מלחמות רוסיה–פרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמות האימפריה הרוסית-פרס
Lansereships.jpg
הצי הרוסי של פיוטר הגדול בים הכספי
מקום: קווקז
עילה: התפשטות של רוסיה ופרס לעבר הקווקז.
תוצאה: ניצחון רוסי, עליית ההשפעה הרוסית על הקווקז ועל פרס, הקמת מלכות המשנה של הקווקז.
הצדדים הלוחמים

רוסיה הצאריתרוסיה הצארית רוסיה הצארית
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית האימפריה הרוסית

ראשי מדינה
האימפריה הספוויתהאימפריה הספוויתעבאס שאה השני
האימפריה הספוויתהאימפריה הספוויתשאה תהמאספ השני
Flag of Agha Mohammad Khan.svg אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר
Flag of Agha Mohammad Khan.svgפתח עלי שאה קאג'אר 
רוסיה הצאריתרוסיה הצארית אלכסיי הראשון, צאר רוסיה
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית פיוטר הראשון, קיסר רוסיה
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה 

מלחמות האימפריה הרוסית–פרספרסית: جنگ‌های ایران و روسیه, ברוסית: Русско-персидская война) היו סדרת מלחמות בין רוסיה הצארית ומאוחר יותר האימפריה הרוסית לבין ממלכת פרס תחת שלטון האימפריה הספווית ומאוחר יותר השושלת הקאג'ארית. היו סך הכל 5 מלחמות, ורובן נסבו על השליטה בעבר הקווקז וצפון הקווקז. המלחמות נמשכו מהמאה ה-17 למאה ה-19, והסתיימו בניצחון רוסי והפיכת הקווקז לחלק מהאימפריה הרוסית. בסופו של דבר הביאו המלחמות לעליית ההשפעה הרוסית על פרס במובן הכלכלי ואף פוליטיקה הפנימית, כפי שנראה מאוחר יותר במהפכה החוקתית בפרס. להלן רשימת המלחמות:

רקע מעצמתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הספווית אשר נוסדה בתחילת המאה ה-16 בידי שאה אסמאעיל הראשון שלטה בנתח מרכזי מהמזרח התיכון והייתה יריבה מרכזית של האימפריה העות'מאנית ובעלת ברית של מלוכת הבסבורג. תחת שלטונו של עבאס שאה הראשון "הגדול" הגיעה האימפריה לשיא התפתחותה בעוד התרבות הפרסית הייתה רבת השפעה על אזורים כגון מרכז אסיה, תת-היבשת ההודית, בלוצ'יסטן והקווקז. בתוך הקווקז היו לאימפריה הספווית מדינות חסות כגון צ'רקסיה וממלכת כארתלי, אשר חצצו בינה לבין הממלכות של מזרח אירופה על גדות נהר הוולגה. מצפון לשם, רוסיה הצארית החלה מסדירה את מעמדה העולמי בתור מעצמה. במהלך המאה ה-15 המאוחרת תחת שלטונו של איוואן השלישי "הגדול" הפכה נסיכות מוסקבה לגדולה בנסיכויות הרוסיות והשיגה ריבונות מלאה מידי הממלכות המונגוליות. בהמשך, תחת שלטונו של איוואן הרביעי "האיום", הפכה רוסיה לצארות והחלה במדיניות של התפשטות. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1568–1570), סובסד מעמדה של רוסיה בצפון הקווקז. יחסי איראן–רוסיה נוצרו רשמית בשנת 1521, בתקופת שלטונו של וסילי השלישי ברוסיה הצארית ושאה אסמאעיל הראשון בממלכת פרס.

1651–1653[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות ההתפשטות של שתי המעצמות הביא בסופו של דבר למאבק ביניהם. עבאס שאה השני היה בן לאם ממוצא צ'רקסי וחלק רחב ממדיניותו פעלה לחיזוק ההשפעה הפרסית על צפון הקווקז[1]. בשנת 1651, בשביל לחזק את השפעתו בצפון הקווקז, הורה השאה עבאס השני על כוחות הצבא הפרסי-ספווי לתקוף ולכבוש את מוצב הכוחות הרוסים בסונז'ה (כיום באינגושטיה, רוסיה). מאז תקופת הצרות בתחילת המאה נחלשה רוסיה קשות. אלכסיי הראשון, צאר רוסיה פעל להביא לרפורמות ולחיזוק ממלכתו אך היה במאבק פנימי שנגע להמשך דרכה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. עבאס השני ראה את הזמן כנכון לצאת למאבק נגד הרוסים. הכוחות הפרסים תחילה לא צלחו בהתקדמות צפונה נגד הרוסים. בשנת 1653 גויסו 20,000 חיילים לצבא הפרסי שחצו את הגבול הצפוני לתוך רוסיה הצארית. הכוחות הרוסים נסו מפני הפרסים שצרו על סונז'ה והשמידו את המוצבים הרוסים באזור. המלחמה נכנסה לסטטוס קוו לאחר נפילת המוצבים הרוסיים מכיוון ששתי המעצמות היו סבוכות במאבקים שונים; כוחות האימפריה המוגולית צרו על קנדהאר בעבר הפרסי של הגבול בעוד הרוסים החלו במלחמה נגד האיחוד הפולני-ליטאי (ראו מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667)).

1722–1723[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת רוסיה–פרס (1722–1723)

יחס קדם המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1717 תוכננה חתימה של חוזה מסחר שהיה אמור להעניק מונופול רוסי למסחר המשי של פרס הספווית. היחסים בין המעצמות הריעו כאשר זמן קצר מאוחר יותר, במסגרת ההתפשטות הרוסית למרכז אסיה, הגיעו כוחות מצבא האימפריה הרוסית לח'אנות חיווה ואיימו על ח'וראסאן הפרסית. הרוסים, ביודעין כי הפרסים היו בעת משבר, לא התייחסו לאזהרותיהם ברצינות. השושלת הספווית סבלה ממרד אדיר של פשטונים תחת מחמוד הותכ, כמו כן סבלה מגירעון כלכלי, חוסר מיומנות שלטונית ומרידות מרובות על רקע ההפרש הדתי-אזרחי. בשנת 1722, עם הקמתה של האימפריה הרוסית לאחר המלחמה הצפונית הגדולה, פיוטר הגדול, קיסר רוסיה, ראה את המשבר בפרס כהזדמנות פז להאדיר את ההשפעה הרוסית בעבר הקווקז. נוסף על כך, האימפריה העות'מאנית, תחת שלטונו של אהמט השלישי, ניצלה גם היא את החולשה הפרסית ופלשה לתוך פרס דרך הרי הזגרוס לעבר ימת אורמיה, דבר שחידש את המלחמות העות'מאניות–פרסיות ואיים על ההשפעה הרוסית בעבר הקווקז.

פלישת פיוטר הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיום העות'מאני על פרס המוחלשת, בשילוב עם הפלישה האפגנית והידרדרות הפנימית העמוקה, שכנעו את פיוטר הגדול להתערב כדי למנוע מהעות'מאנים לכבוש את גבולות דרום-מזרח רוסיה. לפיוטר היה עניין משמעותי במשאבים הרבים של הפרובינציות הפרסיות לחופי הים הכספי, כולל משי, פירות, סוכר, נחושת, ברזל, עופרת ומלח. מתקפה של כמה שבטים קווקזים על שירבן (כיום בצפון אזרבייג'ן), בה נהרגו כמה סוחרים רוסים ואחרים איבדו רכוש, העניקה לפיוטר עילה לתקוף את פרס. חודשיים לפני כן נפלה הבירה הפרסית אספהאן לידי הפשטונים המורדים ושאה חוסיין נפל בשבי בעוד בנו, שאה תהמאספ השני, פעל בניסיון להסדיר את התנגדות הפרסית הספווית לפשטונים. פיוטר הנהיג צבא של 100,000 איש וצעד בראשו לאורך חופי הים הכספי מדאגסטן דרומה. הצבא הרוסי כבש את דארבנד, התקדם לעבר באקו והתכוון לאחד כוחות עם 30,000 חיילים גאורגים תחת וחטנג השישי ו-10,000 חיילים ארמנים. אולם הרוסים איבדו 33,000 חיילים ממחלה בגלל האקלים הלח והלא מוכר, הם איבדו גם את רוב סוסיהם וסבלו ממחסור קשה באספקה[2]. לכן היה על פיוטר לקרוא לנסיגה ולשוב צפונה, האיחוד עם הכוחות הגאורגים והארמנים לא צלח ופיוטר נטש את התוכנית לספח את מחוזות החוף לים הכספי. מאוחר יותר, עם עלייתו לשלטון של נאדיר שאה והשושלת האפשארית הוסדר סטטוס קוו בגבול הרוסי-פרסי.

שאלת גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1796[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת רוסיה–פרס (1796)

בשנת 1747 נרצח נאדיר שאה והממלכה הפרסית התפרקה לממלכות שונות שנלחמו לכוח. בתקופה זאת של המאה ה-18 המאוחרת לא היה כוח שמנע מהתפשטות ההשפעה הרוסית בקווקז, בייחוד לא לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774). ממלכות קטנות ברחבי הקווקז ניתנו לידי השפעת האימפריה הרוסית ועם הזמן התחזקו היחסים בין רוסיה לממלכות הגאורגיות; ממלכת כארתלי וממלכת קאחתי, אשר היו מבין הגדולות בממלכות העצמאיות של עבר הקווקז. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18 עלה כוחו של השבט הקאג'ארי (שמוצאו בהרי האלבורז) תחת אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר ואלו כבשו וסבסדו ממשל חדש ויציב בממלכת פרס. השושלת הקאג'ארית החדשה הסדירה את טהראן בתור בירתה והחלה במסעות כיבוש לאיחוד מחודש של כל ממלכת פרס. עוד בשנת 1762, העצמאות שניתן לגאורגים מממלכת פרס המפורקת אפשר את איחוד הממלכות לכדי ממלכת כארתלי-קאחתי תחת מלכותו של ארקלה השני, שהיה מקורב ושמר על יחסים חמים עם הממשל הרוסי של יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה. אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר פעל בשביל להשיב את השליטה הפרסית על הקווקז ויצא במסע מלחמה עקוב מדם נגד הגאורגים, במסגרתה נבזזה הבירה הגאורגית טביליסי. בזעם על הביזה של הבירה הגאורגית יקטרינה השנייה הכריזה מלחמה נגד הפרסים בעוד רוב כוחותיהם היו במערכה בח'וראסאן. הכוחות הרוסים לא צלחו במערכה כאשר נפגשו נגד כוחות שבטיים רבים שמרדו נגדם. בסופו של דבר, בנובמבר אותה השנה, נפטרה יקטרינה ובנה, פאבל הראשון, קיסר רוסיה, קרא לשיבת הכוחות ולסיום המלחמה. גאורגיה נותרה לאחר מכן תחת השפעה רוסית שכן כאשר אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר ניסה לכבוש מחדש את גאורגיה לאחר הפעילות הרוסית הוא נרצח בעודו בגנג'ה, אזרבייג'ן.

1804–1813[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת רוסיה–פרס (1804–1813)

בשנת 1801 סופחה ממלכת כארתלי-קאחתי לתוך האימפריה הרוסית ובהמשך הוקמה מתוכה ומתוך ממלכות ונסיכויות שונות שהצטרפו לרוסיה בעבר הקווקז לכדי מלכות המשנה של הקווקז. עם השנים נסיכויות מינוריות רבות עברו מידי השפעתה של ממלכת פרס לריבונות רוסית. הדבר החריף את יחסי המדינות. השאה הפרסי, פתח עלי שאה קאג'אר טיפח יחסים עם הרפובליקה הצרפתית הראשונה תחת הקונסול נפוליאון בונפרטה במטרה להחליש את ההשפעה של הרוסים והאימפריה הבריטית במרכז ומערב אסיה. בשנת 1804 ח'אנות גנג'ה הועברה לחסות רוסית, דבר שעורר את התנגדות המוצב הפרסי במקום והחל מאבק בכוחות הרוסים. מאבק זה החל את מלחמת רוסיה–פרס (1804–1813). ההנהגה הרוסית של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה התמקדה בעיקר באירועי המלחמות הנפוליאוניות ועל כן התגובה הרוסית להתקדמות הפרסית אל עבר שטחי החסות של עבר הקווקז גיששה לבוא. לבסוף, כאשר הגיעה תגבורת רוסית נראה לראשונה ההפרש הטכנולוגי האדיר בין הצבאות שהיה לטובת הרוסים. למרות זאת הצליחו הפרסים להחזיק את אדמתם למשך זמן רב-נגד הרוסים. ח'אנויות פנימיות נשבעו חסות לקיסרות הרוסית ובכך בגדו בממשל הפרסי, דבר שערער לגמרי את השליטה הפרסית על עבר הקווקז וחיזק את האחיזה הפרסית במקומם. לבסוף נחתם הסכם גוליסטן, שהותיר רק את דרום אזרבייג'ן ומזרח ארמניה בידי הכוחות הפרסים. השטחים שכבשו הרוסים אוחדו עם מלכות המשנה של הקווקז.

1826–1828[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת רוסיה–פרס (1826–1828)

הממשל הפרסי זעם על הבגידה שבוצעה בידי שליטי הח'אנויות בקווקז וחוזקו קשרים עם האימפריה הבריטית כדי לחזק את הצבא הפרסי. בתמורה ליחסים עם בריטניה היה על הממשל הפרסי לממן מרד באימפריה הדוראנית נגד זמאן שאה דוראני, שאיים על אחיזת חברת הודו המזרחית הבריטית בתת-היבשת ההודית. לאחר מרד הדקבריסטים שהתרחש באימפריה הרוסית עם עלייתו לשלטון של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה, הכריזו הפרסים מלחמה על רוסיה ובכך החלה מלחמת רוסיה–פרס (1826–1828). 35,000 חיילים פרסים התקדמו לעבר העיר שושה, עליה הטילו מצור ואיימו על טביליסי. הכוחות הרוסים המעטים הצליחו להביס את הפרסים ולשחרר את המצור על שושה. בהמשך הגיעה תגבורת נרחבת לרוסים והחלה מתקפת נגד מצד האימפריה הרוסית. הכוחות הרוסים התקדמו לעבר ירוואן ומשם הגיעו לצפון הרי הזגרוס. הכוחות הרוסים שינו את תנועתם לחופי הים הכספי ואיימו על טהראן ומרכזי האוכלוסין של פרס. בחצר המלוכה הפרסית החלה חשש להגעת הכוחות לעבר הבירה עם כיבוש העיר תבריז והתקדמות הרוסים לעבר ימת אורמיה. הפרסים נכנעו לכוחות הרוסים ב-1828 וחתמו על הסכם טורקמנצ'אי שקבע את הגבולות המודרניים בין איראן לארמניה ואזרבייג'ן[3]. הכעס האזרחי על ההפסד עורר התקוממות בטהראן שהביאה לטבח בשגרירות רוסיה בטהראן, במסגרתו נרצח השגריר הרוסי אלכסנדר גריבוידוב. השאה פתח עלי פעל להרגיע את הרוחות ושלח את שגרירו בסנקט פטרבורג להביע ניחומים לקיסר הרוסי.

תוצאות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמות הביאו לשינוי המערכת הגאו-פוליטית בעבר הקווקז לגמרי. בסופו של דבר הן הביאו לעליית ההשפעה הרוסית באזור ובו בזמן להיחלשות הפרסית. מתוך החלוקה הפנימית של עבר הקווקז באימפריה הרוסית נוצרו היסודות למדינות גאורגיה, אזרבייג'ן וארמניה. לאחר המלחמות עלתה ההשפעה הרוסית על פרס בכל הקשור לכלכתה ופוליטיקה. בהמשך המאה ה-19 הפכה פרס למגרש פעולה במאבק ההשפעה בין האימפריה הרוסית לבין האימפריה הבריטית (ראו המשחק הגדול). המאבק בין הבריטים לרוסים החליש קשות את ההשפעה והסמכות של הממשל הפרסי עצמו אך מנעה את נפילתה הסופי של פרס לקולוניאליזם. במהלך המהפכה החוקתית בפרס כבש הצבא הרוסי את צפון פרס והשיג השפעה מרכזית עליו, השפעה זאת אבדה לבסוף עקב המהפכה הרוסית (1917). במהלך מלחמת העולם השנייה לא צלח רזא שאה פהלווי בניסיונו לשמור על איראן בתור מדינה נייטרלית והפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן הביאה לכיבוש מחודש של צפון המדינה בידי ברית המועצות, היורשת של האימפריה הרוסית. כיבוש זה נמשך חמש שנים עד למשבר איראן ומאז לא התרחשו עוד מאבקים מזוינים בין איראן ורוסיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]