מלחמת גאליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת גאליה
Siege-alesia-vercingetorix-jules-cesar.jpg
ורקינגטוריקס נכנע לקיסר; ציור מאת ליונל רואייה
תאריך התחלה: 58 לפנה"ס
תאריך סיום: 50 לפנה"ס
משך הסכסוך: כ־8 שנים
מקום: גאליה, האי הבריטי, גרמאניה
תוצאה: ניצחון רומי
שינויים בטריטוריות: כל גאליה נכבשה על ידי רומא
עילה: הגירת ההלווטים
הצדדים הלוחמים

הרפובליקה הרומית
שבטים גאלים אחדים

שבטים גאלים רבים
שבטים בריטונים מדרום האי הבריטי
שבטים גרמאנים אחדים

מפקדים
  • בהתחלה ללא פיקוד מרכזי
  • בשנת 54 לפנה"ס קסיוולאונוס פיקד על הקואליציה הבריטונית
  • בשנת 52 לפנה"ס ורקינגטוריקס פיקד על קואליציה של צבאות משבטים גאלים רבים
כוחות
  • 58 לפנה"ס - 4 לגיונות ובהמשך השנה - 6‏[1]
  • 56‏-57 לפנה"ס - 6 לגיונות
  • 54‏-55 לפנה"ס - 8 לגיונות
  • 53 לפנה"ס - 10 לגיונות
  • 51‏-52 לפנה"ס - 12 לגיונות
  • 50 לפנה"ס - 10 לגיונות
  • בנוסף, כמה אלפי חיילים מחיל העזר (המספר המדויק אינו ידוע).
  • 3,000‏-4,500 פרשים
  • בשלבים הראשונים, בדרך כלל כמה עשרות אלפים ולעתים מאות אלפים שהתקבצו לקרבות בודדים
  • בשיא מרד ורקינגטוריקס, בעת המצור על אלסיה (בשנת 52) - כ-330,000 אלף (לפי יוליוס קיסר)‏[2] 180,000 (הערכה מודרנית)‏[3]
אבידות

לא ידוע בוודאות, אך קלות בהרבה מאלה של הגאלים

לא ידוע בוודאות, אך גבוהות מאוד; לכל הפחות מאות אלפים

Caesar campaigns gaul-HE.svg
לוח אירועים
שנה אירועים בגאליה קונסולים ברומא הערות
59 לפנה"ס
58 לפנה"ס
57 לפנה"ס
56 לפנה"ס
  • שני הקונסולים שנבחרו בשנה זו היו יריבים פוליטיים של קיסר וניסו להצר את צעדיו
  • ועידת לוקה (הידוק הברית בין קיסר לבין פומפיוס וקראסוס)
55 לפנה"ס
  • הארכת הפרוקונסולאט של יוליוס קיסר
54 לפנה"ס
  • מותה של יוליה, בתו של יוליוס קיסר שהייתה נשואה לפומפיוס
53 לפנה"ס
  • דיכוי מרד הבלגים
  • החצייה השנייה של הריין
52 לפנה"ס
  • ברומא עובר חוק עשרת הטריבונים, המאפשר לקיסר לרוץ לכהונת הקונסול בלי להיות נוכח פיזית בעיר, כנדרש
  • פומפיוס נבחר בהתחלה כקונסול יחיד, בתמיכת האופטימאטים. מטליוס סקיפיו צורף כקונסול שני רק בהמשך השנה. קשריו של פומפיוס עם קיסר החלו להפרם
51 לפנה"ס
  • סוף ההתנגדות הגאלית המאורגנת

מלחמת גאליהלטינית: Bellum Gallicum;‏ 58‏-50 לפנה"ס) הייתה מלחמת כיבוש שיזם יוליוס קיסר במטרה להאדיר את שמו ולזכות ביוקרה הפוליטית המתלווה לכיבוש ולסיפוח שטחים חדשים לרפובליקה הרומית.‏[4] במהלך המלחמה ניצל יוליוס קיסר לתועלתו את הסכסוכים בין השבטים השונים בגאליה. גאלים רבים שירתו בצבאו, בעיקר בחיל הפרשים, שיתפו עמו פעולה וסיפקו אספקה לצבאו.

המלחמה ארכה תשע שנים, ובמהלכן הצליח יוליוס קיסר לכבוש את כל שטחה של גאליה, לפלוש פעמיים לאי הבריטי, ואף לחצות את נהר הריין ולהפיל את חיתתו על הגרמאנים. המלחמה לוותה בהרס רב וגרמה לפגיעה קשה באוכלוסיית גאליה. הצבאות הגאלים הובסו והתושבים, שהתנגדו לכיבוש הרומי, נטבחו או נמכרו לעבדות. ההשתלטות על גאליה הסתיימה אמנם בשנת 51 לפנה"ס, אך קיסר נותר בה גם במהלך שנת 50 לפנה"ס. האוצרות שנשדדו מגאליה, ומכירת תושביה לעבדות העשירו את קיסר ואת מקורביו.

כפי שציפה יוליוס קיסר, המלחמה העלתה את קרנו בעיני הרומאים ושימשה לו קרש קפיצה לעמדת מתחרה בכיר על השלטון ברומא. הצבא, שאיתו כבש את גאליה, ראה בו מנהיג נערץ והעניק לו גם את הניצחון במלחמת האזרחים ברפובליקה הרומית. כתוצאה מכך הפך קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו.

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה נערכה בעיקר בשטח גאליה, אך במסגרתה פלש קיסר גם פעמיים לאי הבריטי ונסוג ממנו, וערך שתי פלישות עונשין לגדה המזרחית של הריין. גאליה עצמה השתרעה על כברת ארץ רחבת ידיים החופפת במידה רבה לשטחן של צרפת ובלגיה המודרניות. גבולו הדרומי של האזור עבר בהרי הפירנאים, גבולו המערבי באוקיינוס האטלנטי; הנהרות מוזל והריין תחמו את גאליה מצפון ומצפון-מזרח והרי האלפים מדרום מזרח. בדומה למצב האזור המודרני, האזור שפע מים, קרקעות פוריות ויערות (שרבים מהם נכרתו עד היום), והיו בו ערים רבות, חלקן בצורות, ולצידן כפרים.

מזג האוויר באזור זה הוא מתון: חמים בקיץ עם לחות ליד החוף, קריר בחורף וטמפרטורות שלעתים נדירות יורדות לרמה מסוכנת. גשמים יורדים במשך כל השנה, אך הם לא עזים מספיק כדי למנוע מהפולש את תמרוניו. כרגיל בעולם העתיק, בעונת החורף לא התנהלה בדרך כלל פעילות קרבית והצבא הרומי נהג לחנות במחנות חורף. עם זאת, במקרה הצורך היה מסוגל לנהל פעילות קרבית גם במהלך החורף. באזור צפון-מערב, במקום שבו שכנו המנפים והמורינים, התפתחו ביצות בעונות הגשומות והללו שימשו מחסה לגאלים שברחו מפני הצבא הרומי.

השטח שאינו הררי התאים היטב לשיטת הפעולה של הלגיון הרומי. היערות היוו אתגר לחיל הרגלים הרומאי הכבד, אך מרבית הגאלים ישבו במישורים פתוחים עם ביצורים בגבעות. חלק מהנהרות היו רחבים ועמוקים די הצורך לשם תעבורת סחורות. חלק מהגאלים שישבו ליד חופי האוקיינוס האטלנטי הפעילו צי סוחר שהתאים לשיט אטלנטי. פני השטח באי הבריטי בתקופה זו היו מיוערים למדי; יערות אלה סייעו לבריטונים (תושביו הקדומים של האי הבריטי) להסתתר מפני צבאו של יוליוס קיסר ולטמון מארבים לחייליו.

קיסר נאלץ להתמודד עם שני מכשולי מים גדולים - נהר הריין במזרח ותעלת לה מאנש במערב. נהר הריין, אף שהוא רחב למדי, היה הקל שבאתגרים אלו, שכן הצבא הרומי היה מיומן בביצוע עבודות הנדסיות מורכבות וחייליו הצליחו להקים גשר מעל הנהר תוך פרק זמן קצר יחסית. תעלת לה מאנש היוותה מכשול קשה הרבה יותר. ספינות רבות של הצבא הרומי נטרפו בסערות, שכן הצבא שלא הכיר את האוקיינוס האטלנטי, לא היה מנוסה בשיט במימיו והתקשה למצוא נמל טבעי נוח באי הבריטי עקב היכרות מוגבלת עם הגאוגרפיה של האי.

הרפובליקה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הרומית
הרפובליקה הרומית (בצהוב) לפני מלחמת גאליה (בירוק)

בתקופת מלחמת גאליה הייתה הרפובליקה הרומית האימפריה השלטת באגן הים התיכון. בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס השלימה רומי את כיבושו של חצי האי האפניני; בהמשך המאה ה-3 הכניעה את קרתגו בשתי מלחמות קשות וממושכות ובשנת 146 לפנה"ס החריבה אותה כליל; במאה ה-2 והראשונה לפנה"ס כבשה את יוון וכמעט את כל הממלכות ההלניסטיות באסיה הקטנה ובמזרח התיכון. רומא כבשה גם חלקים נרחבים של חצי האי האיברי, חלקים מאפריקה הצפונית ואזורים נוספים.

כיבוש שטחים היה אחד הכוחות המניעים המרכזיים בפוליטיקה הרומית, והיה חיוני לכלכלה של האימפריה, שנשענה במידה רבה על עבודת עבדים. כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לתחומי האימפריה הביא הון רב לקופת האימפריה, שפע של עבדים ויוקרה פוליטית למצביאים הרומיים, שעמדו בראש מסעות הכיבוש. מצביאים מנצחים זכו לכבוד רב, שהיה חיוני לצבירת הון פוליטי ברומא. מצביאים שנחלו ניצחונות גדולים על האויב, או הביאו לסיפוח שטחים חדשים לתחומי האימפריה הרומאית, היו זכאים לערוך טריומף - מצעד ניצחון רב רושם.‏[5]

המערכה בגאליה התנהלה בשלהי ימי הרפובליקה. בתקופה זו המוסדות הפוליטיים של הרפובליקה עדיין המשיכו להתקיים, אך הכוח הפוליטי האמיתי עבר בהדרגה לידי מצביאים מוכשרים (כמו מאריוס, סולה ופומפיוס), שזכו לנאמנות אישית של הצבאות שבפיקודם, ובמקרים רבים יכלו לאלץ את הסנאט לעשות כרצונם. לכאורה היה הכוח הפוליטי העליון בידי שני קונסולים שנבחרו לתקופת כהונה בת שנה אחת. קונסולים אלה היו אמורים לאזן זה את זה ולמנוע את הצטברות הכוח הפוליטי בידיו של אדם אחד. לצדם של הקונסולים פעלו עוד מספר בעלי משרות נבחרות כמו פראיטורים, קנסורים ועוד.

בדורות שקדמו לפלישת יוליוס קיסר לגאליה עברה על רומא טלטלה פוליטית עזה. היריבות בין סיעות האופטימאטים והפופולארים הגיעה לכדי שתי מלחמות אזרחים, הראשונה בין 88 ל-87 והשנייה בין 83 ל-82 לפנה"ס. המלחמה הסתיימה בניצחון האופטימאטים בראשותו של לוקיוס קורנליוס סולה, שכונן דיקטטורה וערך במהלכה רפורמות מפליגות בממשל. סולה לא החזיק במשרת הדיקטטור לאורך זמן וויתר עליה לאחר שנתיים בתפקיד.

פוליטיקה רומית פנימית בעת מסע כיבושיו של יוליוס קיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריומף - מסימני הניצחון החשובים שהקנו יוקרה פוליטית רבה ברומא העתיקה

למרות הרפורמות של סולה, הרוחות המשיכו לסעור ברומא, והחיים הפוליטיים הפכו אלימים יותר ויותר (דוגמה מפורסמת לכך היא קשר קטילינה). על רקע האלימות הגוברת והמחלוקות הסיעתיות בתוך המעמד השליט (הנוביליטאס) חברו שלושה פוליטיקאים רומאים בשנת 60 לפנה"ס ליצירת ברית הידועה בשם הטריאומווירט הראשון. היו אלה גנאיוס פומפיוס מגנוס - המצביא המפורסם ביותר ברומא בעת כינון הטריאומווירט, מרקוס ליקיניוס קראסוס - האיש העשיר ביותר ברומא ומי שדאג לממן את מסעי הבחירות של יוליוס קיסר, ויוליוס קיסר עצמו. לחיזוק הברית השיא קיסר את בתו יוליה לפומפיוס - ברית נישואין שנהגתה לצרכים פוליטיים אך הולידה אהבה גדולה בין בני-הזוג.‏[6] הטריאומווירט היה חסר כוח פוליטי רשמי, ונאלץ לפעול מאחורי הקלעים להשגת קולות בבחירות תומכיהם למשרות פוליטיות.

הברית הפוליטית עם הכוחות החשובים ברפובליקה הרומית הייתה בעלת חשיבות עליונה לקיסר. בשלב הראשון הבטיחה לו הברית את הקונסולאט של שנת 59 לפנה"ס, ובשלב השני את הפיקוד הצבאי הבכיר לו התאווה. בהמשך הבטיחה הברית את עורפו הפוליטי ברומא בזמן שנלחם בגאליה. אלמלא הברית יכול היה הסנאט להפסיק את מסע הכיבושים כרצונו. הברית הייתה בעלת עוצמה פוליטית רבה (כדבריו של סווטוניוס: דבר לא נעשה ברפובליקה בלי הסכמתם‏[7]). עם זאת, שלושת הטריומווירים לא שלטו באופן מוחלט בפוליטיקה הרומית, והיה עליהם להמשיך ולטפח יחסים טובים גם עם פוליטיקאים זוטרים יותר.

לפני שקיבל את הפיקוד הצבאי בגאליה היה אמנם קיסר פוליטיקאי רומי חשוב מאוד, אך עדיין נזקק לניצחון צבאי גדול כדי לבסס את מעמדו בשורה הראשונה של דברי-ימי רומא. מעבר לרצונו לזכות במצעדי ניצחון (הוא ויתר על כבוד זה בשנת 60 לפנה"ס עם שובו מספרד, בשל חישובים פוליטיים), קיסר קיוה שהישׂג צבאי גדול ומרשים יעניק לו הון פוליטי יקר ערך, ימלא את קופתו, וייצר גרעין נאמן של חיילים, שיזכו לטובות הנאה חשובות הודות לקשר שלהם עם המצביא. כיוון שבמהלך המאה הראשונה החלו מצביאים מנצחים לחלק חלקות קרקע חקלאית לחייליהם בתום שירותם, לאות הוקרה על השירות הנאמן, הפכה תמיכת החיילים בפוליטיקה הרומית האלימה לחשובה לא פחות מההון הפוליטי שנצבר כתוצאה מהניצחון. בנוסף לכך, על אף שזכה מלכתחילה לפיקוד צבאי יוצא דופן של חמש שנים, התברר עם הזמן שיש צורך בהארכת הפיקוד כדי להשלים את כיבוש גאליה - משׂימה פוליטית שהצריכה מאמץ מרוכז ומתמשך.

למרות כוחו של הטריאומווירט היו לקיסר אויבים פוליטיים בעלי עוצמה רבה. טריבון הפלבס פובליוס קלודיוס פולכר, בן החסות של קראסוס, ניסה לחזק את מעמדו על ידי התקפות על פומפיוס וכך היה עשוי להחליש את הברית ביניהם.‏[8] קאטו הצעיר, נציגה הבולט של הסיעה השמרנית, התקיף את קיסר עוד בזמן היותו קונסול ברומא והחריף את התקפותיו כשקיסר היה עסוק במלחמה בגאליה.

אויביו הפוליטיים של קיסר ניסו לערער את הברית האסטרטגית בין קיסר לשני שותפיו ולפגוע במינוי שניתן לו, הודות לו יכול היה להמשיך במסע הכיבושים הנרחב. הסכנה הגדולה ביותר ארבה לקיסר בשנת 56 לפנה"ס, כאשר שני הקונסולים של אותה שנה - גנאיוס קורנליוס לנטולוס מרקלינוס ולוקיוס מארקיוס פיליפוס - ניסו למנות אדם אחר למושל גאליה טרנסאלפינה.‏[9] כדי להתמודד עם האיום נפגשו הטריאומווירים בלוקה בשנת 56 לפנה"ס והחליטו שקראסוס ופומפיוס ירוצו למשרת הקונסול. בחירתם הסירה את האיום שנשקף לקיסר. כמו כן הסכים הסנאט לשלם את שכרם של הלגיונות שגויסו ללא אישור מוקדם ממנו.

כדי לשמור על האינטרסים שלו, דאג יוליוס קיסר לרצות את שתי הקבוצות. מצד אחד דאגו בעלי בריתו, חבריו לטריאומווירט, שלא יקום כוח פוליטי בעל השפעה שיש בו כדי לאיים עליו. הוא דאג לשלוח מקורבים נאמנים שיעשו נפשות עבורו בקרב הפוליטיקאים ואף ניסה לחזק את בריתו עם הטריאומווירים האחרים. כך למשל שחרר את פובליוס, בנו של קראסוס, עם כוח פרשים גדול למען מסעו למזרח נגד האימפריה הפרתית. כדי לפייס את המוני העם הפיץ קיסר בתדירות גבוהה בשורות אודות ניצחונותיו על ה"ברברים", שפורסמו בספרו "מלחמת גאליה". בספרו זה דאג לשבח את מעשיהם של הלוחמים הרומים שהגיעו מתוך דלת העם ובייחוד את הקנטוריונים, שגם הם לא נמנו עם העלית הרומית.

הטריאומווירט נסדק בשנת 54 לפנה"ס עם מותה של יוליה, אשת פומפיוס. פומפיוס אהב אותה עד מאוד ומותה גרם לו צער רב. מותו של קראסוס בקרב חרן בשנת 53 לפנה"ס היווה מכה קשה נוספת לברית זו. אחרי מות יוליה התחיל פומפיוס להתרחק בהדרגה מיוליוס קיסר. סופה של הברית הגיע בפיצול בין קיסר לפומפיוס והתלקחות מלחמת אזרחים חדשה ברומא.

גאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת השבטים הגאלים לפני הכיבוש הרומי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאליה

הגאלים היו אוסף שבטים ממוצא קלטי שלא התאחדו לעם אחד בעל מוסדות שלטוניים ייצוגיים וצבא אחיד.‏[10] השבטים היו גדולים למדי וכללו עשרות אלפי ולעתים מאות אלפי אנשים. הגאלים נלחמו אלה באלה באותה הקלות שבה נלחמו נגד שכניהם. חלק מהשבטים היו בעלי השפעה גדולה יותר ושלטו על שבטים אחרים. עם זאת, לגאלים היו מאפיינים תרבותיים משותפים כגון השפה הגאלית, הדת הקלטית ועוד. לא כל השבטים הגאלים התנגדו לקיסר, חלק ניכר מהם שיתפו פעולה עם הכוח הכובש ואף נלחמו לצדו. הרומאים כינו אמנם בהתנשאות את הגאלים ברברים, ואמנם הגאלים לא המציאו כתב משלהם, אך בכל זאת היו אלו בעלי תרבות מתקדמת למדי, בעלי חקלאות מפותחת, והיו ידועים כאמני צורפות, הצטיינו בעיבוד מתכת וייצרו כלי נשק טובים.‏[11]

לדברי קיסר, בתקופה זו הייתה גאליה מחולקת לשלושה אזורים‏[12]: גאליה בלגיקה בצפון מערב, גאליה אקוויטניה בדרום מערב וגאליה קלטיקה במרכז, שהיא החלק הגדול ביותר. לאחר הכיבוש הפכו אזורים אלה לפרובינקיות רומיות. השבטים הגאלים היו מורכבים מחמולות גדולות; החמולות פעלו בדרך כלל במשותף במסגרת השבט, אך התקיימה גם פוליטיקה עצמאית ברמה החמולתית. מבחינת ממשל, חלק מהשבטים נשלטו על ידי מלך וחלק על ידי מועצה נבחרת. ככל שהשבט נחשף להשפעה רומית-יוונית רבה יותר, כך השפעת השלטון הנבחר הייתה גדולה יותר ושיטת ממשל זו אפיינה יותר את שבטי דרום גאליה ומרכזה. בשבטים שנחשפו פחות הנטייה הייתה לעבר שלטון מלוכני, וצורת שלטון זו אפיינה יותר את השבטים הצפוניים של הבלגים. הקבוצה החברתית החשובה ביותר הייתה האריסטוקרטיה, שהתחלקה לשני חלקים: הדרואידים, שהיו כוהנים, והאצולה הלוחמת.

למרות המגעים הכלכליים והתרבותיים עם היוונים ועם הרומים, השפעת התרבות הקלאסית לא חדרה לעומק החברה הגאלית.‏[13] עם זאת, מבחינות רבות הגאלים היו דומים לרומאים. בדומה לרומאים, הגאלים התגוררו בדרך כלל במרכזים עירוניים גדולים שקיסר קרא להם אופידה וקיימו יחסי מסחר עם רומא. השכבות העליונות בגאליה הכירו היטב את אורח החיים הרומי, והדבר הקל על השתלבותם באימפריה הרומית לאחר הכיבוש.‏[14]

בגאליה אקוויטניה התגוררו שבטים קלטים שהם האבות של הבסקים המודרניים. שבטים אלה הושפעו הן מהגאלים בגאליה קלטיקה והן משכניהם מחצי האי האיברי. בגאליה אקוויטניה התגוררו 14 שבטים גדולים ועוד שבטים קטנים יותר. כיוון שהקרקע שליד חופי הים הייתה חולית, היא איפשרה בעיקר את גידולו של הדוחן והתאימה פחות לגידול החיטה. הקרקע בפנים הארץ הייתה עשירה יותר והיו בה מרבצי זהב גדולים. בימיו של יוליוס קיסר היה שטחה של גאליה אקוויטניה קטן יחסית: גבולה הדרומי היה רכס הפירנאים, גבולה המערבי עבר באוקיינוס האטלנטי והגבול הצפון-מזרחי היה נהר הגארון שאורכו כ-600 ק"מ, זורם בצורה אלכסונית מדרום לצפון מערב ונשפך לתוך מפרץ ביסקיה ליד בורדו המודרנית.‏[15]

גאליה קלטיקה הייתה החלק הגדול ביותר בגאליה, ובה ישבו מרבית השבטים והתגוררו בני התרבות הגאלית המקוריים. האזור היה עשיר בכרי מרעה ובקרקע טובה לחקלאות. לימים, תחת שלטונו של אוגוסטוס, חולקה גאליה לוגדוננסיס (כפי שנקראה גאליה קלטיקה בימי הפרינקיפאט) וחלק גדול ממנה הועבר לאקוויטניה.

גאליה בלגיקה הייתה החלק הצפוני ביותר בגאליה. היא חופפת פחות או יותר לשטחן של בלגיה, דרום הולנד וצפון צרפת המודרניות. השבטים באזור זה ידועים בשם "בלגים". קבוצות אלה, שהיו ממוצא גאלו-גרמאני מעורב והיו נתונות להשפעה גרמאנית גדולה, היו הקבוצות הלוחמניות ביותר מקרב הגאלים. ההשפעה הרומית בשטחם הייתה קטנה יחסית, ורבים מהם אסרו על יבוא מוצרים רומיים כמו יין. היישובים הבלגים היו מפותחים פחות מהיישובים של מרכז גאליה והמבנה השבטי היה נוקשה יותר. המלכים היו בעלי השפעה רבה יותר מאשר במרכז גאליה והמוסדות הייצוגיים היו מפותחים פחות.

רקע גאופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הרומית הייתה המעצמה הגדולה והחזקה ביותר באזור בתקופה זו. צבאה הצליח להכניע את שכנותיה החזקות והרפובליקה הייתה בתנופת התפשטות מתמדת. מושלים שנשלחו לפרובינקיות עשו שימוש תדיר בכוחות צבא שהיו מוצבים תחת פיקודם, ללא רשות מפורשת מהסנאט, לצורך הרחבת גבולות הרפובליקה, בעיקר לשם השגת תהילה אישית ולצבירת הון שנשדד מהאוכלוסייה המקומית. למרות כוחם העצום, חשו הרומאים מאוימים מה"ברברים הצפוניים". לחשש זה היו אמנם יסודות בהיסטוריה הרחוקה, אך בפועל לא נשקף מצדם של הגאלים כל איום של פלישה לרומא.‏[16] יוליוס קיסר ניצל את יחסו השלילי של העם הרומאי ל"ברברים" כדי להצדיק את מעשיו נגד הגאלים, הגרמאנים והבריטונים.‏[17] מעשיו לא רק שלא ספגו ביקורת ברומא (למעט מקרים יוצאי דופן), אלא להיפך, זיכו אותו באהדה רבה בציבור.

המלחמה האחרונה של רומא נגד הברברים הגרמאנים, מלחמת הקימברים והטווטונים, שנמשכה למעלה מעשר שנים, התרחשה 50 שנים בלבד לפני מלחמת גאליה. המגע המלחמתי הראשון של רומא עם הגאלים היה בתחילת המאה ה-4 לפנה"ס, אז ניצחו הגאלים את הרומאים בקרב אלייה, פלשו לרומא והעלו אותה באש. מעשי האיבה בין הרומאים והגאלים נמשכו לסירוגין לאורך הדורות. הגאלים סיפקו חיילים לצבאו של חניבעל בעת המלחמה הפונית השנייה (218 - 216 לפנה"ס). גאליה טרנסאלפינה נכבשה בשנת 125 לפנה"ס כדי להבטיח את הקשר האסטרטגי עם הפרובינקיות הרומיות בספרד. על כן ראו הרומאים בגאלים אויבים מסורתיים וראו בעין יפה את מסע הכיבושים של קיסר בגאליה.

אף על פי שיוליוס קיסר התייחס לשבטים שניצבו מולו בשמות קיבוציים כמו "קלטים", "אקוויטנים", "בלגים", "גרמאנים" וכך הלאה, החלוקה האתנית הזאת היא בעייתית. היה ערבוב תרבותי רב בין השבטים האלה והגבולות לא חד משמעיים. התרבות הגרמאנית השפיעה מאוד על השבטים הגאלים שהתגוררו בגדה המערבית, ה"גאלית", של הריין והשפעתם הייתה גדולה עוד יותר באזור בלגיה.

אסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש גאליה החל ללא תכנון מוקדם מצדו של יוליוס קיסר. בתום כהונתו כקונסול קיבל, כמקובל בפוליטיקה הרומאית, את הנציבות על הפרובינקיות של גאליה ואיליריקום עם תואר של פרוקונסול. קיסר היה זקוק למלחמה כדי להעלות את קרנו ברומא על ידי הצגת ניצחונותיו ובייחוד כדי לבזוז את העמים השכנים ולמלא את כיסיו שהידלדלו עד מאוד בעקבות מערכות בחירות יקרות שניהל בשנים שקדמו למלחמת גאליה. עם זאת, לא היה לו עניין לתקוף דווקא את הגאלים. בתחילה תכנן קיסר מערכה נגד בורביסטה הדאקי, אך האירועים הובילו אותו להתחיל את המערכה בגאליה.‏[18] קיסר ניצל את ההזדמנויות שנקרו בפניו וכך מצא את עצמו בגאליה כשהוא מפיח כל פעם מחדש את רוחות המלחמה, כדי שאלה ישמשו קרקע פורייה לשאיפותיו. עם זאת, בהתאם לחוק הרומי, הוא לא יכול היה ליזום מלחמה תוקפנית ללא סיבה ולכן היה זקוק לתירוץ כלשהו כדי שיוכל לצאת לקרב.‏[16]

במהלך המלחמה הפעיל יוליוס קיסר מערך מודיעין מורכב שהתבסס על ארבעה גורמים עיקריים:

  • סיורים, רובם רכובים, לסריקת השטח לפני התקדמות שדרת הצבא. הסיורים שימשו גם לאיתור מיקומו של האויב והסחת דעתו על ידי התקפות פגע וברח.
  • דיווחי עריקים ושבויים שסיפקו מידע בעל ערך רב אודות האויב.
  • תושביה של גאליה ובמיוחד סוחריה, שמעצם עיסוקם הרבו לעבור ממקום למקום ויכלו לספק מודיעין חשוב.
  • המערך האחרון הוא הלגאטים[19] שהיו מוצבים בראש כוחות עצמאיים במקומות שונים בגאליה ודיווחו ליוליוס קיסר על הנעשה בשטח.‏[20]

יוליוס קיסר הקפיד על טיפוח קשרים טובים עם האליטה הגאלית. קשר זה היה חשוב במיוחד הואיל וחלק ניכר מצבאו, בייחוד חיל הפרשים, הורכב מבעלי בריתו הגאלים. בנוסף לחיילים סיפקו הגאלים אספקה לצבאו של קיסר, לעתים על בסיס ידידותי, אך לעתים נלקחה בכוח, בייחוד כסוג של ענישה. לעתים שיכן קיסר את חייליו במחנות חורף באזור שמרד לאחרונה כדי למרר את חיי התושבים ולהטיל עליהם עול נוסף על ידי הצורך לספק לצבאו מזון בעונת שנה לא נוחה.

הצבא הרומאי הפעיל מערך לוגיסטי מסועף שכלל בהמות משא המסופחות לכל לגיון ומצבורי אספקה מסודרים, לרוב בערים בצורות. מערך לוגיסטי זה איפשר מסעות מהירים מאוד שהגיעו לכדי עשרות קילומטרים ביום. יכולת זו איפשרה פעמים רבות לקיסר להפתיע את אויביו.‏[21]

לגאלים, לעומת זאת, לא הייתה אסטרטגיה כלשהי. לרוב הם רק הגיבו לתמרוניו של הצבא הרומי ולעתים הרכיבו קואליציות שבריריות שלא הצליחו להגיע להסכמה אודות האסטרטגיה הרצויה. רק לקראת סוף המלחמה הצליח ורקינגטוריקס לאחד תחת פיקודו צבאות של שבטים גאלים רבים. התאגדות השבטים תחת פיקודו איפשרה לו לנקוט אסטרטגיה מסודרת. בגלל חולשתו הצבאית פנה לאסטרטגיית "אדמה חרוכה" ולוחמת גרילה, אך בסופו של דבר נטש אותה ובחר להתבצר באלסיה, שם הוכרע וההתנגדות הגאלית המאורגנת הסתיימה.

צבאות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגיונר רומאי בציוד מלא
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת
סד"כ צבאו של יוליוס קיסר (לפי סדר כרונולוגי של הגיוס לצבא)
שם הלגיון ומספרו‏[22] תקופת שירות וקרבות (כשהמידע ידוע) היסטוריה קרבית
הלגיון השביעי קלאודיה (Claudia) גויס על ידי פומפיוס בשנת 65. בעת מלחמת גאליה היה בין הלגיונות הנאמנים ביותר והשתתף בכל הקרבות החשובים לצדו של הלגיון העשירי. בהמשך, בעת מלחמת האזרחים, נלחם לצדו של יוליוס קיסר והשתתף בקרב פרסלוס. המשיך לשרת בצבא הרומי, השתתף במלחמות רבות, בין היתר בדיכוי מרד בר כוכבא ביהודה; נותר בשורות הצבא הרומי עד 400 לספירה.
הלגיון השמיני אוגוסטה (Augusta)
  • 58 - 50
  • קרב ביבראקטה
  • קרב ווז'
  • קרב אקסונה
  • קרב סאביס
  • המצור על אלסיה
  • מסע עונשין נגד הבלובאקים
גויס על ידי פומפיוס בשנת 65. לגיון זה נלחם לצדו של קיסר לכל אורך המלחמה בגאליה וגם צידד בו בעת מלחמת האזרחים. בהמשך, הווטרנים של הלגיון גויסו מחדש על ידי אוגוסטוס. לאחר תום המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית, שירת בצבא הרומי עד המאה ה-4 ולקח חלק במלחמות רבות. אחרי המאה ה-4 אבדו עקבותיו ברישום ההיסטורי.
הלגיון התשיעי היספנה (Hispana - ספרדי)
  • 58 - 50
  • קרב ביבראקטה
  • קרב ווז'
  • קרב אקסונה
  • קרב סאביס
  • המצור על אלסיה
  • מסע עונשין נגד הבלובאקים
לגיון נאמן של יוליוס קיסר אשר בו גם בעת מלחמת האזרחים נגד פומפיוס. בהמשך, צידד באוגוסטוס. בלט במערכה בספרד בשנת 24 לספירה. שירת בצבא הרומי עד המאה ה-2 והוצב באי הבריטי. עקבותיו אבדו באמצע המאה ה-2. גורלו לא נודע. ייתכן שהושמד בעת מרד בר כוכבא או במאבק נגד הגרמאנים בדנובה, אך אין לכך עדויות חותכות. הלגיון הונצח בספרים, בסדרות טלוויזיה ובסרטים רבים.
הלגיון העשירי אקווסטריס (Equesteris - רכוב)
  • 58 - 50
  • חסימת חציית נהר הרון על ידי ההלווטים ליד אגם ז'נבה
  • קרב ביבראקטה
  • קרב ווז'
  • קרב אקסונה
  • קרב סאביס (57)
  • פלישות יוליוס קיסר לבריטניה (55 ו-54)
  • מצור גרגוביה
  • המצור על אלסיה
גויס על ידי יוליוס קיסר בשנת 61 והיה הלגיון הנאמן ביותר בצבאו. קיסר לקח אותו לכל מערכה חשובה שבה נטל חלק. בעת המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית שירת בצבאו של אנטוניוס ולאחר קרב אקטיום עבר לאוגוסטוס. בעת שירותו תחת אוגוסטוס, מרד ושמו שונה לגמינה (תאום). לאחר מכן, הוצב הלגיון בעיקר באזור דנובה, אך הועבר פעמים רבות לאזורים אחרים כדי לקחת חלק במסעי המלחמה השונים. הלגיון שלח יחידה שהשתתפה בדיכוי מרד בר כוכבא. הלגיון שירת בצבא הרומי עד שנת 400.
הלגיון האחד-עשר קלאודיה
  • 58-50
  • קרב ביבראקטה
  • קרב ווֹז'
  • קרב אקסונה
  • קרב סאביס
  • המצור על אלסיה
  • מסע עונשין נגד ביטוריגים (51 לפנה"ס)
גויס על ידי יוליוס קיסר בשנת 58 ושירת בצבאו במהלך כל המלחמה. לאחר סיום המלחמה השתתף במלחמת אזרחים בין קיסר לפומפיוס ולקח חלק בקרב פרסלוס (48 לפנה"ס). בהמשך שירת תחת אוגוסטוס ולקח חלק בקרב פיליפי (42 לפנה"ס). לקח חלק בדיכוי מרד בר כוכבא (132 - 135 לספירה). המשיך לשרת בצבא הרומי עד תחילת המאה ה-5, עת הוצב בדורוסטורום (Durostorum; כיום סיליסטרה, בולגריה).
הלגיון השנים עשר פולמינטה (fulminata, נגזר מ-fulmen - ברק; ידוע גם בכינוי ויקטריס [Victrix] - המנצח)
  • 58 - 50
  • קרב ביבראקטה (58)
  • קרב ווֹז' (58)
  • קרב אקסונה
  • קרב סאביס (57)
  • קרב אוקטודורוס (57)
  • קרב לוטטיה (52)
  • המצור על אלסיה
שירת תחת יוליוס קיסר במשך כל מלחמת גאליה. בהמשך השתתף במלחמת האזרחים ונכח בקרב פרסלוס וכן בקרב פיליפי לצדו של אוגוסטוס. בהמשך הוצב בפרובינקיות המזרחיות ולקח חלק בדיכוי המרד הגדול ומרד בר כוכבא. הלגיון המשיך לשרת במזרח ומוזכר ברשומות עד המאה ה-5 לספירה.
הלגיון השלושה עשר גמינה (Gemina - תאום)
  • 57 - 50
  • נכח בקרב אקסונה, אך לא לקח חלק פעיל בקרב
  • קרב סאביס
  • מצור גרגוביה
  • המצור על אלסיה
  • מסע עונשין נגד ביטוריגים (51 לפנה"ס)
  • מסע עונשין נגד הבלובאקים
לגיון שגויס בשנת 57 לקראת הפלישה לאדמות הבלגים. המשיך לשרת במשך כל מלחמת גאליה ונותר נאמן לקיסר במהלך מלחמת האזרחים. השתתף בקרב פרסלוס ובמסעי המלחמה באפריקה. בהמשך הוצב באזור צ'כיה והשתתף במסע עונשין נגד השבטים הגרמאנים לאחר תבוסת הרומאים בקרב יער טויטובורג. השתתף בפלישתו של טריאנוס לדאקיה ונותר לשרת באזור זה. עקבותיו ברישום ההיסטורי נעלמו בסוף המאה ה-3 לספירה.
  • 57 - 54 (ארבעה עשר) 53 - 50 (ארבעה עשר גמינה)
  • נכח בקרב אקסונה, אך לא לקח חלק פעיל בקרב
  • קרב סאביס
  • קרב אטואטוקה
  • המצור על אלסיה
  • מסע עונשין נגד הבלובאקים
גויס יחד עם הלגיון השלוש עשרה בשנת 57 לקראת הפלישה לאדמות הבלגים. נפל למארב שטמן לו אמביוריקס בקרב אטואטוקה בשנת 54 והושמד לחלוטין. כונן מחדש תחת השם גמינה (Gemina - תאום). המשיך לשרת בצבא הרומי לאחר מלחמת גאליה והשתתף במלחמות האזרחים של קיסר ואוגוסטוס. לאחר מכן הוצב באזור הגבול שבין צ'כיה וגרמניה המודרניות. נשלח לדכא מרד בגאליה בשנת 21 לספירה. בהמשך הוצב על הדנובה והשתתף במלחמות נגד הדאקים. נעלם מהרישום ההיסטורי במחצית הראשונה של המאה ה-5.
הלגיון הראשון
  • המצור על אלסיה
גויס באיטליה לצבא הקונסולרי של פומפיוס. הושאל ליוליוס קיסר על ידי פומפיוס בשנת 53 בעקבות השמדת לגיון 14 בקרב אדוואטוקה והוחזר לו בשנת 50.
הלגיון החמישה עשר
  • המצור על אלסיה
בדומה ללגיון הראשון הושאל ליוליוס קיסר על ידי פומפיוס וחזר אליו בשנת 50. הסנאט ניסה להשתמש בו בעת מלחמת האזרחים נגד יוליוס קיסר, אך הלגיון ערק למפקדו הישן וצידד בקיסר. בהמשך השתתף לצדו במלחמת האזרחים והושמד באפריקה.
הלגיון החמישי אלודאי (Alaudae - העפרוני)
  • ייתכן שיחידות של הלגיון לקחו חלק בקרב ליד נרבו מארטיוס.‏[24]
לגיון שגויס מקרב הגאלים ומכאן מגיע כינויו הקלטי (בניגוד לכינוי בלטינית, כמקובל). בעת המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית צידד באנטוניוס ולאחר מכן הוצב בגבול גרמאניה. הושמד בעת מרד הבאטאווים במאה הראשונה לספירה.
הלגיון השישי פראטה (Ferata - עוטה הברזל)
  • מסע עונשין נגד הבלובאקים
סביר להניח שגויס על ידי קיסר באביב או בקיץ שנת 52.‏[25] לאחר מלחמותיו של יוליוס קיסר שירת לרוב במזרח התיכון. נעלם מהרישום ההיסטורי במאה השלישית לספירה וייתכן שהושמד על ידי הסאסאנים.

בתקופה זו הצבא הרומי היה צבא קבע מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל.

הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. שריונו של הלגיונר היה טוב כמו שריונו של האריסטוקרט הגאלי, אך היות שהאריסטוקרטים היו מעטים היווה השריון הכבד של הלגיונר יתרון מכריע בקרב. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלאדיוס שאורכה כ-65-50 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש. כך נותר הלוחם הגאלי חשוף ללא מיגון אפקטיבי כלשהו, נתון לחסדי הלגיונר המשוריין בכבדות.

בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.‏[26] סביר להניח שבתחילת המערכה כלל כל לגיון כ-5,000 לוחמים,‏[27] ובסופה נותרו בו כ-4,000 בגלל האבידות בקרבות. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ולכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.‏[28]

בגלל היעדר הפרשים בלגיונות נאלץ קיסר לגייס פרשים מקרב בעלי בריתו. מרביתם גויסו מקרב השבטים הגאלים שהיו נאמנים לו ומספרם השתנה משנה לשנה, אך בכל אופן לא היה גבוה במיוחד ועמד בממוצע על כ-3,000‏[29] עד כ-4,000 פרשים.‏[30] בשנת 55 לפנה"ס דיווח קיסר בספרו שמשרתים בצבאו 5,000 פרשים, אם כי זה מספר חריג. בנוסף, שירתו בצבאו עוד כ-500 פרשים גרמאנים.

כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר. כוחותיו הקלים של קיסר כללו קלעים מהאיים הבלאריים, מטילי כידונים מנומידיה ועוד.

יחסו של קיסר לחייליו היה טוב והוא הכיר רבים מהם בשמם הפרטי. מצד אחד דרש משמעת חסרת פשרות בשדה הקרב ובתמרון, אך איפשר אורח חיים נינוח יחסית בזמן שהחיילים לא עסקו בפעילות קרבית. קידם רבים מהם בסולם הדרגות ומינה רבים לקנטוריונים הן כדי להשלים את אבדותיו בקרבות והן כדי למלא את השורות בלגיונות החדשים שגייס. יתרה מכך, קיסר חלק עמם את השלל שנתפס והתיר להם ליהנות מהכסף שנתקבל מממכר העבדים בשוק. עם זאת, לא ויתר לחייליו ודאג לאימונים מפרכים שכללו צעדות ארוכות בציוד מלא כדי להביאם למצב של חיילות טובה.

בנוסף, דאג קיסר לטפח את רוח היחידה בצבאו. הפיח בחייליו גאווה על שירותם ביחידה מסוימת ואף העניק להם אותות הצטיינות רבים, בדרך כלל בדמות כלי נשק מעוטרים במתכות יקרות ובאבני חן. היחס הטוב שהפגין לחייליו, הדאגה המתמדת לרווחתם ואותות ההוקרה שהעניק להם גרמו לכך שעם הזמן פיתחו החיילים בצבאו הערצה כלפיו והיו נאמנים לו אישית, בצורה פנאטית כמעט.

כוחו של הצבא הרומי ששירת תחת פיקודו של קיסר בתחילת המערכה בגאליה לא היה גדול במיוחד. חיל המצב הראשוני בגאליה כלל שלושה לגיונות וטרנים, אליהם נתווסף עוד לגיון שגויס על ידי קיסר עצמו (הלגיון העשירי אקווסטריס). בהמשך גויסו לגיונות חדשים לצבאו של קיסר, ובשיא כוחו הוא כלל 12 לגיונות. מושל הפרובינקיה לא יכול היה, על פי החוק, לגייס כוחות חדשים ללא אישור הסנאט, אך קיסר התעלם מכך. הוא לא קיבל מהאוצר הרומאי מימון לציוד או לתשלום שכרם של החיילים בלגיונות שגויסו ללא אישור הסנאט, ולכן היה צריך לדאוג לכך בעצמו.‏[31] חלק מהלגיונות אוחדו, ואילו אחרים, דוגמת הלגיון הראשון, לא היו לגיונות אינטגרליים בצבאו של קיסר אלא הושאלו לצבאו על ידי פומפיוס וחזרו לחצי האי האיברי לאחר שפומפיוס דרש את השבתם לשירותו. עם התמשכות המערכה בגאליה פחת מספר החיילים ששירתו בלגיונות שנכללו בצבאו של קיסר והיה נמוך מהתקן הרשמי, שעמד על כ-5,000.

פיקודו של הצבא הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס קיסר, המפקד העליון של צבא הפלישה הרומי לגאליה
פרטי הקצינים הרומאים (מהדרגה הבכירה לזוטרה) ובעלי הברית הגאלים.‏[32]
שם ותעתיק ללטינית דרגה בעת השירות בצבאו של קיסר ותקופת שירות השתתפות בקרבות פרטים ביוגרפיים
טיטוס לאביינוס (Titus Labienus) לגאטוס, פרו-פרייטור, סגנו של יוליוס קיסר השתתף בכל הקרבות העיקריים במערכה טיטוס לאביינוס (בערך 100 לפנה"ס - 17 במרץ 45) היה אריסטוקרט רומי ממעמד הפרשים, אם כי משפחתו לא הייתה ממוצא מיוחס במיוחד. התחיל את הקריירה הפוליטית בשנת 63 והצטרף לקיסר בתחילת המערכה בגאליה. היה גנרל מוצלח מאוד תחת הנהגתו של קיסר ואף מונה לנציב גאליה קיסאלפינה על ידי קיסר. בסופו של דבר בגד בקיסר, ערק ליריבו פומפיוס בזמן מלחמת האזרחים ומונה למפקד הפרשים של פומפיוס. בניגוד לקריירה המוצלחת תחת קיסר, תחת הנהגתו של פומפיוס לא נחל הצלחה מיוחדת. סופו היה בקרב מונדה בשנת 45 כשנלחם לצד בניו של פומפיוס נגד קיסר.
פובליוס וטניוס (Publius Vatinius) לגאטוס או טריבון התחיל את קשריו הפוליטיים עם קיסר בעת כהונתו במשרת טריבון הפלבס. שירותו בדרגת לגאטוס במערכה בגאליה היה קצר והוא חזר עד מהרה לרומא להמשך קריירה פוליטית, אם כי ללא הצלחה גדולה. בשנת 51 חזר לגאליה לשרת תחת פיקודו של קיסר בדרגת לגאטוס. במלחמת האזרחים שמר על נאמנות לקיסר וצידד בו. כאות הוקרה על שירותו סודר לו הקונסולאט של שנת 47.
אולוס הירטיוס (Aulus Hirtius) לגאטוס (54 - 50) הירטיוס (90 - 43 לפנה"ס) ידוע בעיקר בזכות הוספת ספר שמיני לשבעת הספרים שכתב יוליוס קיסר אודות מלחמת גאליה.
סרוויוס סולפיקיוס גלבה (Servius Sulpicius Galba) לגאטוס ידוע בזכות השתתפותו בקרב אוקטודורוס לפני שירותו תחת קיסר שירת תחת גאיוס פומטינוס והשתתף בדיכוי מרד הגאלים משבט האלוברוגים בשנת 61 והכיר את הזירה, בניגוד לקצינים רבים אחריו במטהו של קיסר שלא הייתה להם הכרות מוקדמת עם גאליה. לאחר המלחמה הגאלית נטר טינה לקיסר בגלל התנגדותו לבחירתו לקונסול והשתתף בקשר לרציחתו.
קווינטוס פדיוס (Quintus Pedius) לגאטוס היה גנרל נאמן של קיסר. השתתף איתו במערכה בגאליה וגם במלחמת האזרחים. לאחר רציחתו של קיסר העביר חוק, שקיבל את אישור הסנאט, להענשת רוצחיו של קיסר.
קווינטוס טיטוריוס סאבינוס (Quintus Titurius Sabinus) לגאטוס קרב נגד וירידוביקס, קרב אטואטוקה נגד האבורונים ככל הנראה שירת תחת פיקודו של קיסר מתחילת המערכה; נהרג בקרב נגד האבורונים בשנת 54 לפנה"ס.
לוקיוס אורונקוליוס קוטה (Lucius Aurunculeius Cotta) לגאטוס בדומה לסאבינוס, שירת עם קיסר מתחילת המערכה; נהרג יחד עם סאבינוס בקרב אטואטוקה נגד האבורונים.
קווינטוס טוליוס קיקרו (Quintus Tullius Cicero) לגאטוס 54 - 51 מצור על המחנה אחיו הצעיר של הנואם המפורסם מרקוס טוליוס קיקרו. שירת בצבאו של קיסר בעת הפלישה השנייה לאי הבריטי ובעת מרד האמברונים. במלחמת האזרחים צידד בפומפיוס וזכה בחנינתו של קיסר לאחר מכן.
פובליוס ליקיניוס קראסוס (Publius Licinius Crassus) praefectus equitum (מפקד חיל הפרשים) ובשנת 57 קודם לדרגת לגאטוס; שירת עם קיסר עד שנת 56. בנו הצעיר של בן הברית הפוליטי של קיסר, מרקוס ליקיניוס קראסוס. נהרג יחד עם אביו בקרב חרן.
דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס (Decimus Junius Brutus Albinus) לגאטוס, התבלט כמפקד הצי. התבלט בקרב מפרץ קיברון נגד הוונטים. בעת מלחמת האזרחים צידד בקיסר ופיקד על ציו גם במערכה זו, אך לאחר מכן היה בין קושרי הקשר לרציחתו.
גאיוס קאניניוס רבילוס (Gaius Caninius Rebilus) טריבון ובהמשך לגאטוס 52-50 מצור על אלסיה, מצור על אוקסלודונום התבלט בעת מצור על אלסיה. בשנת 51 נשלח לכבוש את אוקסלודונום, אך לא הצליח לעשות זאת ללא עזרה. לאחר סיום מלחמת גאליה נותר נאמן לקיסר וסייע לו בעת מלחמת האזרחים נגד הסנאט ופומפיוס.
לוקיוס קורנליוס באלבוס (Lucius Cornelius Balbus) פרפקטוס פאברום (מהנדס ראשי; praefectus fabrum) באלבוס (נולד בשנת 100 או 97, שנת מותו לא ידועה), יליד גדס (קדיס המודרנית), היה ידיד ותיק של קיסר ומבין מקורביו הנאמנים ביותר. תפקידו במערכה היה קטן יחסית והוא חזר עד מהרה לרומא, שם שימש כנאמנו של יוליוס קיסר ודאג לתחזוקת קשריו הפוליטיים של קיסר.
מרקוס ויטרוביוס מאמורה (Marcus Vitrubius Mammura) פרפקטוס פאברום בתפקידו כמפקד ההנדסה של קיסר הצטיין בעת בניית הגשר מעל הריין ובעת מצור אלסיה. מאמורה (90 - כנראה 45), לא התבלט מחוץ לשירותו אצל קיסר ונודע בחמדנותו.
מרקוס ליקיניוס קראסוס קווסטור (53 לפנה"ס)
מרקוס אנטוניוס קווסטור (54) - עד סוף המלחמה מרקוס אנטוניוס (83 - 30) היה מתומכיו הנאמנים של יוליוס קיסר. לאחר שירותו בגאליה תמך בו במהלך מלחמת האזרחים ואף מונה למגיסטר אקוויטום (סגנו של הדיקטטור). לאחר רציחתו של יוליוס קיסר היה חלק מהטריאומווירט השני. לאחר פירוקו של הטריאומווירט נלחם נגד אוגוסטוס על השליטה ברומא, אך הפסיד. התאבד בשנת 30 במצרים.
  • לוקיוס וורנוס (Lucius Vorenus)
  • טיטוס פולו (Titus Pullo)
קנטוריונים (כל המלחמה) שני קנטוריונים מהלגיון האחד עשרה קלאודיה. צוינו לשבח על ידי יוליוס קיסר על אומץ לבם. דמותם שימשה השראה לשתי דמויות ראשיות בסדרה רומא מתחילת המאה ה-21.
דיוויקיאקוס (Diviaciacus) דרואיד משבט האודוי שיתף פעולה עם יוליוס קיסר במאבק נגד ההלווטים והגרמאנים תחת אריוביסטוס.
ולריוס פרוקילוס (Valerius Procillus) אריסטוקרט גאלי מהפרובינקיה גאליה קיסאלפינה סייע רבות ליוליוס קיסר בעת מלחמתו בהלווטים
טאסגטיוס (Tasgetius) מונה על ידי קיסר למלך על הקארנוטים (Carnutes) בשנת 57. נרצח על ידי מתנגדי השלטון הרומי בגאליה בשנת 54.

על כל קנטוריה פיקד קנטוריון, שהיה קצין מקצועי. הקנטוריונים היוו את עמוד השדרה של הצבא הרומי; תפקידם לא הוגבל רק לפיקוד על הקנטוריה, אלא גם לאימון החיילים ולפיקוח על המשמעת בקנטוריה. על הלגיון עצמו פיקדו שישה טריבונים, חלקם לא היו אנשי צבא מקצועיים והיו צעירים בתחילת דרכם הפוליטית, אך חלקם היו בני מעמד הפרשים והיו קצינים מנוסים ששירתו בלגיון זמן רב.‏[33] עם זאת, אף טריבון לא מונה למפקד עליון של הלגיון. בכל שנה נבחרו ברומא 24 טריבונים, אך רק חלק מהם יועדו לתפקידים צבאיים. לכן, סביר להניח שרוב (או אפילו כל) הטריבונים מונו על ידי קיסר עצמו. בנוסף, היו בלגיון בעלי תפקידים נוספים.‏[34]

בנוסף לקצינים האינטגרליים של הלגיונות נהנה קיסר ממטה שכלל מספר לגאטים וקצינים נוספים כמו הקווסטור. לגאטים אלו יכלו לקבל על עצמם מגוון תפקידים, החל מפיקוד עצמאי על לגיון או אפילו על כוח גדול,‏[35] וכלה במשימות דיפלומטיות ולוגיסטיות מורכבות.‏[36] שרשרת הפיקוד המסודרת איפשרה מקצועיות רבה וביצוע יעיל של הפקודות שניתנו על ידי הפיקוד הגבוה. יתרה מכך, הקצונה המקצועית בדמותם של הקנטוריונים איפשרה לקיסר לגייס לגיונות חדשים ולאמנם תוך כדי המלחמה ובכך לדאוג להזרמה מתמדת של כוח אדם איכותי לצבא שהתדלדל בקרבות.

הטקטיקה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור מודרני של טסטודו
פריסת לגיון בקרב מודגמת בתרשים זה עם קנטוריות. במציאות הפריסה היא על בסיס קוהורטות, כאשר כל קוהרטה כוללת 6 קנטוריות.

חיל הרגלים הכבד היה עמוד השדרה של הצבא הרומי והיה חיוני להצלחתו הטקטית בקרב. הצבא הרומי פיתח טקטיקות מתוחכמות רבות שהיו המתקדמות ביותר בחלק זה של העולם. החלוקה של הצבא ליחידות משנה גדולות - הלגיונות, וחלוקת הלגיונות ליחידות משנה קטנות יותר - הקוהורטות, איפשרה גמישות טקטית שלא הייתה קיימת אצל יריביהם הגאלים. כל אחד מהלגיונות ומהקוהורטות הללו היה מסוגל לפעול באופן עצמאי, הן במנותק מהצבא העיקרי והן בתוך הקרב כיחידות משנה שאפשרו למפקד להעביר כוחות בין האגפים וליצור עתודה בת קיימא.‏[37]

בקרב התפרס הצבא הרומי בדרך כלל במבנה מסורתי של שלושה קווים על פי תבנית שחמט (ראו איור). במידת הצורך הקווים היו יכולים לשנות את המבנה לטריז משונן שהיה מסוגל לשבור את קווי האויב. נגד התקפת פרשים נהגו הרומאים להסתדר בריבועים כשהם מכוונים את כידוניהם אל מחוץ לריבוע. כלי הארטילריה הרבים של הצבא הרומי (כמה מאות בסך הכל בצבאו של קיסר) היו יעילים לטווח של כמה מאות מטרים - פי כמה מהטווח של הקשת. כלי נשק אלה שימשו לצליפה באריסטוקרטים ובמפקדים של הצד השני, שהיו קלים לזיהוי בגלל השריון הטוב שעטו לגופם.

הקרב התחיל בדרך כלל במטח כידוני הפילום, מטווח קצר מאוד - 30 עד 15 מטרים, ולאחר מכן הסתערות מיידית תוך כדי צעקת קרב, בלי לתת לאויב שהות להתאושש.‏[38] מיד עם המגע עם האויב, הלגיונרים בקוהורטות של השורה הראשונה נתנו מכה עם המגן בפניו של היריב ושלפו את חרב הגלאדיוס ששימשה בעיקר לדקירה. אם ההסתערות הראשונה לא הצליחה, היה המפקד משלב את הקו השני והשלישי או מנסה לאגף את האויב.‏[39] אם דבר מזה לא עזר, הייתה מופעלת העתודה כדי ליצור נקודת כובד ולפרוץ בעזרתה את קווי האויב.

בעת חנייה בנה הצבא מחנה מבוצר עם חומה, מגדלי שמירה וחפיר. המחנה הרומאי היה למעשה מבצר עשוי עץ וכך היה קשה מאוד להפתיעו בלילה.

לתקיפת יעד מבוצר הפעילו הרומאים שתי טקטיקות עיקריות: הסתערות עם סולמות, מגדלי מצור ואילי ניגוח. הלגיונרים הסתדרו במבנה טסטודו צפוף שהגן עליהם מפני החצים וכלי ההטלה של האויב, ובצורה זו התקרבו לחומות העיר. בנוסף, הופעלו כלי ארטילריה כבדים שלא היו פרוסים בדרך כלל בשדה הקרב - הקטפולטות. כלי ארטילרי זה היה מסוגל להטיל סלעים כבדים שהיה באפשרותם לפגוע בחומות העיר. בנוסף, ירי מכלי ארטילריה קטנים יותר - סקורפיונים ובליסטראות, סילק את האויב מהחומות ולא אפשר למגנים להתגונן באופן יעיל.

אם ההסתערות נכשלה או לא התאפשר לבצעה, הטילו הרומאים מצור. במקרים מסוימים בנו חומה מבוצרת סביב היעד או מנעו גישה לעיר. המהנדסים הרומאים היו מסוגלים לבנות סוללות עפר גדולות שאיפשרו גם את כיבושם של היעדים הקשים ביותר.

גאלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הגאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאלים
איור המציג לוחמים גאלים טיפוסיים חמושים בחרבות, מרביתם היו ללא שריון גוף
חיל הפרשים הגאלי היה מצויד טוב יותר מחיל הרגלים וללוחמים רבים יותר היה שריון גוף
השבטים הגאלים, הבריטונים והגרמאנים העיקריים שנלחמו נגד יוליוס קיסר (לפי סדר כרונולוגי של כניסתם לעימות)
שם השבט ותעתיק ללטינית אזור גאוגרפי ומוצא היסטוריה מקוצרת
הלווטים (Helvetii) שבט גאלי מהשפלה השווייצרית שבט גאלי גדול שכלל 4 שבטי משנה. לראשונה מוזכרים במקורות סביב שנת 300 לפנה"ס. השתתפו במלחמת הקימברים והטווטונים בשלהי המאה ה-2 לפנה"ס וזכו במספר ניצחונות על הצבא הרומי. ניסו להגר לתוך אזור צרפת המודרנית ונהדפו על ידי הצבא הרומי בראשותו של יוליוס קיסר. הגירתם הייתה העילה ששימשה את יוליוס קיסר לפתוח במלחמה שהוצגה תחילה כסיוע לבעלות בריתה של רומא וסופה בסיפוח גאליה כולה לשטחה של הרפובליקה הרומית.
איידואים (Aedui) שבט גאלי ממרכז גאליה בין נהר הסון ללואר היו אחד השבטים החזקים ביותר בגאליה; מספר שנים לפני פרוץ מלחמת גאליה הפסידו לסואבים וחיפשו נקמה וכך התחילו לשתף פעולה עם יוליוס קיסר. בהמשך, הפנו לו עורף והצטרפו למרד של ורקינגטוריקס. לאחר כישלון המרד התפייסו עם רומא התמזגו היטב בתוך הממשל הרומי של גאליה.
סואבים (Suebi) קואליצה חזקה של שבטים גרמאנים מהחלק הדרומי של גרמניה זוהי קבוצה גדולה מאוד של שבטים רבים. מספר שנים לפני פרוץ המלחמה כבשו לעצמם נחלה בגאליה מידי האיידואים. קיסר שהשתמש בבקשות האיידואים לעזרה נגד הסואבים כתירוץ נוח לפלישה. בסופו של דבר הדף אותם קיסר משטחה של גאליה.
נרווים (Nervii) שבט בלגי גדול מאזור נהר הסכלדה הנרווים התנגדו לקיסר החל משנת 57 לפנה"ס והיו השבט העיקש ביותר במאבק הראשון שלו נגד הבלגים. בהמשך, הצטרפו למרד של אבורונים שפרץ בסוף שנת 54 לפנה"ס. לאחר הכיבוש הרומי שירתו בצבא הרומי והיו לספקי דגן חשובים של האזור. מופיעים בספרי הקומיקס העוקבים אחרי הרפתקאותיו של אסטריקס.
רמים (Remi) שבט בלגי חזק מאזור העיר ריימס המודרנית התחילו לשתף פעולה עם קיסר בשנת 57 לפנה"ס בעת פלישתו לאזור הבלגי. אחד השבטים הבודדים שנותרו נאמנים לרומא לכל אורך המלחמה.
בלובאקים (Bellovaci) שבט גאלי מצפון צרפת המודרנית היו חלקית מהקואליציה הבלגית, אך לא גילו התנגדות גדולה לכיבוש בשלב זה. מרדו בשנת 52 לפנה"ס והשתמשו בלוחמת גרילה נגד הצבא הרומי. הוכנעו בשנת 51 לפנה"ס, לאחר סיום המצור על אלסיה.
אדוואטוקים (Aduatuci) שבט גרמאני מהגדה המערבית של הריין בלט בהתנגדותו לקיסר בעת כיבוש בלגיה. הוכרע אחרי שקיסר הטיל מצור על האופידום שלהם. עשרות אלפי מבני השבט נמכרו לעבדות כעונש על ההתנגדות.
מנפים (Menapii) שבט בלגי השוכן באזור חוף של פלנדריה המודרנית שבט לא גדול זה היה בין אויביו העיקשים ביותר של יוליוס קיסר. למרות מספרם הקטן התנגדו לו באומץ לב במשך שלוש שנים משנת 57 לפנה"ס עד שנת 54 לפנה"ס שבה הוכרעו סופית. מופיעים יחד עם הנרווים בספרי הקומיקס על אסטריקס.
מורינים (Morini) שבט בלגי, הגובל במנפים שבט לא גדול, אך לוחמני. היה בין אויביו העיקשים של יוליוס קיסר. צבאם לא היה גדול, אך ניצלו היטב את פני השטח ונסוגו לביצות בעתות סכנה. הוכנעו סופית ביחד עם המנפים בשנת 52 לפנה"ס.
ונטים (Veneti) שבט גאלי מאזור ברטאן שבט של יורדי ים. נלחמו נגד יוליוס קיסר בשנת 56 לפנה"ס, הובסו על ידו ומרבית אנשיהם הושמדו או נמכרו לעבדות
  • אונלים (Unelli)
  • קוריוסוליטים (Curiosolitae)
  • לקסובים (Lexovii)
שבטים גאלים מאזור ברטאן נלחמו נגד הצבא הרומי בשנת 56 לפנה"ס. קיסר שלח את הלגאטוס סבינוס שניצחם. הצטרפו למרד של ורקינגטוריקס בשנת 52 לפנה"ס.
פיקטונים (Pictones) שבט גאלי מאזור מפרץ ביסקאיה בהתחלה שיתפו פעולה עם יוליוס קיסר ואף סייעו לו בבניית הצי שהביא את הוונטים בשנת 56 לפנה"ס. לאחר מכן, הצטרפו למרד של ורקינגטוריקס בשנת 52 לפנה"ס. הוכנעו סופית בשנת 51 לפנה"ס.
קטובלאונים (Catuvellauni) שבט בריטוני מאזור מזרח אנגליה המודרנית שבט זה היה בין המתנגדים הבולטים לפלישתו של קיסר ומנהיגו נבחר למנהיג קואליציית השבטים הבריטונים שנלחמה נגד קיסר. השבט בלט גם בהתנגדות לפלישה הרומאית תחת שלטונו של קלאודיוס בשנת 43 לספירה ואף הצטרף למרד של בודיקה כ-20 שנים לאחר מכן.
אבורונים (Eburones) שבט בלגי ממוצא גרמאני, שכן בחלקו הצפוני - מערבי של נהר הריין, צפונית ליער הארדנים נלחמו נגד יוליוס קיסר בשנת 57 לפנה"ס כחלק מקואליציית השבטים הבלגים, אך לא בלטו בהתנגדותם. פתחו במרד גדול בשנת 54 לפנה"ס וטבחו בצבא רומאי גדול שכלל לגיון וחצי. כנקמה השמיד קיסר את השבט.
אוסיפטים (Usipetes) וטנקטרים (Tencteri) שבטים גרמאנים מהגדה המזרחית של הריין שבטים אלה ניסו להגר לגדה המערבית של הריין, אך נהדפו על ידי יוליוס קיסר.
קארנוטים (Carnutes) שבט גאלי ממרכז צרפת בהתחלה שיתפו פעולה עם קיסר שמינה עליהם את טסגטיוס (Tasgetius) כשליט בובה בשנת 57 לפנה"ס. טסגטיוס נרצח בשנת 54 לפנה"ס ובשנת 53 לפנה"ס, פרקו הקארנוטים באופן סופי את העול הרומי ופתחו במרידה רבתי. הם הוציאו להורג את הסוחרים הרומאים בעיר קנבום (אורליאן המודרנית). כתוצאה מכך שרף קיסר את קנבום, אך הקארנוטים המשיכו במאבק ואף שלחו גיס לעזרתו של ורקינגטוריקס הנצור באלסיה. בסופו של דבר הוכנעו על ידי הצבאות הרומאים. לאחר הכיבוש שמרו על אוטונומיה רבה ושולבו באופן סופי באימפריה רק במהלך המאה ה-3 לספירה.
ארוורנים (Arverni) שבט גאלי מאזור אוברן בצרפת המודרנית זהו אחד השבטים החזקים ביותר בגאליה, יריביהם המסורתיים של האיידואים במאבק על ההגמוניה באזור. מקור כוחם הגיע מיכולות טכנולוגיות מתקדמות. בהתחלה שיתפו פעולה עם קיסר, אך הצטרפו למאבק בו בשלב מאוחר יותר. היו בין יוזמי המרד הגדול ביותר והמסוכן ביותר לשלטון הרומי בגאליה תחת מנהיגותו של ורקינגטוריקס. לאחר הכיבוש התפייסו עם רומא והשתלבו היטב באימפריה.
סקוואנים (Sequani) שבט גאלי מאזור הנהר סון אחד השבטים הגדולים והחזקים בגאליה. הזמינו את הסואבים לקחת חלק במחלוקת הפנימית בתוך גאליה נגד האיידואים מספר שנים לפני פרוץ מלחמת גאליה. לאחר שהסואבים נותרו על אדמת הסקוואנים, שמחו לשתף פעולה עם יוליוס קיסר במהלך מלחמת גאליה. שיתוף הפעולה נקטע בשנת 52 לפנה"ס עת הצטרפו למרד של ורקינגטוריקס. לאחר דיכוי המרד שיתפו פעולה עם הרומאים והשתלבו באימפריה.

החיילים הגאלים רכשו את כלי נשקם בעצמם. החיילים היעילים ביותר בצבא הגאלי הגיעו מקרב האצולה הלוחמת, אך אלה היו מעטים וגם הם לא התאמנו באופן מסודר, אלא הסתמכו בעיקר על גבורה אישית שהתאימה לאורח הלחימה הגאלי. שיטה זו, המסתמכת על גבורה אישית, הייתה נחותה יחסית לשיטה שנקטו בה הלגיונרים שנלחמו כיחידה מלוכדת אחת. חלק הארי של הצבא גויס מקרב האיכרים שהיו חסרי הכשרה צבאית ויעילותם הצבאית הייתה מעטה. מרבית השבטים הגאלים היו דרי יבשה ולא החזיקו צי צבאי. הוונטים, שישבו באזור חצי האי ברטאן, היו יוצאי דופן מבחינה זו והחזיקו צי פעיל.

הלוחמים הגאלים היו בדרך כלל לא מוגנים בשריון גוף ורק האריסטוקרטים העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שריון שרשראות.‏[40] נעשה שימוש מסוים בקסדות שיוצרו באיכות טובה, אך גם אלו לא היו נפוצות במיוחד. להגנתם השתמשו בעיקר במגן גדול עשוי עץ, שהיה חיוני גם לצורת הלחימה הגאלית. להתקפה השתמשו הגאלים בעיקר בחרבות ארוכות,‏[41] שהיו גדולות בהרבה מגלדיוס, החרב הרומית הטיפוסית. אורכה של החרב הגאלית בתקופה זו הגיע עד כ-90 ס"מ. החרב נועדה בעיקר לשיסוף, ורבות היו עם קצה מעוגל. הגאלים השתמשו גם בחניתות קשתות, כידונים וקלע, אך אלה היו נפוצים פחות מהחרבות הארוכות.

הפרשים הגאלים היו מורכבים בעיקר מבני האצולה העשירה ולכן חמושים טוב יותר. סביר להניח שרובם חבשו קסדות ורבים עטו על גופם שריון.‏[42] בנוסף לשריון הגוף, השתמשו במגן, לרוב עגול או מאורך. הפרשים נלחמו בדומה לרגלים בחרבות כבדות, אך השתמשו גם בחניתות.

פיקוד צבאות הגאלים, הגרמאנים והבריטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטי מנהיגי השבטים הגאלים, הבריטונים והגרמאנים
שם ותעתיק ללטינית שבט השתתפות בקרבות פרטים ביוגרפיים
אורגטוריקס (Orgetorix) הלווטים מנהיג הלווטי בולט שהיה בין יוזמי ההגירה ההלווטית מערבה; התאבד לאחר שמזימתו לכרות ברית עם חלק מהשבטים הגאלים נחשפה.
דיוויקו (Divico) טיגורינים (Tigurini)‏[43] מנהיג ותיק של שבט הטיגורינים, שהיו חלק מההלווטים. ניצח את הרומאים בקרב בורדיגלה (107 לפנה"ס) בעת מלחמת הקימברים והטווטונים. היה אחד המנהיגים הגאלים הבולטים בעת ההגירה ההלווטית.
אריוביסטוס סואבים (גרמאנים) קרב ווז' מנהיג הסואבים באמצע המאה ה-1 לפנה"ס. התערב במלחמות הפנים בגאליה וסייע להביס את האיידואים. אף על פי שהאיידואים היו בעלי ברית של רומא, הצליח לשמור לתקופה מסוימת על יחסים טובים עם רומא, אך בכל זאת הסתבך במלחמה נגדה והפסיד בקרב ווֹז' ליוליוס קיסר. נראה שאיבד את מעמד הבכורה בשבטו לאחר התבוסה לקיסר. מת בנסיבות לא ידועות בשנת 54 לפנה"ס.
גלבה (Galba) מלך השבט הגאלי הסאוסונים (Suessiones) קרב אקסונה מלך גאלי שנבחר להנהיג את הצבא של הבלגים המשותף נגד קיסר נעלם מהרישום ההיסטורי לאחר הפסדו בקרב אקסונה.
בודואוגנטוס (Boduognatos) נרווים (שבט של הבלגים) קרב סאביס ידוע שהיה מפקד הנרווים משנת 57 לפנה"ס והפסיד בקרב סאביס. מת שנה לאחר מכן.
וירידוביקס (Viridovix) אונלים מנהיג שבט האונלים שלקח חלק במערכה בראש קואליציית השבטים המקומית נגד סאבינוס בעת פלישתו של יוליוס קיסר לארצם של הוונטים.
קסיוולאונוס (Cassivellaunus) ככל הנראה שבט הקטובלאונים (Catuvellauni) מפקד הקואליציה הבריטונית בעת פלישתו השנייה של יוליוס קיסר לאי הבריטי. לא הרבה ידוע על תולדותיו חוץ מאירועי השנה הזאת, אך אגדות רבות נקשרו בשמו. דמותו הופיעה בספרות האנגלית והוולשית בימי הביניים.
אינדוטיומארוס (Indutiomarus) טרוורים מצור על מחנהו של לאביינוס מנהיג שבט הטרוורים. חתר נגד הרומאים עוד בשנת 54 לפנה"ס, אך כשצבאות רומאים הגיעו לאזורו, בחר לנהל משא ומתן. במהלך המשא ומתן נשללה ממנו משרתו ונמסרה לקינגטוריקס (Cingetorix). כתוצאה מכך, נטר טינה לרומאים והצטרף למרידתו של אמביוריקס. נהרג בעת המצור על מחנהו של לאביינוס בשנת 53 לפנה"ס.
אמביוריקס (Ambiorix) אבורונים (Eburones) קרב אטואטוקה (Atuatuca) אחד משני מלכי שבט האבורונים ממנהיגי המרד של הבלגים נגד יוליוס קיסר בשנים 54 - 53 לפנה"ס. ניצח את הרומאים בקרב אטואטוקה, אך הפסיד בסופו של דבר במערכה והמרד דוכא. לאחר דיכוי המרד ברח לגדה המזרחית של הריין ונעלם.
קאטיבולקוס (Cativolcus) אבורונים אחד משני מלכי שבט האבורונים. שיתף פעולה עם אמביוריקס בקרב אטוואוטוקה. התאבד בשנת 53 לפנה"ס, כאשר הכוחות הרומאים התחילו לסגור עליו.
אקו (Acco) סנונים קרא לבני שבטו להתנגד ליוליוס קיסר, נתפס והוצלף עד מוות בפומבי בשנת 53 לפנה"ס. מותו היה הניצוץ שהצית את מרד ורקינגטוריקס.
קומיוס (Commius) אטרבטים (Atrebates) המצור על אלסיה בהתחלה שיתף פעולה עם קיסר ואף מונה על ידו למלך שבט האטרבטים. בהמשך, התלווה אליו בעת פלישתו לאי הבריטי. נאמנותו לקיסר לא האריכה ימים והצטרף למרידתו של ורקינגטוריקס והשתתף במצור על אלסיה. בסופו של דבר, נכנע לרומאים והצליח להבטיח לעצמו מעבר בטוח לאי הבריטי, שם ביסס את עצמו בראש חלק משבט האטרבטים אשר התגוררו באי הבריטי. הונצח בסיפורו של חתן פרס נובל לספרות אנטול פראנס ובסרט הצרפתי "ורקינגטוריקס" משנת 2001.
ורקינגטוריקס ארוורנים (Arverni) מנהיג המרד הגדול של שנת 52 לפנה"ס נגד יוליוס קיסר. זכה בכמה הצלחות ראשוניות, אך הפסיד בסופו של דבר באלסיה. נפל בשבי ונחנק למוות בשנת 46 לפנה"ס בעת מסע הטריומף של יוליוס קיסר ברומא. הונצח בספרים ובסרטים רבים. בנוסף, הוקמו לזכרו פסלים בצרפת.
ליטוויקוס (Litaviccus) איידואים מצור גרגוביה אריסטוקרט גאלי שהצית את אש המרד בצבא שנשלח על ידי האיידואים לסייע לקיסר בעת מצור גרגוביה.
  • סדולוס (Sedullos)
  • ורקאסיוולנוס (Vercassivellaunos)
  • אפורידוריקס (Eporedorix)
מצור על אלסיה שלושה מתוך ארבעת מפקדי כח התגבורת (הרביעי היה קומיוס) שאספו צבא בכל רחביה גאליה להצלתו של ורקינגטוריקס הנצור באלסיה.

בגלל היעדר סמכות מדינית אחת, גייס כל שבט את צבאו בנפרד והיה לו מפקד משלו. הפיקוד העליון היה בידיו של ראש השבט והוא גייס את נאמניו, שכל אחד מהם סיפק בעצמו את כלי נשקו. בעתות מצוקה גויסה מיליציה מקרב האיכריים החופשיים.‏[44] לחלק מהשבטים הגדולים היו שבטים שהיו בני חסותם ובעתות מצוקה שבטים אלה איחדו את כוחותיהם. פעמים אחדות במהלך מלחמת גאליה מספר שבטים יצרו קואליציה שבחרה פיקוד משותף. קואליציות אלה היו שבירות ובדרך כלל לא החזיקו מעמד זמן רב. כמו כן, שבטים רבים, במיוחד מדרום מזרח גאליה, שיתפו פעולה עם יוליוס קיסר. שיתוף הפעולה של השבטים בא לידי ביטוי בגיוס חיילים לצבאו של יוליוס קיסר ומתן אספקה.

היעדרה של סמכות מדינית אחת ופיקוד מאוחד אלצו את יוליוס קיסר להכניע את השבטים זה אחר זה. תבוסתו של שבט מסוים לאו דווקא גררה אחריו כניעה של שבטים אחרים. בשלב מאוחר יותר של המלחמה, בשנת 52 לפנה"ס, התאחדו שבטים גאלים רבים תחת מנהיגותו הכריזמטית של אריסטוקרט משבט הארוורנים (Arverni), ורקינגטוריקס. ורקינגטוריקס הצליח לקיים משמעת נוקשה יחסית בצבאו ואף הצליח להביא את הגאלים לשתף פעולה זה עם זה. עם נפילתו בשבי לאחר תבוסתו במצור על אלסיה התפרקה הקואליציה שהקים ומרבית השבטים נכנעו ליוליוס קיסר.

הטקטיקה הגאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעדר הקצינים המקצועיים מנע מהגאלים יצירת טקטיקה גמישה. מבנים טקטיים מורכבים לא היו קיימים וגם לא הייתה קיימת חלוקה ליחידות משנה. הלוחמים הגאלים נלחמו כפרטים בודדים בתוך קבוצה ולא כגוף אחד. בקרב עצמו, הטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות במהירות גבוהה בניסיון לשבור את שורות האויב. אם קווי האויב לא נשברו, חזרו על ההסתערות במהירות גבוהה וצעקות קרב וכך שוב ושוב עם הפסקות קלות למנוחה עד שהאויב נשבר או הצבא הגאלי נסוג. שיטת לחימה זו לא הייתה גמישה, אך הייתה מפחידה מאוד ובמקרה של אויב לא נחוש הייתה בה עוצמה מספיקה כדי לשבור את שורותיו.‏[45] טקטיקה זו שימשה את צאצאי הקלטים, הסקוטים עד המאה ה-18 וסופה בהסתערות בקרב קלודן (1746).

לא היה נהוג להקים מבצרים בגאליה, אך חלק ניכר מהערים שקיסר מכנה אותן אופידה - היו מוקפות חומה. ערים אלה היו מרכזי מינהל של סביבתן הכפרית, אך לא עלו לדרגת החשיבות של הערים בעולם היווני-רומי. ביצורי הערים האלה לא היו חזקים במיוחד ובדרך כלל לא הציבו אתגר קשה לצבא הרומי. היעדר סמכות מדינית מרכזית לא אפשר לקיים מערכת לוגיסטית מפותחת. לכן, הצבא שכונס היה צריך להתנגש תוך זמן קצר עם האויב. אם ההתנגשות לא ארעה, לא הייתה ברירה אלא לפזר את הצבא, משום שלא הייתה דרך לספק לו מזון. כאשר הצבא הגאלי היה מסיים את המסע לאותו יום, הגאלים נמנעו מהקמת מחנה מבוצר והסתפקו בהקפת המחנה בעגלות משא.

לקראת סוף המלחמה, בעת המרד של ורקינגטוריקס, הבינו הגאלים שאין ביכולתם להתנגד לצבא הרומי הממושמע והמצויד היטב במערכה בשדה הפתוח ופנו לאסטרטגיה של אדמה חרוכה. טקטיקה זו נחלה הצלחה, אך הייתה כרוכה במחיר כבד. עם זאת, כשוורקינגטוריקס בחר להתבצר באלסיה ולא נסוג ממנה הצליח קיסר ללכוד אותו וכך הביא למפלתו.

משתתפים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גרמאנים

עמים גרמאנים חיו בגדה המזרחית של הריין. שבטים אלה לחצו מדי פעם על השבטים הגאליים ומדי פעם היו פורצים סכסוכי גבול ביניהם. במהלך מלחמת גאליה נאלץ יוליוס קיסר להתמודד עם שתי קבוצות שבטים גרמאניים. הראשונה הייתה חלק מקואליציית הסואבים החזקה שהיגרו לאזור מספר שנים לפני שיוליוס קיסר פלש לגאליה והקבוצה הגדולה השנייה ניסתה להגר לשטחה של גאליה ויוליוס קיסר נאלץ להתמודד עמם. בדומה לגאלים, גם הגרמאנים לא היו מאורגנים בישות מדינית מסודרת אחת. השבטים השונים נלחמו האחד בשני ולא הקימו צבא מאוחד.

הלוחמים הגרמאנים היו פראיים יותר מהגאלים וקשריהם עם התרבויות הים תיכוניות היו מצומצמים הרבה יותר. הגרמאנים נהגו להתיישב בכפרים ולא בנו ערים בצורות. בדומה לגאלים לא הייתה להם מסגרת צבאית מסודרת והלוחמים ציידו את עצמם בכלי הנשק. בדרך כלל לא השתמשו בשריון כלשהו מלבד מגן. השתמשו במגוון כלי נשק: חניתות, חרבות וגם אלות וגרזנים. גם הפרשים לא היו מוגנים בדרך כלל בשריון, אך שיתפו פעולה עם חיל רגלים קל ובכך שיפרו את יעילותם. במהלך המלחמה חיל הפרשים הגרמאני בדרך כלל הצליח להתגבר על חיל הפרשים הגאלי. מבחינה חיצונית היו גדולים יותר בממדי גופם מהגאלים והרומאים.‏[46] בניגוד לבני תרבויות הים התיכון נהגו ללבוש בגדי צמר, מפני שפשתן היה מוצר מותרות באזורם.

בריטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבטים הבריטונים של דרום האי הבריטי

הבריטונים הם קבוצת עמים קלטים שיישבו בחלקו הדרומי והמרכזי של האי הבריטי. תרבותם הקלטית הייתה דומה לתרבותם של הגאלים. בדומה לגאלים, גם הבריטונים היו מחולקים לשבטים רבים ללא הנהגה מרכזית. עם זאת, במהלך שתי פלישותיו של יוליוס קיסר לבריטניה שיתפו פעולה ביניהם, ובמהלך הפלישה השנייה אף בחרו מפקד עליון משותף שפיקד על כוחותיהם.

כלי נשקם והטקטיקה של הבריטונים היו דומים לאלה של הגאלים מלבד השימוש במרכבות. בקרב, בניגוד לקלטים מהיבשת, השתמשו הבריטונים במרכבות. המרכבה שימשה את האריסטוקרטים הבריטונים להסעה בקרב. בעת יצירת המגע עם האויב, היה האריסטוקרט קופץ מן המרכבה ונלחם ברגל. אם היה נקלע לצרה, היה יכול לזנק בחזרה למרכבתו והרכב היה מוציא אותו מאזור הסכנה. בעת מלחמת גאליה שירתו בריטונים בצבאות גאלים והדבר היווה עילה נוחה לפלישה לאי הבריטי.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בשנת 58 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בשנת 58 לפנה"ס

המערכה נגד ההלווטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה החלה עם הגירת ההלווטים במרץ 58 לפנה"ס ממרכז אירופה לאזור גאליה, שהיה עשיר יותר ורחב יותר מהאזור שהיו בו. ההלווטים היו שבט גאלי גדול אשר שלט בארבעה שבטים שהיו חלק מהקונפדרציה ההלווטית [ההלווטים עצמם (Helvetii), טולינגים (Tulingi), לאטובריגים (Latobrigi), בויים (Boii) ורורקים (Rauraci)]. שבטים אלה ישבו באזור שווייץ המודרנית. ההלווטים תכננו את הגירתם מערבה זה כמה שנים, והדבר היה ידוע לרומאים. האיידואים (Aedui), בעלי בריתם הוותיקים של הרומאים, אף ביקשו את עזרת הרומאים בשנת 60 לפנה"ס כדי להתמודד עם ההגירה. הסנאט הבטיח לעזור, אך לא נקף אצבע. כשההגירה אכן יצאה לפועל בשנת 58 לפנה"ס, מיהר קיסר לנצל את ההזדמנות. הוא נענה בשמחה לבקשות האיידואים ויצא בראש צבאו להתמודד עם האיום. מלבד הבקשה של האיידואים היו לו סיבות כבדות משקל להתערב בנעשה: ההלווטים היו חלק מהקואליציה שהביסה את הצבא הרומי בקרב בורדיגלה בעת מלחמת הקימברים והטווטונים, והרומאים חששו מנוכחות הלווטית באזורם. בנוסף לכך, היה חשש שהחלל שהשאירו ההלווטים ייתפס על ידי שבטים עוינים שיהוו איום על רומא.‏[47]

יוליוס קיסר פגש בהלווטים על גדות הנהר רון ליד אגם ז'נבה בראש הלגיון העשירי אקווסטריס. ההלווטים ניסו לשאת ולתת עם קיסר על מעבר בטוח בשטחו, אך קיסר חיפש עימות והערים קשיים ואף ביצר את הגדה שלו כדי להקשות על חציית הנהר. חבורות קטנות של הלווטים שהתייאשו מהמשא ומתן העקר ניסו לפרוץ דרך הביצורים הרומיים על הגדה המערבית של הרון, אך נהדפו בקלות. כשראו ההלווטים שאינם מסוגלים לחצות את הנהר, שינו את הנתיב ופנו צפונה בנתיב קשה יותר דרך הרי היורה לעבר ארצם של הסקוואנים.

קיסר חזר לפרובינקיה שלו, גייס את יתר כוחותיו והוסיף עליהם עוד שני לגיונות, ויצא למרדף אחרי ההלווטים. לאחר שבועות אחדים הצליח להדביק אותם בשחצו את הנהר אראר (סון של ימינו). עד שקיסר השיג את ההלווטים שלושה רבעים מאנשיהם עברו כבר לגדה השנייה, אך שבט הטיגורינים, שהיו חלק משבט ההלווטים, טרם עבר וקיסר הצליח להדביק אותם. התפתח קרב, הטיגורינים לא היו מוכנים וקיסר הצליח לטבוח רבים מהם ואחרים פוזרו לכל עבר.

ההלווטים האחרים המשיכו צפונה, תוך שהם מביסים את הפרשים הגאלים של קיסר בהתכתשות קטנה. למרות התבוסה, המשיך קיסר לעקוב אחרי ההלווטים. קיסר היה זקוק להכרעה מהירה כי המערכה החלה באביב, הדגן עדיין לא הבשיל בשדות ומצב האספקה שלו היה לא טוב. פניותיו לשבטים גאלים ידידותיים נענו בהתחלה בשלילה, אך הוא הצליח להשיג את הדגן החסר משבט האיידואים הידידותי. עם זאת, היה ברור שהוא זקוק לניצחון דחוף ובלעדיו הידידות של האיידואים לא תימשך זמן רב. סיירים גילו לו את מיקום ההלווטים והוא החליט לאסור עליהם קרב ליד ביבראקטה, העיר המרכזית של האיידואים. בקרב ביבראקטה הצליח לתמרן את הגאלים כדי שיתקפו את צבאו במעלה גבעה תלולה. ההתקפה הגאלית נבלמה בעזרת המדרון. הגאלים ניסו לאגף את הכוח הרומי, אך קיסר השתמש היטב בעתודותיו ובהתקפת נגד רומית הצליחו הרומאים לנצח את ההלווטים. קיסר מסר שמתוך 338,000 הלווטים (כולל אזרחים) שלקחו חלק בהגירה רק כ-130,000 שרדו את הקרבות.‏[48] קיסר הורה להלווטים לחזור לארצם, מלבד שבט הבויים, שהותר לו להתיישב בגאליה. מתוך 130,000 ששרדו את הקרבות רק 110,000 חזרו בחזרה למולדת.‏[49] קשה להעריך כמה מתוך אותם 228,000 אנשים שלא שרדו את הקרבות אכן נהרגו בהם וכמה מהם פשוט נפוצו לכל עבר. ההערכה היא שהאבדות של ההלווטים הגיעו לכל הפחות לכמה עשרות אלפי בני אדם.‏[50]

המערכה נגד הסואבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסת ההלווטים פתחה אפשרויות נוספות בפני יוליוס קיסר. מצד אחד הגאלים שראו את מפלת ההלווטים, שניסו להגר לשטחם, מיהרו לנצל את האירוע לטובתם. משלחות גאליות רבות ממרכז גאליה הגיעו למחנהו של קיסר ורבים מהם ביקשו ממנו להדוף את הגרמאנים שהגיעו לגאליה לפני שנים אחדות תחת הנהגתו של אריוביסטוס. הקולניים ביותר היו בעלי בריתו האיידואים שהפסידו לאריוביסטוס בקרב ונאלצו להפקיד בידיו בני ערובה. מצד שני, קיסר רצה להמשיך את המלחמה כדי להאדיר את שמו ולמלא את קופתו שהתרוקנה בעת שהותו ברומא. אמנם אריוביסטוס מופיע במקורות כבעל ברית רומי, אך הדבר לא הפריע לקיסר. על כן, לקח על עצמו בשמחה את המשימה.

חלק מהגרמאנים בני קואליציית שבטי הסואבים וגורמים מכמה שבטים גרמאנים נוספים שתחת הנהגתו של אריוביסטוס היגרו לגדה המערבית של הריין התיישבו בין נהר המוזל לנהר הריין (באזור אלזס של צרפת המודרנית), בשטחו של שבט הסקוואנים. גרמאנים אלה הוזמנו על ידי הגאלים כדי לתמוך בהם במלחמה פנימית ביניהם, אך אחרי שהגיעו, נותרו בגאליה ולא חזרו לארצם. מספרם היה משמעותי למדי והגיע לפי עדותו של יוליוס קיסר לכדי 120,000 בני אדם.‏[51] יוליוס קיסר פתח במהלכים דיפלומטיים כדי לשכנע את הגרמאנים לעזוב את המקום ללא מאבק, אך אלה היו עקרים.

בינתיים החלו הגרמאנים להתארגן לקרב והתקדמו לעבר וסונטיו (Vesontio; בזאנסון המודרנית), שהייתה העיר הראשית של הסקוואנים. קיסר לא רצה להפקיר את העיר לגורלה ומיהר לאזור בראש צבאו כדי ליירט את הצבא הגרמאני לפני שהוא יגיע לעיר. לאחר מנוחה קצרה בעיר יצא הצבא הרומי צפונה ופגש את הגרמאנים במישור אוכסנפלד (Ochsenfeld) שבאו-רן (Haut-Rhin) של צרפת המודרנית, בקרבת הרי ווֹז' (Vosges) כ-130 ק"מ מווסונטיו.‏[52] מגעים דיפלומטיים נוספים שנוהלו במקום כשלו. בקרב שהתלקח במקום הצליח קיסר להביס את האגף השמאלי של הגרמאנים, אך אלה הצליחו ללחוץ באמצעות אגפם הימני את האגף הרומי הניצב מולם. הפעלה יעילה של העתודות והפרשים באגפם השמאלי הביאה את הניצחון לצבא הרומי.

המערכה בשנת 57 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בשנת 57 לפנה"ס
קרב בין פרש רומי (לובש גלימה) לפרש גאלי; ציור מאת אבריסט ויטל-לומינה מהמאה ה-19. מוצג במוזאון לאמנות יפה של קרקסון

המערכה נגד הבלגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרבות נגד הגרמאנים חזר הצבא הרומי למגורי חורף. בזמן זה דאג קיסר לאמן את הלגיונרים החדשים שגייס במהלך שנת 58 לפנה"ס והוסיף עליהם עוד שני לגיונות וכך הביא את כוחו לכדי שמונה לגיונות שלמים. השבטים הגאלים חשו אי נחת מכך שהחליפו פולש אחד באחר. במקום הגרמאנים, חנה כעת הצבא הרומי באדמותיהם. השבטים הבלגים היו מוטרדים יותר מכולם והחלו בהכנות לקראת הדיפת הפלישה הרומית. קיסר לא עשה דבר כדי להרגיע את הגאלים. להיפך, הוא החליט להרחיב את תחום ההשפעה הרומי מעבר לגבולות הפרובינקיה שלו ועסק באופן נמרץ ביותר בהכנות לקראת השנה הקרובה.

יוליוס קיסר יצא לעבר הבלגים בשלהי האביב, כשהתבואה הספיקה לאספקת צבאו, ותוך שבועיים הגיע לאזורם של שבט הרמים באזור צפון-שמפאן המודרנית בין נהרות המז והמארן. הוא פלש לשטח הרמים ובנה מחנה על גדות הנהר אקסונה (אָן של ימינו) כ-8 ק"מ מביבראקס (ככל הנראה לאן המודרנית),‏[53] אחת הערים החשובות ביותר של הרמים. הרמים נאלצו לבחור במי לצדד: מצד אחד יוליוס קיסר עם לגיונותיו שהה על אדמותיהם ומצד שני צבא הקואליציה של הבלגים עם בעלי בריתם ממוצא גרמאני התקרב לאזור. הרמים העדיפו משא ומתן עם קיסר על פני עימות גלוי עמו, נכנעו וכרתו ברית עם רומא. הרמים נותרו נאמנים לקיסר עד סוף המלחמה. כמו כן, מסרו כי הצבא של הבלגים, יחד עם בעלי בריתם ממוצא גרמאני מונה כ-300,000 לוחמים, מהם כ-40,000 ממוצא גרמאני.‏[54] מרבית הלוחמים הבלגים הגיעו משבטי הנרווים (Nervii), הבלובאקים (Bellovaci) והמורינים (Morini) גם אם קיסר מגזים בהערכות שמסרו לו הרמים, ללא ספק הצבא של הבלגים שניצב מולו היה גדול בהרבה מצבאו שלו.‏[55]

הקואליציה של הבלגים עם בעלי בריתם ממוצא גרמאני התקרבה לביבראקס במטרה לכבוש אותה בסערה וקיסר החליט לשלוח את חיל הרגלים הקל כדי לעזור לרמים להדוף את התוקפים. לאחר הדיפת ההתקפה החלו בלגים לבזוז את האזור כשהצבא הרומי חנה במחנה מבוצר ומדי פעם פרצו להתכתשויות קטנות בין פרשי הצדדים. בסופו של דבר התפתח קרב בין הצדדים. בקרב אקסונה הצליח קיסר להביס את הבלגים, תוך כדי שהוא מסב להם אבדות.

הבלגים נסוגו לעיר נוביודונום (Noviodunum; כיום ליד סואסון) המבוצרת בשטחם של הסאוסיונים (Suessiones). ניסיון רומאי לכבוש את העיר בסערה כשל וקיסר החל להקים מכונות מצור כדי לכבוש את העיר. מראה מכונות המצור היה מבעית והסאוסיונים מיהרו להיכנע כי ידעו שהתנגדות כושלת פירושה השמדה. העיר הבאה שעמדה בדרכו הייתה בראטוספאנטיום (Bratuspantium; מיקומה המודרני איננו ידוע), בירתם של שבט הבלובאקים. גם אלה נכנעו בלי קרב ומסרו בני ערובה. גם שבט האמביאנים (Ambiani) הקטן העדיף כניעה על פני התנגדות מזוינת.

לאחר הכנעת האמביאנים הגיע רצף הניצחונות הקלים של הרומאים לקיצו. על גדות נהר הסל (Selle) (סאביס בלטינית; Sabis), יובלו של נהר הסכלדה, הפתיע בודואוגנטוס (Boduognatus) את הצבא הרומי. בקרב סאביס[56] שניטש בארצם של הנרווים, הבלגים כמעט שהביסו את הרומאים, אך הגנה נחושה והגעת תגבורות מנעה את תבוסת הצבא הרומי. לפי המידע שמסרו לקיסר הרמים מספר הלוחמים הנרווים יחד עם בני בריתם הגיע לכ-75,000 חיילים, אך סביר שהמספר שמופיע אצל קיסר הוא גבוה מהעוצמה האמיתית של הבלגים ומספר לוחמיהם היה קטן יותר, אם כי ככל הנראה מספרם היה לכל הפחות שווה למספר החיילים הרומאים.‏[57] קיסר מוסר שמתוך 60,000 לוחמים נרווים רק 500 שרדו את הקרב.‏[58] נראה שגם הפעם המספרים מנופחים ומספר האבדות היה קטן יותר, אם כי ללא ספק משמעותי.‏[59]

לאחר הניצחון בקרב סאביס, המשיך קיסר מערבה במטרה לכבוש את יתר שטחי הבלגים. שבט הבלגים הגדול האחרון שנשאר עצמאי היה האדוואטוקי (Aduatuci). הם נסוגו לאופידום מבוצר ששמו לא נמסר והתבצרו בו. קיסר הטיל מצור על האופידום. האדוואטוקים ביקשו הפסקת אש, אך הפרו אותה בלילה וקיסר הצליח להביסם. כתוצאה מכך, כ-4,000 אדוואטוקים נפלו בקרב, והיתר, כ-53,000 בני אדם, נמכרו לעבדות כעונש על ההתנגדות שהפגינו.‏[58] האופידום נהרס בפקודתו של יוליוס קיסר.

מסעות המלחמה של הלגאטים של יוליוס קיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש שבטי הבלגים שלח קיסר שני לגיונות מתוך צבאו למשימות עצמאיות. הלגיון השביעי נשלח תחת פיקודו של פובליוס קראסוס לעבר חצי האי ברטאן. המסע התברר כמוצלח והלגיון הצליח לכבוש את השטח ללא קרב. השבטים נכנעו ואף הסכימו לכרות ברית עם רומא.

הלגיון ה-12 תחת פיקודו של סרוויוס סולפיקיוס גלבה נשלח לדכא התקוממות מסוכנת שהייתה בגבולות הפרובינקיה גאליה טרנסאלפינה ליד האופידום אוקטודורוס (Octodurus; כיום מרטיני Martigny) ליד אגם ז'נבה. מטרה חשובה נוספת הייתה לאבטח את מעבר סן ברנאר האסטרטגי, שהיה בשטחו של שבט הוורגרים (Veragri) והסוחרים הרומים היו צריכים לשלם מס לוורגרים על השימוש במעבר.‏[60] ההתנגדות הגאלית הייתה עזה. קיסר דיווח על ניצחון בספרו,‏[61] אך לאמיתו של דבר, הרומאים נכשלו במשימתם לאבטח את המעבר וניצחונם בקרב אוקטודורוס היה חלקי בלבד. הרומאים הצליחו להשתלט על אוקטודורוס, אך מעבר סן ברנאר נותר בידיים גאליות.‏[62]

המערכה בשנת 56 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בשנת 56 לפנה"ס

בשנת 56 לפנה"ס, עיקר הפעילות הייתה נתונה בידיהם של הלגאטים של יוליוס קיסר. הצבא הרומי חולק לשלושה חלקים: פולביוס קראסוס, בראש לגיון אחד (ככל הנראה השביעי)‏[62] שתוגבר בשתי קוהרטות נוספות, נשלח לאזור אקוויטן להמשיך בכיבוש האזור. הוא הגיע לשטחם של הסוטיאטים, שניסו לארוב לרומאים, אך בקרב שנערך במקום הצליח קראסוס לנצח אותם. קראסוס המשיך במסעו דרומה וכבש את האופידום העיקרי של הסוטיאטים אחרי מצור. תושבי אקוויטן ניסו להתאגד, אך קראסוס פעל במהירות והצליח לנצח אותם לפני שהצבא המאוחד של אקוויטנים הספיק להתאגד נגדו.

לאביינוס הושאר להשגיח על שבטי הבלגים שנכבשו שנה קודם לכן. הבלגים שהוכו מכה קשה בשנה שעברה לא העזו להתנגד לנוכחות הצבא הרומי שבשטחם.

הלגאטוס קווינטוס טיטוריוס סבינוס נשלח בראש שלושה לגיונות נגד הלקסובים (Lexovii), האונלים (Unelli) והקוריוסוליטים (Curiosolitae) שהתגוררו באזור נורמנדיה. מטרתו הייתה כיבוש שטחיהם. באזור זה ניסה וירידוביקס (Viridovix) למרוד ברומאים ואסף צבא גדול לשם כך. כשסאבינוס הגיע לאזור, בלם וירידוביקס את התקדמותו והרומאים בנו מחנה מבוצר. הגאלים נערכו מדי יום מול המחנה, אך סאבינוס שלא רצה להתעמת עם הצבא הגדול בתנאים נחותים נותר סגור בין החומות ופנה לתחבולות. הוא הצליח לשכנע את הגאלים שמצבו קשה והצבא הרומי עומד על סף תבוסה ובכך גרם להם לתקוף את המחנה המבוצר. ידם של הרומאים הייתה על העליונה והמרד דוכא.

קיסר עצמו יצא נגד האיום הגדול ביותר - הוונטים עם יתרת הצבא. הוונטים היו עם של יורדי ים מדרום מרכז חצי האי ברטאן שעסק רבות במסחר ימי. הם החליטו לפרוש מהברית שכרתו עם הרומאים בשנה הקודמת כי ככל הנראה נודע להם על תוכניותיו של קיסר לפלוש לאי הבריטי והם חששו מפגיעה בסחר שלהם עם תושבי האי. הרומאים ראו בפרישה מהברית בגידה ופעלו בהתאם.‏[63]

קיסר לא התקשה לכבוש את עריהם, אך הוונטים השתמשו בשליטתם בים ונסוגו בכל פעם שהיה איום על חייהם. כדי להתגבר עליהם הורה קיסר לדקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס לבנות צי ולהתעמת עם הוונטים בים. בקרב מפרץ קיברון הצליחו הרומים לחבל במפרשי הספינות הוונטיות ואלה נותרו חסרות תנועה כי לא היו מצוידות במשוטים. כתוצאה מכך, הייתה ידו של הצי הרומי על העליונה והוונטים נאלצו להיכנע לאחר שתקוותם לניצחון אבדה בעקבות תבוסת הצי. קיסר טוען שהוציא להורג את האליטה השלטונית ומכר לעבדות את היתר.‏[64] אך סביר להניח שלא כל התושבים נמכרו לעבדות. כך או כך הייתה זו מכה קשה לוונטים והם נעלמו מהרישום ההיסטורי לאחר מכן.‏[65]

בשלהי הקיץ, אחרי הניצחון על הוונטים, יצא קיסר נגד המנפים (Menapii) והמורינים (Morini). התקפה זו נערכה ללא התגרות כלשהי מצדם של שני השבטים האלה, אך קיסר לא ראה בעין יפה את העובדה שהם לא שלחו אליו צירים ולא הביעו נכונות יזומה לכרות ברית עם רומא. די היה בעובדה זו כדי לצאת למסע כיבושים נגדם. השבטים נסוגו לאזור ביצות שבו הרומאים התקשו לפעול וקיסר הסתפק בתפיסתן של חבורות מבודדות ושריפת הכפרים.

המערכה בשנת 55 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגירה הגרמאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בשנת 55 לפנה"ס
גשר על הריין; דגם של הארכיטקט הבריטי בן המאה ה-19 ג'ון סואון

השנה נפתחה בהגירה של שני שבטים גרמאנים גדולים, האוסיפטים (Usipetes) והטנקטרים (Tencteri), שנסוגו מפני הלחץ של קואליציית שבטי הסואבים (Suebi) החזקה, אל עבר הגדה המערבית של הריין. קיסר טוען שמספר המהגרים הגיע לכדי 430,000 בני אדם, מהם 100,000 לוחמים.‏[66] גם במקרה זה לא ניתן לסמוך על מספריו של יוליוס קיסר וסביר להניח שההגירה התרחשה על פני שטח רחב בקבוצות רבות ולא בקבוצה ענקית אחת של מאות אלפי בני אדם. כך או כך, אין ספק שמדובר בהגירתה של קבוצה גדולה.‏[67] המהגרים פרצו את המחסום שהציבו המנפים על גדות הריין והמשיכו לעבר שטחם של השבטים הבלגים, שהוכנעו בשנת 57, וכעת היו בעלות הברית הרומאיות האבורונים (Eburones) והקונדרוסים (Condrusi).

אמנם גאליה נכבשה הלכה למעשה (למעט החלק הדרום מזרחי) על ידי קיסר, אך עדיין לא הוכרה כפרובינקיה רומית רשמית. יתרה מכך, חלק מהשבטים, דוגמת המנפים, טרם קיבלו על עצמם את השלטון הרומי. עם זאת, קיסר פעל בדומה לפעולותיו נגד ההלווטים בשנת 58 לפנה"ס: הוא יצא בראש צבאו להתעמת עם המהגרים. פעולותיו נבעו הן מהרצון לזכות בתהילה אישית והן כדי לבסס את השלטון הרומאי ולהגן על בעלות בריתו האבורונים והקונדרוסים מפני הגרמאנים.

הצבא הרומאי פגש את המהגרים הגרמאנים בסמוך לריין ומנע מהם את ההתקדמות דרומה. הגרמאנים ניסו לנהל משא ומתן עם יוליוס קיסר על מעבר בטוח לגאליה. קיסר סירב והציע במקום לעזור להם להתיישב בשטחים של האובים (Ubii) בגדה המזרחית של הריין. המשא ומתן נמשך ללא תוצאות, אך בינתיים קבוצה של כמה מאות פרשים גרמאנים תקפה קבוצה גדולה יותר של פרשים גאלים מצבאו של קיסר והצליחה לנצח אותם תוך גרימת אבדות לגאלים. קיסר, שחשש ששמועות על התבוסה בהתכתשות קטנה זו יצמיחו כנפיים ויגרמו למהומה בגאליה גופה, החליט על התקפה כוללת על הגרמאנים למחרת.

הגרמאנים לא ידעו על הכוונה הרומאית ושלחו משלחת שכללה את ראשי השבטים לפגוש את קיסר יום לאחר התגרה. כך קרה שהשליחים פגשו את הצבא הרומי כשהוא התקדם לעבר המחנה הגרמאני. קיסר הורה לאסור את ראשי השבטים והמשיך בהתקדמותו. הגרמאנים שלא היו מוכנים לקרב הופתעו מהופעת הצבא הרומי וללא מנהיגיהם לא הצליחו להתארגן בצורה יעילה. הצבא הרומי הצליח להתגבר בקלות על ההתנגדות הגרמאנית וטבח בחלק מהם והחלק האחר נס לגדה המזרחית של הריין.

קיסר לא הסתפק בתבוסה שהנחיל למהגרים הגרמאנים, אלא החליט להראות את הנוכחות הרומאית גם בגדה המזרחית של הריין. כדי להראות לגרמאנים את עוצמת הצבא הרומי ואת כושרו ההנדסי החליט לבנות גשר גדול מעץ ולא להעביר את צבאו בסירות דרך הריין. הגשר העצום נבנה בזמן שיא של עשרה ימים. הצבא הרומי חצה את הריין אך לא מצא צבא גרמאני בגדה המזרחית, שברח מפניו. קיסר לא רצה להתקדם לעומק השטח הגרמאני והסתפק בשריפת כמה כפרים במשך שבועיים וחצי. לאחר הפגנת כוח זו חזר קיסר על עקבותיו ושרף את הגשר.

הפלישה הראשונה לאי הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוקים הלבנים של דובר - אתר הנחיתה המשוער של יוליוס קיסר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלישות יוליוס קיסר לבריטניה

בסוף הקיץ הגיעה העת לפלוש לאי הבריטי. קיסר טען שבריטונים שלחו סיוע לגאלים ביבשת ולכן היה הכרח, כביכול, להעניש אותם.‏[68] עם זאת, נראה שהתוכנית לפלוש לאי הבריטי נרקמה במוחו לפני כן, והסיבה האמיתית לפלישה לא הייתה הנוכחות של הלוחמים הבריטונים בגאליה, אלא הרצון לבזוז את אוצרותיו של האי הבריטי, ובעיקר ליהנות ממרבצי המתכות היקרות הגדולים שלו. שיקול חשוב נוסף שהיה לקיסר הוא היוקרה שנלוותה לפלישה לארץ זו שהייתה אפופת אגדות מבחינת הרומאים. הצלחה בתחום זה הייתה מביאה לו את הערצת ההמונים ברומא.‏[67]

לצורך הפלישה ארגן קיסר צי שכלל 100 ספינות סוחר ועוד ספינות מלחמה שנותרו לו מקרב מפרץ קיברון. צי הפלישה רוכז בשטחם של המורינים באזור פה-דה-קאלה המודרני. בסך הכול כלל כוח הפלישה שני לגיונות (השביעי והעשירי) וכמה מאות פרשים. יתר הצבא נשאר בגאליה תחת פיקוד הלגאטים כדי להמשיך במסע הכיבוש בשטחי המנפים והמורינים שטרם נכנעו לרומא.

הפלישה החלה באופן לא מוצלח. ניסיונות לאסוף מודיעין מהסוחרים הגאלים עלה בתוהו אחרי שאלה לא רצו לשתף פעולה עם מתחרה כלכלי פוטנציאלי על הסחר עם האי הבריטי. גם סיור שביצע אחד מקציניו של קיסר בספינה קלה ליד החוף הבריטי לא העלה ממצאים רבים. קיסר, שהיה רגיל לתנאיו של הים התיכון, לא היה מודע לאופיו הסוער של האוקיינוס האטלנטי. כתוצאה מכך, העמסת הסוסים על ספינות המטען כשלה. ספינות הסוחר שהובילו את חלק הארי של צבאו לא התאימו לנחיתת סער‎. גם ספינות הקרב שהתאימו ללחימה במימי הים התיכון התאימו במידה מוגבלת מאוד לנחיתת סער. גרוע מכך, ניסיונותיו של יוליוס קיסר לאסוף מודיעין נודעו לבריטונים, ואלה התארגנו להגנה באזור המיועד לנחיתה.

כשצי הפלישה הרומאי הגיע לחוף הבריטי באזור הצוקים הלבנים של דובר, הוא נתקל בהתנגדות עזה. הספינות הרומאיות עמוקות השוקע לא הצליחו להתקרב לחוף והלגיונרים נאלצו לרדת מהספינות במרחק ניכר מהחוף. כתוצאה מכך התקשו להסתער על הבריטונים שהמטירו עליהם חצים וכידונים. קיסר העתיק את מקום הנחיתה וכך הצליח לנתק את הפרשים והמרכבות הבריטונים מחיל הרגלים, שלא הצליח להדביק את הספינות המהירות. למרות שינוי המיקום, הנחיתה עדיין התנהלה בקושי רב. קיסר נאלץ לפרוס את ספינות הקרב כדי לירות על המגנים מהבליסטראות המוצבות על הסיפון, אך גם זה הועיל רק במעט. רק בעמל רב הצליחו הרומאים להתגבר על המגנים הבריטונים ולנחות באי.

הרומאים הקימו מחנה מבוצר, אך סופה גדולה השמידה חלק מצי הפלישה וניתקה אותם מהיבשת. הבריטונים חידשו את התקפותיהם, במיוחד נגד חיילים רומאים שניסו לאסוף אספקה מהסביבה. הרומאים היו במצב קשה בגלל הים הסוער שמנע אספקה מהיבשת, ומצד שני פעילות הפרשים הבריטונים ומרכבותיהם לא אפשרו איסוף אספקה מהסביבה. הבריטונים, מעודדים מהצלחתם, תקפו את המחנה הרומי עצמו, אך נהדפו. קיסר לא רצה להמשיך את המערכה בתנאים אלה והסכים לנהל משא ומתן עם הבריטונים שחששו מהמשך הנוכחות הרומאית באי. כתוצאה מהמשא ומתן נסוגו הרומאים בחזרה ליבשת ללא קרב. למרות כישלון הפלישה, עצם קיומה היה הצלחה תעמולתית גדולה ברומא, שבה צוין האירוע בחגיגות נרחבות.

לאחר חזרתו ליבשת המשיך קיסר את כיבוש גאליה. טיטוס לאביינוס נשלח בראש צבא שחזר מבריטניה למערכה נגד המורינים. סאבינוס וקוטה נשלחו לכבוש את המנפים. הקיץ היה יבש והמקומיים לא יכלו לסגת לביצות כמו שעשו שנה קודם לכן. כתוצאה מכך היה מסע המלחמה נגדם מוצלח מאוד מבחינת הרומאים.

המערכה בשנת 54 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בשנת 54 לפנה"ס

הפלישה השנייה לאי הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 54 לפנה"ס תכנן יוליוס קיסר פלישה חדשה לאי הבריטי. כדי להבטיח את הצלחת הפלישה הוא הקדיש מאמץ ניכר לבניית צי פלישה גדול יותר ואסף צבא גדול יותר. כוח הפלישה נאסף בפורטוס איטיוס (ככל הנראה בולון המודרנית).‏[69] בסך הכל נבנו 600 ספינות משא ועוד 28 ספינות קרב. הצבא שנאסף לקראת הפלישה כלל הפעם 5 לגיונות ועוד 2,000 פרשים. כדי לשמור על השקט בגאליה נותרו בה שלושה לגיונות ו-2,000 פרשים. לאחר הסדרת עניינים פוליטיים דחופים שדרשו את מעורבותו בשבט הנרווים יצא קיסר בראש צבאו לעבר האי הבריטי.

כוח הפלישה נחת בחוף ללא התנגדות. קיסר החליט לנצל את שארית שעות האור ולקח את מרבית הצבא לפנים האי. על החוף השאיר, במחנה מבוצר שנבנה במקום, 10 קוהורטות וכ-300 פרשים (סדר גודל של לגיון אחד). עם שחר נתקל בכוח בריטוני גדול על גבעה מבוצרת על הגדה הרחוקה של הנהר (ככל הנראה סטאור (Stour)).‏[70] הרומאים תקפו וכבשו את הגבעה בסערה. קיסר רצה להמשיך במרדף אחרי הבריטונים הנסוגים, אך סערה פגעה בצי שעגן בחוף והתערבותו נדרשה לשם תיקון הנזקים.

הבריטונים, שזכו ברגיעה זמנית, התארגנו מחדש ובחרו בקסיוולאונוס (Cassivellaunus) למנהיגם הצבאי. שבטו לא מצוין על ידי יוליוס קיסר, אלא רק מיקומו "צפונית לתמזה" מה שחופף לשטחו של שבט הקטובלאונים (Catuvellauni), כך שסביר להניח שהיה מנהיג השבט הזה.‏[71] הבריטונים שהפסידו בכמה התנגשויות, פנו לטקטיקה של מלחמת גרילה ופגעו ביחידות רומאיות קטנות שיצאו לחפש אספקה. קיסר הצליח לכרות ברית עם שבט הטרינובנטים (Trinovantes) שהיו יריביהם של הקטובלאונים ואלה גילו לו את מיקום האופידום שלהם. יוליוס קיסר כבש את היישוב וטבח ברבים מתושביו. בנוסף שבטים בריטונים נוספים פרשו מהברית ונכנעו לקיסר. קסיוולאונוס ניסה לתקוף את המחנה הרומאי שעל החוף, אך נהדף. לאחר שתי תבוסות אלה ועריקת כמה שבטים ביקש קסיוולאונוס להפסיק את מעשי האיבה. הסתיו עמד בפתח וקיסר, שחשש מסערות החורף, מיהר להסכים לתנאי השלום המוצעים.

מרד הבלגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל מהמאה ה-19 בדמותו אמביוריקס, מיוזמי המרד; מעשה ידיו של ז'ול ברטן מוצב בעיר טוּנְגֶרֶן, בלגיה

לקראת חורף 54 - 53 לפנה"ס חילק יוליוס קיסר את צבאו לחלקים קטנים יותר ופיזר אותו ברחבי גאליה במחנות חורף במקום לרכזו בנקודה אחת. תבואת השדות של אותה שנה הייתה דלה וקיסר לא רצה להעיק על האוכלוסייה בריכוז כל הצבא במקום אחד. כדי לשמור על השקט בחבלי הארץ הבלגים, שהוכנעו בשנת 57 לפנה"ס והיו מפורסמים באופיים הלוחמני, הוצב חלק ניכר מהיחידות בשטחיהם. החשש הרומאי מפני מרידה בלגית התאמת. הבלגים השתמשו בעונת השנה הלא רגילה ופתחו במרידה רבתי. לא הייתה זו מרידה מאורגנת של כל הבלגים תחת פיקוד והנהגה מרכזיים, אלא התקוממות כללית של הבלגים שפעלו בלי תיאום האחד עם השני. חוסר התיאום והאחדות ביניהם החלישו את עוצמת המרד.

הראשונים למרוד היו האבורונים (Eburones) שבחרו בשני מפקדים: אמביוריקס (Ambiorix) וקאטיבולקוס (Cativolcus). שני אלה טמנו מלכודת לחיל הרומי גדול שחנה בשטחם. החיל הורכב מהלגיון ה-14 ו-5 קוהורטות נוספות (סדר גודל של לגיון וחצי) ייתכן שכוחות נוספים שהו יחד עם הלגיון, נראה שבסך הכל מנה הכוח כ-6,000 עד 8,000 חיילים תחת פיקודם של שני הלגאטים קווינטוס טיטוריוס סבינוס (Quintus Titurius Sabinus) ולוקיוס אורונקוליוס קוטה (Lucius Aurunculeius Cotta).‏[72]

האבורונים טמנו מלכודת לסבינוס ולקוטה: בהתחלה תקפו את מחנם המבוצר. התקפה זו נהדפה בקלות על ידי הרומאים ואז אמביוריקס הגיע למחנה הרומאי והציע להם עסקה: הוא אמר שהוא יודע שהאבורונים מתכננים התקפה רבתי למחרת והציע להם להתלוות אליו כדי שהוא יעביר אותם דרך מעבר בטוח לעבר לגיונות אחרים שחנו במרחק מה מהמחנה שלהם. לאחר התייעצות ביניהם, הלגאטים הסכימו. אמביוריקס הוביל אותם דרך גיא צר שבו טמנו האבורונים מארב לרומאים. בקרב שהתפתח במקום הפתיעו האבורונים את הרומאים וטבחו כמעט בכולם.

השמועה על התבוסה הרומאית עשתה לה כנפיים ושבט בלגים נוסף - הנרווים, תקפו את המחנה הרומי שנמצא בשטחם. המפקד בשטח היה הלגאטוס קווינטוס טוליוס קיקרו (Quintus Tullius Cicero), אחיו של מרקוס טוליוס קיקרו, הנואם הידוע. קיקרו פעל היטב והדף שתי התקפות של הנרווים. לאחר שהתקפותיהם נהדפו, הטילו הנרווים מצור על המחנה. לאחר שבוע של מצור הצליח אחד השליחים של קיקרו לחמוק דרך טבעת הכיתור ולהודיע לקיסר על מצבו הנואש.

יוליוס קיסר, שחנה עם לגיון אחד, היה עמוס במטען רב שלא יכול היה להפקיר ולכן הורה לקווסטור שלו, מרקוס קראסוס לצאת מיד לכיוונו בראש הלגיון שתחת פיקודו, כדי לשמור על המטען יקר הערך, ואילו הוא עצמו יצא בראש הלגיון שלו לעזרתו של קיקרו. בנוסף, יצאו שליחים בהולים ללגאטים נוספים להתאסף ליד גבולותיהם של הנרווים. עד שקיסר הגיע למחנהו של קיקרו התאסף תחת פיקודו צבא שכלל שני לגיונות, כמה מאות חיילים מחיל העזר ופרשים, סך הכל למעלה מ-7,000 חיילים.‏[72] כוח זה היה קטן באופן משמעותי מצבא הנרווים, אך יוליוס קיסר הצליח לפתות את הנרווים לתקוף אותו במחנה מבוצר שהקים והצליח להביסם. בכך תמה הלחימה באותו חורף, מלבד התכתשות קטנה ליד המחנה של לאביינוס.

המערכה בשנת 53 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בשנת 53 לפנה"ס
צילום מודרני של אזור קובלנץ - המקום המשוער שבו נבנו הגשרים מעל הריין בשתי חציותיו של יוליוס קיסר

השנה החדשה עמדה בסימן מרידה רבתי בצפון - יוליוס קיסר לא יכול היה לעבור בשתיקה על השמדת הלגיון על ידי האבורונים. כמו כן, על אף שקיסר הצליח להציל את קיקרו הנצור, המורדים לא הובסו באופן סופי, אלא רק נסוגו לבתיהם. לצורך המערכה בשנה הזו גייס קיסר שני לגיונות חדשים: הלגיון ה-14 גמינה (תאום) במקום לגיון מספר 14 שהושמד והלגיון ה-15. כמו כן קיבל מפומפיוס את הלגיון מספר 1 שהיה מיועד באופן מקורי לצבאו בספרד. עם כוחות אלה עלה צבאו של יוליוס קיסר לכדי 10 לגיונות, כמה אלפי פרשים וחיילים בחיל העזר, בסך הכל כ-50,000 חיילים. הגאלים עדיין לא התאחדו לכדי צבא אחד ולא מינו מפקד עליון. לכן, יכלו להציב מולו רק צבאות מבודדים. העדר שלטון מרכזי אחד מנע מקיסר את האפשרות לפגוע בשלטון זה ועל ידי כך להביא לסיום מהיר של המרד. הוא היה צריך להלחם בשבטים אחד אחד. הדרך שלו לעשות את זה כללה טרור נגד האוכלוסייה האזרחית, שיעבוד והשמדה טוטאלית של ערים וכפרים שלמים.‏[73]

צבא המורדים החזק ביותר סר למרותו של אמביוריקס האבורוני. לכן, קיסר החליט להחליש אותו בטרם יפנה לטפל בו. המטען נשלח ללאביינוס, שפיקד בשלב זה על לגיון אחד, תחת שמירתם של שני לגיונות. לאחר שליחת המטען יצא יוליוס קיסר נגד המנפים עם 5 לגיונות. המנפים נסוגו כמנהגם לאזור הביצות, אך קיסר גילה עקשנות ורדף אחריהם. למנפים לא נותרה ברירה והם נכנעו. הטרוורים החליטו לתקוף את לאביינוס עם שלושת לגיונותיו (הלגיון המקורי שלו ועוד שניים שהגיעו עם המטען). לאביינוס הצליח לתמרן את הטרוורים לעמדה לא נוחה וניצח אותם בקלות.

אמביוריקס ניסה לכרות ברית עם שבטים גרמאנים מהגדה המזרחית של הריין, אך ללא הועיל. כדי לחזק את יראת השבטים הגרמאנים מפניו החליט יוליוס קיסר לחצות את הריין בפעם השנייה. בדומה לפלישה הראשונה לגדה המזרחית של הריין, גם פלישה זו הסתיימה ללא קרבות של ממש. האובים מיהרו להבטיח לקיסר שנותרו נאמנים לרומא והוא הסתפק בכך.

לאחר הבטחת עורפו, פנה קיסר לטפל באובורונים שארצם שכנה בסביבות יער הארדנים. פרשיו של קיסר הצליחו להפתיע את אמביוריקס ולשרוף את כפרו, אך הוא הצליח לחמוק. שותפו לניצחון על הרומאים, קטיבולקוס, בחר להתאבד. קיסר חילק את צבאו למספר שדרות והתחיל בהשמדה שיטתית של האבורונים. בנוסף, הזמין שבטים נוספים לבזוז את האבורונים - הזמנה ששבטים אלה שמחו לנצל. יתרת הקיץ עברה בחיפושים עקרים אחרי אמביוריקס, שהצליח לחמוק, והשמדת האבורונים ויישוביהם. ההשמדה הייתה כה יעילה שהותירה את רישומה בממצאים ארכאולוגיים. נראה כי תוצאות מסע הנקמה של יוליוס קיסר הותירו את חותמן למשך ימיו של דור שלם.‏[74]

המערכה בשנת 52 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בשנת 52 לפנה"ס
פסל מהמאה ה-19 בדמותו של ורקינגטוריקס מעשה ידיו של אמה מילה מוצב באתר הקרב באלזיה, בסמוך לכפר אָליז-סַנט-רֶן

פרוץ המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת 52 לפנה"ס פרץ מרד רבתי בגאליה. הפעם, לא רק אזור אחד לקח חלק במרד, אלא הוא התפשט לכל רחבי גאליה. המרד החל דווקא בדרום גאליה, שהיה מאוכלס בבעלי בריתו של קיסר. ארבעה שבטים חשובים לקחו חלק במרד: הארוורנים, האיידואים, הקארנוטים (Carnutes) והסנונים - כולם מדרום גאליה וממרכזה, אזור שלא הייתה בו התנגדות מזוינת גדולה לפני כן. הסיבות לפרוץ המרד הן מגוונות. הן הארוורנים והן האיידואים, שהיו חשופים להשפעה יוונית-רומית רבה דרך קשרי המסחר הענפים שלהם, שיתפו בהתחלה פעולה עם הכיבוש הרומי. שבט הקארנוטים, שארצם הייתה מרכז הפעילות של הדרואידים, לעומתם חשו התמרמרות רבה מהנוכחות הרומית. יתרה מכך, קיסר מינה עליהם שליט בובה, שנרצח על ידם. הניצוץ המידי לפרוץ המרד היה הוצאתו להורג של אקו (Acco), מנהיג הסנונים, אשר ב-53 לפנה"ס הוצלף למוות בעת הכינוס בדורוקונטורום (Durocortorum; ריימס המודרנית).

בראש המרד עמד ורקינגטוריקס הנמרץ, מנהיג שבט הארוורנים. שותפו הבכיר היה קומיוס (Commius), מלך שבט האטרבטים הבלגי. עם זאת, הסיבות לפרוץ המרד היו עמוקות יותר. ראשי השבטים הגאליים נכחו לדעת שקיסר אמנם הציג עצמו כבעל ברית שרק בא לסייע להם להדוף את הגירת ההלווטים והגרמאנים, אך למעשה, רואה בגאליה כחלק מהשטחים הרומיים. הוצאתו להורג של אקו, שקרא לסילוקם של הרומים מגאליה, המחישה להם עובדה זו. ראשי השבטים רצו לשמור על עצמאותם מהשלטון הזר והחליטו למרוד.‏[75]

הקארנוטים היו הראשונים לפעול. הם תקפו את הסוחרים הרומאים בעיר קנאבום (Cenabum; אורליאן המודרנית) וטבחו בכולם. אחריהם הצטרף למרד אריסטוקרט ארוורני צעיר, ורקינגטוריקס. ההיסטוריה המשפחתית של ורקינגטוריקס הייתה בעייתית - אביו ניסה לתפוס את השלטון ולהשתלט על גאליה, והיחס אליו היה חשדני. הוא אפילו סולק מעיר מולדתו, גרגוביה (ככל הנראה קלרמון-פראן המודרנית). האריסטוקרט הצעיר לא אמר נואש בגלל סילוקו מעירו ואסף תומכים רבים, שהכריזו עליו כמלך. עד מהרה, כמעט כל השבטים מערבית לגרגוביה הצטרפו אליו. בניגוד למקובל בצבאות הגאלים, הקפיד ורקינגטוריקס על משמעת נוקשה בצבאו, עניין שסייע לו רבות במאבקו.

הקרבות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה תקף ורקינגטוריקס את השבטים שנותרו נאמנים לרומא. לוקרטיוס (Lucterius), אחד מפקודיו של ורקינגטוריקס, יצא נגד הרוטנים (Ruteni) וורקינגטוריקס עצמו יצא עם עיקר הצבא נגד הביטוריגים (Bituriges), שהיו בני חסות של האיידואים. הביטוריגים פנו לעזרת האיידואים. האיידואים ביקשו הנחיות מאחד הלגאטים של קיסר, והלגאטוס, במקום לצאת מיד בראש צבאו נגד המורדים, הורה לאיידואים לצאת לעזרתם. האיידואים התנהלו בעצלתיים ועד שהם הגיעו למקום, הביטוריגים החליטו להצטרף למורדים. גם מסעו של לוקרטיוס נשא פרי - הרוטנים יחד עם שכניהם, הניטיובריגים (Nitiobriges) והגאבאלים (Gabali) הצטרפו למורדים.

קיסר ששהה, כהרגלו, בגאליה קיסאלפינה, לא יכול היה לצאת מיד נגד המורדים משום שהם תקפו את המושבה הרומית נארבו מארטיוס (Narbo Martius; נרבון המודרנית), שהייתה בירת הפרובינקיה של גאליה טרנסאלפינה. קיסר יצא להגנת המושבה בראש כוחות דלילים שהיו תחת פיקודו (ייתכן שמדובר בכוחות שגויסו במהלך החורף כדי להוות בסיס ללגיון החמישי אלודאי).‏[24] הוא הצליח להפתיע את המורדים, שחשבו שהדרכים יהיו חסומות בגלל שלגי החורף. קיסר הותיר את הכוח שהביא עמו תחת פיקודו של הלגטאוס דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס והוא עצמו יצא לעבר ויאן שבהרי האלפים כדי להצטרף לכוח פרשים שהמתין לו שם ויצא עם כוח זה לעבר שטחי הלינגונים (Lingones) והצטרף לשני הלגיונות שחנו שם. בנוסף, הורה ליתר הלגיונות להתרכז באגדינקום (Agendicum סנס המודרנית, כ-120 ק"מ צפונית מזרחית לפריז).

ורקינגטוריקס העביר אף הוא את כוחותיו צפונה והטיל מצור על גורגובינה (Gorgobina) שהייתה בעבר תחת שליטת האיידואים, אך כעת הייתה נתונה לבויים (Boii), שהיו חלק מהפלישה ההלווטית וקיבלו אישור מקיסר להתיישב שם. קיסר לא יכול היה להפקיר את הבויים היות שהם היו תחת חסות האיידואים ופגיעה בהם הייתה כמו פגיעה באיידואים עצמם. האיידואים היו השבט החשוב ביותר בגאליה והצטרפותם למרד הייתה עשויה להטות את הכף לרעתו של קיסר. לכן, יצא קיסר בראש שמונה או תשעה לגיונות דרומה כשהוא מותיר שניים לשמור על המטען באגנדיקום.‏[76] בשלב זה היה תחת פיקודו רק כוח פרשים קטן היות שטרם הספיק לגייס פרשים מבעלי בריתו.‏[77]

לאחר צעדה של יום אחד הגיע לעירם של הסנונונים, ולאנאודונום (Vellaunodunum) והטיל עליה מצור. התושבים בחרו להיכנע לאחר שלושה ימי מצור במקום להסתכן בעונש חמור על התנגדות. מיד לאחר מכן פנה קיסר לעבר קנבום (Cenabum, אורליאן) והגיע אליה אחרי יומיים של צעידה מאומצת והפתיע את הגאלים שלא ציפו להגעתו המהירה. כעונש על הטבח שביצעו בסוחרים הרומאים, הורה ללגיונותיו לבזוז את העיר עד היסוד ומכר את תושביה, שלא נטבחו במהלך הביזה, לעבדות. לאחר שנקם את דם הסוחרים הרומאים פנה לטפל בביטוריגים והצליח לכבוש את נוביודונום (Noviodunum) ללא מאמץ.

כעת היה חופשי לפנות נגד מוקד המרד באוואריקום, (Avaricum; בורז' המודרנית) ייתכן שבשלב זה גויס לגיון נוסף, (הלגיון השישי פראטה), אם כי הוא לא הצטרף אליו באוואריקום.‏[78] ורקינגטוריקס חשש שלא יוכל לנצח את הלגיונות של קיסר בקרב פתוח והעדיף לנקוט בטקטיקות של מלחמת גרילה ואדמה חרוכה. על כן, הורה לביטוריגים לשרוף את היבול ואת עריהם, אך לאחר שאלה שרפו כ-20 יישובים, התחננו שישאיר את אוואריקום, עירם החשובה ביותר, שלמה. ורקינגטוריקס הסכים, אף על פי שלא היה בטוח שיוכל להגן עליה.

בינתיים הגיע יוליוס קיסר והטיל מצור על אוואריקום. המצור היה קשה כי ורקינגטוריקס הצליח לחבל באספקה לצבאו של קיסר שצר על העיר, אם כי לא לנתקה לחלוטין. חרף הקושי, המצור נמשך במשך חודש ימים עד אשר קיסר הצליח לכבוש את העיר. כ-40,000 מתושבי העיר נטבחו לפי הוראתו של קיסר כעונש על התנגדותם.

לאחר השלמת המצור פנה קיסר לטפל בכמה עניינים דוחקים. ראשית סידר את המחלוקת הפוליטית בשבט האיידואים, השבט הגדול האחרון שנותר נאמן לו וחילק את צבאו. החלק הקטן בראשותו של לאביינוס צפונה לעבר לוטטיה (Lutetia; פריז המודרנית) ואילו הוא עצמו פנה לעבר גרגוביה שעל גדות הנהר אלייה בראש שישה לגיונות אחרים.

בגלל עונת השנה, אלייה היה מלא במים והחצייה הייתה קשה, אך קיסר הצליח בכל זאת לחצות את הנהר ליד גרגוביה. הוא הטיל מצור על גרגוביה. לרוע מזלו של קיסר, האיידואים החלו לפקפק בכדאיות הברית עמו וכוחות איידואים שגויסו בשנה זו החלו להראות סימני שבירה. ליטאוויקוס (Litaviccus), שפיקד על החיילים של האיידואים שהתלוו לצבא הרומאי, ניצל את הרגע ובתחבולה גרם לחייליו להוציא להורג את הרומאים שהיו עמם. קיסר הצליח להשיב את הסדר על כנו, אך בזמן שנאלץ לטפל במרד של ליטאוויקוס, ההתנגדות הגאלית בגרגוביה התעצמה והוא החליט לסגת מהעיר בלי לכבוש אותה, אך לפני כן רצה לזכות בניצחון כדי לשמור על כבודו. לכן, תקף גבעה שוורקינגטוריקס התחיל לבצר. קיסר רצה לזכות בניצחון קטן בלבד, אך חייליו נסחפו וניסו לכבוש את גרגוביה עצמה. ההתקפה כשלה לחלוטין והרומאים נאלצו לסגת. התבוסה של קיסר בגרגוביה הייתה הקש האחרון בעיני האיידואים והם החליטו להצטרף למורדים.

המצור על אלסיה וסוף המרד המאורגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור מודרני של קטע מחומת הכיתור הרומאית (מוזאון אלסיה)

לאחר התבוסה בגרגוביה פנה קיסר צפונה כדי להתאחד עם הלגיונות של לאביינוס, שהצליח לנצח את הגאלים בקרב לוטטיה והיה פנוי למשימות חדשות. לאחר איחוד הצבא פנה דרומה. כמו כן, גייס כוח פרשים גדול בקרב השבטים הגרמאנים. ורקינגטוריקס ניסה להפריע לתמרון ותקף את הצבא הרומי כשהוא היה בתנועה, אך פרשיו הגרמאנים של קיסר הצליחו לנצחם. בסופו של דבר, בחר ורקינגטוריקס להתבצר באלסיה עם 80,000 חיילים. קיסר קפץ על ההזדמנות לרתק את יריבו למקום אחד במקום לרדוף אחריו בכל רחבי גאליה והטיל מצור על אלסיה. ייתכן שבשלב זה הצטרפו אליו שני לגיונות נוספים (ה-5 וה-6).‏[79]

ורקינגטוריקס הגיב בשליחת פרשיו לגיוס תמיכה ואילו יוליוס קיסר פנה לבניית טבעת מצור כפולה - אחת מול חומות אלסיה והשנייה מול הצבא הגאלי המאוחד שהיה צפוי להגיע לאזור לעזרת ורקינגטוריקס. לאחר זמן מה אכן נאסף צבא גאלי גדול והגיע לאזור. לפי דיווחיו של קיסר כלל צבא התגבורת 8,000 פרשים ו-240,000 רגלים,‏[80] אם כי סביר שהמספר לא עלה בהרבה על 100,000 לוחמים, כך שסך הכל היו לגאלים כ-180,000 חיילים‏[81] מול כ-35,000‏[82] ‏ - 45,000‏[83] רומאים המוצבים ב-10 - 12 לגיונות וכוחות של בעלות ברית.

צבא התגבורת ניסה לתקוף מספר פעמים את החומה החיצונית של טבעת המצור, כשהכוחות הנצורים בראשותו של ורקינגטוריקס מנסים לסייע להם עם התקפות על החומה הפנימית. הגאלים חזרו על התקפותיהם, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, ורקינגטוריקס נאלץ להיכנע כי המזון באלסיה התדלדל ומוראל הלוחמים נפל. למרות בגידתם, היחס של קיסר לארוורנים והאיידואים המובסים היה נוח יחסית. הוא היה זקוק לשני השבטים הגדולים האלה כדי לשמור על השקט לאחר תבוסת המרד. גורלו של ורקינגטוריקס היה מר יותר. הוא נשבה והוצא להורג בחניקה כמה שנים אחר-כך בטריומף שארגן קיסר.

המערכה בשנים 51 - 50 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבות האחרונים בגאליה

התבוסה הגאלית באלסיה פגעה באופן אנוש במורדים והצבא הגאלי המאוחד התפרק. עם זאת, כיסי התנגדות מבודדים עדיין נותרו ויוליוס קיסר היה צריך להדבירם. קיסר בחר לנהל את המערכה גם בחודשי החורף, שהיו עונת לחימה לא מקובלת. ב-31 בדצמבר 52 לפנה"ס לקח יוליוס קיסר שני לגיונות (11 ו-13) ויצא למערכה נגד הביטוריגים. הביטוריגים מיהרו להיכנע וקיסר נהג בהם ברחמנות ואף הורה לחייליו לא לפגוע ברכושם. שבועיים וחצי לאחר מכן יצא בראש הלגיון השישי וה-14 גמינה במסע עונשים נגד הקארנוטים (Carnutes). הקארנוטים היו אחראים לטבח של הסוחרים הרומאים בקנבום וקיסר לא היה רחום כלפיהם. יישוביהם נשרפו, מזונם הושמד ורבים מהם נמכרו לעבדות.

קיסר השאיר את טריבוניוס להשלים את המלאכה והוא עצמו יצא בראש ארבעה לגיונות (7, 8, 9, ו-11) נגד הבלובאקים (Bellovaci). שבט זה שלח לוחמים מעטים בלבד לצבאו של ורקינגטוריקס והעדיף להלחם ברומאים בשטחו. כעת הגיע הזמן של הנקמה הרומאית. הוא פגש את הצבא הבלובאקי, אך אלה סירבו לצאת לקרב נגדו ונסוגו לשטח קשה לגישה. קיסר החליט לחזק את צבאו בשלושה לגיונות נוספים (6, 13 ו-14). בסוף גילו סיוריו של קיסר את מיקום הצבא הבלובאקי והצליח להדביק אותו. בנוסף, נשלחו כוחות צבא לאזור האבורונים בניסיון לאתר את אמביוריקס, אך ללא הועיל.

גם חלק גדול מהפיקטונים, ששיתפו לפני כן פעולה עם הרומאים, החליטו להצטרף למרד. הפיקטונים המורדים הטילו מצור על הפיקטונים שנותרו נאמנים לקיסר בלמונום (Lemonum; פואטיה המודרנית). הלגאטוס גאיוס קניניוס רבילוס (Gaius Caninius Rebilus) נשלח לאזור כדי להשיב את הסדר על כנו. המורדים ניסו לתקוף את הצבא הרומאי בדרכו ללמונום, אך הרומים הקימו מחנה מבוצר וההתקפה נהדפה באבדות כבדות למורדים. בנוסף, הצטרף אליו הלגאטוס גאיוס פאביוס. במאמצים משותפים הצליחו רבילוס ופאביוס לדכא את המרד.

מוקד גדול אחרון של המרד נותר באוקסלודונום (Uxellodunum; דורדון המודרנית). הלגאטים של קיסר פעלו באזור, אך לא הצליחו להכניע את העיר בכוחות עצמם וקיסר הרגיש שנוכחותו נחוצה להשגת הניצחון הסופי. המצור הרומי תחת פיקודו היה יעיל והעיר נכבשה.

בשנת 50 לפנה"ס לא היו מעשי איבה פעילים רציניים, אך קיסר עדיין נותר בגאליה והשגיח על הנעשה. בתחילת 49 לפנה"ס יצא ממנה בראש צבאו ופנה דרומה לעבר רומא. הסנאט דרש ממנו לוותר על כוחותיו, כמקובל על פי החוק הרומי, אך קיסר סירב וחצה את הרוביקון[84] בלי לפזר את צבאו. מעשה זה עבר באופן חמור על החוק הרומי ופתח הלכה למעשה את מלחמת האזרחים בין קיסר לכוחות הסנאט שאליהם הצטרף פומפיוס, בן בריתו הוותיק.

תוצאות הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב בגאליה בשנת 50 לפנה"ס - המרידות הסתיימו וגאליה כולה הפכה לשטח רומאי
דנריוס כסף עם ראשו של גאלי שבוי (ככל הנראה ורקינגטוריקס) מצד אחד ומרכבה בריטונית מהצד השני

קשה להעריך את מספר האבדות בקרבות. המקור העיקרי אודות המלחמה, "מלחמת גאליה", נכתב על ידי יוליוס קיסר עצמו ושימש לא רק לתיאור מעלליו בשדה הקרב, אלא גם כמסמך תעמולתי בכל רחבי הרפובליקה הרומית.‏[85] לכן, מספר אבדותיו הוצנע פעמים רבות ואילו מספר האבדות של הגאלים נתון בהגזמה. כך או כך נראה שכמה עשרות אלפי חיילים רומאים וכמה מאות סוחרים איבדו את חייהם וכנראה גם כמה מאות אלפי גאלים.‏[86] ערים שנכנעו ללא קרב זכו בדרך כלל לתנאי כניעה נוחים, אך אלה שהעזו להתנגד סבלו מאוד - העיר הייתה נבזזת עד היסוד ותושביה היו נטבחים או נמכרים לעבדות.‏[87] כתוצאה מכך, גאלים רבים מאוד נמכרו לעבדות. עבדים אלה שימשו בעיקר ככוח עבודה בחקלאות, במחצבות ובמכרות. אזרחים וחיילים שנפלו בשבי ונמכרו לעבדות היו רכושו של המצביא והיו למקור ההכנסה העיקרי שלו. קיסר נהג לחלק ביד רחבה עבדים אלה לחייליו כדי שאלה יוכלו למכור אותם ובכך זכה בהערצתם ובנאמנותם.

מלבד האבידות בנפש בקרבות, וכן במעשי הרצח של הצבא הרומי ושל הגאלים עצמם שנלחמו בינם לבין עצמם במהלך הפלישה הרומית, נגרם גם הרס רב לרכוש. חלק מהשבטים סבלו מהשמדה שיטתית של רכושם על ידי הצבא הרומי, במיוחד המנפים (Menapii) והמורינים (Morini) שנסוגו לאזור ביצתי שאליו הרומאים לא רצו להיכנס ופשוט השמידו את כל מה שיכלו. גם הגאלים עצמם, במיוחד בשנת 52 לפנה"ס תחת הנהגתו של ורקינגטוריקס, פנו לאסטרטגיה של אדמה חרוכה ובניסיון למנוע מהרומאים את האפשרות לאסוף אספקה מהסביבה פשוט השמידו את כל הנקרה בדרכם. בנוסף, הטיל קיסר מס על הגאלים, אם כי הוא לא היה כבד במיוחד ועמד על 40 מיליון ססטרטיוס (להשוואה סך המס שהתקבל ברפובליקה הרומית היה 540 מיליון ססטרטיוס).‏[88] כתוצאה מכל התלאות האלה סבלו הגאלים מפגיעה כלכלית קשה כתוצאה מיידית מהכיבוש.

המלחמה לא הסתיימה באירוע בודד אחד. השתתפותו של קיסר במלחמת האזרחים נגד פומפיוס דרשה ממנו את הסגת צבאו, אך רוב הקרבות הסתיימו סביב שנת 51 לפנה"ס. התנגשויות מקומיות קטנות המשיכו, אך לא הייתה להן השפעה כלשהי על האירועים. הגאלים מרדו בשנת 21, אך המרד לא נחל הצלחה ולא צבר אהדה ציבורית נרחבת.

הרומאים לא נטרו טינה לגאלים ולא רדפו אותם לאחר השלמת הכיבוש. הפוליטיקה המתונה של השליטים הרומאים גרמה לכך שהגאלים נטמעו תוך כמה דורות בתוך האימפריה הרומית ותוך 200 שנה איבדו את זהותם הקלטית. הגאלים סיפקו חיילים ואפילו קיסרי רומא לשליטה באימפריה. התרבות הקלטית של הגאלים נטמעה אף היא בתרבות היוונית-רומית של הכובשים. גאליה הייתה חלק נאמן ואינטגרלי מהאימפריה הרומית. בעת משבר המאה השלישית גאליה התנתקה מהאימפריה הרומית ונוצרה מדינה שנהוג לכנותה במחקר ההיסטורי בשם האימפריה הגאלית, אך היא נכבשה מחדש תוך כמה שנים. אפילו בתקופה זו, מה שהניע את הפיצול מהאימפריה הרומית לא הייתה זהות גאלית ייחודית או שאיפות לעצמאות גאלית, אלא שאיפות פוליטיות של הגנרל פוסטמוס.

המלחמה בספרות, באמנות ובתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל שהוקם ככל הנראה להנצחת ניצחונו של יוליוס קיסר במצור על אלסיה; מוצב כיום בכיכר שלפני המוזיאון הלאומי ברומא
דנאריוס שהוטבע בפקודת יוליוס קיסר ומציג טרופאיון ושני שבויים - הדמות הנשית מציגה את גאליה כבושה והדמות הגברית מציגה לוחם גאלי כנוע

המלחמה זכתה לאזכורים רבים בתרבות ובאמנות של אירופה המערבית. ההתייחסות למלחמה החלה עוד בתקופת חייו של יוליוס קיסר ובימי חייו של יורשו, אוגוסטוס, והמשיכה בימי הביניים ובעת החדשה.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה זכתה לתיאור מדוקדק פרי עטו של קיסר עצמו בספרו "מלחמת גאליה", שנחשב ליצירת מופת ספרותית עוד בעת העתיקה.‏[89] בנוסף, שרדו מקורות עתיקים נוספים מהתקופה. הניצחון במלחמה נחגג ברומא לאחר ניצחונו של קיסר במלחמת האזרחים כמה שנים לאחר מכן.

מלבד ספרו של קיסר, הונצחה המלחמה בפסלים דוגמת הפסל המוצג משמאל שהוזמן על ידי קיסר עצמו. המלחמה הונצחה גם במטבעות, כפי שניתן לראות במטבע המציג את ראשו של גאלי שבוי ומרכבה בריטונית. פסל ללא ראש של חייל גאלי מאביניון שבצרפת.‏[90] לאחר מותו של יוליוס קיסר, הקים אוגוסטוס את שער הניצחון של אורנז' שהוקדש לחיילים ששירתו במלחמה זו. פסלון מהמאה ה-2 לספירה המציג גאלי הרוג נמצא בחפירות באלסיה.‏[91]

ימי הביניים והרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריומפים של קיסר; ציור מאת אמן הרנסאנס אנדראה מנטניה

לאחר נפילת האימפריה הרומית, הוזכרה מלחמת גאליה בספרות ובאמנות הרנסאנס. בצרפת הוצא לאור התרגום הצרפתי של הספר מלחמת גאליה מאת הבישוף פרנסואה דמולן דה רושפור (François Desmoulins de Rochefort) הידוע יותר בשמו המקוצר דמולן (Desmoulins) שהיה מורהו לשפה הלטינית של פרנסואה הראשון. הספר ערוך בצורת דיאלוגים בין מלך צרפת ליוליוס קיסר. בספר משולבים ציורים רבים ושתי מפות.

במאה ה-15, אראס הייתה אחד המרכזים החשובים ליצירת שטיחי קיר. שטיחי קיר המציגים את כיבוש גאליה נפלו בידי השווייצרים לאחר שניצחו את שארל הראשון, דוכס בורגונדיה בקרב גרנסון (1476) ובקרב מוראט (1476). כיום שטיחי קיר אלה מוצגים במוזיאון ההיסטורי של ברן.‏[92] סגנון שטיחי הקיר מיוחס לסגנון טורנה הפלמי.‏[93]

האמן ההולנדי יוסטוס ואן אחמונט (Justus van Egmont), הידוע בשטיחי הקיר שלו, יצר שטיח קיר גדול בשנת 1680 המתרכז בפגישה בין יוליוס קיסר לקלאופטרה ומציג ברקע את אירועי מלחמת גאליה. שטיח הקיר מוצג כיום במכון האמנות של שיקגו.

המלחמה זכתה להתייחסות של אמני הרנסאנס האיטלקי דוגמת הצייר הנודע אנדראה מנטניה, שצייר ציור הידוע בשם הטריומפים של קיסר. גם אפולוניה די ג'ובאני (Apollonio di Giovanni), אמן מפירנצה מהמאה ה-15, צייר ציור המציג קרב בין פרשים רומאים לפרשים גאלים, כמקובל בתקופתו, כל הצדדים מוצגים עם כלי הנשק המקובלים בתקופת הרנסאנס.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנופה גדולה באזכורי המלחמה בתרבות חלה באמצע המאה ה-19 ובמיוחד בתקופתו של נפוליון השלישי,‏[94] אשר חיבב את תולדות התקופה והורה על חפירות ארכאולוגיות מקיפות בשנות ה-60 של המאה ה-19 בגבעה הסמוכה לאָליז-סַנט-רֶן, האתר המשוער של אלסיה בתקופתו (חפירות שנערכו במקום במאה ה-19 ובמאה ה-20 איששו את הטענה שהקרב נערך בגבעה זו). מאז משמשת המלחמה רקע לספרים, סרטים וסדרות רבים. דמותם של לוחמים גאלים רבים הונצחה בספרים, פסלים וציורים. מורשתה של המלחמה ניכרת גם במאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. ספרים עלילתיים רבים נכתבו אודות המלחמה, לדוגמה ספרה של קולין מקאלוג, "קיסר" (לא תורגם לעברית). המלחמה הוקרנה גם על המסך ושימשה השראה לסדרת "רומא" וסרטים רבים, רובם בצרפתית ואיטלקית. להקת פולק מטאל קלטי שווייצרית Eluveitie הקדישה את אלבומה Helvetios לנקודת המבט ההלווטית על המלחמה. סדרת הקומיקס הצרפתית "אסטריקס" מבוססת על אירועי המלחמה, כאשר העלילה נסובה בעיקר סביב השנה האחרונה למעשי האיבה - 50 לפנה"ס.

למורשת המלחמה ישנו גם היבט פטריוטי-לאומי בקרב העמים היושבים בארצות גאליה ההיסטורית, ולכן זכו גם דמויותיהם של יריביו העיקריים של קיסר: ורקינגטוריקס הגאלי, קסיוולאונוס הבריטוני ואמביוריקס הבלגי, לחשיפה אמנותית וספרותית רבה. כך, בצרפת מדגישים את חלקו של ורקינגטוריקס, שהפך לסמל הלאומיות הצרפתית והונצח ביצירות רבות.‏[95] אף שלצרפתים המודרניים אין קשר ישיר ל"אבותיהם" הגאלים, אלא הם ברובם צאצאי הפרנקים. בבלגיה היה גורלו של אמביוריקס דומה, הוא הונצח ברחבי בלגיה ופסל לזכרו עומד בטונגרן. בבריטניה זכה קסיוולאונוס, ששימש השראה לאגדות בריטיות וולשיות בימי הביניים, לעדנה. הם מוכרים בארצותיהם ושמם מופיע באופן תדיר בשמות של בתי עסק שונים.

המלחמה שימשה גם השראה ליצירתם של משחקי מחשב רבים דוגמת חבילת ההרחבה לרומא 2: מלחמה טוטאלית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard A. Billows, Julius The Collossus of Rome, Routledge, 2009.
  • P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD, Oxford University Press, 1971.
  • Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC, Osprey Press, 2008.
  • Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars. Osprey, 2002.
  • Adrian Goldsworthy, The complete Roman Army, Thames & Hadson, 2003.
  • Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus, Yale University Press, 2006.
  • J. Harmand, Une campagne cesarienne: Alesia, Paris, A. J. Picard et Cie, 1967.
  • William V. Harris in: Walter Sheidel, Ian Morris and Richard Saller (eds.), The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World, Cambridge University Press, 2008.
  • Anthony Kamm, Julius Ceaser a life, Routledge, 2006.
  • Lawrence Keppie, The Making of the Roman Army, Routledge, 1988.
  • John T. Ramsey, "The Poconsular years: Politics at a Distanse", In Miriam Griffin (ed.), A Companion to Julius Caesar, Blackwell Publishing, 2009.
  • Peter S. Wells, The barbarians speak: how the conquered peoples shaped Roman Europe, Prinston University Press, 2001.
  • Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts, Osprey, 1985.
  • Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies, Osprey, 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מספר החיילים הממוצע בלגיון הלך ופחת במהלך המלחמה משיא של כ-5,000 בתחילתה לכ-3,000 לקראת סופה
  2. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 7.71, 7.76
  3. ^ "Siege of Alesia" in: United Nations of Roma.com.
  4. ^ A. N. Sherwin-White. "Caesar as an Imperialist". Greece & Rome, Second Series, Vol. 4, No. 1 (Mar., 1957), p. 36
  5. ^ במסגרת הטריומף היה המנהיג המנצח צועד למרכז העיר רומא עם צבאו, בזמן שחייליו שרים שירים היתוליים עליו, ומציג לראווה את שלל המלחמה ואת העבדים שנשבו במהלך הניצחון. בתום החגיגה, הקריב המנהיג קורבן לאל יופיטר ונערכה סעודה חגיגית לצבא המנצח, לסנאט ולתושבי העיר.
  6. ^ פלוטארכוס, חייו של פומפיוס, 48.5 קישור לגרסה דיגיטלית (באנגלית)
  7. ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית
  8. ^ John T. Ramsey, p. 38
  9. ^ John T. Ramsey, pp. 40-41
  10. ^ .Goldsworthy (2006), p. 199
  11. ^ Antony Kamm, p. 62
  12. ^ ואמנם, המשפט הראשון בספרו של קיסר על מלחמותיו בגאלה היה "גאליה כולה מתחלקת לשלושה חלקים: "Gallia est omnis divisa in partes tres."
  13. ^ Charles Ebel, "Southern Gaul in the Triumviral Period: A Critical Stage of Romanization". The American Journal of Philology, Vol. 109, No. 4 (Winter, 1988), p. 573
  14. ^ .Peter S. Wells, p. 64
  15. ^ בתקופת הפרינקיפאט אורגנו הגבולות מחדש וגבולה של גאליה אקוויטניה הוזז צפונה.
  16. ^ 16.0 16.1 "Gallic Wars" in: United Nations of Roma.com.
  17. ^ .Jane F. Jane F. Gardner, "The 'Gallic Menace' in Caesar's Propaganda". Greece & Rome, Second Series, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 182
  18. ^ Goldsworthy (2006), p. 197
  19. ^ לגאטים הוא צורת רבים של המילה "לגאטוס"
  20. ^ Amiram Ezov, "The 'Missing Dimension' of C. Julius Caesar". Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 1 (1st Qtr., 1996), pp. 64-94
  21. ^ Donald Armstrong, "The Blitzkrieg" in Caesar's Campaigns". The Classical Journal, Vol. 37, No. 3 (Dec., 1941), pp. 138-143
  22. ^ הטבלה על פי המקורות הבאים: טבלת הכוחות באתר ליוויוס; Lawrence Keppie, p. 56 . קיימת בעיה לגבי שני לגיונות (מספר 5 ו-6), שככל הנראה גויסו במהלך המלחמה, אך אין ודאות לגבי מורשת הקרב שלהן.
  23. ^ רשימת לגיונות שהשתתפו בקרב ביבראקטה ראו: Goldsworthy (2006), p. 219
  24. ^ 24.0 24.1 Lawrence Keppie, p. 71
  25. ^ Lawrence Keppie, p. 64
  26. ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
  27. ^ Nic Fields, p. 11
  28. ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
  29. ^ Goldsworthy (2006), p. 196
  30. ^ Nic Fields, p. 17
  31. ^ Goldsworthy (2006), p. 212
  32. ^ הרשימה כוללת רק את הקצינים העיקריים שבלטו בעת מלחמת גאליה. מלבדם ישנם קצינים נוספים שלא הוכנסו לרשימה
  33. ^ Adrian Goldsworthy (2003) p. 49
  34. ^ .Adrian Goldsworthy (2006), p 193
  35. ^ Nic Fields, pp. 29-32
  36. ^ Adrian Goldsworthy (2006), p. 191
  37. ^ Nic Fields, p. 34
  38. ^ Nic Fields, p. 37
  39. ^ Nic Fields, p. 41
  40. ^ Kate Gilliver p. 24
  41. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 23
  42. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 24
  43. ^ The Celtic Encyclopedia כרך 3
  44. ^ Kate Gilliver, p. 24
  45. ^ Nic Fields, p. 13
  46. ^ Peter Wilcox and Rafael Trevino, p. 12
  47. ^ Goldsworthy (2006), p. 208
  48. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.26
  49. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.29
  50. ^ Goldsworthy (2006), p. 223
  51. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.31 .
  52. ^ מדידת המרחק בגוגל בין וסונטיו והרי ווֹז'
  53. ^ Goldsworthy (2006), p. 240
  54. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 2.4
  55. ^ Goldsworthy (2006), p. 239
  56. ^ ידוע גם בשם "קרב סמברה"
  57. ^ Goldsworthy (2006), p. 244
  58. ^ 58.0 58.1 יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 2.28
  59. ^ Goldsworthy (2006), p. 250
  60. ^ Battle of Octodurus, באתר History Of War
  61. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 3.6
  62. ^ 62.0 62.1 Goldsworthy (2006), p. 265
  63. ^ Goldsworthy (2006), p. 265
  64. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 3.16
  65. ^ Goldsworthy (2006), p. 266
  66. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 4.15
  67. ^ 67.0 67.1 Goldsworthy (2006), p. 270
  68. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 4.20
  69. ^ Goldsworthy (2006), p. 286
  70. ^ Goldsworthy (2006), p. 288
  71. ^ "Cassivelllaunus" in: Britannica.com
  72. ^ 72.0 72.1 Goldsworthy (2006), p. 186
  73. ^ Goldsworthy (2006), p. 307
  74. ^ Goldsworthy (2006), p. 311
  75. ^ Stephen L. Dyson, "Native Revolts in the Roman Empire". Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 20, (1971), p. 245
  76. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 7.10
  77. ^ Goldsworthy (2006), p. 322
  78. ^ Lawrence Keppie, p. 64.
  79. ^ טבלת הכוחות באתר Livius ו-Lawrence Keppie, 1988.
  80. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 7.76
  81. ^ "Siege of Alesia" in: United Nations of Roma.com
  82. ^ Goldsworthy (2006), p. 335
  83. ^ Lawrence Keppie, p. 66
  84. ^ צעד שהוליד את הביטוי "לחצות את הרוביקון", לתיאור מעשה שאין ממנו חזרה
  85. ^ Anthony Kamm ,p 63
  86. ^ Kate Gilliver, p. 71
  87. ^ Cornelia Catlin Coulter, "Caesar as an Imperialist". The Classical Journal, Vol. 26, No. 7 (Apr., 1931), pp. 513-519
  88. ^ William V. Harris, p. 514
  89. ^ Goldsworthy (2006), p. 186
  90. ^ in: bridgeman art.com
  91. ^ "The Siege of Burges (2)" in: Livius.org
  92. ^ About This Artwork, באתר the Art Institute of Chicago
  93. ^ "14th Century Tapestries, part two" in: The Tapestry House.com
  94. ^ Janice Gross, "Revisiting 'nos ancetres les Gaulois': Scripting and Postscripting Francophone Identity". The French Review, Vol. 78, No. 5 (April 2005), p. 948
  95. ^ Vercingetorix, באתר Reportret


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg