מלחמות המין הפמיניסטיות
מלחמות המין הפמיניסטיות, הידועות גם כמלחמות הסקס הלסביות, ונקראות גם "מלחמות הסקס" או "מלחמות הפורנו", הוא השם שניתן לתקופה בה חל פילוג בתנועה הפמיניסטית ונערכו אין ספור ויכוחים ודיונים, גם באקדמיה וגם על בימת בית המשפט, בנוגע לאופן ההתייחסות הפמיניסטית למספר פעילויות מיניות ויצוגים מיניים שונים, עיקרם פורנוגרפיה, זנות וBDSM. הדיונים, שחלק מהפמיניסטיות העידו ש"הרגישו כמו מלחמה", פילגו את הקהילה הפמיניסטית של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, ויצרו חיץ שקיים עד היום בין הפמיניזם הליברלי לפמיניזם הרדיקאלי, אך גם בין שתי קבוצות מובחנות בתוך הפמיניזם הרדיקאלי.[1] עם זאת שהחיץ עדיין קיים, רבות ההוגות שהושפעו משני הזרמים.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70 של המאה ה-20 השיח הפמיניסטי נסוב סביב שני תחומים עיקריים - לראשון ניתן לכנות באופן כללי "התנועה לשחרור האישה", שכלל מגוון מיזמים וארגונים כמו NOW שהקימה בטי פרידן, ואשר התמקד בנושאים של שוויון פורמלי, כמו אפליה בשכר והזדמנויות בעבודה. במרכז תנועה זו עמדו נשים הטרוסקסואליות ולבנות. והתחום השני, שניתן לכנות "פמיניזם לסבי", שהתמקד באידאולוגיות מגדריות חדשות, וניסה לנסח מחדש את תפקידן המגדרי של נשים כבלתי תלוי בגברים. הייתה חפיפה בין התנועות, כאשר שתיהן רצו למגר את הפטריארכיה ולייצר מציאות חדשה בה נשים משוחררות מדיכוי מגדרי. ואולם בסוף שנות השבעים, השיח החל להשתנות, ולהתמקד בנושאים של מיניות - במיוחד בסוגיה של פרקטיקות מיניות שחלק מהפמיניסטיות ראו כתוצר ישיר של הפטריארכיה, והאמינו שדיכוי של נשים הוא מהותי להן. אלה כללו פורנוגרפיה, עבודת מין, ו-BDSM. פורנוגרפיה במיוחד הפכה למטרה אקטיביסטית מרכזית של זרם הפמיניזם הזה שנולד מתוך הפמיניזם הלסבי, ואז מצא גם תומכות בתנועת שחרור האישה, בעשור בין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות השמונים. בו בזמן, פמיניסטיות רבות אחרות התנגדו להנחות היסוד הטמונות בהתנגדויות אלו, והחשיבו אותן לפוריטניות, ממשטרות, ומזיקות לנשים ולזכות הבחירה שלהן. המחלוקות החריפו עם השנים, והגיעו לשיא בתחילת שנות השמונים, ויצרו פילוג בקרב פמיניסטיות. בין היתר, שיום חדש של זרמים נבע מתוך "מלחמות הסקס" - הפמיניזם אנטי-פורנוגרפיה נקרא פמיניזם רדיקלי והוא המשך ישיר של ה פמיניזם של הגל השני, והזרם שהתנגד להן קיבל את השם פמיניזם סקס-פוזיטיב. פמיניזם חופף זרמים אידאולוגים שונים ולעיתים מתנגדים אחד לשני, ביניהם תנועת זכויות עובדות מין, תאוריה קווירית, ופמיניזם ליברטריאני.
הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחנות שנוצרו בעקבות הדיונים תויגו במרוצת הזמן "פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיה" ו"פמיניסטיות סקס-פוזיטיב".
הפמיניסטיות האנטי-פורנוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1976 אנדריאה דבורקין ארגנה בניו יורק מחאות נגד הסרט Snuff - סרט ששיווק את עצמו כסרט סנאף אמיתי, ונחשב לסרט שיצר את האגדה האורבנית לגבי סרטי סנאף, בו נרצחת לכאורה אישה אל מול המצלמה כאקט פורנוגרפי. אך היא לא הצליחה למנף את התנועה להמשך פעילות נגד פורנוגרפיה. בלוס אנג'לס נוצרה כמחאה לסרט הארגון "נשים נגד אלימות נגד נשים" (Women Against Violence Against Women), וארגון זה כן הצליח להמשיך למחאות נוספות, כגון התנגדות לאלבום של הרולינג סטונז "Black and Blue",[7] שם המתייחס לחבורות על גופה של אישה מוכה. תנועת האנטי-פורנוגרפיה בארצות הברית קיבלה תנופה כאשר קם ארגון נוסף בשם "נשים נגד אלימות בפורנוגרפיה ובתקשורת" (Women Against Violence in Pornography and Media (WAVPM)) בסן פרנסיסקו ב-1977. הארגון צמח מתוך כנס על אלימות נגד נשים שהתקיים באותה העת, וחברות בארגון כללו את סוזן גריפין, קתלין בארי, ולורה לדרר. WAVPM ארגנו את הכנס הארצי הראשון נגד פורנוגרפיה בסן פרנסיסקו ב-1978, אירוע שכלל את מצעד "לוקחות בחזרה את הלילה" הראשון.[8] בעקבות הכנס, קם ארגון אנטי-פורנוגרפיה בניו יורק, בשם "נשים נגד פורנוגרפיה" (Women Against Pornography),[9] וכן להתארגנויות נוספות ברחבי ארצות הברית. ב-1983, פייג' מליש, שהייתה חברה בארגונים בסן פרנסיסקו וניו יורק, הקימה את "פמיניסטיות נלחמות בפורנוגרפיה" (Feminists Fighting Pornography) כדי להתמקד באקטיביזם פוליטי במאמץ להביא לחקיקה שתגביל את תעשיית הפורנו. אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון פעלו במסגרת זו, וכתבו את הצעת החוק "פקודת זכויות האזרח נגד פורנוגרפיה", לפיה פורנוגרפיה צריכה להיות מוכרת כהפרת זכויות האזרח של נשים, כסוג של אפליה מינית, והפרת זכויות אדם.[10]
הפמיניסטיות הפרו-סקס[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלן ויליס, עיתונאית פמיניסטית, הייתה אחת הראשונות שהקימו זעקה נגד הפמיניסטיות האנטי-פורנוגרפיה בשל מה שהיא ראתה כפוריטניזם, סמכותנות מינית, ואיום על חופש הביטוי. המסה שכתבה ב-1981 בשם Lust Horizons: Is the Women's Movement Pro-Sex? (אופק התשוקה: האם תנועת הנשים היא פרו-סקס?) הוא המקור של המונח "פמיניזם פרו-סקס".[11] הפמיניסטיות שהתנגדו לזרם האנטי-פורנוגרפיה קידמו את הרעיון שסקס הוא מקור הנאה לנשים, והחשיבו את המאמצים של תנועת האנטי-הפורנוגרפיה כעומדים בקנה אחד עם המלחמה של הימין הפוליטי השמרני בסקס ומיניות.[12] ארגונים סקס-פוזיטיב מוקדמים כללו את Samois בסן פרנסיסקו, שקם ב-1978, שבין חברותיו נמנו גייל רובין ופט כליפה, ואת מאפיית המין הלסבית (Lesbian Sex Mafia) שהקימה דורותי אליסון עם ג'ו ארנונה בניו יורק ב-1981.[13] כוח המשימה הפמיניסטי נגד צנזורה (Feminists Anti-Censorship Taskforce (FACT)) הוקם ב-1984 על ידי אלן ויליס בתגובה להצעת החוק של דבורקין ומקינון,[14] וב-1989, פמיניסטיות נגד צנזורה, ארגון בריטי, הקים שלוחה אמריקאית, ופמיניסטיות בעד חופש הביטוי קם ב-1992, כאשר בין החברות המקימות היו ורוניקה ורה וקנדידה רויאל.
אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 1980, במליאת הכנס השנתי של הארגון הלאומי לנשים (NOW), נוסחה החלטה לפיה האיומים הגדולים במסגרת המיניות הם "פדופיליה, פורנוגרפיה, סאדו-מאזוכיזם, וסקס ציבורי" אשר במהותם "נצלניים, אלימים, ופולשים לפרטיות", ושהם אינם "אוריינטציות או העדפות מיניות". החלטה זו הכתה גלים חזקים בקהילת הלהט"ב, שבאותה עת נלחמה קשות להכרה באוריינטציות מיניות שאינן בקונצנזוס ההטרונורמטיבי. בתגובה, כתבו שתי נשים לט"ביות - סוזי ברייט, אישה ביסקסואלית ואחת המייסדות של תנועת הפמיניזם סקס-פוזיטיב, וג'נט בלוותר - את "החלטת החופש המיני" (Sexual Freedom Resolution), אשר הוצגה לוועידה הדמוקרטית הארצית על ידי המשלחת הגאה, ולפיה המלחמה במיעוטים מיניים פוגעת במגוון גדול של חברי וחברות הקהילה, בכללם אנשים שחורים, טרנסג'נדרים, הומואים, לסביות, ביסקסואלים, נכים ועוד, ומקדמת סמכותנות והגבלת זכויות, ושעל הקהילה להבטיח חופש מיני, אירוטי, ואחר למען בריאות וזכויות החברים בה.[15]
אחד הקונפליקטים הגדולים אירע ב-1982, כאשר התקיים כנס על הפוליטיקה של מיניות במכללת ברנרד, שאורגן בין היתר על ידי אלן ויליס, אלן גולד, גייל רובין וקרול ואנס, ובו השתתפו פמיניסטיות סקס-פוזיטיב אחרות כמו דורותי אליסון, וקייט מילט. הוועד המארגן לא נתן לפמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיה להשתתף בארגון הכנס, אז הן הרימו סדרת מחאות מחוץ לאירוע. האירוע הזה נחשב לעיתים קרובות ל"יריית הפתיחה" של מלחמות הסקס, מכיוון שהסכסוכים במסגרתו אף הפכו אישיים, והפילוג שנוצר התחדד ונשאר כל כנו במהלך העשורים הבאים.[16]
הסוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנושאים המרכזיים עליהם התנהלו הוויכוחים במלחמות הסקס - בין אם בתקשורת או פנים מול פנים - כללו:
פורנוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף שנות השבעים השיח המרכזי בתנועה הפמיניסטית עבר מנושא לסביות לנושא המיניות, ובעיקר נושא הפורנוגרפיה. הנושא פילג את התנועה, כאשר הפמיניסטיות המתנגדות לפורנוגרפיה טענו שמדובר ביחסי מין על פי מודל פטריארכלי, המתקיימים במסגרת יחסי הכוחות בחברה שנוטים לטובת גברים, ומבוססים על הפעלת כוח.[17] על פי פרספקטיבה זו, פורנוגרפיה מיוצרת על ידי ועבור גברים, ומשקפת פרדיגמה של מין שממרכזת גברים. עוד רעיון שהיה חלק מהאתוס של הפמיניזם הזה בא מהפמיניזם הלסבי של התקופה, לפיו סקס אמור להיות אקט אמוציונאלי ואינטימי המקשר בין שתי נפשות, ומכוון ליחסים ארוכי טווח, ואשר כפר בתפישת הסקס כמשהו פיזי בלבד.[18]
בספרה "פורנוגרפיה: גברים כובשים נשים", טענה אנדריאה דבורקין שהתמה של פורנוגרפיה היא דומיננטיות גברית, וככזו, היא פוגענית כלפי נשים במהותה. דבורקין האמינה שלא רק העשייה של הפורנוגרפיה היא מזיקה, אלא גם הצפייה בה, מכיוון שהצופה מפנים את המיזוגניה המוצגת לו.[19] רובין מורגן תמצתה את העמדה של הפמיניסטיות האנטי-פורנוגרפיה לפיה פורנוגרפיה ואלימות כלפי נשים הן בלתי ניתנים להפרדה באומרה, "פורנוגרפיה היא התאוריה, ואונס הוא הפרקטיקה".[20]
תנועת האנטי-פורנוגרפיה העלתה ביקורת מצד פמיניסטיות סקס-פוזיטיב כגורמת להדחקת מיניות בריאה ומקדמת צנזורה. במאמרה Thinking Sex: Notes for a Radical Theory of the Politics of Sexuality, גייל רובין גרסה כי שחרור מיני הוא יעד פמיניסטי, והדגישה כי אין הפמיניסטיות האנטי-פורנוגרפיה מדברות בשם כל הפמיניסטיות.[21] היא האמינה שצריכה להיות תאוריית מיניות שנפרדת מפמיניזם. הפמיניסטית ונדי מקלרוי כתבה במאמרה XXX: A Woman's Right to Pornography ש"היתרונות שפורנוגרפיה מספקת לנשים עולה בהרבה על כל חיסרון שבה".[22]
הבדלים בעמדות פמיניסטיות מתמקדים הרבה בחיבור בין ייצוג של מיניות לבין התוצאה הצפויה: פמיניזם אנטי-פורנוגרפיה רואה בפורנו נורמליזציה של אלימות כלפי נשים דרך האקטים המוצגים, ומישטור גופן של נשים על ידי הדימויים המקובלים (למשל, שהטרנד של הסרת כל שיער הערווה אצל נשים שהתפתח בעשור האחרון הוא תוצאה ישירה של הגידול בצפייה בפורנו מגיל צעיר יותר עם התפתחות האינטרנט, מכיוון שכך היו נוהגות שחקניות הפורנו). מאידך, פמיניסטיות סקס-פוזיטיב רואות במישטור המיניות סטיגמטיזציה של מיעוטים מיניים, בכללם נשים לט"ביות, בדס"מיות ועובדות מין.
BDSM[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתנגשויות בנושא BDSM אירעו בעיקר בסן פרנסיסקו, והחלו ב-1977 כאשר חברות הארגון "נשים נגד אלימות בפורנוגרפיה ובתקשורת" הפגינו מחוץ למועדון חשפניות בו הרקדניות ביצעו אקטים סאדו-מזוכיסטיים אחת בשנייה. המחאה באה למגר כל ייצוג של נשים כ"קשורות, נאנסות, מעונות או מושפלות למטרות סיפוק או הנאה מינית".[23] חברות הארגון ראו ב-BDSM אלימות טקסית נגד נשים והתנגדו לכל פרקטיקה בדס"מית בקהילה הלסבית.[24] ארגון Samois הוקם ב-1978 עבור נשים בקהילת ה-BDSM, ואשר ראו את הפרקטיקות המיניות שלהן כמתואמות לעקרונות הפמיניזם.[25]
זנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנועת האנטי-פורנוגרפיה התנגדה לזנות בטענה שהיא נכפית על נשים שאין להן דרך אחרת, ושמדובר בסחר בגופן של נשים, וכן באונס ממוסד. תנועת הסקס-פוזיטיב, לעומת זאת, גרסה שהטענה הזו מתעלמת מהסוכנות האישית (agency) של נשים בתעשיות המין, ושזנות היא לא מהותנית מבוססת על ניצול של נשים. על פי פעילת זכויות עובדות המין קרול לי, "תנועת זכויות הזונות של שנות השבעים המוקדמות התפתחה באופן ישיר מתוך תנועת הנשים".[26]
על פי הפמיניזם המתנגד לזנות, הזנות היא באופן מהותי פוגעני כלפי כל מי שמעורב בה: שהזנות תורמת להפצת מחלות מין ומעודדת אלימות כלפי זונות, בין אם בידי הלקוחות, הסרסורים, או המשטרה. עמדה זו גם גורסת שכל הנשים מדוכות ונפגעות מקיום הזנות, גם כשאינן מעורבות באופן ישיר, מכיוון שקיומה של נורמה של רכישת גופן של נשים מקדמת אובייקטיפיקציה של נשים ככלל, ומקדמת את התפישה לפיה גברים יכולים לרכוש את גופן של נשים, דבר התורם לאי-השוויון החברתי של נשים. בנוסף, עמדת האנטי-זנות היא שזנות נותנת לגיטימציה לרצונם של גברים לסקס על פי דרישה, באמצעות כפייה ואונס של זונות; שזנות מעניקה לגברים את הכוח והשליטה ב"יחסי" המין.[27] ישנן פמיניסטיות הטוענות שאי אפשר לבחון זנות בכלל מחוץ לקונטקסט הפטריארכלי והקפיטליסטי בו היא מתקיימת, כי למרות שישנן סיבות רבות שנשים מתחילות לעבוד בזנות, הלחצים הכלכליים מהווים מוטיבציה עיקרית. ושלמרות המימרה ש"זנות היא המקצוע היחיד בו נשים מרוויחות יותר מגברים", למעשה רוב זרימת הכסף נשלטת בידי סרסורים.[28] שבחברה פטריארכלית שמציעה פחות הזדמנויות כלכליות ומקצועיות לנשים, הסיכויים גדלים שנשים יפנו לזנות כדי לכלכל את משפחותיהן. שה"בחירה" לכאורה היא פשוט האופציה היחידה הנותרת להן.[29]
העמדה הסקס-פוזיטיב לגבי זנות בזמן מלחמות הסקס הייתה שזונות הן אינדיבידואליות בעלות יכולת לקבל החלטות עצמאיות לגבי חייהן, ואף היו טוענת שיש לעובדות מין כוח כוח בתוך מערך היחסים בעבודתן, כי הן שולטות בכסף ובשירותים המוצעים. הן נתפשו על ידי חלק מהפמיניסיות כנשים משוחררות מינית, שבאפשרותן ליהנות מעבודתן. הפמיניזם פרו-זנות גם התעקש על ראייה הומניסטית כלפי זונות, דרכה לכל אדם יש זכות לבחור את משלח ידו, כולל זנות.[30]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יומן על כנס מיניות - התכניה של הכנס בברנרד מוצגת כיומן אישי
- Sex Wars Redux: Agency and Coercion in Feminist Legal Theory, Kathryn Abrams, Columbia Law Review, Vol. 304, 1995
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Atmore, Chris (2002). Sexual Abuse and Troubled Feminism in Snakes and Ladders: Reviewing feminists at the centuries end. Routeledge. p. 92. ISBN 0415197996.
- ^ Duggan, Lisa; Hunter, Nan D. (1995). Sex wars: sexual dissent and political culture. New York: Routledge. ISBN 0-415-91036-6.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Hansen, Karen Tranberg; Philipson, Ilene J. (1990). Women, class, and the feminist imagination: a socialist-feminist reader. Philadelphia: Temple University Press. ISBN 0-87722-630-X.
- ^ Gerhard, Jane F. (2001). Desiring revolution: second-wave feminism and the rewriting of American sexual thought, 1920 to 1982. New York: Columbia University Press. ISBN 0-231-11204-1.
- ^ Leidholdt, Dorchen; Raymond, Janice G (1990). The Sexual liberals and the attack on feminism. New York: Pergamon Press. ISBN 0-08-037457-3.
- ^ Vance, Carole S. Pleasure and Danger: Exploring Female Sexuality. Thorsons Publishers. ISBN 0-04-440593-6.
- ^ Bronstein, Carolyn (2011). Battling Pornography: The American Feminist Anti-Pornography Movement 1976-1986. Cambridge University Press. pp. 88–97. ISBN 0521879922.
- ^ Currens, Elizabeth Gail (2007). Performing Gender, Enacting Community. ProQuest. p. 50. ISBN 0549268707.
- ^ McBride, Andrew. "The Sex Wars, 1970s to 1980s". אורכב מ-המקור ב-2012-06-24. נבדק ב-2015-10-13.
- ^ Demaske, Chris (2011). Modern Power and Free Speech: Contemporary culture and issues of equality. Lexington Books. p. 140. ISBN 0739127845.
- ^ Ellen Willis, Lust Horizons: The 'Voice' and the women's movement, Village Voice 50th Anniversary Issue, 2007.
- ^ Johnson, Meri Lisa (2007). Third Wave Feminism and Television. I.B. Taurus. p. 70. ISBN 1845112466.
- ^ https://web.archive.org/web/20141101144102/http://lesbiansexmafia.org/lsmnyc/about/
- ^ Boffin, Tina (1996). Stolen Glances in Lesbian Subjects: A Feminist Studies Reader. Indiana University Press. p. 121. ISBN 0253330602.
- ^ The Queer Question: Essays on Desire and Democracy, Scott Tucker, South End Press, 1997. p.11
- ^ McBride, Andrew. "Lesbian History". אורכב מ-המקור ב-2012-07-19. נבדק ב-2015-10-13.
- ^ Willis, Ellen (1983). In Powers of Desire: The Politics of Sexuality. New York City: Monthy Review. pp. 460–467.
- ^ Ferguson, Anne (1984). Signs. pp. 106–112.
- ^ McBride, Andrew. >. "Lesbian History: The Sex Wars". University of Michigan.(הקישור אינו פעיל)
- ^ Cavalier, Robert. "Feminism and Pornography". CMU Philosophy Department Web Server.
- ^ Rubin, Gayle (1998). Social Perspectives in Lesbian and Gay Studies. New York City: Routledge. pp. 100–133.
- ^ McElroy, Wendy (1997). XXX: A Woman's Right to Pornography. St Martin's Press. ISBN 0312152450.
- ^ Bronstein, Carolyn (2011). Battling Pornography: The American Feminist Anti-Pornography Movement 1976-1986. Cambridge University Press. p. 139. ISBN 0521879922.
- ^ Bronstein, Carolyn (2011). Battling Pornography: the American Feminist Anti Pornography Movement 1976-1986. Cambridge University Press. p. 287. ISBN 1139498711.
- ^ Rubin, Gayle S. (2011). Deviations: A Gayle Rubin Reader. Duke University Press. p. 210. ISBN 0822349868.
- ^ Leigh, Carol. "On the Frontline of Sex Wars". On The Issues Magazine.
- ^ Overall, Christine (1992). "What's Wrong with Prostitution? Evaluating Sex Work". Signs: Journal of Women in Culture & Society. 17 (4): 705. doi:10.1086/494761.
- ^ Barry, Kathleen (1981). "The Underground Economic System of Pimping". Journal of International Affairs.
- ^ Anderson, Scott (2002). "Prostitution and Sexual Autonomy: Making Sense of the Prohibition of Prostitution". Ethics: an International Journal of Social, Political, and Legal Philosophy. 112 (4): 748. doi:10.1086/339672.
- ^ Klinger, Kimberly (2003). "Prostitution Humanism and a Woman's Choice". Humanist.
- ^ Kissil, Karni,; Maureen Davey. "The Prostitution Debate in Feminism: Current Trends, Policy and Clinical Issues Facing an Invisible Population". Journal of Feminist Family Therapy.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
