מלאכת לש

מלאכת לש
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת שבת, דף י"ח, עמוד א' ו-דף קנ"ה, עמוד ב'
תלמוד ירושלמי	מסכת שבת, פרק ז הלכה ב
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח הלכה טז, פרק כא הלכות לג-לד
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן שכא, סעיפים יד-טז

לישת בצק

בהלכה, מְלֶאכֶת הַלָּש היא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. המלמדת על איסור לישת חומרי גלם (בדרך כלל מים וחומר אבקתי) עד לעשיית עיסה. בין היתר האיסור כולל עשיית בצק, מלט, בוץ, ועוד.

יש הסבורים כי האיסור נאמר נאמר אף לפני הלישה, בנתינת הנוזל לתערובת.

מלאכה זו היא חלק ממספר המלאכות המכונות "סידורא דפת", דהיינו הפעולות המובילות לעשיית הלחם, שכל אחת מהן אסורה בשבת.

מקור

ככל ל"ט מלאכות שבת, גם מלאכה זו נלמדה מהציווי המקראי שבעשרת הדיברות שלא לעשות מלאכה בשבת, שלפי חז"ל 'מלאכה' מוגדרת אחת מהפעולות ששימשו למעשה בהכנת המשכן, בו נזקקו לפעולת הלישה כדי להפיק צבע ליריעות המשכן, כפי שהיה נהוג בעת העתיקה.

מלאכה זו נרמזה לראשונה במשנה במסכת שבת, שם משתמע שאסור בשבת לשרות דיו בתוך מים בשבת. ממשנה נוספת המדברת על האכלת בעלי חיים בשבת משתמע שמותר לשרות מורסן בשבת, ורק אסור לגבל אותו.

הגדרת המלאכה

בתלמוד מובאת ברייתא שבה מחלוקת תנאים בשאלה מתי אדם חייב מהתורה במלאכת לש: ”אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל.”

אם כן, דעת רבי יהודה הנשיא היא שהאיסור הוא הנחת שני החומרים בכלי אחד. לעומת זאת, דעת רבי יוסי ברבי יהודה היא שעוברים על האיסור רק כשהאדם מגבל (=לש) את שני החומרים.

להלכה, פסקו הרמב"ם, הרא"ש ורוב הראשונים לקולא כרבי יוסי ברבי יהודה, וכך פסק גם השולחן ערוך. אולם הרב ישראל איסרלן בספרו "תרומת הדשן" ועוד ראשונים מאשכנז פסקו לחומרה כרבי יהודה, וכך נראה שפסק הרמ"א{{רמ"א שכ"א סעיף י"ד בסוגריים כתב "פירוש נתינת מים בקמח נקרא גיבול" ובפשטות משמע שפוסק כרבי, אולם במשנ"ב הביא "האי לישנא לאו דוקא דהמחבר איירי פה בלישה גמורה, שנותן המים ומגבל. ובשער הציון אות ס"א הסביר בארוכה דדעת השו"ע דבנתינה לבד אין איסור, וסיים "אח"כ מצאתי שכן כתב בנשמת אדם שאיזה תלמיד טועה הגיה כן בשולחן ערוך}}.

דבר שאינו בר גיבול

הגמרא מסבירה שמחלוקתם של רבי ורבי יוסי ברבי יהודה בהגדרת האיסור מהתורה היא רק בדבר שהוא "בר גיבול", כלומר דבר שניתן ללוש אותו לעיסה אחידה. אולם בדבר ש"אינו בר גיבול" – כלומר שאינו הופך לעיסה אחידה (כגון "מורסן", שהוא תערובת של קליפות התבואה ומים) – הדין שונה. מצד אחד לא מתחייבים בו באיסור מהתורה, שהרי לא לשים אותו לעיסה אחידה, אולם כבר בנתינת המים לתוך התערובת עוברים על איסור מדרבנן, שהרי זה דרך הערבוב שלו.

תוספות רי"ד פסק שעל כל תרכובת עוברים באיסור מהתורה, לדוגמה כבר בהכנת דיו עובר באיסור לש מהתורה. לדעתו כבר בנתינת המים לתוך חומר הדיו מתחייב באיסור אף אם לא עירבב. אולם רוב הפוסקים פסקו שכל בלילה רכה היא רק איסור של חכמים. מכאן נובע גם האפשרות להכין כזו תערובת בשינוי, דהיינו שלא כדרך הרגילה - צורת עשייה שבה מותרים איסורי חכמים רבים.

לישה בשינוי

התלמוד מביא ברייתא שבה מחלוקת תנאים האם מותר לגבול קלי, דהיינו גרעינים קלויים, שאינם ניתנים להגעה לעיסה אחידה, והוא מביא את דברי רב חסדא שלדבריו המתיר במחלוקת זו הוא רבי יוסי ברבי יהודה. התלמוד מגביל את ההיתר רק למקרה שבו הגיבול נעשה בשינוי, ורב חסדא מסביר שהשינוי הוא "על יד על יד", דהיינו מעט מעט. לאחר מכן ממשיכה הברייתא ואומרת שהצדדים החולקים מסכימים שמותר לבחוש "שתית", שהוא מאכל העשוי מקמח קליות (על פי המשך האמור בתלמוד, הבחישה היא בחומץ). התלמוד מסביר שההיתר הוא בבלילה רכה בלבד, וגם במקרה זה מעמיד את ההיתר בשינוי, שאותו מסביר רב יוסף שהוא שינוי סדר מתן החומרים (נתינת החומץ לתוך השתית במקום להפך). לאחר מכן מובא היתר גיבול מורסן, וגם הוא מוגבל בכך שנעשה בשינוי. באשר לשינוי זה מובאים דברי רב יימר בר שלמיא בשם אביי, שהשינוי הוא גיבול של "שתי וערב", דהיינו בצורה מוצלבת ולא סיבובית.

מדברי התלמוד עולים אם כן כמה סוגי שינויים: "על יד על יד" (מעט מעט); שינוי סדר נתינת החומרים; ו"שתי וערב".

בחיי היום-יום

ישנן פעולות מצויות שיש בהן חשש לישה: הוספת מיונז או שמן לביצים מרוסקות, ו(לחלק מהפוסקים) הכנת מטבל טחינה.