מלחמות האופיום
.jpg)
 | ||||||
| קרב ימי במלחמת האופיום הראשונה (למעלה), קרב פאליקאו (למטה) | ||||||
| מלחמה: מאה שנות ההשפלה | ||||||
| תאריך הסכסוך |
מלחמת האופיום הראשונה: 8 באוקטובר 1856 – 24 באוקטובר 1860 (4 שנים, שבועיים ויומיים) סך הכל: 4 בספטמבר 1839 – 24 באוקטובר 1860 (21 שנים, חודש אחד, שבועיים ו-6 ימים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סין | |||||
| עילה | איסור על סחר באופיום | |||||
| תוצאה |
מלחמת האופיום הראשונה: ניצחון בריטי חוזה נאנקינג מלחמת האופיום השנייה: ניצחון אנגלו-צרפתי חוזה טיינג'ין הסכם פקינג | |||||
| שינויים בטריטוריות |
מלחמת האופיום הראשונה: הונג קונג עברה לשליטת בריטניה. מלחמת האופיום השנייה: חצי האי קאולון והאי סטונקוטרס נמסרו לבריטניה כחלק מהונג קונג. מנצ'וריה החיצונית נמסרה לאימפריה הרוסית. | |||||
| ||||||
מלחמות האופיום (בסינית מפושטת: 鸦片战争; בסינית מסורתית: 鴉片戰爭; באנגלית: Opium Wars) היו שתי מלחמות שהתנהלו בין שושלת צ'ינג למעצמות המערב באמצע המאה ה-19. מלחמת האופיום הראשונה, התרחשה בשנים 1839–1842 בין שושלת צ'ינג לבריטניה. הסכסוך התחיל בעקבות הרצון של שליטי סין לאכיפת האיסור על צריכה וסחר באופיום כנגד סוחרים בריטים ואמריקאים שמכרו אופיום שיוצר בהודו ובטורקיה למבריחים סינים. מלחמת האופיום השנייה התרחשה בשנים 1856–1860 בין שושלת צ'ינג לבין בריטניה וצרפת. בשל עליונות הטכנולוגיה הצבאית המודרנית של הצד האירופי במלחמה, הכוחות האירופאים השיגו ניצחון קל יחסית על כוחות שושלת צ'ינג, וכתוצאה מכך הממשלה נאלצה להעניק לאירופאים מכסים נוחים, הסכמי סחר, שילום פיצויי מלחמה ומסירת שטחים.
המלחמות וההסכמים שנכפו לאחר מכן החלישו את הממשלה האימפריאלית של שושלת צ'ינג ואילצו את סין לפתוח נמלי סחר מוגדרים (כגון שאנגחאי) שטיפלו בכל הסחר עם המעצמות האימפריאליות[1][2]. בנוסף, סין העבירה את הריבונות על הונג קונג לבריטניה.
בסביבות אותו הזמן, גם כלכלת סין התכווצה מעט, אך מרד טאיפינג, ומאוחר יותר מרד דונגאן השפיעו על הכלכלה הרבה יותר[3].
מלחמת האופיום הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת האופיום הראשונה
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת האופיום הראשונה פרצה ב-1839 על רקע זכויות סחר, מסחר פתוח, ובעיקר מעמד דיפלומטי. במאה ה-18 היה לסין סחר עם מדינות אירופה, שסבב בעיקר סביב חרסינה, משי ותה. בסוף המאה ה-18, הרחיבה חברת הודו המזרחית הבריטית את גידול האופיום בשטחי בנגל ההודית, ומכרה אותו לסוחרים פרטיים שהעבירו אותו למבריחים סינים[4]. עד 1787, החברה שלחה כ-4,000 משלוחי אופיום (כל משלוח בשווי 77 ק"ג) בשנה[5].
בתקופות מוקדמות יותר, נעשה שימוש באופיום כתרופה לא מזיקה יחסית, אך הנוהג החדש של עישון אופיום לצורכי פנאי הגדיל את הביקוש בצורה חדה ולעיתים קרובות הוביל להתמכרות. הקיסר הסיני פרסם צווים שהפכו את האופיום לבלתי חוקי בשנים 1729, 1799, 1814 ו-1831, אך היבוא גדל משום שמבריחים ופקידים רבים חיפשו רווח קל[6]. כמה אנשי עסקים אמריקאים נכנסו לעסקי הסחר על ידי הברחת אופיום מטורקיה לסין, ביניהם וורן דלאנו ג'וניור (סבו של הנשיא פרנקלין רוזוולט) ופרנסיס בלאקוול פורבס[7]. עד 1833, מחזור האופיום זינק לכ-30,000 משולחים בשנה[5]. חברת הודו המזרחית הבריטית העבירה אופיום למחסניה באזור הסחר החופשי של גואנגג'ואו, ומכרה אותו למבריחים סינים[6].
הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1834 נפסק המונופול של חברת הודו המזרחית הבריטית על סחר האופיום בסין, כשהסחר הבלתי חוקי גדל. הקיסר, שדאג מהריקבון המוסרי של העם ומהבריחה של כסף מהמדינה, הטיל על הנציב העליון לין טסה-הסו להפסיק את המסחר באופיום. בשנת 1839, הנציב לין פרסם מכתב גלוי לשליט האנגלי בגואנגג'ואו בו הוא מתחנן להפסקת הסחר באופיום. המכתב מעולם לא הגיע למלכה ויקטוריה. מאוחר יותר המכתב הודפס בטיימס כפנייה ישירה לציבור הבריטי. צו מאת הקיסר דאוגואנג הגיע בעקבותיו ב-18 במרץ, המדגיש את העונשים החמורים על הברחת אופיום שיחולו מאותו הרגע. לין הורה לתפוס את כל האופיום בגואנגג'ואו, כולל זה שבידי ממשלות זרות וחברות סחר. והחברות התכוננו למסור סכום סמלי כדי לרצות אותו. צ'ארלס אליוט, המפקח הראשי של הסחר הבריטי בסין, הגיע 3 ימים לאחר תום המועד של לין, משום שחיילים סינים אכפו את ההשבתה והחסימה של סוחרי האופיום. המשבר הסתיים לאחר שאליוט שילם עבור כל האופיום בשם הממשלה הבריטית (למרות היעדר סמכות רשמית לבצע את הרכישה) ומסר 20,000 משלוחים (כ-1,300 טון) לידי לין, שהשמיד אותם.
צ'ארלס אליוט כתב אז ללונדון והמליץ להשתמש בכוח צבאי כנגד הסינים. התנגשות קטנה התרחשה בין כלי שיט בריטיים וסיניים בשפך גואנגג'ואו ב-4 בספטמבר 1839. לאחר כמעט שנה, החליטה ממשלת בריטניה, במאי 1840, לשלוח חיילים לגבות פיצויים בשל ההפסדים הכספיים שנגרמו לסוחרים הבריטים בגואנגג'ואו ולהבטיח ביטחון עתידי למסחר באופיום. ב-21 ביוני 1840 הגיע כוח ימי בריטי ממקאו על מנת להפציץ את נמל דינגאי. בסכסוך שהתרחש עם הגעת הכוח הימי, הצי המלכותי השתמש בספינות ובתותחים המעולים שלו על מנת להנחיל שורה של תבוסות מכריעות לאימפריה הסינית.
המלחמה הסתיימה בעקבות חוזה נאנקינג ב-1842, הראשון מבין ההסכמים הלא הוגנים בין סין למעצמות המערב[8]. החוזה אילץ את סין לוותר על האי הונג קונג והאיים הסמוכים לבריטניה, ובנוסף הוא אילץ את סין להקים חמישה נמלי אמנה בשנגחאי, גואנגג'ואו, נינגפו, פוג'ואו ושיאמן. החוזה גם הטיל על סין חובת תשלום פיצויי מלחמה בסך עשרים ואחד מיליון דולר לממלכה המאוחדת, כאשר שישה מיליון מתוכן שולמו באופן מיידי, והשאר לאחר מכן[9]. אמנה נוספת, שנחתמה בשנה שלאחר מכן, העניקה מעמד של לאום המועדף לאימפריה הבריטית[8]. צרפת השיגה את אותם ויתורים בהסכמים של 1843 ו-1844[10].
מלחמת האופיום השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת האופיום השנייה
ב-1853, צפון סין הזדעזעה על ידי מרד טאיפינג, שקבע את בירתו בנאנג'ינג. למרות זאת, מונה בגואנגג'ואו הנציב הקיסרי החדש יא מינגצ'ן, שהיה נחוש בדעתו להפסיק את סחר האופיום, שעדיין היה בלתי חוקי. באוקטובר 1856 הוא תפס את ה"חץ", ספינה בריטית, והשליך את הצוות שלה לכלא. סר ג'ון בורינג, מושל הונג קונג הבריטית, הזעיק את צי הודו המזרחית וסין של אדמירל סר מייקל סימור, אשר ב-23 באוקטובר הפציץ וכבש את מבצרי נהר הפנינה באזור גואנגג'ואו, והמשיך להפציץ את גואנגג'ואו עצמה, אך לא היה לו מספיק כוחות לכבוש ולהחזיק את העיר. ב-15 בדצמבר, במהלך מהומה בגואנגג'ואו, הוצתו נכסים מסחריים אירופאיים ובורינג פנה בבקשה להתערבות צבאית. הוצאתו להורג של מיסיונר צרפתי העניקה אישור לתמיכה מצרפת.
בעלות הברית האירופיות, כולל בריטניה, צרפת והאימפריה הרוסית, ביקשו כעת ויתורים גדולים יותר מסין, כולל לגליזציה של סחר האופיום, הרחבת השימוש בקוליות, פתיחת כל סין לסוחרים בריטים וסוחרי אופיום, ופטור ממסי יבוא חוץ ממכסי מעבר פנימיים. המלחמה הובילה לחוזה טיינג'ין שנחתם ב-26 ביוני 1858, שאילץ את הסינים לשלם פיצויים על הוצאות המלחמה האחרונה, לפתוח קבוצה שנייה של עשרה נמלים למסחר עם האירופיים, להכשיר את הסחר האופיום ולהעניק לסוחרים זרים ומיסיונרים זכויות לנסוע בתוך סין. לאחר שלב שני של לחימה שכלל את הריסתו של ארמון הקיץ הישן וכיבוש מתחם ארמון העיר האסורה בבייג'ינג, החוזה אושר על ידי הסכם פקינג ב-1860.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ A Short History of the Opium Wars, באתר ספריית שפר למדיניות סמים.
- ^ Opium Wars, באתר אנציקלופדיה בריטניקה.
- ^ Over 2000 years of economic history, in one chart, באתר הפורום הכלכלי העולמי.
- ^ opium trade, באתר אנציקלופדיה בריטניקה.
- ^ 1 2 William Travis Hanes, Frank Sanello, Opium wars : the addiction of one empire and the corruption of another, Naperville, Ill. : Sourcebooks, 2002
- ^ 1 2 2.0 A Century of International Drug Control, משרד האומות המאוחדות למאבק בסמים ובפשיעה.
- ^ The Opium War's Secret History, באתר הניו יורק טיימס.
- ^ 1 2 Treaty of Nanjing, באתר אנציקלופדיה בריטניקה.
- ^ Treaty Of Nanjing (Nanking), 1842, באתר מכון ארצות הברית-סין באוניברסיטת דרום קרוליינה.
- ^ Xiaobing Li, China at War: An Encyclopedia: An Encyclopedia, ABC-CLIO, 2012-01-10. (באנגלית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמות האופיום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
