מלחמת בבל–יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ערך חסר, דל במקורות ובתוכן.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מלחמת בבל–יהודה
תאריך התחלה: 601 לפנה"ס
תאריך סיום: 586 לפנה"ס
משך הסכסוך: כ־15 שנים
מקום: יהודה, לרוב בירושלים
תוצאה: ניצחון בבלי, חורבן בית המקדש הראשון, ממלכת יהודה, וגלות בבל
הצדדים הלוחמים

ממלכת יהודה

תמיכה צבאית:

ראשי מדינה
כוחות

לא ידוע

לא ידוע

אבידות

רבים נהרגו, אלפים הוגלו

לא ידוע

מבוסס על מלכים ב פרק כ"ד ופרק כ"ה

מלחמת בבל–יהודה היא מלחמה שנערכה בין ממלכת יהודה והאימפריה הנאו בבלית ונמשכה מ-601 לפנה"ס עד ל-586 לפנה"ס. מלחמה זו סימנה את סופה של ממלכת יהודה והפסקה ממושכת של עצמאות יהודית עד למרד החשמונאים במאה השנייה לפנה"ס. אחרי שבבל כבשה את ירושלים, היא הרסה את בית המקדש הראשון והתחילה את גלות בבל. מלחמה זו מתועדת בספר מלכים ב, בפרקים כד וכה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים הייתה כוח אזורי עד קרב כרכמיש ב-606 לפנה"ס. מאוחר יותר, בבל באה וסיימה את השלטון המצרי, החלה את השלטון שלה באזור, והפכה את יהודה לווסאלית שלה.

המרד היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שלוש שנים שילמה יהודה מיסים לבבל, עד שהחליט יהויכין להפסיק לשלמם ובתגובה יצאה בבל למלחמה נגדו. למסע המלחמה לצד בבל הצטרפו מואב, עמון והכשדים.

המצור הראשון על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבוכדנצר צר על ירושלים ב-597 לפנה"ס, והצליח ללכוד את העיר ואת יהויכין,[1][2][3] ביחד עם כל האצולה של ירושלים.[1] הוא גם בזז את האוצרות של המקדש, כולל את כלי הזהב.[1] נבוכדנצר הגלה את יהויכין והאצולה, יחד עם 10,000 סריסים, ואת עבדיו, ו-7,000 חיילים.[1] תחתיו המליך נבוכדנצר את מתניה, דודו של יהויכין, כמלך יהודה. מאוחר יותר, הוא שינה את שמו לצדקיהו.[1][4]

המצור השני על ירושלים והקרב ביריחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)

ביולי 587 לפנה"ס,[4] מרד צדקיהו כנגד בבל, וכרת ברית עם מצרים. נבוכדנצר צר על ירושלים שוב, והרעיב את תושביה.[5] מאוחר יותר, הצליחו החיילים הבבלים להבקיע את החומות וכבשו את העיר, אך צדקיהו וכמה מחייליו הצליחו לברוח ליריחו, ולחמו נגד הבבלים (נקראו כשדים על ידי התנ"ך), אשר תפסו את צדקיהו ואת בניו והביאו אותם כבולים לבבל, במקום שבו בניו של צדקיהו נרצחו לעיניו. בשביעי לאב, שרף נבוזראדן, רב טבחים, את מקדש שלמה, הרס את חומות ירושלים, והגלה את שאר היהודים לבבל. הוא מינה את גדליהו כנציב על היהודים שלא הוגלו מיהודה. יהודה חדלה מלהתקיים שנה אחת קדימה, ב-586 לפנה"ס. גדליהו נרצח ארבע שנים מאוחר יותר, ב-582 לפנה"ס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 מלכים ב פרק כ"ד
  2. ^ דברי הימים פרק ל"ו
  3. ^ קורות נבוכדנצר
  4. ^ 4.0 4.1 קורות נבוכדנצר
  5. ^ מלכים ב פרק כ"ה