיו הפוליטיים. על פי המכתב, הלגו הובס על ידי המצביא הכוזרי של סמקרץ באזור טמאן, (קרסנודאר (מחוז)) בשם פסח[7]. כאשר עמד הלגו בפני איום של הוצאה להורג על ידי הכוזרים הוא הסכים לתקוף את קונסטנטינופול (אירוע כזה אכן מוכר בהיסטוריה כמאורע שהתרחש בשנת 941), אולם הוא נוצח וברח לפרס ושם מצא את מותו[8].
הכותב מציג את עצמו כנתין של יוסף, מלך הכוזרים בזמן אותה פשיטה ולכן המאורע שהוא מתאר הוא כנראה בן-זמנו. הוא מכנה את מלך רוסיא מפקד הפשיטה בשם הלגו, שזוהי הצורה הסקנדינבית המקורית של שמו אולג. אולם מידע זה אינו מתאים לכרונולוגיה המקובלת, שקובעת את 941 כשלושים שנה לאחר מותו[6].

מהימנות העובדות במכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכתב מאתגר מספר הנחות שהיו מקובלות זמן ממושך. מסופר בו שבימים שלאחר ייהוד הכוזרים כמה מאנשי אלאן שכבר היו יהודים ברמה מסוימת עזרו להציל את כזריה מאויביה (שורות מספר 52–53 במכתב). זוהי העובדה היחידה שמחזקת את עדותו של בנימין מטודלה על אודות היהדות אצל האלאנים[9].
מחלוקת נוספת נוגעת למידע על השליט הלגו. על פי הכרוניקה המקובלת, אולג מת בשנת 913 ויורשו, הנסיך איגור, היה השליט עד להירצחו בשנת 944. במשך שנים היו חוקרים שחלקו על המידע במכתב שכטר; לאחרונה החוקר קונסטנטין צוקרמן הציג סברה שמכתב שכטר הוא מדויק ואפשר למצוא לו התאמה עם מספר מקורות רוסיים אחרים. צוקרמן טוען למאבק בין שני פלגים בקרב אנשי רוס הקדומים: פלג אחד היה נאמן לאולג ופלג אחר היה נאמן לאיגור משושלת רוריק. במאבק זה אולג הפסיד את השלטון למתנגדו[8]. לכן מניח צוקרמן שהכרונולוגיה של אנשי רוס צריכה להיות מוערכת מחדש על פי מקורות הללו. בין החוקרים שמצדדים בדעתו ובדקו מקורות אלו, ישנה סברה שהכוזרים לא איבדו את קייב עד למאה ה-10 (ולא כפי שהיה מקובל לחשוב על פי התאריך בכרונולוגיה הישנה שהוא שנת 882). טענה נוספת היא שאיגור לא היה בנו של רוריק אלא קרוב רחוק יותר, וכן שאולג לא בא מיד לאחר רוריק אלא היה דור נוסף שאיננו יודעים עליו שום פרטים, שהתקיים בין השליטים הורנגים האגדתיים לצאצאים שמוזכרים במסמך זה[8]. אף על פי שהבנה מחודשת זו מסבירה את אמיתות העובדות, לא כל החוקרים תמימי-דעים איתה.
מכתב שכטר נערך שוב בשנות השמונים של המאה ה-20 על ידי החוקר נורמן גולב מאוניברסיטת שיקגו[10]. גולב מציג קריאה מורחבת של הטקסט המשוחזר כמו־גם תרגום מדויק לאנגלית. בדיקה פלאוגרפית של כתב היד מתארכת אותו לסוף המאה ה-11, מה שמאשר את סברתו של שניאור זלמן שכטר, שהוא נכתב כנראה זמן לא רב לאחר המאורעות עצמם (בערך כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר). עבודות אלו מאשרות את ההנחות של קודמיו של גולב שהכותב הוא יהודי כוזרי, נתין של המלך יוסף, הקורא את המלך בשם "אדוני". באשר לכתובת הנמען, גולב מוכיח את מה שנחשב קודם רק לניחוש מלומד: מלך הכוזרים יוסף היה כבר ידוע לחוקרים מחליפת המכתבים שלו עם חסדאי אבן שפרוט מקורדובה, שהקדיש מזמנו רבות לאיתור מידע על הכוזרים. המטרה של מכתב שכטר הייתה לספק לו את העובדות כפי שראו אותן הכוזרים עצמם. מאז לפרסומו הראשון הניחו הכול שהוא היה מיועד לחסדאי אבן שפרוט. בספרו גולב הוכיח ששני הדפים של מכתב שכטר שייכים לאותו כתב יד של מכתב אחר מפרובאנס, שהיה בבירור מיועד לאבן שפרוט[6].
המכתב מציג את תפיסת הכוזרים בעיני עצמם, מעברם ליהדות, ומעמדם כיהודים. הכוזרים ראו עצמם כעם בעל ערכים צבאיים ואינטלקטואליים כאחד, שתרבותם שוות־ערך לתרביות אחרות בנות זמנם. לדעתם היהדות היא חלק בלתי נפרד מהגדרתם ככוזרים. מי שאינו יהודי לא יכול להיחשב לכוזרי, לפחות לזמן כתיבת המכתב. יתר על כן, היהודים הכוזרים ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מכלל העם היהודי הקדום עד לזמנם של שנים עשר השבטים. הכוזרים הרגישו עצמם מאוד בטוחים באמונתם היהודית, במנהגיהם וקשריהם עם שאר חלקי העם בתפוצות[5].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Khazarian Hebrew Documents of the Tenth Century Hardcover – November 1, 1982 by Norman Golb (Author), Omeljan Pritsak (Author)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]