לדלג לתוכן

מלחמת אל הסער בים

הוספת קישורים
ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
”בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם” (ישעיהו כ"ז, א'): חיתוך עץ של גוסטב דורה

מלחמת אל הסער בים היא מוטיב ספרותי וטיפוס סיפורי שהיה נפוץ במיתולוגיות ובשירות אֶפִּיות במזרח הקרוב הקדום, במהלך האלף השני והאלף הראשון לפנה"ס, ובכלל זה במיתולוגיה האמורית, במיתולוגיות מסופוטמיות, במיתולוגיה המצרית הקדומה, במיתולוגיה החורית-חתית, ובמיתולוגיה הכנענית, כפי שהיא משתקפת בעיקר בשירה אוגריתית. לפי חקר המקרא המודרני ניתן למצוא התייחסויות למוטיב גם בסיפורי הבריאה בספר בראשית, ובפסוקי שירות מקראיות כמו שירת הים, בעיקר בספרי תהלים, ישעיהו, איוב וחבקוק.

אופייני למוטיב זה דמות אנטגוניסטית של אל ים, כגון ים הכנעני, או של אלת-מים נקבה כגון תיאמת המסופוטמית, אשר תכופות מתגלמים או נעזרים במפלצות ים דמויות דרקון, או בטורפים ימיים גדולים כלוויתן, תנין או נחש ענק. בכמה דוגמאות של המיתוס, דמות הים מאיימת לגאות ולהציף את העולם כולו, דורשת מן האלים לסור למרותה, ומטילה עליהם את אימתה. את העולם מציל אל גיבור, בדרך-כלל אל-סער או אל מלחמה דוגמת מַרְדוּךְ הבבלי, בעל הכנעני, תֶשוּבּ החורי או סת המצרי, אשר מביס את הים ואיתניו בקרב. לעיתים מסתייע אל הסער בדמויות של אל חכם ויועץ, דוגמת כושר וחסיס הכנעני או אאה המסופוטמי, ושל אלה אחות או בת-לוויה מפתה כמו עַשְׁתָּרְתּ או ענת, שהים משתוקק אליה.

המקרא התפלמס עם מוטיב נפוץ זה על-ידי הדגשה כי האל המקראי ברא את איתני הים בעצמו, ושהוא משתמש בהם ככלי-משחק. עם זאת, במקומות רבים במקרא שרד גם מוטיב מפורש של מלחמת האל בים ובאיתניו: "תהום", "תנין", "לוויתן נחש בריח", "לוויתן נחש עקלתון", "רהב" ועוד. לפי קטעים אלו הציעו חוקרי מקרא כמו משה דוד קאסוטו ונגה איילי-דרשן לשחזר שירה אפית קדומה של מלחמת האל המקראי בים. הדים למיתוס המקראי שרדו גם בספרים חיצוניים, בכתבים מוקדמים של הנצרות, בספרות חז"ל, בפיוטים ובקבלה.

במחקר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות המחקר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט למקרא, מעט מאוד מספרות המזרח הקרוב הקדום היה מוכר עד למאה ה-19. מוטיב מלחמת אל הסער בים שרד במקרא, במסורת היהודית והנוצרית ובתרגומי פילון איש גבל ליוונית מן המיתולוגיה הפיניקית, אך לא נערך אז מחקר ביקורתי בנושא.[1] למעשה, עצם העיסוק בנושא, ואף המונח עצמו, היו בין הראשונים להדגים את הצורך במחקר מדעי-ביקורתי של הדת הממוסדת: ממסדי הדתות המונותאיסטיות בנצרות, ביהדות ובאסלאם תכופות האשימו דתות וזרמים מתחרים בעבודת אלילים, ולפיכך מתקשים אף כיום להודות בכל השפעה אלילית בכתבי-הקודש החשובים והעתיקים ביותר שלהם. ועם זאת,כמעט כל החוקרים בתחום היו במקורם אנשי-דת, תאולוגים וכיוצא בזה, בעיקר נוצרים מזרמים פרוטסטנטים שונים[א], אבל גם קתולים, וכן יהודים רבים ואף מוסלמים.[1]

המאה ה-19 ואילך: מיתוס הבריאה הבבלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמן גונקל
אלברט ט. קליי

המחקר החל עם גילוי ופיענוח אנומה אליש, מיתוס הבריאה הבבלי בכתב יתדות בשפה האכדית, מאז שנת 1849 באתר העתיק של נינוה, על-ידי ארכאולוגים ואשורולוגים בריטיים כאוסטן הנרי לייארד, הורמוזד רסאם וג'ורג' סמית'. באנומה אליש מומלך אל הסער הבבלי מרדוך לראש האלים, לאחר שהרג את תיאמת או "תיאמתום", אלת הים המסופוטמית הקדומה, ואת מפלצותיה, וברא את העולם מגופתה.[1]

הראשונים שחקרו את הדמיון בין אנומה אליש לספרי המקרא היו התאולוג הפרוטסטנטי ומבקר המקרא הגרמני הרמן גונקל, והכומר האפיסקופלי וחוקר השפות השמיות הקנדי ג'ורג' ארון בארטון (George Aaron Barton). שניהם, ובעקבותיהם חוקרים רבים נוספים, הצביעו על מוטיב המלחמה בים המשותף לשני המקורות. בדוגמה לשונית מפורסמת, המילה "תהום" המופיעה כבר בפסוק השני של ספר בראשית[ב], ועוד כ-30 פעמים נוספות במקרא, בכללן גם צורת הרבים "תהמת" או "תהומות", מקורה להצעת חוקרים שונים במילה האכדית תיאמת. החוקר הידוע ביותר שהציע את הקשר בין "תיאמת" האכדית ל"תהום" המקראית, אם כי קרוב לוודאי שאף הוא לא הראשון, היה הרמן גונקל בספרו משנת 1895 "בריאה וכאוס",[2] ובעשרות השנים שלאחר מכן עסקו בו חוקרים רבים נוספים, למשל ההיסטוריון של עם ישראל היהודי-ציוני אברהם שלום יהודה באוניברסיטת מדריד והניו סקול בניו-יורק,[3] ורפאל פטאי[4] בעבודת הדוקטורט הראשונה באוניברסיטה העברית ב-1936.

בתחילת המאה ה-20 הסיקו חוקרים כאלו שמוצא המוטיב של מלחמת אל-הסער בים היה במסופוטמיה "ערש התרבות" והכתב, הקדומים באלפיים שנה לפחות אף מן המקרא. באותן שנים, החוקר היחידי[1] שראה במוטיב השפעה שמחוץ למסופוטמיה, על סמך המקרא וכתבי פילון בלבד, היה אלברט קליי (Albert T. Clay), כומר לותרני וחוקר שפות שמיות אמריקאי מאוניברסיטת ייל. הוא הסיק שמקור המוטיב בכנען, והגיע לבבל עם האמורים.[5][6]

שנות ה-30 ואילך: המלחמה בים בכתבי אוגרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם אולברייט
משה דוד קאסוטו

גם בהמשך התקדם חקר מוטיב המלחמה בים בעיקר בעקבות תגליות ארכאולוגיות. התגלית הידועה ביותר התפרסמה בתחילת שנות ה-30, בחפירות העיר הכנענית העתיקה אוגרית בראשות הארכאולוג הצרפתי שארל וירולו. הזיקה הלשונית למקרא בתעודות אוגרית מרשימה אף יותר מזו של התעודות באכדית מנינוה:

  • האלפבית האוגריתי, אף שלעיתים הוטבע בחימר בטכנולוגיה וסימנים של כתב-יתדות, בפועל השתמש בעיצורים זהים לאלו של הפרוטו-כנעני, הפיניקי, העברי העתיק, והשומרוני.
  • תעודות ארכאולוגיות ששימשו ככל הנראה ללימוד או תרגול מראות שאף סדר האותיות היה דומה. בתעודות מאוגרית נמצא סדר דומה מאוד לסדר ה"אבגד" ששרד עד היום באלפבית העברי, הערבי, ובשינויים נוספים אף באלפביתים היווני והלטיני. במקביל נמצא באוגרית גם סדר ה"הלחמ", האופייני לשפות שמיות דרומיות, שכיום עדיין שרדו באתיופיה ובתימן.
  • בכל שיטות האלפבית העתיקות האלו חסרות לחלוטין (או כמעט לחלוטין) אותיות המציינות תנועות. לפיכך ניתן לייצג את מרבית התעודות שנכתבו בהן באמצעות העיצורים של אלפבית עברי מודרני ללא אותיות סופיות, ובכתיב "חסר מאוד" ללא ניקוד, תנועות או אימות קריאה דוגמת אותיות אהו"י.[ג]
  • מרבית השורשים הלשוניים בשפה האוגריתית אף הם דומים לאלו של שאר הניבים השמיים-מערביים, ואין זה מקרה שהשירה האוגריתית על מלחמת בעל באל ים פוענחה לראשונה על-ידי עוזרו של וירולו, הבלשן העברי עדיה חורון. למשל, היא ייחסה לבעל (אוגריתית: בעל) ולאחותו ענת (אוגריתית: ענת) מלחמה בים (אוגריתית: ימ), ובמשרתיו לווייתן (אוגריתית: לתנ) ותנין (אוגריתית: תננ), וכיוצא בזה.[1]
  • אף כי במשך עשרות שנות מחקר לא זוהתה אלת ים מקבילה לתיאמת הבבלית בתעודות הכנעניות מאוגרית, לאחרונה התגלה שהשורש השמי "תהום" מופיע בהן, הן בצורת היחיד תהמ, הן בצורת הרבים תהמת והן בצורה הזוגית תהמתמ.[ד] משמעותן בתעודות של טקסים דתיים היא ישות אלוהית לא ברורה, ובמקורות המיתולוגיים היא לפעמים מקום קדוש, לעיתים מתואר כלוחש או משוחח עם כוכבים, ולעיתים כרוחש או רותח, או מונע על ידי ברקים.
  • ייתכן שהצורה הזוגית תהמתמ מקבילה למוצא הנהרות, המקום שאליו הלכו האלים הכנעניים כדי למצוא את ראש האלים אל (אוגריתית: אל), בדומה לגן עדן המתואר בפרק ב' בספר בראשית כמקור נהרות הפישון, הגיחון, הפרת והחידקל.[7][8]
  • שירת העלילה האוגריתית ושירת המקרא קרובות מאוד גם בסגנונן. שתיהן בנויות מתקבולות מסוגים שונים: ניגודיות, כמו בהכרזה: "ים אכן מת / בעל ימלוך"; נרדפות, מדורגות ומשלימות, כמו בדרישת ים: "תנו, אלים, את זה אשר תסתירוהו / את אשר מסתיר ההמון / תנו בעל ומשרתיו/ בן דגן, ואירש זהבו"; ואף מתקבולות נוסחאתיות כמליצת המספר העולה: "שני זבחים שנא בעל / ושלושה רוכב ערבות".

בשנת 1936 היה הארכאולוג המקראי וחוקר המקרא האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט לראשון[1] שחקר את הקשר המשולש בין מלחמת בעל בים, אנומה אליש והמקרא. לשלושת אלו הוא אף הוסיף מספר מקורות אחרים למוטיב: את פפירוס עשתרת ממצרים העתיקה, את אגדת לבו המסופוטמית, ואת אגדת מלחמת אל הסער בנחש-דרקון אִילּוּיָנְכַה החתית. אולברייט גם היה החוקר הראשון שחיפש מקור משותף לכל סיפורי מלחמת אל הסער בים, אף כי לא הגיע למסקנה נחרצת בשאלה.[9] מאז דנו חוקרי מקרא רבים, מהם מפורסם בשפה העברית משה דוד קאסוטו, בהשפעות הבבליות והכנעניות על המקרא, ובמוטיב המקראי של שלטון האל על ים, תהום, התנינים הגדולים, לוויתן נחש בריח, לוויתן נחש עקלתון, רהב, וכיוצא בזה.[10][11][12]

שנות ה-40 ואילך: מלחמת תשוב בנחשי הים במיתולוגיה החורית-חתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האנס גוסטב גיטרבוק (צולם על-ידי בנו רותנברג בביקור בישראל בשנת 1952, בעת שיחה עם עמיחי מזר).

החל משנת 1946 פרסם החתיתולוג הגרמני-יהודי האנס גוסטב גיטרבוק (Hans Gustav Güterbock) פיענוח של שירת אוּלִִיכּוּמִי שגילה בחפירות חתושה: עיבוד בכתב הירוגליפים חתי של שירה חורית, המתארת את מלחמת תשוב, אל הסער החורי, בסלע אוּלִִיכּוּמִי הגדל בים, בנו של ראש האלים כּוּמָרבִּי. גיטרבוק קשר את שירת אוּלִִיכּוּמִי לשירה האוגריתית של מלחמת בעל בים. הוא גם קשר אליה מיתוסים חורים-חתיים נוספים: שירת חדמו על מלחמת תשוב בנחש חדמו הגדל בים, ואגדת פישישה המאזכרת אף היא מלחמה של אל סער בים.[1]

ב-1964 פורסם לראשונה מחקרם של רוברט גרייבס ורפאל פטאי, שהרחיב את הסברה כי סיפור בריאת העולם בספר בראשית מבוסס על אנומה אליש.[13] אך באותו זמן כבר החל להתערער מעמדה הקדום של אנומה אליש במחקר, כאשר הוצע לאחר את זמן חיבורה מתקופת חמורבי בתחילת האלף השני לפנה"ס למלכותו של נבוכדנצר הראשון בסוף האלף השני, היינו מאוחר מן המיתוסים החורים-חתיים, האוגריתיים ומפפירוס עשתרת המצרי.[1] זהו התיארוך המקובל כיום[14]. בשנת 1968, באוניברסיטת הרווארד, חזר האשורולוג הדני רב-ההשפעה תורקילד יאקובסן (Thorkild Jacobsen) לטענת אלברט קליי כי מלחמת מרדוך בים באנומה אליש איננה מתאימה לגאוגרפיה של התרבות המסופוטמית, המרוכזת סביב נהרות הפרת והחידקל ולא חוף הים, ואף לא למסורת השומרית, ולפיכך היא חייבת להיות השפעה זרה שם.[15] למרות זאת, עד שנות ה-90 עדיין היה מקובל למדי במחקר לראות באנומה אליש את המקור למוטיב מלחמת אל הסער בים, ככל הנראה עקב הקושי להניח השפעה של תרבויות הלבנט הקטנות על בבל הגדולה. לחלופין נטו במחקר לראות בכל המיתוסים הנזכרים למעלה גרסאות של אותו מיתוס קדמון, מבלי להכריע לגבי שאלת מקורו, ומבלי להבחין בשינויים הייחודיים שעבר בכל תרבות.[1]

שנות ה-90 ואילך: מלחמת הדד/אדד בים בממלכות האמוריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממלכות מארי, ימחד, אשנונה, אשור ובבל במפת צפון-סוריה ומסופוטמיה במאה ה-18 לפנה"ס. נראים גם אזורים חשובים להתפתחויות מוטיב המלחמה בים מאוחר יותר: כנען, עילם וכיזוואתנה, ערי המדינה קטנה ואוגרית, והנוודים החורים והחתים באנטוליה.

הדיון בשאלת מוצאו של מוטיב מלחמת אל הסער בים התחדש בשנות ה-90, לאחר פרסום מכתב בשפה האכדית מהארכיון של מארי, המזכיר את מלחמת אל הסער אדוּ מחלב בתיאמת. מכתב זה מתוארך למאה ה-18 לפנה"ס, ונחשב כיום לעדות הכתובה הקדומה ביותר למוטיב זה. כמו בהשערת קליי כמאה שנה לפני כן, המכתב מקשר את המוטיב לממלכות האמוריות מארי וימחד. ואולם מכתב זה עדיין אינו יכול לפסול את מוצא המוטיב בבבל, אם כי קדום לאנומה אליש, מכיוון שהאנטגוניסט "ים" ואל-הסער "אדו" נכתבים בו בכתב יתדות ובשמותיהם האכדיים "תמתום" ו"אדד"[ה]. באותה תקופה אמנם דיברו האמורים בניב שמי-מערבי, אבל כתבו בכתב יתדות בשפה האכדית של בבל ואשור.[1]

משנות ה-2000 חוקרת נגה איילי-דרשן, מומחית ישראלית לספרות וללשונות המזרח הקרוב הקדום מאוניברסיטת בר-אילן, את המוטיבים השונים של מיתוס מלחמת אל הסער בים בשיטות מחקר גאוגרפיות-היסטוריות, כמו אלו של ארנה ותומפסון למוטיבים ולטיפוסים ספרותיים במיתוס ובפולקלור. לדעת איילי-דרשן, מוצא אמורי בצפון-סוריה, לחופי אגן הים התיכון המזרחי, אכן מתאים יותר למאפייניו של המיתוס מאשר מסופוטמיה.[16] היא הצביעה על השפעות של התרבויות השונות זו על זו, ועל המקרא בכלל זה, ועם זאת גם על מאפיינים ייחודיים של המיתוס בכל תרבות. איילי-דרשן וחוקרי מקרא אחרים משחזרים את דמותה ההיפותטית של שירה עברית עתיקה על מלחמת האל המקראי בים, אשר לא נכללה במקרא באופן רשמי, אך שרדה בו בהתייחסויות ובציטוטים מרובים.

מוטיבים ספרותיים, תעודות, שפות וסוגי כתב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוטיב העיקרי ותפוצתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האל הכנעני בעל, חבוש קסדה עם קרניים ומספר קווצות שיער ארוכות ומסולסלות, מוצג כשהוא דורך על גלי הים, ודוקר אותם בחנית בצורת ברק. מרכיבים איקונוגרפיים דומים נראים גם בתבליטים ממסופוטמיה המציגים את ניצחון מרדוך על הים ותיאמת, ובכללן שתי שורות גלים המופרדות בקו אופקי, שלפי הסברה מייצג את ההפרדה בין המים העליונים והתחתונים באנומה אליש. תבליט אבן שהתגלה בחפירות אוגרית.

המוטיב הספרותי העיקרי המגדיר את הטיפוס הסיפורי של המיתוס הוא מוטיב של אל ראשי, תכופות כזה המאופיין כגיבור וכשולט ברוחות, בגשם, בפוריות ובחקלאות, היוצא להילחם באל (או אלת) הים, ו/או במפלצות-ים ענקיות המשרתות אותו, ומנצח. בספרה המוקדש לנושא עוסקת איילי-דרשן ב-11 סיפורים לפחות, המיוצגים במספר גדול בהרבה של תעודות כתובות עתיקות מן המזרח הקרוב הקדום, שמכילים מוטיב זה:[17]

  1. ניצחון האל בעל, אל הגשם והפוריות במיתולוגיה השמית-כנענית, על האל ים, וזכייתו במלכות על האלים כתוצאה מכך. מתוך עלילות בעל וענת, שירה אוגריתית בעיקר בניב האוגריתי של השפה הכנענית-שמית, בכתב אלפבית אוגריתי[ו]. כמחצית האלף השני לפנה"ס.
  2. אנומה אליש, סיפור בריאה בבלי: ניצחון האל מרדוך על אלת הים תיאמת, בריאת העולם מגופתה, וזכייתו במלכות על האלים כתוצאה מכך. בשפה השמית האכדית, בכתב יתדות. סוף האלף השני וראשית האלף הראשון לפנה"ס.
  3. קטעים רבים בשירת המקרא: עליונות האל המקראי על הים, תהום, התנינים הגדולים, לוויתן, רהב, נחש בריח ונחש עקלתון. בשפה עברית מקראית, במקור ככל הנראה באלפבית עברי עתיק. האלף הראשון לפנה"ס.
  4. שירת אוּלִִיכּוּמִי החורית-חתית: מלחמת אל הסער החתי תרחנה (תֶשוּבּ במקור החורי) בסלע אוּלִִיכּוּמִי הגדל בים. מספר שברי תעודות בכתב הירוגליפים חתי, בשפה החתית מן האימפריה החתית. האלף השני לפנה"ס.
  5. שירת חדמו החורית-חתית: מלחמת אל הסער תרחנה בנחש חדמו הגדל בים. מספר שברי תעודות בכתב הירוגליפים חתי מן האימפריה החתית. האלף השני לפנה"ס.
  6. פפירוס עשתרת המצרי-כנעני: ניצחון אל הסער סת על האל ים. בשפה המצרית העתיקה עם מילים ושמות בשפה הכנענית, כתב חרטומים מצרי, כמחצית האלף השני לפנה"ס.
  7. שירת הים החורית-חתית: מספר מסמכים קטועים המספרים על גאותו של ים, פחד האלים ממנו ועצת ראש האלים כּוּמָרבִּי לשאת לו מנחה. בשפה החורית ובשפה החתית, בכתב הירוגליפים חתי. האלף השני לפנה"ס.
  8. מסמך פולחני חורי-חתי (CTH 346.9) "כאשר ניצח אל הסער את הים". מחצית האלף השני לפנה"ס.
  9. אגדת פישישה החורית-חתית (CTH 358.3): לוח מקוטע בו מוזכרת מלחמת אל הסער תרחנה בים. האלף השני לפנה"ס.
  10. מכתב מארכיון מארי: נביא מחלב מוסר לזמרי-לים את כלי הנשק שבהם ניצח אל הסער אדו את תיאמת. ראשית האלף השני לפנה"ס, בערך 1800 לפנה"ס. זהו המקור הקדום ביותר שנתגלה עד כה.
  11. שלושה לחשים רפואיים ממצרים העתיקה, משלושה מקורות מצריים עתיקים שונים: פפירוס הרסט, פפירוס ליידן ו פפירוס ברלין 3038, המספרים על ניצחון אל הסער סת או סת-בעל על הים. כתב חרטומים מצרי, האלף השני לפנה"ס.

שני סיפורים כתובים נוספים, ככל הנראה מסוף האלף השני לפנה"ס, סיווגה איילי-דרשן כקרובים לטיפוס הסיפורי של מלחמת אל-הסער בים, אך לא כללה אותם ברשימה המצומצמת למעלה, בעיקר עקב העדר דמות הים כאנטגוניסט:[17]

מוטיבים איקונוגרפיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תעודות אלו ניתן להוסיף ממצאים ותעודות שאינם טקסטואלים אלא איקונוגרפים: צלמיות, תבליטים, ציורי קיר, מצבות, חותמות ועוד, אף כי זהות המתוארים בהם ומעשיהם לא תמיד ברורים או מוסכמים על כל החוקרים. העתיק שבהם, חותם גליל ממארי המתאר ככל הנראה את מלחמתו של אל היושב במוצא הנהרות באל הים, נחשב עתיק אף מן המכתב לזמרי-לים, ומתוארך לסוף האלף השלישי לפנה"ס. גם בייצוגים הגרפיים ניתן לזהות מספר מוטיבים נפוצים לייצוג דמותו של אל הסער, לייצוג דמות הים ומשרתיו, ולייצוג המאבק ביניהם:

  • אל הסער מוצג כגיבור ולוחם, בתנוחה שלטת ועטוי במיטב השריון והציוד בתקופתו.
  • כבעל קרניים הצומחות ממצחו (או מקסדתו) ותלתל שיער ארוך הגולש מעורפו.
  • רוכב או עומד על גבי פר, עגל, נחש מעופף וכדומה, ולחלופין נוהג במרכבה רתומה לחיות אגדיות כאלו.
  • מניף כלי-נשק, תכופות יותר מאחד, כמו חנית, קשת וחצים, גרזן-קרב ו/או אלה, תכופות מסוגננים בצורת ברקים.
  • כלי הנשק תכופות מוצגים כדוקרים את מפלצות הים, ו/או אלמנט גרפי בצורת גלי-ים, המייצגים את דמות הים.
  • במספר מקרים הייצוג הגרפי של גלי הים מחולק לשתי שורות באמצעות קו-אופקי, שעשוי לייצג את הרקיע המפריד בין מים עליונים לתחתונים, כפי ששרד בנוסח הכתוב של אנומה אליש ובמקרא.
  • מפלצות הים הן לעיתים בעלות מספר ראשים, תכופות מספר סמלי כמו שלושה, שבעה או תשעה ראשים. גוף הנחש שלהן תכופות מתעקל באופן מסוגנן שעשוי גם הוא לדמות גלי ים.
תבליט נאו-חתי מן האתר הארכאולוגי במלטיה, המאה ה-9 לפנה"ס, מתאר ככל הנראה את אל הסער האנטולי תרחונתס הורג את הנחש אילויַנכה, שפיתולי גופו מזכירים גלי ים מתערבלים. לא ברור אם מאחורי האל עומד בנו שארומה, או אולי ייצוג נוסף של האל בשלב אחר של הקרב.
תבליט נאו-חתי מן האתר הארכאולוגי במלטיה, המאה ה-9 לפנה"ס, מתאר ככל הנראה את אל הסער האנטולי תרחונתס הורג את הנחש אילויַנכה, שפיתולי גופו מזכירים גלי ים מתערבלים. לא ברור אם מאחורי האל עומד בנו שארומה, או אולי ייצוג נוסף של האל בשלב אחר של הקרב.

גם חלק מן התעודות הכתובות אינן קלות לתיארוך, ואלו מהן שניתן לשייכן לתקופת שלטונו של מלך מוכר עשויות לתעד מסורות ומוטיבים עתיקים בהרבה, קרוב לוודאי גם כאלו שמעולם לא עלו כלל על הכתב. לאחר מארי וימחד, עדויות כתובות מופיעות במהלך האלף השני גם בסוריה, בבבל העתיקה ובתרבות החורית, ומשם אולי הגיעו גם לאימפריה החתית באנטוליה, ללבנון, לכנען ולמצרים. בכל מקרה המוטיב קדם בכאלף שנה לפחות לממלכות ישראל ויהודה, לעברית מקראית ולסיפורי המקרא, שאין עדות ארכאולוגית לקיומם לפני תחילת האלף הראשון או לכל היותר סוף האלף השני לפנה"ס. דווקא הקישור של המוטיב לסיפור בריאה מוכר רק מאז אנומה אליש, קרוב לוודאי מתקופת המלך הבבלי נבוכדנאצר הראשון מסוף האלף השני, וייתכן שלסיפור הבריאה המקראי הגיע רק בתקופת גלות בבל במחצית האלף הראשון.

מוטיבים משניים ותפוצתם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל הסער אדד עומד על גב שור ומשליך ברקים. על כתפו השמאלית אשפת חצים וקשת. הברקים, החצים והקשת נזכרים ככלי-נשקו של אל-הסער, ופר או כרוב כרכוביו או מושכי מרכבתו המעופפים, במספר סיפורי מלחמה בים במזרח הקרוב הקדום. בכללם גם שירות המקרא, למשל בשירת דוד. (מצבה מבזלת מן האימפריה האשורית החדשה, כיום במוזיאון הלובר. המאה ה-8 לפנה"ס).

בנוסף על המוטיב העיקרי של ניצחון אל הסער על הים, אפיינה איילי-דרשן גם מוטיבים משניים החוזרים ברבים מן הסיפורים.[17] מכיוון שכמעט כל הסיפורים לא השתמרו היטב בממצא הארכאולוגי, ומופיעים בתעודות חלקיות מאוד, סביר שגם דוגמאות שונות של המוטיבים המשניים אבדו, ובמקור הופעתם הייתה נפוצה אף יותר. כמה ממוטיבים משניים אלו הם:

  • הים גואה ומציף את האדמה, מטיל את אימתו על האלים, ולעיתים אף על הגיבור אל הסער (בשבעה מתוך 11 הסיפורים).
  • הים דורש מן האלים לסור למרותו (בשישה מתוך ה-11).
  • הר צפון, או הר צפוני כלשהו בו מולך אל הסער (בשישה מתוך ה-11).
  • אל הסער מוכרז כמלך ו/או ראש האלים החדש לאחר ניצחונו על הים (בחמישה מתוך ה-11).
  • לאל הסער נבנה מקדש/ארמון (בארבעה מתוך ה-11).
  • אחותו או רעייתו של אל-הסער תומכת בו במלחמה, לעיתים על-ידי ניסיון לפתות את הים (בחמישה מתוך ה-11)
  • הים משתוקק לאחותו או לרעייתו של אל הסער (בשלושה מתוך ה-11).
  • אל הסער או שאר האלים נכשלים בניסיונם הראשון להילחם בים (בארבעה מתוך ה-11).
  • אל זוטר כלשהו נקרא להילחם בים ולקחת את השלטון לעצמו, אך נכשל (בשניים מתוך ה-11)[ז]
  • אל הדגן מייעץ לשאת מנחה לים (בשניים מתוך ה-11)
  • אל הסער בורא את העולם (בשניים מתוך ה-11)

המוטיבים המשניים עשויים לסייע למחקר המודרני בהתחקות אחר התפשטות המיתוס מתרבות אחת לאחרת. לדוגמה, בשירת הים החתית מוזהרים האלים מגאותו של הים על-ידי כומרבי, ראש האלים הקודם ואל הדגן, המציע לפייס את הים במנחות. בפפירוס עשתרת המצרי ממלאת את אותו תפקיד אלת הקציר המצרית רננותת, למרות שהיא איננה ראש האלים, אלא אלה זוטרה בלבד. ממוטיב זה כמו ממוטיבים אחרים הסיקה איילי-דרשן שפפירוס עשתרת הושפע מן הסיפור החתי, והקביל את תפקיד רננותת בעלילה לתפקיד כומרבי עקב הדמיון באפיונם הפולחני.

מלחמת האל הגיבור בכאוס במיתולוגיות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה המדעית של פיענוח השפות, הכתבים והתעודות העתיקות מן המזרח הקרוב הקדום החלה להתקדם באופן משמעותי רק במאה ה-19, ועוד במאה ה-20 התנהלה באיטיות עקב זהירות מדעית, חלקיות השרידים והקושי להבין את מה ששרד. רבים מן החוקרים האירופאים והאמריקאים היו גם קלאסיציסטים ופולקלוריסטים בחינוכם, שהכירו היטב את מיתולוגיות יוון ורומי כמו את מעשיות האחים גרים, לא פחות מאשר את המקרא או הברית החדשה, ובאופן טבעי הסתמכו גם על הכרות זו במחקריהם.

חוקר המקרא הרמן גונקל, בין הראשונים להצביע על הדמיון בין האנומה אליש ומוטיבים במקרא, סבר בספרו "בריאה וכאוס" שמיתולוגיות רבות מציגות מלחמה בין אל או גיבור המייצג את הבריאה והסדר בעולם נגד מפלצת המייצגת את הכאוס או התוהו, מוטיב שהוא כינה Chaoskampf, מגרמנית: מלחמה (או מאבק) בכאוס.[20] ייתכן שבתרבויות נוודיות וחקלאיות עתיקות של האלף השני לפנה"ס, כמו האמורים והשושלות הקדומות במסופוטמיה ובמצרים, נתפס הים הבלתי-מוכר כמייצג של כאוס, בעוד שבתרבויות האלף הראשון לפנה"ס ומאוחרות יותר, שכבר הפליגו בים יותר ויותר לצורכי תחבורה ומסחר, דוגמת האוגריתים, הפיניקים והיוונים, הפך מושג הכאוס למופשט יותר[ח]. רבות מן המיתולוגיות והאגדות העתיקות אכן עושות שימוש רב במוטיב הארכיטיפי הנפוץ של אל או גיבור, הנלחם נגד מפלצת דמוית נחש או דרקון ומנצח. כמה מאגדות אלו הוצעו כקשורות למיתוס מלחמת אל-הסער בים, למשל המלחמה של אלים מצריים שונים, בעיקר אל-השמש רע, אבל גם אל-הסער סת, נגד הנחש הקדמוני עאפפ או "אפופיס". הגדרת המוטיב באופן כזה היא כללית ומעורפלת:

"קטגוריה של סיפרים העוסקים במאבק בין כוחות אלוהיים בעת הבריאה, אם כי לעיתים נשכח עקב מטרות משניות, שבהם אל גיבור מביס כוח או כוחות המתנגדים לו, אשר באופן כללי שוכנים בים או מזוהים עמו בדרך כלשהי, ומוצגים ככוחות הרס כאוטיים."[20][21]

ואולם הגדרות קאסוטו ואיילי-דרשן למוטיב של מלחמת אל-הסער בים צרות וספציפיות יותר, ולעיתים תפקיד הנחש, התנין או הלוויתן בהן דווקא מצומצם.[1]

הרקלס (מימין), בעזרת אחיינו איולאוס (משמאל) הורג את ההידרה מלרנה בעלת תשעת הראשים, ציור על כד יווני, המאה ה-6 לפנה"ס.

באמצעות מחקר בלשנות היסטורית ומיתולוגיה השוואתית של שפות ומיתולוגיות הודו-אירופיות ניתן לשחזר מקצת מהמיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית המקורית. גם במיתולוגיה זו נפוץ המוטיב של מלחמת אל-סער או אל-הרעם, ולפעמים גיבור אנושי בעזרת האל, בנחש או בדרקון ענק, לעיתים מרובה ראשים.[22] למשל: במיתולוגיה הנורדית מביס אל הרעם תור את הנחש יוֹרְמוּנְגָָנד, שחי באוקיינוס המקיף את מידגארד. במיתולוגיה ההינדית הורג הגיבור טְרִיטָה את הנחש וְרִיטְרָה בעזרת אל מזג האוויר אינדרה. במיתולוגיה היוונית הורג אל הברק והרעם זאוס את המפלצת טיפון, שאצל פינדארוס מתואר כבעל מאה ראשים. במיתולוגיה היוונית, הגיבור הרקלס, בנו של זאוס, הורג את המפלצת הידרה בעלת תשעת הראשים.

מבין עמי המזרח הקרוב, החיתים ידועים כבעלי מוצא הודו-אירופי, ואל הסער שלהם, תרחונה או תרחונתה או תַרֻ או תַרְחֻנְזַס (ככל הנראה מן הפועל "תרח" שמשמעותו "להתגבר" או "להכניע" בחתית, וקרוב אטימולוגית לטריטה ההינדי, תור הנורדי, וטאראניס או טראנוס הגאלי-קלטי) ממלא תפקיד חשוב במספר גרסאות חתיות של מלחמת אל הסער בים. עם זאת, גם ווסט וגם איילי-דרשן מציינים שמיתוסים חתיים אלו מבוססים בעיקר על המיתולוגיה החורית. החורים ככל הנראה לא היו הודו-אירופיים ואף לא שמיים, אבל כבר בעת התיישבותם בחלק הצפוני של מסופוטמיה, בראשית האלף השני או אף בסוף האלף השלישי לפנה"ס, המיתולוגיה החורית כללה שמות אלים הדומים לאלו של המיתולוגיה ההינדית, וסופרה או לפחות נכתבה באכדית.[22]

גם במיתוסים ההודו-אירופיים, תכופות אין קשר מיוחד בין דמות הנחש/דרקון לים דווקא. למעשה, במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית המקורית, כפי ששוחזרה לפי המוטיבים המשותפים לכל המיתולוגיות ההודו-אירופיות שהשתלשלו ממנה, לא מוכר כלל אל-ים, ומחסרונן של מילים רבות הקשורות בים בשפה זו מקובל להניח שהתרבות המקורית שדיברה בה חיה באזור ללא מוצא לים. במיתולוגיה הנורדית, הנחש יורמונגנדר חי באוקיינוס המקיף את העולם, אבל הוא אינו בן של האוקיינוס, אלא הושלך לשם על-ידי האל אודין. במיתוס ההינדי, הנחש וריטרה סימל לדעת ווסט דווקא בצורת ועצירת הגשמים, אשר הריגתו על-ידי אל-הרעם אינדרה משחררת.[22] אמנם, גם בכמה מסיפורי המזרח הקדום, למשל אלו של הנחש לבו המסופוטמי והנחש אילויַנכה החתי, לא שרד קשר מובהק לים, אך זו עלולה להיות תוצאה של חלקיות התעודות ששרדו. לפיכך, אף שהיו קרוב לוודאי השפעות הדדיות ביניהם, הקשר הישיר בין המיתוסים ההודו-אירופים, מוטיב המלחמה בכאוס, ומיתוס מלחמת אל הסער בים עדיין איננו ברור.

במזרח הקרוב הקדום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות האמורית: אדו אל הסער מכניע את הים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך מכתב למלך מארי זמרי-לים
לאדוני אמור, כך נור-סין עבדך:
"אַבּיָה העונה של אדו מחל[ב] בא אלי וכך אמר לי, כך אדו (אמר):
"נתתי את הארץ כולה ליח'דון-לים, ובזכות נשקי לא קם לו מתחרה. (אך הוא)
עזב את חלקי, את הארץ שנתתי לו, (ו)לשמשי-אדו נתתי (אותה)[..]אשיבך
השבתיך לכ[ס אביך]; נתתי לך את הנשק אשר (באמצעותו) נלחמתי עם תאמתום;
משחתיך בשמן ניצחוני, וכך אף אחד מולך לא עמ[ד]".[23]
תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן.

זוהי העדות העתיקה ביותר המתוארכת בוודאות למוטיב מלחמת אל-סער בים במזרח הקרוב הקדום, מן המאה ה-18 לפנה"ס. במכתב רשמי[ט] לזמרי-לים, מלכה האמורי האחרון של העיר מארי, שנמצא בארכיון המפורסם שלה, כותב נור-סין, שגריר מארי בעיר חלב הסורית ומצטט את אַבּיָה ה"עונה", כלומר הנביא, של אל-הסער אדו מחלב, אשר מבטיח לזמרי-לים את כלי הנשק שבאמצעותם נלחם אדו עם תיאמת[25]. אַבּיָה מוסר בשם האל אדו כי יחדון-לים, מלכה הקודם של מארי, ניצח במלחמותיו רק בזכות נשקו של אדו. ואולם יחדון-לים חטא, ולכן ניתנה הארץ לזמרי-לים במקומו. כעת, לאחר שהושיב אדו את זמרי-לים על כס המלוכה במארי, הוא גם מוסר לו את כלי נשקו שבאמצעותם נלחם בים, ואף "מושח אותו בשמן ניצחונו"[24][י]

האל אדו מחלב[י"א] היה חשוב בתקופה הבבלית העתיקה, בייחוד בממלכת ימחד, וגם לאחר שנפלה ממלכה זו בסוף המאה ה-17 ובמאה ה-16 לפנה"ס היו שהמשיכו לעבוד אותו, בכלל זה בחתושה בירת החתים. יריבו הים מכונה במכתב "תמתום", הצורה הסורית של השם האכדי "תיאמתום". למרות המוצא האמורי של ימחד, שפתם הכתובה הייתה אכדית, ולכן לא ניתן לדעת אם כך כינו בני חלב בשפתם את יריבו של אל-הסער, או שמדובר בתרגום השם המקובל לאכדית. במארי, שהייתה גם היא אמורית, נמצא דווקא המרכיב "ים" בשמות תאופוריים.[24]

מכתב נוסף שנמצא בארכיון מארי[י"ב] מדווח כי כלי הנשק של אדו אכן הגיעו מחלב למקדש האל דגן בתרקה. קרוב לוודאי שזמרי-לים התכוון לשאת אותם בטקסיות במלחמה, כפי שנהגו לפי תעודות אחרות מלכים נוספים בימחד. ממכתבים אלו לא ניתן ללמוד על תוכן סיפור מלחמת אדו בים, שבעצמו לא התגלה. אך ניתן לדעת שהיה סיפור מוכר כזה, ושהייתה לו חשיבות פולחנית, טקסית ופוליטית.[24]

בספרות החורית-חתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – חתים, חורים, אל הסער האנטולי
אל-הסער החורי תשוב בתבליט חורי-חתי על מצבה מחתושה, מוצגת כיום במוזיאון הארכאולוגי בחלב. רבים ממאפייני האל משותפים גם לאלי-סער מקבילים במזרח הקדום, דוגמת מרדוך המסוטפוטמי, אדד הסורי ובעל הכנעני: הוא מתואר כעומד על גב פר, מחזיק ברק מסוגנן כשלש-קלשון בידו השמאלית ומניף גרזן קרב בימנית. מקסדתו בולטות קרנים ותלתל ארוך ומסולסל. הפר רומס גלי ים מסוגננים בשתי שורות מופרדות בקו אופקי, המייצג את ההפרדה בין מים עליונים ותחתונים.

בחפירות הארכאולוגיות באתר חתושה (כיום בוע'זכוי בטורקיה), בירת האימפריה החתית, נמצאו בעיקר בארכיון חתושה תעודות רבות אך מקוטעות ברובן, המעידות על תפוצה רחבה של סיפור מלחמת אל הסער בים באזור אנטוליה. התעודות כתובות בכתב היתדות החתי, רובן בשפה החתית ומיעוטן בשפה החורית. העמים החורים השתקעו בצפון סוריה בראשית האלף השני לפנה"ס, כשהיגרו מהרי הקווקז, ככל הנראה מאזור ארמניה של היום, והתמזגו תחילה בתרבות הסורית המקומית. מסורות חוריות וסוריות עברו לאימפריה החתית, בעיקר כאשר סיפחה את ממלכת כיזוואתנה בשלהי המאה ה-15 לפנה"ס. חלק מן המסורות הועתקו על-ידי הסופרים החתיים בחתושה בשפה החורית, או תורגמו לחתית וקרוב לוודאי הושפעו מן התרבות החתית. במחקר המודרני הן מכונות במונח "הספרות החורית-חתית", ששגשגה עד נפילת האימפריה החתית במשבר תקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-13 לפנה"ס, וספיחיה מופיעים לעיתים גם בתקופה הנאו-חתית שלאחריה:[29]

שירת הים החורית-חתית: ניצחון אל הסער על הים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך שירת הים החתית
[...]תרחנה [...] בתוך המים [...]
לשמים הוא התקרב עוד ועוד,
ואז [...] כיסה את [ ] האיום,
ומשמים [...] השיטפונות היו
בתוך [האד]מה, [ב]הר[ים] [...וב]טרסות.
הנוזלים עטפו את הארץ.
[על]ו הנוזלים מעלה
ומצ[או] את השמש והירח,
[מע]לה הג[יעו] לכוכבי השמים.
(אז) [החל כ]ומרבי לומר לאלים
את הדברים (האלה):
"האלים [הגדול]ים, איזה אל לא ידענו?
[...] ידענו את הים.
אותו [...] לתנור האדמה
תנו מס[י"ג] לים! נחושת, לפיס-לזולי,
(אבני) פאראשאס, כסף, זהב,
[שימו] במים, [בפנ]ים!
נשים-נא בתוך [המי]ם.
כאשר הים את המס [...] יעמדו"
בין האלים, אף א[חד...]
"בואי, אנזילי מלכת נינווה [...]"
"כתבת. לך/אותך לי/אותי[...]
"אבל תציל. אותי/לי..."[30]
תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן.

שירת הים[י"ד] הכילה ככל הנראה גרסה חורית-חתית שלמה של מלחמת אל הסער בים. היא מתועדת בכמה מסמכים ששרדו חלקית:

  • מסמך (CTH 785) בשני עותקים בשפה החתית, מכיל הוראות פולחניות לביצוע השירה: ”הזמר ישיר את "שירת מעשה הגבורה של הים", כאשר [נ]יצח אל הסער את הים. בעודם ממשיכים לשיר, הכוהן הולך קדימה להר ארנה”. בסוף הלוח שרד קולופון: ”[חגי]גות הר חזי”. השירה הושרה איפוא בחגיגות לכבוד הר חזי, ושמה המלא היה "שירת מעשה הגבורה של ים". כמקובל בשירות חוריות-חתיות, היא כונתה על שם אויבו של הגיבור, ולא על שם הגיבור עצמו. הר חזי נקרא כך בפי אלו ששכנו לצפונו, כמו החורים והחתים, בעוד שהשוכנים מדרומו כמו אוגרית, המקרא ושאר דוברי שפות שמיות מערביות קראו לו הר צפון. בעקבות תושבי סוריה שראו בהר צפון את מושב האל בעל, ראו בו גם החורים/חתים את מושב אל הסער, אם כי היו להם גם מסורות עתיקות יותר על מיקום הר חזי. לפי המסמך ששרד מצווה הכוהן לצעוד לכוון הר ארנה שבממלכת כיזוואתנה, ונראה כי כאשר הטקס הועבר לשם, יחד עם מסורות חוריות נוספות, הוחלפה הצעידה הטקסית בכיוון הר חזי המקורי לצעידה בכיוון הר ארנה המקומי. נמצא גם לוח מקביל כתוב חורית המסתיים אף הוא בקולופון "הר חזי", ומוסכם אצל חוקרי התחום שמדובר באותו חג. תוכן השירה לא נמסר גם בו, אך הזמרים מצווים לשיר את "שיר המלכות", כנראה מלכותו של אל הסער החורי תשוב, שבהמשך נזכרים כלי נשקו.[31]
  • שני לוחות קטלוגיים שונים של רשימות יצירות ספרותיות כוללות יצירה בשם "של הים", כנראה אותה שירה בשם מקוצר.[32]
  • מסמך מקוטע (KUB 45.63) המכיל כנראה את הלוח הראשון של שירת הים בשפה החורית. מצב ידיעת לשון זו במחקר מאפשר לפענח בה משפטים מעטים בלבד. היא פותחת במילים "אשירה על ים" ומסתיימת בקולופון "לוח אחד של הי[ם]". נזכרים בו "האלים", "האלים העתיקים" וכּוּמָרבִּי אבי האלים, המתעתד לשאת נאום בפני האלים, שתוכנו נמצא כנראה בלוח הבא.[33]
  • שירת הים החתית (CTH 346.9): לוח זה שבור בראשיתו ובסופו, ולכן לא ידוע שמו, אך לפי תוכנו הוא כנראה חלק משירת הים בשפה החתית. מסופר בו כי שיטפונות כיסו את האדמה, ההרים והטרסות, והמים המשיכו לגאות עד כי הגיעו לשמש, לירח ולכוכבי השמים. אז נשא כּוּמָרבִּי נאום בפני האלים, ואמר להם שיש לשלם מס לים כדי לרצותו: נחושת, לפיס לזולי, אבנים יקרות, כסף וזהב. הוא גם פנה לאלה "אנזילי מלכת נינוה". אנזילי, ששמה נכתב באמצעות האידאוגרמה "אשתר", היא מקבילה חתית לאלה החורית שַוַושְכַה, והתואר "מלכת נינוה" רומז כנראה למקדש שוושכה בנינוה, המתועד עוד מסוף האלף השלישי לפנה"ס. שוושכה הייתה אלת המלחמה והתשוקה, ובמסורת החורית הקדומה היא אשתו של תשוב אל הסער. במסורת החורית-סורית המאוחרת כפי שהיא נמצאת גם בחתושה, אשתו של תשוב הייתה חבת, ושוושכה/אנזילי הפכה לאחותו. המשך הסיפור, שכלל כמשוער ניצחון של אל הסער על הים, לא שרד.[34]

איילי-דרשן ציינה קווי דמיון בין שירת הים החתית לפפירוס עשתרת המצרי: פפירוס עשתרת פותח גם הוא במילים "אשירה על ים", סגנון פתיחה נפוץ בשירות החוריות-חתיות, אך נדיר במצרים העתיקה. כּוּמָרבִּי החתי היה אבי האלים, אך גם אל הדגן, וזה עשוי להסביר מדוע בפפירוס עשתרת, האלה הקוראת לפייס את הים במנחה היא דווקא רננותת אלת הקציר, אף שבמצרים היא הייתה אלה זוטרה. נראה שבגרסה החתית נקראה אנזילי להביא את המס לים ולפתות אותו, כפי שנקראה עשתרת בפפירוס המצרי. ה"מס" או ה"מנחה" בשתי התעודות נכתב בגרסה המקומית למילה "ארגמן": מנהג מקובל באוגרית ובמסופוטמיה, ובאותה תקופה סביר גם במצרים, אך נדיר אצל החתים.[34]

אגדת פישישה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל הסער עומד על גב פרים דוהרים, בתבליט על מצבת טרכיט מן האימפריה החתית. הפרים דורכים על צוואריהם של שלושה אלי-הרים, שניים מהם ככל הנראה חזי ונמני, והשלישי אולי הר פישישה[35].
דמות מזוהה כאל-סער (במרכז) על-פי קסדת קרנים, תלתל ארוך ומסולסל, וכלי-נשק טיפוסיים. האל מתואר עומד בשתי רגליו על שני הרים, ככל הנראה הר חזי והר נמני. חותם גליל מסוריה, המאה ה-17 לפנה"ס לערך, כיום במוזיאון המטרופוליטן.

זהו שבר לוח קטן[ט"ו] מארכיון חתושה, המכיל תחילת סיפור הנקרא כיום במחקר "אגדת פישַישה", על שם גיבורה – הר פישישה (Pišaišapḫi), אשר לפי מסמכים אחרים של בריתות בין הממלכה החתית לממלכות וסאליות ממוקם באזור לבנון. במעט ששרד מן הסיפור, פישישה אנס את האלה אנזילי (או עשתרת[37]) בעת שישנה, וכשהתעוררה והתלקח זעמה, ביקש לפייסה בהבטחה שיספר לה על הנשק שבאמצעותו ניצח אל הסער תרחונה את ים.[36]

עקב מיקומו של ההר בלבנון הוערך במחקר שהאגדה היא ממוצא כנעני, אך איילי-דרשן חוזרת להצעתו המקורית של הנס גוסטב גיטרבוק שזהו תרגום לחתית של סיפור חורי: המוטיב של הזדווגות בין אלים להרים נפוץ בספרות החורית, ואף כיום בארמניה ובקווקז, והטקסט כולל פתגם חורי "נפל תפוח מעץ" במשמעות של בהלה. בסיפור מוזכרים הר חזי, הוא הר צפון, והר שני בשם נמני, המוזכר גם הוא בספרות החורית, וכן בספרות סורית ומסופוטמית, בדרך-כלל בזוג ביחד עם הר חזי (Namni and Ḫazzi). אל הסער החורי תשוב מתואר לעיתים קרובות עם ארבעה בני-לוויה: מושכי מרכבתו השוורים שרי וחורי, וההרים חזי ונָמְנִי. תבליטים וחותמות רבים מסוריה ואנטוליה מתארים את אל הסער עם נשק בידו, כששתי רגליו עומדות על שני הרים, ומקובל במחקר שהרים אלו הם חזי ונמני.[36][38]

שחרור האלה מן הים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח מקוטע[ט"ז] בו נזכרים תרחונה אל הסער, האלה אנזילי והאל ים, וכן משרתו של ים, האל החורי אימפאלורי. נראה שאין זה המשך של שירת הים החתית, אלא גרסה מקבילה או דומה. התוכן לא פוענח ברובו, אך מילים דוגמת "קרב" ו"חרב" מצביעים על עימות, כנראה בין אל הסער לים, וכן פוענח שאל הסער "שחרר" את האלה אנזילי. במחקר משערים שהלוח מתאר סיפור בו שבה האל ים את האלה אנזילי, ואל הסער שחרר אותה. גם סיפור זה דומה לפפירוס עשתרת המצרי.[39]

שירת חדמו ושירת אוּלִִיכּוּמִי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אל הסער האנטולי#מחזור כוּמׇרְבִי
מתוך שירת אוּלִִיכּוּמִי: אאה מסייע לאל הסער
אאה לאלים הקדמונים החל להשיב:
"שמעו את דברי האלים הקדמונים,
אתם אשר (י)ודעים את המילים הקדומות.
פתחו אותו שוב, את בית החותמות העתיק,
של האבות, של הסבים.
הביאו את החותם של האבות הקדמונים,
ועמו חתמו (או)תם שוב.
הוציאו את המסור העתיק,
אשר באמצעותו ניסרו בין שמים לארץ,
ונחתוך את אוּלִִיכּוּמִי, את סלע הבזלת,
תחת רגלי(ו), (הוא) [היר]י[ב]
אשר [מג]דל כּוּמָרבִּי נגד האלים".[40]
תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן.

שירות אלו מופיעות באופן מקוטע במספר רב של שברי לוחות חוריים-חתיים. הן אינן מספרות על מלחמת אל-הסער ישירות בים, אלא במפלצות-ים. חתיתולוגים סבורים ששירות אלו הן האחרונות במחזור כּוּמָרבִּי. כמו בשירות הקודמות באותו מחזור, כומרבי אבי האלים הוא האנטגוניסט הזומם נגד אל הסער, אך בשירת חדמו ובשירת אוּלִִיכּוּמִי חובר ים לכומרבי במזימותיו. יש חתיתולוגים הסבורים שגם שירת הים החתית היא חלק ממחזור כומרבי, אך אחרים ובהם איילי-דרשן סבורים ששירת הים החתית נבדלת בכך שבה ים לבדו הוא האנטגוניסט, ומאיים על כומרבי ועל כל שאר האלים יחד.[41]

שירת חדמו[י"ז] ושירת אוּלִִיכּוּמִי[י"ח] הן ככל הנראה שני עיבודים חלופיים של אותה מסורת. בשתיהן מסופר על מפלצות ענק שנולדו לכומרבי ולאם עצומת גודל: חדמו – נחש ימי שנולד מבתו הענקית של ים, ואוּלִִיכּוּמִי – סלע שנולד מסלע-אם ענק. לאחר שהתייעץ וזמם בסתר עם בן-בריתו ים, ייעד כומרבי לבניו אלו את הבסת אל הסער ואת המלכות על האלים. משגדלו הבנים לממדי ענק, ולא ניתן היה להסתירם עוד במעמקי הים, סופר לאל הסער עליהם, והוא בכה[י"ט] וסירב להילחם בהם. כדי לסייע לו יצאה אחותו אנזילי לחוף הים וניסתה לפתותם. ניסיון זה כשל נגד אוּלִִיכּוּמִי – סלע עיוור, חרש וחסר-תחושה – וככל הנראה צלח לפחות חלקית נגד חדמו, אשר התפתה לעלות לחוף לפני שהגיע לשיא גודלו, אך מנקודה זו בעלילה לא שרד המשך שירת חדמו. בשירת אוּלִִיכּוּמִי גם אל מלחמה אחר – אשתבי – הוזמן על-ידי האלים להילחם באוּלִִיכּוּמִי, ונכשל גם הוא. רק לאחר עזרתו של אאה אל החוכמה הצליח אל הסער לנצח את אוּלִִיכּוּמִי, ושב להיות מלך האלים.[41]

מלחמת אל הסער בנחש אילוינכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אל הסער האנטולי#מלחמת אל הסער בנחש-דרקון אִילּוּיָנְכַה, אילוינכה

שני נוסחים שונים של אגדה זו נמצאו בחפירות חתושה. היא נזכרת תכופות במחקרים על מיתוס מלחמת אל הסער בים, מאז מחקרו הראשון של אולברייט בנושא משנת 1936. הסיבה לכך היא שבאחד הנוסחים שוכן הנחש בים, ובכך הוא דומה לנחש חדמו. אך איילי-דרשן כללה ברשימתה המצומצמת של דוגמאות למיתוס את שירת חדמו, ולא כללה בה את אגדת אילוינכה. זאת משום שבאגדת אילוינכה, הים מוזכר רק כמקום מחייתו של הנחש, אך אינו נלחם או זומם נגד אל-הסער, ואף אינו מואנש.[42]

עלילות בעל וענת: מלחמת האל בעל בים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – עלילות בעל וענת, בעל (אל), ים (אל)
בעל מביס את ים בעזרת כלי-הנשק של כושר וחסיס, מתוך עלילות בעל וענת"
לוח KTU 1.2 IV, שורות 7–23
...ענה כותֿר-וחֿסיס: "הלא אמרתי
לך, הו בעל הנשיא, שניתי, הו, רוכב עננים.
הנה אויבך בעל, הנה אויבך תמחץ, הנה תצמית
צוררך. תיקח מלכותך לעולם, ממשלתך לדור ודור".
עיצב כותֿר אלות ונקב בשמותיהן. "שמך, את,
'יגרש'. 'יגרש' גרשי את ים, גרשי את ים מכסאו.
את נהר ממושב ממשלתו. זנקי מידי בעל, כמו נשר
מאצבעותיו, (ו)הלמי(ב)כתף ים הנשיא, בין ידי
נהר השופט". זינקה האלה מידי בעל, כמו נשר
מאצבעותיו, הלמה (ב)כתף ים הנשיא, בין ידי נהר השופט.
(אך) ים עז, לא מך, לא רעדו פרקיו, לא השתנתה
צורתו. עיצב כותֿר (שנית) אלות ונקב בשמותיהן.
"שמך את 'אימר' - מררי (=סלקי) את ים, מררי את ים
מכסאו, את נהר ממושב ממשלתו. זנקי
מידי בעל, כמו נשר מאצבעותיו. הלמי (ב)קודקוד
ים הנשיא, בין עיני נהר השופט, יתמוטט ים
ויפול לארץ".[43]
תרגום לעברית: איילי-דרשן.

סיפור מלחמתו של האל בעל בים ביצירה האוגריתית "עלילות בעל וענת", המתוארכת למאות ה-15 עד 13 לפנה"ס, נחשב לעיתים קרובות לדגם היסוד של מיתוס מלחמת אל הסער בים, במזרח הקדום כולו ובייחוד במיתוס הכנעני. עם זאת, איילי-דרשן סבורה שסיפור זה ייחודי מאוד בסגנונו לאוגרית ולסופר אלמלך השבני החתום עליו, ולפיכך אינו מייצג בהכרח את המוטיב בשאר המרחב הכנעני יותר מאשר הסיפורים החתיים-חוריים והמצרים. ייחודו של סגנון זה מתבטא בין השאר בהיעדר סממנים מיתיים בתיאור האלים, והצגתם המואנשת כנסיכים אנושיים המתעמתים על המלוכה. מחוץ לאוגרית, דמות הים מתוארת כגלים, גאות ונהרות, כאשר איננה מתגלמת בנחשי ענק ובדמויות מיתיות דומות.[44]

האלה ענת מתפארת בהריגת אויבי בעל. מתוך "עלילות בעל וענת"
לוח KTU 1.3 III, שורות 37–42
"מי האויב שהופיע לבעל? צר לרוכב עננים?
הלוא מחצתי את אהוב-אל, ים. הלא חסמתי את תנין, אסרתיו.
מחצתי את נחש עקלתון, שליט ששבעה ראשים לו.[45]
תרגום לעברית: איילי-דרשן.
שחזור מצבת השנה ה-400, שהקדיש רעמסס השני לאל סת בטאניס. סת נראה מצד שמאל בדמות האל הכנעני בעל, עם קרניים וסרט או תלתל ארוך משתפל מכובעו.
קטעים ששרדו מתוך פפירוס עשתרת

הלוח הראשון עליו כתוב הסיפור, המסומן KTU 1.1 בספרות המחקר, מקוטע מאוד. אך מן השורות ששרדו ניתן להבין כי ראש האלים אל המליך את ים בנו, ותבע ממנו לסלק את בעל, מאחר שזה קילל את אל. מרכיב זה מזכיר את השירות החוריות-חתיות על היריבות בין אבי האלים כּוּמָרבִּי ואל הסער תשוב. בלוח זה מכונה ים "אהוב אל", בעוד שבעל מכונה "בן דגן", אף שבמקומות אחרים בשירת אוגרית נחשב בעל גם הוא לבנו של אל. ייתכן שהסופר מזהה את אל עם האל דגן, אך איילי-דרשן מציינת כי שני אלי סער נוספים במזרח הקדום, תשוב החורי ודמרוס בכתבי פילון איש גבל, נחשבו כבעלי שני אבות: אב ביולוגי ואב מאמץ שהיה אל הדגן.[46]

האל הזוטר עת'תר, כוכב השחר, נזכר פעמיים במחזור עלילות בעל: פעם אחת בלוח KTU 1.1 כאשר הציע את עצמו למלוכה במקום ים, ובלוח 1.6 KTU כאשר הומלך במקום בעל, ובשני המקרים הוא נכשל וירד מכסאו. עלילה זו מקבילה לעלילת האל הזוטר אשתבי בשירת אוליכומי החורית-חתית,[47] ואכן עת'תר נזכר כמקבילו של אשתבי במספר רשימות אלים מקבילים שהתגלו באוגרית[48]

בלוח השני KTU 1.2 שרדו הטור הראשון והטור האחרון. בטור הראשון מסופר כי ים שלח שליחים לאספת האלים, אשר תובעים להסגיר לידיהם את בעל. לצידו של בעל עומדות ענת ועשתרת, המונעות מבעדו להגיב באלימות ולפגוע בשליחי ים. שאר האלים כופפים את ראשם בפני שליחי ים, מה שניתן להתפרש כגרסה "חצרנית" מואנשת למוטיב המיתי של פחד האלים מן הים. בטור האחרון של הלוח השני מתוארת עזרת האל האומן כושר וחסיס לבעל. בכך מקביל תפקידו של כושר-וחסיס לתפקיד האל החכם אאה בסיפורים המסופוטמיים והחורים-חיתיים. בהמשך אותו טור מתואר הקרב המכריע בין ים לבעל, גם הוא באופן מואנש כקרב בין שני נסיכים, ניצחונו של בעל בזכות כלי המלחמה של כושר-וחסיס, והמלכתו של בעל.[49] עשתרת מיוצגת גם בחלק זה, בקריאה "ים אכן מת! בעל ימלוך!".[50]

מרבית תוכנם של שני הלוחות הבאים (ככל הנראה) בסיפור, לוח KTU 1.3 ולוח KTU 1.4, מפרט על בניית היכלו של בעל בהר צפון על-ידי כושר-וחסיס. רק בתום הבנייה זוכה בעל בכוחותיו ובהדרו השמימיים. בלוח זה נזכרות פעמים רבות בנות-לווייתו של בעל: פִּדרַי בּת אוֹר וטַלַי בּת רַב, שכאלות הערפל והטל הן מתאימות לאפיונו כאל הגשם.[51] בניגוד לתשוב החורי וסת המצרי, בעל אינו ידוע במקורות הכנעניים בכינוי "אל הסער" או "אל הסערה", אך כן כ"רוכב ערפות" (אוגריתית: "רכב ערפת") שפירושו המקורי "רוכב על עננים", והמקרא ככל הנראה תרגם בטעות "רוכב בערבות"[כ] וכן כמניף הברק, מרעים בקולו כרעם, וכדומה.

מאבק הבעל במפלצות הים זכה לעניין רב במחקר מיד עם פרסום שירת אוגרית, עקב הקשר למקרא. אך למעשה, בעלילות בעל ששרדו מובא מאבק זה כבדרך-אגב, וללא קשר מובהק למלחמתו בים. בלוח KTU 1.5 לועג האל מות לבעל, ומזכיר את מלחמת בעל בלוויתן נחש בריח[כ"א], בנחש עקלתון[כ"ב], וכן ב"שליט בעל שבעה ראשים" שלא ברור מיהו, אך ייתכן שהוא כינוי נוסף לנחש עקלתון. יצורים אלו, כפי שהעירו ליונשטם[10] ואחרים, אף אינם מקושרים במפורש לים.[53] קשר לים כן מופיע בלוח KTU 1.3, בו מתפארת ענת כי מחצה את ים, חסמה את תנין[כ"ג], מחצה את נחש עקלתון, את השליט בעל שבעה ראשים, ומספר דמויות נוספות שאינן מוכרות מן השירה האוגריתית ששרדה. ואולם במקום זה לא ברור מדוע ענת מנכסת לעצמה את הריגת אלו שהמסורת האחרת מייחסת את הריגתם לבעל, וייתכן שהיא רק מתפארת, בהתאמה לאפיון הלוחמני, האכזרי והגנדרני שלה במיתוס.[54]

במיתולוגיה של מצרים העתיקה: מלחמת סת בים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – סת, סת-בעל, עשתרת

בפפירוס עשתרת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל הסערה סת על סירת השמש של האל רע בעולם התחתון, צד בחנית את הנחש עאפפ. בפפירוס מצרי עתיק זה מצויר סת בדמותו המצרית המסורתית עם ראש חיה. תקופת השושלת ה-21, המאה ה-10 לפנה"ס לערך.

פפירוס עשתרת הוא פפירוס מצרי המתוארך למחצית השנייה של המאה ה-15 לפנה"ס על פי אזכורו של פרעה אמנחותפ השני. הוא נקרא כיום על שם האלה הכנענית עשתרת, הנזכרת בו פעמים רבות. ואולם חלקו הגדול של הפפירוס לא שרד, ולפי מה שנותר בחלקים ששרדו מקובל במחקר שהוא הכיל סיפור מלחמה של אל הסער המצרי סת באל ים הכנעני. לפי תיאורו של האל פתח כראש האלים נראה שהפפירוס נכתב בעיר מוף, בה שכנה אז מושבה של מהגרים מכנען שכונתה "רובע הצורים".[55]

פפירוס עשתרת מעיד על השפעה כנענית חזקה על הפולחן והמיתולוגיה המצרית בתקופתו, שאף קדמה להשפעה הכנענית המוכרת היטב למחקר בתקופה הרעמססית. הבט אחד של השפעה זו הוא תיאור אלה כנענית טיפוסית, עשתרת, כבתו של ראש האלים המצרי פתח. הבט אחר של ההשפעה ניתן לראות באופיו של אל הסופה המצרי סת: באזור מצרים, שם סופות הן סופות חול ולא סערות גשם, הוא נתפס בדרך-כלל כאל דמוני, מפחיד ובלתי-אהוב. אך בתקופת כתיבתו של פפירוס עשתרת זוהה סת עם בעל, אל הגשם והסער הכנעני, ולעיתים קרובות הוצג בדמותו כגיבור האהוב והמציל. האנטגוניסט בפפירוס עשתרת אף הוא אל כנעני שהתקבל במצרים באותה תקופה: האל ים.[56]

לפי דעה אחרת במחקר זוהה סת עם בעל בעיקר עקב תפקידו במיתוס המצרי כמגן סירת האל רע בעולם המתים מפני הנחש עאפפ (המוכר כיום יותר בצורה היוונית של שמו "אפופיס"), אבל מקובל במחקר שנחש זה ייצג במצרים העתיקה את כוחות האופל והכאוס, ובוודאי שלא את הים. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, אין מחלוקת על התוצאה הסופית: בפפירוס עשתרת, סת הוא אל-הסער הנלחם בים[57].

בחלקים ששרדו מן הפפירוס, הסיפור נפתח באספת אלים שבה מציעה אלת הקציר המצרית רננותת לשלוח מנחה לאל ים, הדורש להיות שליט האלים, כדי לרצותו. האלים בוחרים בעשתרת להביא את המנחה לים, ככל הנראה מתוך הנחה שיופיה ומיניותה יסייעו לפייס אותו. במעט ששרד מתיאור פגישת עשתרת וים, נראה שעשתרת אכן השתמשה במיניותה, שכן היא מתוארת כצוחקת ושרה עירומה לפני ים, וים מוסיף על דרישותיו שפתח ייתן לו את בתו עשתרת לאשה.[58] מוטיב דומה של פיתוי האל ים על-ידי אשה יפה נמצא בסיפור מצרי מן התקופה הרעמססית, אגדת שני האחים, שאף בה ניכרות השפעות כנעניות.[59]

בחלקים נוספים ששרדו מתוך הפפירוס שוחזר שמו של סת בסמוך לפעלים רבים של לחימה, המעידים כנראה על מלחמתו בים. כמו כן שרד תיאור של ים כמי שמאיים לגאות ולהציף את היבשה כולה, מה שמסביר את פחדם של האלים האחרים ממנו.[60]

בלחשים רפואיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיבים דומים מתקופת הממלכה החדשה במצרים נמצאו בשלושה לחשים רפואיים, מפפירוס הרסט, פפירוס ברלין 3038 ופפירוס ליידן, המדמים את ריפוי המחלה להכנעת ים על-ידי סת או בעל. סת/בעל מתואר בהם כמכשף את הים, מרעים בקולו על ים, ונלחם בו בחניתות עשויות עץ ממין כלשהו, אולי ארז או מילה. המילים לחנית ולעץ בלחש הן מילים שאולות מכנענית.[61]

במיתולוגיה המסופוטמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך "אנומה אליש"
לוח א', שורות 127–138
ונאספו האלים בקרבה (=של תיאמת)
זממו רעות על האלים בוראיהם..
[זועמ]ים, זוממים, לא נחים יומם ולילה.
[מת]נשאים לקרב, שואגים, רועמים,
כוננו אספה, הביאו לידי קרב.
האם חובורו, יוצרת כל,
הוסיפה נשק ללא מתחרה, ילדה תנינים -
שיני(הם) חדות... אכזריים,
מילאה גופם חמה במקום דם
הלבישה את הנחשים הנוראיים אימה,
עיטרה ביראה, ודימתה (אותם) כאלים.[62]
תרגום לעברית: ש. שפרה וי. קליין.

בניגוד לאלי-ים זכריים במרבית המיתוסים הידועים, במסופוטמיה אלת הים הייתה נקבית: תיאמת או בשמה המלא במיתוס "תיאמתום", מילה שבאכדית פירושה בפשטות "ים" אך מינה הדקדוקי נקבה.[63]

אנומה אליש: מלחמת אל הסער מרדוך בתיאמת ובריאת העולם מגופתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אנומה אליש, תיאמת, מרדוך
רישום מודרני של חותם גליל המתאר את אל-הסער הבבלי מרדוך/בל, ככל הנראה בדמות פסלו במקדש אסגילה. סרט או תלתל מסולסל משתפל מראשו כמעט עד לעקביו, הוא רכוב על דרקון ודורך כמנצח במימיה של תיאמת, המחולקים בקו אופקי למים עליונים ותחתונים.[15][64]

בדומה לסיפורי בריאה רבים אחרים פותחת האנומה אליש בתאוגוניה: הופעתם/יצירתם של האלים עוד בטרם היות העולם: התגלמות המים המתוקים הזכרי אבזו והתגלמות המים המלוחים הנקבית תיאמת מהלו את מימיהם יחד, וכך הולידו את כל שאר האלים. תיאמת היא איפוא ישות מיטיבה במקורה: האם והיולדת הארכיטיפית. אך לפי המיתוס, כאשר נולד מרדוך וקיבל מאנו אל השמים את רוחות השמים במתנה, "נדלחה" תיאמת והפכה לדמות מרושעת. היא מולידה צבא של מפלצות מטילות אימה: 11 תנינים ונחשי ענק. כמו כן היא יוצרת משרת/בן זוג: מפלץ ענק בשם קינגו, ודורשת מן האלים להכתיר אותו כשליטם. למרות עוצמתו וחשיבותו המיתולוגית, דמות קינגו משנית בעלילת אנומה אליש, ואיילי-דרשן סבורה שהיא נצרכת בעיקר משום שתיאמת היא נקבה, ומשום כך אינה יכולה לדרוש את השלטון על האלים לעצמה, כפי שעושה אל הים הזכרי במוטיב משני נפוץ של המיתוס בתרבויות אחרות.[62]

ראש האלים החדשים אנשר מבקש מן האלים אאה ואנו להילחם בתיאמת, אך הם יראים מכוחה ומסרבים – מוטיב משני נוסף הנפוץ בסיפורי מלחמת אל הסער בים. רק מרדוך מסכים לצאת לקרב, לאחר שקיבל הבטחה שיקודם לראש האלים אם ינצח. מרדוך מתכונן למלחמה ומצטייד בכלי-נשק: קשת, מרכבה ושריון, המסמלים את כוחות מזג-האוויר ורוחות השמיים, ומזהים אותו כאל סער.[65]

מתוך "אנומה אליש"
לוח ד', שורה 135 - לוח ה', שורה 58
נח האדון, בפגרה הסתכל,
חילק את הנפל וברא נפלאות:
פיצל אותה לשניים כדג יבש,
חציה שם (למעלה) וקירה (כ)שמיים
מתח את עור(ה) והציב משמר,
ציווה עליהם "מימיה בל תגיר"...
יצר מעמד לאלים הגדולים,
כוכבים בדמותם העמיד, מזלות.
הודיע שנה, הגביל גבולות...
פתח דלתות בשני צדי (השמיים),
חיזק מנעולים בשמאל ובימין.
בתוך (תיאמת) שם את עליות (השמיים),
יצר את הירח, על הלילה הפקיד(ו).
הועידו (להיות כ)עדי הלילה כדי להודיע ימים
את הרוק של תיאמת [...]
ברא מרדוך [...]
אסף וקבץ לעננ[ים]
את עליית הרוח, המטרת הגשם
הקטרת הערפל (-הוא) ערמת ארסה של תיאמת
הועיד לעצמו ולקח בידו.
שם את קודוקודה (ו)שפך [...]
מעין הבקיע, נמלא מים.
בקע מעיניה פ[רת] וחידקל...
חתם נחיריה, הותיר [...]
שפך על שדיה [הר] רחוק,
מבועים ניקב כדי להוביל הלאה את יובלי המים.[62]
תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן.

לפני הקרב מסופר שמרדוך נבהל בתחילה ממראה תיאמת, ואף זה מוטיב משני נפוץ בסיפורי מלחמת אל הסער בים.[66] אך מרדוך מתאושש, ולאחר שהוא נושא נאום על פשעיה של תיאמת נפתח הקרב ביניהם. מרדוך לוכד את תיאמת ברשת העשויה מארבעת רוחות השמים, ויורה חץ בקרביה. לאחר מותה הוא כולא את בני-בריתה ו-11 התנינים והנחשים, והורג את קינגו. כמו בעלילות בעל וענת האוגריתי, גם באנומה אליש, מלחמתו של אל-הסער במפלצות הים רק מאוזכרת בתעודות ששרדו, ואיננה מפורטת ומודגשת כמו מלחמתו באלת הים עצמה.[67]

ההבדל העיקרי המוכר בין אנומה אליש לשאר מיתוסים של מלחמת אל הסער בים (פרט לסיפור המקראי, אשר מושפע ככל הנראה מאנומה אליש) הוא הסיפור הקוסמוגוני של בריאת העולם מגופת אלת הים המנוצחת. לפני אנומה אליש לא ייחסה המיתולוגיה המסופוטמית את יכולת הבריאה למרדוך, ולא לגיבורים ולאלי-סער אחרים. תיאור הבריאה באנומה אליש מסתמך על מוטיבים מסופוטמיים ממיתוסי בריאה עתיקים יותר, כמו הפרדת השמים והארץ, ועם זאת הוא מעדכן אותם: באנומה אליש ההפרדה מתייחסת למימיה של תיאמת ולא לחומר יבש. בהמשכה של אנומה אליש מתוארת גם בריאת האדם מדמו של קינגו, וזהו עדכון המיתוס של אתרחסיס בו נברא האדם מדמו של אל מורד אחר: ווה-אילו המורד באנליל.[68]

ואולם ככלל, בריאת העולם ובריאת האדם מפריעות את הרצף העלילתי של האנומה אליש, ולאחריהם חוזר הסיפור למוטיבים משניים הנפוצים במיתוסים של מלחמת אל הסער בים: האלים השמחים על ניצחון מרדוך (ולא על בריאת העולם) ממליכים אותו לראש האלים, ולבקשתו נבנה לו מקדש, שמעתה יהיה גם מקום אספת האלים. במשתה חנוכת המקדש קוראים האלים ב-50 שמות של מרדוך, חלקם שמות של אלים קודמים, ובאופן זה הואצלו תכונותיהם על מרדוך. השירה מסתיימת בפניית "והגדת לבנך" לדורות הבאים לשמור ולהעביר את הסיפור.[69]

רבים מן ההיבטים של סיפור אנומה אליש מושפעים ומשחזרים את הסיפור השומרי הקדום יותר של הריגת המפלצת המכונפת אָנזּו על-ידי האל הגיבור נינורתה – סיפור שהיה לו ככל הנראה מעמד קלאסי במיתוס ובפולחן המסופוטמי. החוקרים מסכימים שמהלך זה היה חלק מביסוס הדומיננטיות הבבלית, שביטלה את הפנתאון השומרי הישן עם אנליל, אל העיר ניפור, כראש האלים, והמליכה במקומו את מרדוך האל הבבלי.[14] ועם זאת יש באנומה אליש גם היבטים שונים וחדשים, מהם שרירותיים שקשה להסבירם, כמו השתנות תיאמת מדמות אהובה לשנואה, ותיאור הגיבור מרדוך כאל סער. מספר חוקרים של האנומה אליש ראו בכך עדות להשפעות של מסורות לא-מסופוטמיות, ובייחוד של סיפורי מלחמת אל סער בים שיובאו מתרבויות שבהן הים מילא תפקיד חשוב יותר מאשר במסופוטמיה, תרבות שהתרכזה מסביב לנהרות ולא לחוף הים.[70][15]

אגדת לַבּוּ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אגדת לבו
מתוך אגדת לבו, שורות 5–10
"מי [יצר] את הנחש?"
"הים [יצר] את הנחש,
אנליל בשמים עיצב [...]:
אורכו חמישים ברו, [רוחבו?] ברו אחד,
חצי נינדנו - פיו, נינדנו אחד [...[,
נינדנו אחד - היקפי א[וזניו].".[62]
תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן (לפי לאמברט).
מתוך אגדת לבו, שורות 14–22
כל אלי השמים [פחדו?],
האלים בשמים כרעו לפני [...]
ו[פני?] הירח חשכו בקצותיהם.
"מי ילך ו[יהרוג] את לבו,
יציל את הארץ הרחבה,
ויעשה מלוכה [...]?"
"לך, תשפך, ה[רוג] את לבו!
הצל את הארץ הרחבה [...]!
ועשה המלוכה!"[...].[62]
תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן (לפי לאמברט).

זהו לוח שבור ומקוטע מאוד שהתגלה אף הוא בספריית אשורבניפל בנינוה. תקופת חיבור הסיפור אינה ידועה, אך נזכר בו תִשְׁפַּךּ, האל הראשי של אשנונה לפני כיבושה בידי חמורבי. מסיבה זו סברו כמה חוקרים, ובפרט האשורולוג האמריקאי ווילפרד לאמברט (Wilfred G. Lambert), שהוא קדום לאנומה אליש, ואף שאנומה אליש הושפעה ממנו.[71] אגדת לַבּוּ הייתה אחד המקורות האפשריים של מיתוס מלחמת אל הסער בים, אותם שקל ויליאם פוקסוול אולברייט במאמרו החלוצי משנת 1936.[9]

מן המעט שניתן לפענח בלוח, הוא עוסק במלחמה במפלצת לַבּוּ – מעין נחש ענקי שאורכו 50 בֶּרוּ (כ-11 ק"מ). לַבּוּ מחריב ערים שלמות והורג אנשים רבים. האלים יראים מפניו ומבטיחים את המלוכה עליהם למי שיהרוג אותו – מוטיבים משניים נפוצים בסיפורי מלחמת אל הסער בים. נראה כי תיאמת (הים או אלת הים באכדית) היא שילדה את לַבּוּ, ושהאל אנליל עיצב את צורתו, אף כי לא שרד בלוח הסבר מדוע עשו זאת.[כ"ד] האל תשפך נקרא להילחם בלבו, ולפיכך יש חוקרים המניחים כי תשפך הוא גיבור היצירה שהרג את לַבּוּ. מכל מקום נראה שלַבּוּ אכן נהרג באמצעות שימוש בחותם פלאי כנשק רב-עוצמה, ועוצם המעשה מודגש בכך שדמו זרם במשך שלוש שנים ושלושה חודשים רצופים.[64]

איילי-דרשן סבורה כי אין ראייה בנוסח ששרד שתשפך הוא זה שהרג את לַבּוּ, וסביר יותר שהיה האל הראשון שסירב להילחם בו. היא גם מציינת שדמות תשפך המשיכה להתקיים בספרות המסופוטמית במשך מאות שנים לאחר נפילת אשנונה. לפיכך ניתן לדעתה לתארך את אגדת לַבּוּ לכל תקופה שעד למאה ה-7 לפנה"ס, אז חרבה ספריית אשורבניפל, ואין ראיות לכך שהיא קדמה לאנומה אליש והשפיעה עליה.[64] אף שתיאמת (הים) היא ככל הנראה יולדתו של לבו בסיפור, אין במה ששרד ראייה כי עשתה זאת מתוך זדון. מסיבה זו לא כללה איילי-דרשן את אגדת לבו ברשימתה כדוגמה מובהקת של מיתוס מלחמת אל הסער בים.[71]

שמו האמיתי של לַבּוּ הוא אחד מן מסימני השאלה הרבים באגדה זו: את הכינוי בכתב-היתדות ניתן לקרוא בכמה צורות: "לַבּוּ" (עברית: לביא), "כַּלבּוּ" (עברית: כלב) או "רִיבּוּ". הצורה הראשונה נפוצה יותר במחקר ומכאן השם "אגדת לַבּוּ". לאמברט הציע שהקריאה הנכונה היא "רִיבּוּ", שם שאינו מוכר מדוגמאות נוספות במסופוטמיה, ושזהו המקור לשם המקראי "רהב". אך איילי-דרשן כמו מרבית חוקרי המקרא כיום סבורים ש"רהב" במקרא הוא אל ים או "שר של ים", ולא מפלצת או נחש.[64]

עקבות במקרא ובמסורות חוץ-מקראיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – תהום (יהדות), בריאת העולם ביהדות ובאנומה אליש, לווייתן (מיתולוגיה)

בתעודות ארכאולוגיות מתקופת ממלכות ישראל, יהודה, והממלכות הסמוכות להן, במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס בארץ ישראל, לא מוכרות כתובות העוסקות באופן מובהק במוטיב מלחמת אל הסער בים. לפיכך המקור היחידי מאזור זה ומתקופה זו שבו ניתן למצוא את עקבות המוטיב הוא המקרא.[72]

הפולמוס והמלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בסוף המאה ה-19, עם גילוי ופיענוח אנומה אליש, ובראשית המאה ה-20 עם גילוי ופיענוח עלילות בעל וענת, הצביעו חוקרי מקרא כהרמן גונקל ומשה דוד קאסוטו[כ"ה] על מוטיב של מלחמת האל המקראי בתהום, בים ובמפלצותיו. מוטיב זה נרמז לראשונה כבר בפסוק השני של התורה,[12] וחוזר במקומות רבים נוספים. בעקבות גונקל וקאסוטו מסכימים כיום חוקרי מקרא רבים[11] שהמקרא מתפלמס עם אנומה אליש, עם מיתוס מלחמת אל הסער בים בשאר גרסאות מן המזרח הקדום, כמו המיתולוגיה הכנענית, ואף עם מיתוס מלחמת אל הסער בים אשר במקרא עצמו. זאת הוא עושה בעיקר באמצעות הדגשה כי אף הים עצמו, כל החיים בו ובייחוד מפלצות הענק נבראו על-ידי האל המקראי, ושהם ככלי-משחק בידו. למשל, "הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" הם המין היחידי של ברואים (פרט לאדם עצמו) הנזכר במפורש בשמו בספר בראשית פרק א', על רקע שמות עצם קיבוציים המתארים את בריאת "דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ" ביום השלישי, "כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ" ביום החמישי, ו"חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ" ביום השישי. בתהילים ק"ד נכתב ”מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ” (תהילים ק"ד, כ"ד–כ"ו). איילי-דרשן וחוקרים מודרניים אחרים מייחסים פולמוס זה בעיקר למקור הכהני.[73] סיפור הבריאה הסדור, השליו וההרמוני בבראשית א' הוא, לדעת קאסוטו למשל, ניגוד מכוון לבריאה האלימה והכאוטית המתוארת באנומה אליש.[11][74]

בנוף הטיפוסי הנגלה לאדם על חוף הים עשוי הים להידמות כמנסה באופן תמידי לעלות על היבשה, אך גליו נחסמים על החול ונסוגים לאחור. המקרא מתאר בפסוקי שירה שונים את האל אשר שם את החול כגבול לים ה"משתוקק" כביכול להציף את האדמה.[כ"ו] רק במקרים נדירים ודרמטיים הים "מצליח" במעט ומציף את היבשה בעת סופה או צונאמי, ואף זה הוצג במקרא כמעשה האל.[כ"ז]

ולמרות זאת, במקומות רבים אחרים במקרא, ובייחוד בפסוקי שירה, כגון בספר תהלים, בספר איוב, בספר ישעיהו ובספר חבקוק,[75] ישנם אף תיאורים אלימים ונמלצים של מלחמת האל בים וביצוריו:[76]

”אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן[כ"ח] תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן” (תהלים ע"ד, י"ג–ט"ו).

”בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.” (ישעיהו כ"ז, א').

”עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.” (ישעיהו נ"א, ט'–י').

”ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ. אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ” (תהלים פ"ט, ט'–י"א).

”הֲ‍יָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר.” (איוב ז', י"ב).

מרבית השמות האחרים הנזכרים במסורת המקראית של המלחמה: "ים", "תנין", "לוויתן", "נחש בריח", ו"נחש עקלתון", מקבילים לשמות הישויות בהן נלחמו בעל וענת בשירה האוגריתית. ואולם איילי-דרשן וחוקרים נוספים סבורים, בניגוד לקאסוטו, שהמקרא איננו ממשיך ישירות את המסורת האוגריתית, אלא שגם המקרא וגם המסורת האוגריתית הם ענפים מקבילים בספרות השמית-מערבית, הממשיכים באופן בלתי-תלוי מקור משותף עתיק יותר. כפי שכבר הבחין ליונשטם,[10] ניתן למצוא לכך סיוע בביטויים האוגריתיים "לתן בתֿן ברח", שתרגומו המילולי בעברית "לוויתן פתן בריח" ולא "לוויתן נחש בריח", ו"בתֿן עקלתן" שתרגומו המילולי בעברית "פתן עקלתון" ולא "נחש עקלתון". היינו, בין אם השורש המקורי בביטויים אלו היה פ-ת-נ ובין אם נ-ח-ש, חל שינוי גורף בענף אחד של המסורת שלא חל כלל בענף האחר.[76]

שחזור השירה העברית הקדומה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ניתוח המוטיב בסיפורי המזרח הקדום, הוצע איפוא שגם בדת הישראלית הקדומה הייתה שירה עתיקה של מלחמת האל המקראי בים, אשר לא נכללה במקרא במפורש, אך שרדה בו בהתייחסויות ובציטוטים מרובים. קאסוטו פרסם לראשונה בשנת 1943 את מאמרו בעברית "שירת העלילה בישראל", בו שיער כי היו שירות אפיות עבריות קדומות, בדומה לעלילות בעל ואנומה אליש, שלא נכללו במקרא, וניסה לשחזר את תוכן השירה על מרד שר של ים בימי בראשית, וכניעתו הסופית לרצון הבורא.[77] ואולם מה שכינה קאסוטו "ניסיון של ריקונסטרוקציה" כלל בעיקר הקבלות בין לשון המקרא ללשון האוגריתית. האשורולוג יעקב קליין מאוניברסיטת בר-אילן הציע הקבלות ברורות יותר,[78] ואיילי-דרשן, תלמידתו של קליין, שחזרה את מהלך השירה באמצעות הקבלת התיאורים ממקורות שונים במקרא זה לזה[כ"ט][79]:

1. האל נלחם בים רכוב על מרכבת סוסים, כשבידיו קשת ומטות, בהם ביקע את הים. לדוגמה:[ל]: ”הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה. עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ.” (חבקוק ג', ח'–ט').

2. המים זרמו מן התהומות ומן העננים: ”רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה” (חבקוק ג', י'–י"א). ”רָאוּךָ מַּיִם אֱ‍לֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת. זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים” (תהלים ע"ז, י"ז–י"ח).

3. האל ירה את חציו, רעמו וחניתו להאיר את הארץ: ”לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ” (חבקוק ג', י'–י"א). ”אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ. קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ” (תהלים ע"ז, י"ח–י"ט).

בשירת דוד ובתהילים י"ח מופיעים נוסחים דומים, פרט לכך שהאל רכוב על כרוב ולא על מרכבת סוסים. כמו בשירת חבקוק מדומים הברקים לחיצי האל. בפסוקים אלו בולט אפיונו של האל המקראי כאל סער: נשקו וכליו הם ברק ורעם, ערפל, רוח, ברד ועננים.[81]: ”(ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ, וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ, סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת, חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ, בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ. יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה', וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ. וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם. וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם, יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל, בְּגַעֲרַת ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ.” (שמואל ב' כ"ב, ח'–ט"ז).

4. האל הוסיף להילחם באויביו באמצעות מטותיו: ”מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה. נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פרזו [פְּרָזָיו] יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר” (חבקוק ג', י"ג–י"ד).

5. לבסוף דרך האל במרכבתו בים, והמים התעכרו: ”דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים” (חבקוק ג', ט"ו), ”בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך [וּשְׁבִילְךָ] בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ” (תהלים ע"ז, כ'), ”וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם” (איוב ט', ח')

לדעת קאסוטו, יעקב קליין[78] ואיילי-דרשן, בגרסה המקראית הקדומה הייתה תבוסת הים מבוא לבריאת העולם, בדומה לאנומה אליש, שבה תבוסת תיאמת מובילה לבריאת העולם על-ידי מרדוך המנצח. האל המקראי, בניגוד למרדוך, אינו בורא את העולם מגופתו של אל הים המנוצח. אך גם באנומה אליש מסופר שמרדוך כלא את "המים העליונים" בתוך בחלק העליון של גופת תיאמת, ושם עליהם משמר כדי שלא יוכלו לצאת.

6. האל סימן "חוק", "חוג" או "גבול" לתהום ולים, ובכך איפשר ליבשה להופיע: ”בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי[ל"א]. בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ” (משלי ח', כ"ז–כ"ט)

המילה "חוק" והפעלים הנגזרים ממנה עשויים לדמות את האל כמחוקק נאור ושליו הבורא באמצעות המילה בלבד, דוגמת בראשית פרק א'. ואולם איילי-דרשן מעירה שבפרקי שירה מקראית רבים העוסקים בים ובבריאה, מילים אלו מופיעות בצמידות לנגזרות המילה "חוג", במשמעויות של סימון קו, הצבת גבול, כליאה בחומה, נעילה בבריח, ופעלים ודימויים מסלימים אף יותר של הפעלת כפייה אלימה, למשל בתהלים ל"ג: ”בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת.... כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד”, בשירת הים בספר שמות: ”וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם”, ובספר ירמיהו: ”הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ” (ירמיהו ה', כ"ב).

את חלק 6 בסיפור משחזרת איילי-דרשן בשבעה תת-שלבים של בריאה, שאינם מקבילים במדויק לשבעת ימי הבריאה בבראשית א'[83]:

6.0. מצב היולי: המים מכסים את העולם לפני הבריאה: למשל ”תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.” (תהלים ק"ד, ו').

6.1. האל יצר את גבול העולם הגדול על המים: למשל ”בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ” (משלי ח', כ"ז–כ"ט).

6.2. האל כינס חלק מן המים בעננים, או סגר אותם בגבולם העליון בשמים: למשל ”הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ” (תהלים ק"ד, ג'), ”וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר” (תהלים קמ"ח, ו').

6.3. חלק אחר מן המים אצר במחסנים מתחת לארץ: למשל ”כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת.” (תהלים ל"ג, ז').

6.4. חלק נוסף מהמים הניס האל מעל פני הארץ למקום אחר: למשל ”מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.” (תהלים ק"ד, ז'), ”לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה” (ישעיהו י"ז, י"ג).

6.5. האל סגר את הים בגבולו התחתון על פני הארץ... ”וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.” (איוב ל"ח, י'–י"א).

6.6. ...וכך נחשפה היבשה: ”וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ.” (תהלים י"ח, ט"ז).

לדעת איילי-דרשן, בסיפור הבריאה הכהני השליו בבראשית א' מגיעה לשיאה המגמה להעלים את מיתוס המלחמה בים מבריאת העולם: האל מפריד את המים פעמיים ביום השני לבריאה: למים עליונים ולמים תחתונים באמצעות רקיע, ולא באמצעות "חוק", ומקבץ את המים התחתונים למקום אחד כדי שתראה היבשה. לא שרד בתיאור זה שום סממן מלחמתי. התיאור חוזר בכמה מקומות אחרים במקרא, אך באופן פחות שליו. למשל בתהילים קמ"ח מתואר הרקיע כ"חוק" שיש לפחות אפשרות היפותטית לעבור עליו, וגם "תנינים" ו"תהומות" נקראים להלל את ה': ” הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם. יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ. וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר. הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת”. בתהלים ק"ד, אף שהוא אידילי מאוד בסגנונו, המים עדיין "נסים מגערת" האל ובורחים מ"קול רעמו". לדעת איילי-דרשן, תיאורים אלו במקרא אינם עיבודים של בראשית א', אלא גם הם וגם בראשית א' מהווים עיבודים מקבילים של אותו תיאור, שלהצעתה הופיע בשירה האפית העברית הקדומה של מיתוס המלחמה בים ובריאת העולם.

מוטיבים משניים של המיתוס במקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוחה של איילי-דרשן לתעודות מרחבי המזרח הקדום אפיין גם מספר מוטיבים משניים של המיתוס. בהתחשב בתפיסה המונותאיסטית המוצהרת במקרא אין זה מפתיע שקשה לאתר בו עקבות למוטיבים משניים כמו תשוקת הים לאחותו או לרעייתו של האל, ואף לפיתוי מכוון שהיא נוקטת נגדו, אשר נפוצים במיתולוגיות פוליתאיסטיות במזרח התיכון הקדום. למרות זאת מאתרת איילי-דרשן גם במקרא רמזים לכמה מן המוטיבים המשניים, ובכללם אף ציטוטים מפורשים המתייחסים לאלים רבים:

פחד האלים מן הים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק מ"א בספר איוב מתואר באופן מפורט היצור המכונה "לוויתן", ”מֶלֶךְ עַל כָּל בְּנֵי שָׁחַץ”,[84] השולט בים: ”יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה. אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה”.[85] כמו במוטיב משני נפוץ של מיתוס המלחמה בים, האלים יראים מפניו, וכלי-נשק אינם יכולים לו:

”מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ. מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה. יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה. לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ לוֹ אַבְנֵי קָלַע. כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן”.[86]

הר צפון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיב משני נוסף הנפוץ במיתוסי מלחמת אל הסער בים במזרח הקדום הוא הר צפון, המזוהה עם הר חזי בספרות החורית-חתית. איילי-דרשן מוצאת מוטיב זה גם במקרא,[87] למשל:

”נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה. צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ. חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ. עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ. בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם ובתובנתו [וּבִתְבוּנָתוֹ] מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ.” (איוב כ"ו, ז'–י"ג)

”אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ” (תהלים פ"ט, י'–י"ג)

איילי-דרשן הציעה כי "צפון וימין" בהקשר זה בתהלים מקבילים להרים חזי ונמני, הנפוצים וקשורים לאל הסער בספרות החורית-חתית, ו/או לצפון ונני, מצודה הנזכרת בספרות האוגריתית.[87]

המלכת אל הסער המנצח על שאר האלים ובניית מקדשו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר האנומה אליש המסופוטמית, כמו המיתוס האוגריתי של מלחמת בעל בים, קשרו את בניית המקדש או ההיכל לאל הסער לאחר ניצחונו על הים עם המלכתו על שאר האלים. גם עדויות למוטיב זה נמצאו במקרא[88]:

”הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז. ב הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים. קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר. ה קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. ... וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד. ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם.” (תהלים כ"ט, א'–י').

פרק תהילים כ"ט דומה למספר קטעים בשירה האוגריתית המהללים את בעל, ומספר חוקרי מקרא וחוקרי לשונות המזרח הקרוב הקדום, ביניהם חיים אריה גינזברג, שפרה וצבי רין, יצחק אבישור, מארק סמית' ותאודור גסטר (אנג'), העריכו שעובד במקורו מתוך מזמור כנעני לבעל. בדומה לשירה האוגריתית ולסיפור המקראי על בני האלוהים, פרק זה אינו מסתייג מקיומם של אלים ובני אלים נוספים, כל עוד הם מכירים במלכות האל המקראי עליהם וחולקים לו כבוד ראוי[89]. תהילת האל המקראי בין "בני אלים", "קהל קדשים" ו"סוד קדשים" נזכרת גם בתהילים פ"ט, מיד לפני הפסוקים על המלחמה בים, אם כי לא בהקשר ישיר של המקדש. איילי-דרשן סבורה שהם מקבילה של עדת האלים האוגריתית, נפוצה למדי בהקשרי המלחמה בים במקרא:

” וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ ה' אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים. כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לה' יִדְמֶה לַה' בִּבְנֵי אֵלִים. אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו.” (תהלים פ"ט, ו'–ח').

שירה מקראית נוספת שלהערכת מספר חוקרים מושפעת ממיתוס מלחמת אל הסער בים היא שירת הים בספר שמות.[90] גם בה נכתב: ”מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ.” (שמות ט"ו, י"א). שירה זו מסתיימת בהקמת מקדש לה' ובהכרזה על מלכותו, דומה מאוד לזו של תהילים כ"ט: ”מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.” (שמות ט"ו, י"ז–י"ח).

בארכאולוגיה מקראית מממלכת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוחים דומים לאלו של תהלים כ"ט ותהלים ס"ח פוענחו בכתובת הפיניקית מחורבת תימן על-ידי האפיגרף שמואל אחיטוב[91]:

                                 ...]שנת[ל"ב][...
...]ברעש[ל"ג] ובזרח אל ברֹ[ם י]הו[ה...
...]ר ויִמַּסֻּן הרִם וידכן גבנֻ(נִ)ם[ל"ד] [...
      ...]ארץ. ק{ש}דש. עלי אֵלִם [...
          ...]הִכֹן [לב]רך בעל ביֹם מלחמה
                        ...] לשם אל ביֹם מלח[מה...

זוהי אחת מכתובות רבות, בכתב עברי או פיניקי עתיק, מאתר חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) במזרח סיני, המתוארך לתקופת ממלכת ישראל במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס. הכתובות כוללות בעיקר ברכות לה', וכן לאל, לבעל, ול"אלים" באופן כללי, תוך שימוש במונחים כמו כ"רעש", "קודש", "בזרוח", "מלחמה" ועוד. אך עדיין לא פוענחה שם כתובת המתייחסת באופן מפורש למיתוס מלחמת אל כלשהו בים בתקופה זו.

ממצא ארכאולוגי שהתגלה בשנת 2022, על-ידי הצוות של דפנה בן-תור ואמנון בן-תור המנוח מן האוניברסיטה העברית בחפירות תל חצור, הוא חותם גליל משכבה מן המאה ה-8 לפנה"ס, ככל הנראה מתקופת המלכים יהואש או ירבעם השני לפני הכיבוש האשורי – אותה תקופה שאליה מתוארכות כתובות חורבת תימן. במרכז החותם מוצג אל או גיבור, שזהותו ואפילו המגדר שלו אינם ברורים, דוקר בחנית יצור מיתולוגי בעל שבעה ראשים, הדומה לייצוגי ההידרה בציורי כדים מיוון העתיקה, החל מן המאה החמישית לפנה"ס. עוד נראים בחותם שני קופים, אוראוס, גריפון, ואולי יצורים מיתולוגיים נוספים. סגנונו של החותם מצרי, ובכלל זה סימן ענח', ובדומה לכתובת מחורבת תימן הוצע שהוא פיניקי. כריסטוף אילינגר, חוקר הפרויקט לחותמי גליל של דרום-הלבנט (SSSL), שפרסם את הממצא בשנת 2024, הציע שהאל/ה הוא/היא סינתזה של דמויות בעל וענת מן המיתוס האוגריתי, ושהיצור בעל שבעת הראשים הוא מעין "חוליה חסרה", המעידה ש"לוויתן נחש עקלתון" המקראי, "לתנ בתנ עקלתנ" ו"שליט בעל שבעה ראשים" האוגריתיים, וההידרה היוונית נחשבו כמקבילים, ואף כזהים, בממלכת ישראל לפני חורבנה[92]. ואולם לא שרדה בחותם כתובת ברורה כלשהי, ובהיעדרה צפוי קושי לשכנע חוקרים נוספים בתקפות ההקבלה על פני מאות שנים ומאות קילומטרים המפרידים בין ייצוגים אלו.

ייחודה של גרסת המקרא למיתוס המלחמה בים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שמיתוס מלחמת אל הסער בים היה נפוץ מאוד בתרבויות המזרח התיכון הקדום, נראה שלפחות חלקן העניקו לו גם אופי ייחודי משלהן. האם גם הדת הישראלית הקדומה העניקה לו אופי ייחודי משלה?

איילי-דרשן מציינת שבמיתוס האוגריתי, ים מואנש בדמות "נסיך" בנו של אבי האלים אל, בעוד משרתיו תנן ולתן מתגלמים כיצורי-ים מיתיים, אבל גם הוא וגם הם נהרגים בסוף הסיפור בידי הגיבור בעל ובני בריתו. במיתוס הבבלי, לעומת זאת, דמותה של תיאמתום שומרת על המאפיינים המימיים של הים, בעוד קינגו ואחיו מתגלמים כיצורי-ים מיתיים בדומה לתנן ולתן. ואולם בסופו של הסיפור, גם תיאמתום וגם בניה נהרגים בידי הגיבור מרדוך. בגרסאות השונות של המיתוס המקראי, האל המקראי משמיד את היצורים המיתיים לוויתן, תנין ורהב, או הופך אותם לכלי-משחק בידיו. הים עצמו במיתוס המקראי איננו מואנש, ושומר על דמותו ומאפייניו המימיים, בדומה לתיאמתום באנומה אליש, ובניגוד לים האוגריתי. ואולם לטענת איילי-דרשן, גרסת המקרא ייחודית בכך שהים לעולם איננו נהרג, אלא רק נכלא בגבולו ומרוסן, ואף הופך למשרתו של האל[93].

את טענתה זו מבססת איילי-דרשן על הפעלים המאפיינים את מלחמת האל המקראי ביריביו, בשירות שונות במקרא. למשל, באיוב פרק כ"ו האל "מוחץ" את רהב, וידו "מחוללת" (מלשון "חלל" = הרוג) את נחש בריח; אבל על הים נאמר ש"רגע" בכוחו של האל. בדומה לכך, בתהילים פרק פ"ט האל "מדכא כחלל" את רהב, אבל רק "מושל בגאות" של הים, ואף "משבח" את "שוא גליו". ההבדלים בין גורלם של רהב וים, הדומים בין שתי שירות אלו, מחזקים לדעת איילי-דרשן את טענתה ששתיהן מצטטות את אותו מקור היפותטי – שירת העלילה העברית של מלחמת האל המקראי בים, ולא את האנומה אליש או את המיתוס האוגריתי, אף שכל השלושה היו מוכרים, להערכתה, לסופרי המקרא[94].

טיעון זה קשה דווקא באיוב פרק כ"ו, משום שלדעת חוקרי מקרא רבים פרק זה למעשה משובש בגרסת המסורה, וחל בו בלבול בין דברי איוב ובלדד השוחי עם פרק כ"ה. כך למשל, בפסוקים י"ב-י"ג נכתב: ”בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם / ובתובנתו (קרי:וּבִתְבוּנָתוֹ) מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה / חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ.”. על רהב ונחש בריח מוסבים כאמור השורשים ה"אלימים" מח"ץ וחל"ל, בעוד שעל הים מוסב השורש השליו רג"ע; אך בעייתית היא צלע התקבולת "ברוחו שמים שפרה", שכוונתה ובייחוד הפועל בה אינם ברורים. איילי-דרשן מצטטת את חוקר המקרא נפתלי הרץ טור-סיני, שגרס כי שורה זו אכן השתבשה, ובמקור הייתה: ”"ברוחו שׂם ים שׁפרׂה"”. המילה "שפרה" היא להצעתו המילה האכדית "סַפָּרוּ", שמשמעה "רשת", והיא מופיעה באנומה אליש, במקום בו מסופר שמרדוך לכד את תיאמתום על-ידי הקפתה מארבעת כווניה ברשת ארוגה מן הרוחות – כוחו הייחודי כאל הסער – ואז הרג אותה בירי חץ בקרביה[95]. איילי-דרשן מעירה כי אם פירוש זה נכון, זוהי המקום היחיד במקרא שבו מוטיב שאול ישירות מתוך אנומה אליש, ואפילו בציטוט זה האל המקראי רק "שם" את הים ברשת, אבל "מחלל" את נחש בריח[96].

שרידים ביהדות לאחר תקופת המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורות חוץ-מקראיות מאוחרות במאות שנים מן המקורות המקראים הקדומים ביותר בנושא, העשויים לשמר מסורות עוד מן האלף השני לפנה"ס. למרות זאת, בעקבות קאסוטו משערים חוקרי המקרא יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן שמסורות כאלו עשויות לשמר תפיסות קדומות של הפולמוס, שכיום כבר לא נותרו להן עדויות אחרות.[11]

בספרים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר החיצוני תפילת מנשה פותח בפניה אל האלוהים: ”אשר עשית השמים והארץ וכל צבאם, אשר אסרת את הים בדבר מצוותך, וסגרת וחתמת תהום בשמך הנורא והנכבד” (תפילת מנשה, ב-ג).[11] מרבית החוקרים בתחום מתארכים את תפילת מנשה למאה ה-2 או ה-1 לפנה"ס[97][98] ואחרים למאה ה-1 או ה-2 לספירה.[99]

בספרות חז"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות רבים בספרות חז"ל מספרים על מרד הים או "שר של ים" בשעת הבריאה, ועל מלחמת ה' במרד והכנעתו. למשל מתוך התלמוד הבבלי: ”בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם [כדי שתתגלה היבשה], אמר לפניו: ריבונו של עולם, די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר "בכוחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב" (איוב כ"ו, י"ב).” באותו מקום זיהה רבי יוחנן את "התנינים הגדולים" בבראשית א' עם "לויתן נחש בריח" ו"לויתן נחש עקלתון" שבספר ישעיהו, ורב דרש כי הקב"ה "סירס את הזכר" שבין התנינים "והרג הנקבה" כדי שלא יזדווגו זה עם זה ולא יחריבו את העולם בעוצמת המעשה (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ד, עמוד ב').

זיהוי חז"ל את "התנינים הגדולים" עם לוויתן הביא למסורות רבות נוספות של ניצחון ה' עליו. למשל שהוא הורג את לוויתן ושומר את בשרו למאכלם של צדיקים לעתיד לבוא(תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ה, עמוד א').[11]. חתימת התלמוד הבבלי מתוארכת במסורת היהודית למאות ה-3 עד ה-5 לספירה, ועדויות היסטוריות לקיומו ידועות החל מן המאה ה-8 לספירה.

בנצרות המוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזון יוחנן, בנבואה אפוקליפטית על אחרית הימים, חוזה מלאך שירד מן השמים ”ויתפוש את התנין את הנחש הקדמוני... וישליכהו אל תהום ויסגור עליו ויחתום” (חזון יוחנן כ', ב-ג).[11] ספר זה מתוארך כיום לסוף המאה ה-1 לספירה[100]

השפעות ומקבילות בתרבויות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה היוונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרסאוס נלחם במפלץ הים קטוס (אנג') ומציל את אנדרומדה. שמותיהם נרשמו לידם בגרסה קורינתית ארכאית של האלפבית היווני העתיק. על זרועו של פרסאוס תלוי התרמיל ממנו ישלוף את ראשה של מדוזה על מנת להפוך את המפלץ לאבן. ציור על אמפורה מיוון העתיקה, המאה ה-6 לפנה"ס, כיום במוזיאון אלטס.[101]
  • זאוס, ראש האלים ואל הברק והרעם, הורג את המפלצת טיפון, שאצל פינדארוס מתואר כבעל מאה ראשים. שמו המקורי של זאוס במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית משוחזר כ"דְיֵאוּס פְּחטֵר", שמשמעו "שמים אבינו" או "אב השמים", והשוו "יוביס" או "יופיטר" בלטינית.
  • הגיבור פרסאוס, אף הוא בנו של זאוס, הורג מפלצת-ים ענקית שנשלחה על-ידי אל הים פוסיידון, בכדי להציל את הנסיכה הפיניקית אנדרומדה.

במיתולוגיה ההינדית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה הנורדית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אל הרעם תור עתיד להביס את יוֹרְמוּנְגָָנד, הנחש הגדול שחי באוקיינוס המקיף את מידגארד, במסגרת אירועי הראגנארוק - אחרית הימים. מקובל במחקר הבלשני שמקור השמות "תור", "יופיטר", ו"טריטה" במילה הפרוטו-הודו-אירופית "פאטר".

במיתולוגיה הסלאבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרון, אל הברק והרעם וראש האלים במיתולוגיה הסלאבית, הוא יריבו המושבע של ולס, אל האדמה, הים, הנהרות ועולם המתים. סיפור הקרב ביניהם הוא אחד מן המיתוסים החשובים במיתולוגיה הסלאבית.

במיתולוגיות המזרח הרחוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה של דת שינטו ביפן קיים מיתוס על מלחמתו של אל הסערות סוּסַאנוֹ נוֹ מיקוֹטוֹ נגד הנחש-דרקון מתומן הראשים יאַמָאטָה נוֹ אוֹרוֹצִ'י. חוקרים מודרניים סבורים כי בתרבות היפנית הקדומה ייצג המיתוס את המאבק בין הטבע הפראי לבין התרבות; אורוצ'י כייצוג של הנהר היי (斐伊川) שהיה עולה על גדותיו ומאיים על מגדלי האורז שחיו על גדותיו, וסוסאנו כייצוג של התרבות האנושית המביאה סדר אל הטבע.[103]

השפעות תרבותיות של המחקר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – עדיה חורון, הכנענים

החל מן המאה ה-19 התקיימו קשרי גומלין רבים בין המחקר של מיתוס המלחמה בים, כמו גם נושאים קרובים בביקורת המקרא ובארכאולוגיה, לבין תהליכים תרבותיים רבים במדינות המערב.

ביהדות ובתנועה הציונית, למשל, התקיים קשר בין המחקר לבין תנועת הכנענים. הבלשן עדיה גור היה חלוץ הפיענוח של השפה הכנענית האוגריתית, כמו גם של תנועת הכנענים. האידאולוגיה הציונית ה"כנענית" הושפעה מחלוצי המחקר כמו עדיה גור ומשה דוד קאסוטו, ובמקביל השפיעה ביישוב ובישראל על אישים רבים ומגוונים, ביניהם זאב וערי ז'בוטינסקי, אברהם מלניקוב, יונתן רטוש, אהרן אמיר, עזרה זהר, יצחק דנציגר, יגאל בן-נון, ועוד.

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Ballentine, Debra Scoggins. The conflict myth and the biblical tradition. Oxford University Press, USA, 2015.

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ שלעומת זרמים קתולים ואורתודוקסים תכופות התעניינו בקריאת התנ"ך ואף הברית החדשה במקור העברי.
  2. ↑ ”וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”
  3. ↑ החריגים היחידים מכלל זה באלפבית האוגריתי הן שלוש וריאציות לכתיבת האות א', שככל הנראה שימשו באופן מסוים כאימות קריאה. אך ככל הנראה כבר נכזבה התקווה הראשונית שהן מסמנות באופן פשוט שלוש תנועות שונות, למשל אלו המקבילות לסימני הניקוד המודרניים פתח, חיריק וחולם.
  4. ↑ בשל העדר התנועות קשה לדעת כיצד בוטאו מילים אלו בשעתן, אך ייתכן שבדומה ל"תהום", "תהומות" ו"תהומותיים" בהתאמה.
  5. ↑ מובן השם אדו/אדד/הדד בניבים השמיים השונים הוא ככל הנראה "המהדהד", בהתייחסות לקול הרעם.
  6. ↑ אם כי עדיין נכתב בדרך-כלל על לוחות חימר באמצעות חרט של כתב יתדות
  7. ↑ במוטיב "האל הנכשל" עסקה עבודת הדוקטורט של איילי-דרשן[19]
  8. ↑ יצוין שבאפוס האוגריתי "עלילות בעל וענת", חלק גדול יותר מן הסיפור ששרד עוסק במלחמתו של בעל באל המוות והשאול מות, ולא במלחמתו בים.
  9. ↑ מסומן A.1968 בספרות הארכאולוגית[24]
  10. ↑ משיחת המלך בשמן על-ידי הנביא היא סיבה נוספת לתשומת הלב שהוקדשה למכתב זה ולהשלכותיו על המקרא.[26]
  11. ↑ אנגלית: Addu of Halab, לקשריו האפשריים עם הדד ואדד ראו[27]
  12. ↑ מסומן A.1858 בספרות המחקר.[28]
  13. ↑ במקור "ארגמן", ראו הסבר בערך ובמקור
  14. ↑ מסומנת SA A-AB-BA Sir בספרות המחקר
  15. ↑ מסומן CTH 350.3 בספרות הארכאולוגית[36]
  16. ↑ מסומן CTH 350.1 בספרות הארכאולוגית[39]
  17. ↑ מסומנת CTH 384 בספרות המחקר.
  18. ↑ מסומנת CTH 345 בספרות המחקר.
  19. ↑ ב"עלילות בעל וענת" בוכה בעל כאשר נודע לו כי אל השאול מות מבקש להורגו. נטיית אל הסער לפרוץ בבכי ברגעים כאלו עלולה להראות, במושגים מודרניים, כרכרוכית משהו, אך ייתכן שזהו פשוט טבעו כאל-גשם.
  20. ↑ "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו", פסוק ה' מתוך תהילים ס"ח, שלדעת חוקר המקרא ישראל קנוהל הוא שירה עתיקה אף משירת הים ומשירת דבורה,[52]
  21. ↑ אוגריתית: לתנ בתֿנ ברח. הכתיב כולל עיצורים בלבד וקשה לדעת כיצד בוטא. "בתֿנ" אינו מקביל ל"נחש" בעברית אלא ל"פתן".
  22. ↑ אוגריתית: בתֿנ עקלתנ. גם כאן "בתֿן" מקביל ל"פתן".
  23. ↑ אוגריתית "תננ", ככל הנראה בוטא "תונאן".
  24. ↑ לפי אחת ההצעות במחקר ייעד אנליל ללַבּוּ את השמדת האנושות שהפריעה את שנת אנליל, כמסופר במיתוס המבול של אתרחסיס. ואולם אין עדויות לזהות בין שני סיפורים אלו.[64]
  25. ↑ מצוטטים על-ידי שמואל אפרים ליונשטם.[10]
  26. ↑ למשל ”הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ"” (ירמיהו ה', כ"ב.)
  27. ↑ למשל: ”"הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ"” (עמוס ה', ח'.)
  28. ↑ הביטוי בלשון רבים "ראשי לוויתן" מעלה את האפשרות כי לפי המיתולוגיה המקראית היה הלוויתן, הנקרא גם "לוויתן נחש עקלתון", מפלצת מרובת ראשים. בכך היא מזכירה את "שליט ששבעה ראשים לו" הנזכר פעמיים בעלילות בעל וענת מיד לאחר "בתֿן עקלתן" ("נחש עקלתון").
  29. ↑ זוהי שיטה אנלוגית לשיטת השחזור של מיתוסים שונים במיתולוגיה פרוטו-הודו-אירופית, בשפה הפרוטו-הודו-אירופית שאיננה קיימת כיום, על-פי ההקבלות בין מיתוסים יווניים, הודים וחתיים, למשל.
  30. ↑ בכל סעיף מצוטטות כאן רק מספר קטן של דוגמאות שמביאה איילי-דרשן מן המקרא. מילים החוזרות בדוגמאות נוספות הודגשו כאן לצורך הבהרה. לפירוט ראה[80]
  31. ↑ "אני" היא החכמה שקדמה לכל בריאה, אותה מצטט הסופר בפרק ח' בספר משלי, ומתאורו ניתן ללמוד על מסורת הבריאה שהכיר.[82]
  32. ↑ להצעת פיענוח אחרת של אחיטוב, מילה זו יש לפענח "ענת". במקרה כזה ניתן להוסיף אלה זו לבעל ולאל כנציגי המיתולוגיה הכנענית בכתובת.
  33. ↑ בדומה ל"רעשה הארץ" בשירת דבורה ובתהלים ס"ח
  34. ↑ השוו תהלים ס"ח, י"ז: "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים".

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 נגה איילי־דרשן (2016). ודורך על במתי ים: מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק - ירושלים, עמ' 2–8
  2. ↑ Hermann Gunkel: Schöpfung und Chaos in Urzeit und Endzeit: eine religionsgeschichtliche Untersuchung über Gen 1 und Ap Joh 12, Göttingen 1895, S. 14.
  3. ↑ Yahuda, A. (1933). The Language of the Pentateuch in its Relation to Egyptian. Oxford.
  4. ↑ רפאל פטאי, "המים: מחקר לידיעת הארץ ולפולקלור ארצישראלי בתקופות המקרא והמשנה"
  5. ↑ Clay, A. T. (1909). Amurru, the Home of the Northern Semites: A Study Showing that the Religion and Culture of Israel are Not of Babylonian Origin. Sunday School Times.
  6. ↑ Sayce, A. H. (1924). The Origin of Biblical Traditions. By Albert T. Clay. 10× 7½, 224 pp. Yale and Oxford University Presses, 1923. Journal of the Royal Asiatic Society, 56(1), 111–116.
  7. ↑ Lu, R. (2018). The Deification and Demonization of Tĕhôm: From Deity to Deep (Doctoral dissertation, UCLA).
  8. ↑ Lu, Rosanna. The transformation of Tĕhôm: from deified power to demonized abyss. Vol. 224. Brill, 2024.
  9. 1 2 W.F. Albright Zebul Yam and Thâpiṭ Nahar in the Combat between Baal and the Sea, JPOS 16 [1936]: 17–2.
  10. 1 2 3 4 שמואל אפרים ליונשטם, (1969). מיתוס הים בכתבי אוגרית וזיקתו אל מיתוס הים במקרא. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, עמ' 96–101.
  11. 1 2 3 4 5 6 7 יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, מבוא, או מתי נבראו התנינים הגדולים, 2004, עמ' 15–26
  12. 1 2 אריה איסר ומתניה זהר. (2010). והרעב כבד בארץ: שינויי אקלים והשפעתם על ההיסטוריה של ארצות המקרא, עמ' 24
  13. ↑ Robert Graves and Raphael Patai, "Hebrew Myths - Book Of Genesis", McGraw-Hill, 1964
  14. 1 2 Ballentine, Debra Scoggins. The conflict myth and the biblical tradition. Oxford University Press, USA, 2015.
  15. 1 2 3 Jacobsen, T. (1968). The battle between Marduk and Tiamat. Journal of the American Oriental Society, 88(1), 104–108.
  16. ↑ Noga Ayali-Darshan, The Storm-God and the Sea: The Origin, Versions, and Diffusion of a Myth throughout the Ancient Near East (English revised edition; ORA 37), Tübingen 2020
  17. 1 2 3 איילי-דרשן (2016), עמ' 17–20
  18. ↑ Ayali-Darshan, N. (2014). The Role of Aštabi in the Song of Ullikummi and the Eastern Mediterranean “Failed God” Stories. Journal of Near Eastern Studies, 73(1), 95-103.
  19. ↑ [18]
  20. 1 2 Wyatt, Nicolas (2001-12-01). Space and Time in the Religious Life of the Near East. A&C Black. pp. 210–211. ISBN 978-0-567-04942-1.
  21. ↑ Tsumura, David Toshio (2022). "Chaos and Chaoskampf in the Bible: Is "Chaos" a Suitable Term to Describe Creation or Conflict in the Bible?". In Watson, Rebecca S.; Curtis, Adrian H. W. (eds.). Conversations on Canaanite and Biblical Themes Creation, Chaos and Monotheism. De Gruyter. pp. 253–281.
  22. 1 2 3 M. L. West, Indo-European Poetry and Myth, Oxford University Press, 2007, pp.238–279
  23. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 263
  24. 1 2 3 4 איילי-דרשן (2016), עמ' 262-268
  25. ↑ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי, 2007, עמ' 66-65
  26. ↑ ישראל קנוהל, מחלוקת המשיח, הוצאת דביר, 2019
  27. ↑ Schwemer, D. (2007). The Storm-Gods of the Ancient Near East: Summary, Synthesis, Recent Studies Part I. Journal of Ancient Near Eastern Religions, 7(2), 121–168.
  28. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 266
  29. ↑ איילי-דרשן (2016), עם' 56–55.
  30. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 61–60
  31. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 58–56
  32. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 59
  33. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 60–59
  34. 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 62–60
  35. ↑ Archi, Alfonso (2013). "The West Hurrian Pantheon and Its Background". In: Collins, B.J. and Michalowski, P. eds., 2014. Beyond Hatti: A Tribute to Gary Beckman. Lockwood Press.
  36. 1 2 3 איילי-דרשן, (2016), עמ' 66–63
  37. ↑ איתמר זינגר, "הספרות החתית", בתוך: צפורה טלשיר (ע.), ספרות המקרא: מבואות ומחקרים כרך שני: ספרות המקרא וספרות המזרח הקדום, יד יצחק בן צבי, 2011, עמ' 602 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  38. ↑ לפירוט הקשר בין אל הסער, בפרט בעל צפון (המזוהה עם תשוב), לשניים או שלושה הרים עליהם הוא עומד (המזוהים כהר צפון=חֿזי והר נני=נמני), ראו: Meindert Dijkstra, The Weather-God on Two Mountains, Ugarit-Forschungen 23, 1991, עמ' 127–140
  39. 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 67–66
  40. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 87
  41. 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 92–67
  42. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 96–94
  43. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 122–121
  44. ↑ איילי-דרשן 2016, עמ' 100–97
  45. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 147
  46. ↑ איילי-דרשן 2016, עמ' 107–101
  47. ↑ איילי-דרשן, (2016), עמ' 113–110
  48. ↑ איילי-דרשן, (2016), עמ' 280
  49. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 123–119
  50. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 126–124
  51. ↑ איילי־דרשן (2016), עמ' 138–127
  52. ↑ ישראל קנוהל, השם: המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים, הוצאת דביר, 2012
  53. ↑ איילי-דרשן (2016) עמ' 146–143
  54. ↑ איילי-דרשן (2016) עמ' 149–146
  55. ↑ איילי־דרשן (2016), עמ' 23
  56. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 25–24
  57. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 36–33
  58. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 32
  59. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 51–46
  60. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 31
  61. ↑ איילי־דרשן (2016), עמ' 45–40
  62. 1 2 3 4 5 איילי-דרשן (2016), עמ' 165
  63. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 156
  64. 1 2 3 4 5 איילי-דרשן (2916), עמ' 204–196
  65. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 174–169
  66. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 177–174
  67. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 177–172
  68. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 185–182
  69. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 191–185
  70. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 195–191
  71. 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 156–154
  72. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 206–205
  73. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 226–223
  74. ↑ משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1970
  75. ↑ van Bekkum, K. (2017). ‘Is Your Rage Against the Rivers, Your Wrath Against the Sea?’: Storm-God Imagery in Habakkuk 3. Playing with Leviathan: Interpretation and Reception of Monsters from the Biblical World, 55-76.
  76. 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 210–208
  77. ↑ משה דוד קאסוטו, "ספרות מקראית וספרות כנענית (מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון – כרך א)", בפרויקט בן-יהודה
  78. 1 2 יעקב קליין, עולם התנ"ך: איוב, "בכחו רגע הים", מלחמת האל הבורא בים ובעוזריו, עמ' 148–146
  79. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 228–208
  80. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 208-228
  81. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 214–213
  82. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 220–219
  83. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 228–223
  84. ↑ ספר איוב, פרק מ"א, פסוק כ"ו
  85. ↑ ספר איוב, פרק מ"א, פסוקים כ"ג–כ"ד
  86. ↑ ספר איוב, פרק מ"א, פסוקים י"ז–כ"א
  87. 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 244–240
  88. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 249–244
  89. ↑ Mark Smith, The Ugaritic Baal Cycle: Volume I. Introduction with Text, Translation and Commentary of KTU 1.1-1.2, Brill, 1944. 347-348
  90. ↑ Hendel, Ronald. "The exodus as cultural memory: Egyptian bondage and the song of the sea." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective. Springer, Cham, 2015. 65–77
  91. ↑ שמואל אחיטוב, "הכתב והמכתב: אסופת כתובות מארץ-ישראל ומממלכות עבר הירדן מימי בית-ראשון", מוסד ביאליק, ירושלים, 2012, עמ' 262–263
  92. ↑ Uehlinger, C. (2024). Mastering the Seven-Headed Serpent: A Stamp Seal from Hazor Provides a Missing Link Between Cuneiform and Biblical Mythology. Near Eastern Archaeology, 87(1), 14-19.
  93. ↑ איילי-דרשן 2016, עמ' 234–232
  94. ↑ איילי-דרשן 2016, עמ' 234–232
  95. ↑ נפתלי הרץ טור-סיני, ספר איוב, עם פירוש חדש, הוצאת ראובן מס, תשל"ב-1972, עמ' 232
  96. ↑ איילי-דרשן 2016, עמ' 234–232
  97. ↑ James D. G. Dunn (19 November 2003). Eerdmans Commentary on the Bible. Wm. B. Eerdmans Publishing. p. 859. ISBN 978-0-8028-3711-0.
  98. ↑ Charlesworth, James H. (2010). The Old Testament Pseudepigrapha. Peabody, Massachusetts: Hendrickson Publishers. pp. 625–627. ISBN 9781598564907. Retrieved 5 January 2021.
  99. ↑ Eerdmans commentary on the Bible, Grand Rapids, MI: W.B. Eerdmans, 2003, ISBN 978-0-8028-3711-0
  100. ↑ Stuckenbruck, Loren T. (2003). "Revelation". In Dunn, James D. G.; Rogerson, John William (eds.). Eerdmans Commentary on the Bible. Eerdmans. p. 1535. ISBN 978-0-8028-3711-0
  101. ↑ איילי-דרשן (2016), עמ' 294
  102. ↑ Benjamin Walker, Hindu World: An Encyclopedic Survey of Hinduism. In Two Volumes. Volume I A-L, Routledge, 2019-04-09, עמ' 92, ISBN 978-0-429-62465-0. (באנגלית)
  103. ↑ דיוויד וייס, Slaying the Serpent: Comparative Mythological Perspectives on Susanoo's Dragon Fight, Journal of Asian Humanities at Kyushu University 3, אוניברסיטת קיושו, 2018, עמ' 3-4
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלחמת_אל_הסער_בים&oldid=43977089"