מלאכת שוחט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שחיטת חיה
צייד וה"שלל" המת
איור של ציד תאו

מְלֶאכֶת הַשּׁוֹחֵט היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת. מלאכה זו נוגעת בכל מקרה של הרג בעל חיים לשם שימוש בו. איסור מלאכת שוחט הוא משום 'נטילת נשמה' של הבעל חי.


טעם האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטילת נשמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור מלאכת שוחט הוא משום 'נטילת נשמה'. מאלכה זו נעשתה במשכן בהריגתם של החלזון האילים מאדמים והתחש, ששימשו לצביעת בדים.

צובע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רב, מלבד איסור נטילת נשמה, מתחייב גם משום צובע, שכן על ידי השחיטה נצבע מקום השחיטה בצבע אדום, ומכיוון שצביעת בית השחיטה בדם השחיטה היא דבר שיש בו תועלת, שכן הדבר מזרז את הקונים ומוכיח כי מדובר בבהמה טרייה שנשחטה היום, נחשבת מלאכה זו "מלאכה הצריכה לגופה", אך לדעת שמואל החיוב הוא רק משום נטילת נשמה[1].

גדר המלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו הראשונים בגדר המלאכה של נטילת נשמה, שעשויה גם בכל נטילת דם מבעל חיים.

התוספות[2] פוסלים את האפשרות שהמלאכה היא מחמת שהחליש את כוחו, מכיוון שלפי הגמרא מי שמל תינוק בשבת שלא בזמנו, חייב משום שוחט, ומכיוון שאין שום מטרה להחליש את התינוק בשעת המילה, לו הייתה מלאכת נטילת נשמה החלשת התינוק, הייתה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה והיה פטור. אשר על כן מציע תוספות, כי חיוב השוחט הוא משום שנוטל את מקצת נפשו של האדם השרויה בדמו, וכאמור בספר בראשית "כי הדם הוא הנפש."

תולדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניקת בעל חיים, היא תולדה של שוחט, לכן אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק. חז"ל שיערו, שכאשר כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב מי שהעלהו, שאז אינו יכול לחיות עוד[3].

חובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החובל בשבת ומוציא דם מבעל חיים - לפי רש"י, תוספות, ורוב הראשונים - זהו תולדה של שוחט[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ה, עמוד א'.
  2. ^ בכתובות דף ה' ע"ב.
  3. ^ כן רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה א.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ז, עמוד א'


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.