מלאכת צובע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוודים גדולים המשמשים לצביעה
מברשת המשמשת לצביעה

מְלֶאכֶת הַצּוֹבֵעַ היא אחת מל"ט מלאכות שבת. כמו כל הל"ט מלאכות, כל מלאכה שהייתה נעשית במשכן אסור לעשותה בשבת. במשכן היו צובעים חוטי צמר לצורך הכנת יריעות המשכן.

הגדרת המלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת המלאכה היא צביעת חוט שאורכו ארבעה טפחים לפחות, או לחלופין צביעת דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה[1].

צביעה נחשבת כאשר הצבע הוא צבע המתקיים לאורך זמן רב, אבל צבע שאינו מתקיים כגון העברת מברשת צביעה על ברזל או על נחושת אינה נחשבת לצביעה. כך גם יש אומרים שאם הדבר שנצבע הוא דבר שאינו עומד להתקיים, אין הדבר נחשב לצביעה. דוגמה בת-זמננו לכך היא כאשר נשפך על שולחן השבת מיץ ענבים או משקה צבעוני אחר, וכאשר מנגבים אותו במפיונים, הם נצבעים בצבע אדום. על פי רוב הפוסקים, דבר זה אינו נחשב לצביעה.

לעומת זאת, אם אדם מנגב את היין במגבת אדומה, הוא נחשב לצובע למרות שהוא לא מעוניין לצבוע את המגבת, שכן על ידי צבע היין מתחזק צבעה האדום של המגבת. ניגוב היין שנשפך על ידי מגבות אחרות, שאינן בצבע אדום, נחשב לפי פוסקים רבים כצובע למרות שהצבע הנצבע מנוגד לצבע המגבת, ולפי פוסקים אחרים הדבר מותר. המשנה ברורה מתיר את הדבר בשעת הדחק.

צביעת השפתיים ומריחת צללית עיניים אסורות בשבת

איסורים מדברי חכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסור לאשה לצבוע את פניה בשבת, או אפילו חלק מהם כמו עור השפתיים, ואף אסור לה להעביר על פניה דברים שדרכם לצבוע גם אם אין כוונתה לכך[2]. אך איסור זה אינו אלא מדברי חכמים, כי מהתורה אין צביעה על עור האדם[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שבת, הלכות ט, פרק י"ג.
  2. ^ שולחן ערוך סימן ש"ג סעיף כ"ה.
  3. ^ סימן ש"ו משנה ברורה ס"ק ע"ט.