מלאכה שאינה צריכה לגופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכות שבת ויום טוב מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא כינוי לעשיית אחת מל"ט מלאכות שבת ותולדותיהן שלא לצורך גוף המלאכה אלא לצורך אחר.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה נחלקו התנאים האם מלאכה כזו נחשבת לאיסור מהתורה או מדברי חכמים, לדעת רבי יהודה הדבר אסור מהתורה ולדעת רבי שמעון האיסור מדרבנן בלבד.[1]
כמו כן נחלקו הראשונים כפי מי נפסקה ההלכה.

לפי רבינו חננאל ההלכה נפסקת כרבי שמעון, מכיוון שרבא סובר כמותו[2] ו'הלכה כבתראי', וכן מכיוון שרוב הסוגיות מתפרשות בגמרא לשיטתו. כך גם פוסקים הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א, ספר התרומה, סמ"ג, רא"ש, מאירי ור"ן. כמוהו פוסק ככל הנראה רב האי גאון[3].

לעומתם הרמב"ם והיראים פוסקים כדעת רבי יהודה.[3]

בדעת הרי"ף[4] נחלקו הראשונים: לדעת הרז"ה הרי"ף פסק כשיטת ר' יהודה, ואילו לדעת הרמב"ן והר"ן דעת הרי"ף היא לפסוק כרבי שמעון.

גם בדעת השולחן ערוך נחלקו האחרונים:

לדעת רוב האחרונים השולחן ערוך פסק כרבי שמעון, ש'מלאכה שאינה צריכה לגופה' פטור עליה מדברי תורה, אך הדבר אסור מדברי חכמים.[5] אך בשו"ת תבואות שמ"ש הסביר שהשו"ע לא הכריע בדבר כי רצה לחשוש לשיטת ר' יהודה. ובכל מקרה מוסכם על כולם איסור זה חמור משאר איסורי שבות.[6]

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוי שריפה הבוערת בבית על מנת למנוע נזק לרכוש הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כאשר השריפה עלולה לגרום לסכנת חיים, הכיבוי מותר
שימוש בגביעונית ויציאה עימה לרשות הרבים במטרה לשמור על ניקיון הבגדים היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. שימוש בגביעונית במטרה לשמור על ניקיון הגוף מותרת כי אז היא נחשבת לבגד
  • מלאכת חורש: החופר בור כדי להשתמש בעפר, הרי שביצע את מלאכת חורש שלא לצורך המלאכה, שהרי גוף מלאכת חורש הוא חפירה לצורך הבור, ולא לצורך העפר היוצא מן החפירה.[7]
  • מלאכת מכבה: כיבוי הנר בשביל החולה שיישן, למרות שמטרתו היא עצם הכיבוי, בגלל שמלאכת מכבה במהותה היא כיבוי לצורך הפחמים המתהווים מהפתילה בכיבוי, או כדי לחזור ולהדליק את הפתילה לאחר זמן, שכן הכיבוי לשם כיבוי אינו מלאכה, שהרי קלקול הוא ולכן המלאכה היא רק לצורך אחת משתי מטרות תועלתיות אלו, (באופן דומה, לכך שמלאכת קורע היא רק בקורע על מנת לתפור, ומלאכת סותר היא רק כאשר אדם סותר על מנת לחזור ולבנות) ולכן כיבוי לצורך כיבוי - שלא יפריע לחולה לישון או כחשש מפני רוצחים שיבואו וימצאוהו אינו נחשב למלאכה הצריכה לגופה[8][9].

כמו כן, כיבוי אש הבוערת בבית וקיים חשש שתגרום לסכנת חיים, עדיף לכבותה - שאז עובר על מלאכה שאינה צריכה לגופה, מאשר להוציא את בני הבית דרך רשות הרבים, ולעבור בכך על מלאכת הוצאה הנחשבת לאיסור מהתורה לפי כל הדעות[10]. למרות זאת לא התירו כיבוי זה לצורך הצלת ממון רגילה[11]

  • מלאכת הוצאה: זב או נדה שקושרים תחבושת במקום יציאת הזיבה או הדם כדי שהבגדים לא יתלכלכו ויוצאים עימה לרשות הרבים עושים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין מטרתם להוציא את התחבושת לרשות הרבים, אלא להשתמש בה להגן על הבגדים[12]. לעומת זאת, מותר להשתמש בתחבושת על מנת למנוע מהגוף להתלכלך דבר העלול לגרום לצער גופני, שכן במקרה כזה התחבושת נחשבת לבגד, שכמו כל בגד מטרתו להגן על הגוף. באופן דומה, הוצאת מת מרשות היחיד בה בוערת אש לרשות הרבים נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא שלהלכה למרות שזו אסורה מדברי חכמים בלבד, לא התירו הוצאה זו לצורך מת, מכיוון שמלאכה כזו חמורה יותר משאר אסורים חכמים, כיוון שפעולה זו עצמה עשויה להיות איסור מהתורה אם תעשה "לצורך גופה"[6]
  • מלאכת בונה: סכין הנעוץ בכותל נהגו בו איסור להוציאו בשבת מהכותל מכיוון שהוצאתו עשויה לנקוב חור בכותל, שאם עושים אותו לצורך בנייה - תחיבת מסמר בכותל - עוברים על מלאכת בונה. הפוסקים כותבים כי לא ברור מנין המנהג להחמיר, שהרי יש כאן שלוש סיבות להקל: מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכה כלאחר יד שאין בה איסור מהתורה, ומקלקל, אלא שאין להקל כנגד המנהג[13].
  • מלאכת נטילת נשמה: הריגת בעלי חיים אסורה מהתורה אם משום מלאכת צובע, אם משום נטילת נשמה. אלא שבעל חי הרודף אחרי אדם להמיתו ויש בו חשש פיקוח נפש, או אפילו חשש נזק גופני חמור, ישנה דעה שמותר להורגם מכיוון שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין צריך להריגת הבעל חי, ומדובר כפתרון בלבד שלא יהרגנו, ולכן יש להקל במקום צער גדול זה. אם אינם רודפים אחריו להורגו מותר להורגם רק דרך הליכה ולא בדרך הריגה. ויש לכתחילה להחמיר כדעה האומרת שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, למרות שלהלכה נפסק שמותר[14].
  • מלאכת זורה: אדם הרוקק ברוח והרוח פיזרה את הרוק, לפי הדעה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הוא עובר על איסור זורה, ולפי הדעה שפטור - עבר רק על איסור מדרבנן, (למרות שהדבר נחשב לדבר שאינו מתכוון, ציור זה נחשב לפסיק רישא שוודאי שיעשה ואינו נחשב ל"אינו מתכוין")[15]
  • מלאכת תולש: הוצאת שן חולה הגורמת לצער גדול, בשבת, אם הצער גורם לכך שחלה ממנו כל גופו מותר לומר לגוי להוציאו, אך לפי הדעה ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה", מכיוון שאין הוא צריך להוצאת השן, מותר לעשות זאת גם אם לא חלה כל גופו[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדוגמה במשנה, מסכת שבת, פרק י', משנה ה' לגבי הוצאת המת לרשות הרבים בשבת שזו מלאכת הוצאה, אולם פעולה זו נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה. דעת רבי יהודה לחייב, ורבי שמעון פוטר.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"א, עמוד א'.
  3. ^ 3.0 3.1 הרשב"א בשבת צד ב.
  4. ^ כך לדעת המגיד משנה בדעתו (הלכות שבת פרק א ה' הלכה ז). אולם הרמב"ן מסביר בדעת הרי"ף, שגם הוא פסק כרבי שמעון.
  5. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"ד, סעיף כ"ז; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"י, סעיף ח', וראה בבית יוסף סימן רע"ח
  6. ^ 6.0 6.1 שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שי"א סעיף ה'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ג, עמוד ב'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ט, עמוד ב'
  9. ^ שולחן ערוך הרב סימן רע"ח סעיף א'.
  10. ^ סימן שכ"ט סעיף א'.
  11. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שלד סעיף כ"ח.
  12. ^ סימן ש"א סעיף י'.
  13. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שי"ד סעיף ד'.
  14. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, שט"ז סעיף כ"ב.
  15. ^ סימן שי"ט סעיף כ"ט.
  16. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שכ"ח סעיף ד'.
  17. ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן של"ו סעיף ט'.