מלחמת האזרחים בסיירה לאון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
LocationSierraLeone.svg

מלחמת האזרחים בסיירה לאון פרצה בשנת 1991 ונמשכה כעשור, עד שנת 2002 לערך. מלחמה זו הונהגה על ידי פודאי סנקו אשר נולד ומת בסיירה לאון, אך גם היה רב"ט בצבא הבריטי. עשרות אלפי בני אדם נהרגו במהלך מלחמה זו, ויותר משליש מהאוכלוסייה נעקרו מבתיהם. רבים מהם נעשו פליטים במדינות שכנות, ואלה שנשארו היו נתונים לעבדות. בשנת 1999 מנהיגי העולם החלו לנהל משא ומתן בנוגע להפסקת המלחמה, ובשנת 2002 הושלמה המלאכה על ידי תמיכה בריטית וכוחות האו"ם.

סיירה לאון התמודדה עם לא מעט הפיכות צבאיות, מאז קיבלה עצמאות בשנת 1961. כנראה מדובר ביריבות אתנית ולא במחצב העיקרי של המדינה, היהלום. בנקודה זו עולה השאלה האם מלחמת האזרחים בסיירה לאון פרצה בשל יריבות אתנית או שמא מדובר בסיבה אחרת. למעשה, עם גילוי אזורי יהלומים חדשים בסיירה לאון, אזורים בקרבה גדולה לגבול ליבריה, החלו להתקומם קבוצות מורדים בליבריה על הקשיים הכלכליים מהם סבלו, וזה מה שהוביל בסופו של דבר למלחמת האזרחים בסיירה לאון.[1]

הגורמים למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיירה לאון היא רפובליקה דמוקרטית עצמאית, השוכנת לחופה של מערב אפריקה. בשנת 1896 היא הוגדרה כמושבה בריטית, ורק משנת 1961 היא קיבלה עצמאות. ראש הממשלה הראשון שלה היה מילטון מרגאי (Milton Margai). תקופת שלטונו ארכה כשלוש שנים, עד שנת 1964. בשנים שלאחר מותו, סיירה לאון סבלה משחיתויות, אלימות ומניהול כושל של המדינה. ארבע שנים לאחר מכן, עלה לשלטון סיאקה סטיבנס (Siaka Stevens). תקופת שלטונו הייתה בין השנים 1985-1968. במסגרת שלטונו, הוא ניהל מדינה דמוקרטית. הוא שלט על ההכנסות וההוצאות של המדינה, מה שהוביל ליציבות כלכלית לרוב. בשנת 1985 הוא פרש, והחליף אותו ג'וזף סאידו מומו (Joseph Saidu Momoh). ביחס לסיאקה, מומו כשל בניהול המדינה. הוא פיזר סמכויות בידי יועציו המושחתים, הכלכלה נקלעה למשבר ואזרחי המדינה חיו בתנאי מחיה קשים, ללא דלק וחשמל. המשבר הכלכלי, לא איפשר למומו לשלם משכורות לאנשי הצבא של המדינה, ולכן משנת 1991, הצבא החל להתפרק. ארגון מורדים בשם Revolutionary United Front) R.U.F), אשר פלש מליבריה, ניצל את המשבר והחל לתפוס את השליטה על שדות היהלומים של סיירה לאון, תוך שהוא משתמש בהכנסות מהיהלומים לצורכי אלימות ומלחמת אזרחים. בנקודה זו פרצה מלחמת האזרחים הידועה בין ארגון המורדים R.U.F לבין צבא סיירה לאון (SLA), אשר נמשכה כעשור לערך.[2]

יהלומי דמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים של המאה העשרים התגלה היהלום הראשון בסיירה לאון. מספר שנים לאחר מכן החלה להתפתח תעשיית היהלומים שם. בשנת 1968, עם עלייתו לשלטון של סיאקה, הוא הבחין ביתרון הפוליטי והכלכלי של כריית היהלומים, לכן הוא החל לקחת חלק בתהליכי כרייה בלתי חוקית. בשנת 1970, הוא הקים את החברה הלאומית לכריית יהלומים (NDMC). סיאקה והשותף שלו ג'מיל מוחמד, שהיה סוחר יהלומים לבנוני, השתלטו על תחום היהלומים בסיירה לאון עד פרישתו, בשנת 1985. במהלך שלטונו, מינה סיאקה קבוצות קטנות של סוחרים לבנונים כאחראים על חילוץ יהלומי הסחף, ובאמצעות המס שהוא גבה על היהלומים, הוא הצליח ליצור את ההכנסה הדרושה לשלטונו. מה שהוביל ליציבות כלכלית ובמקביל גם מנע מלחמת אזרחים בתקופתו, שהרי הכסף של המדינה הספיק גם לרווחת האזרחים ובכך מנע מרידות פוטנציאליות.[2]

כאשר מומו החליף אותו, המצב הכלכלי של המדינה התערער והשימוש בענף היהלומים לטובת המדינה נכשל. מומו לא ידע לנהל את ענייני המדינה, הכלכלה של סיירה לאון החלה להתפורר בהדרגה, עד שמומו הכריז על מצב חירום כלכלי של המדינה. כאמור, ארגון המורדים R.U.F ניצל נקודת חולשה זו בתולדות המדינה, והחל להשתלט על שדות היהלומים של סיירה לאון, תוך שהוא משתמש בהכנסות מהיהלומים לצורכי מלחמת אזרחים. יהלומים אלה נקראים 'יהלומי דמים'. הם נקראים כך משום שהם היו יהלומים ספציפיים אשר יוצאו מאזורים מסוימים מאפריקה שמדרום לסהרה, ושימשו לצורכי סכסוכים עם קבוצות מורדים, אשר ניצלו את ההכנסה מהיהלומים לקניית נשק צבאי, רובים, חומרי מלחמה ודלק. המורדים באותן מדינות, הצליחו לנצל את ההזדמנות על מנת לתפוס פיקוח על ענף היהלומים בחלק ממדינות אפריקה, תוך שהם מעבידים את אזרחי המדינות בכרייתם של היהלומים, ובמקביל משתמשים בהכנסות מהם לקיום מלחמות אזרחים באותן מדינות.[3] אם כך, השימוש במשאב היהלומים לצורכי מלחמות, היה סיבה נוספת להתפרצות מלחמת האזרחים בסיירה לאון.

מעורבות ליבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם גילוי אזורי יהלומים חדשים בקרבה גדולה אל גבול ליבריה, ראה נשיא ליבריה צ'ארלס טיילור (Charles McArthur Ghankay Taylor) הזדמנות להסתת האוכלוסייה המקומית, על מנת לעודד אותה לפעול ובכך לזכות בגישה לאזורי יהלומים נוספים. מטרתו הייתה להשיג שליטה על היהלומים בסיירה לאון ולהתעשר מכך. לצורך כך, הוא סיפק תמיכה פיננסית, אימון צבאי, נשק, כוח אדם ועידוד ל-R.U.F שהיה צבא מורדים בהנהגת פודאי סנקו. צבא מורדים זה עסק בהתקפות כנגד האוכלוסייה בסיירה לאון ובניסיון להשתלט על מכרות היהלומים. אותם מורדים מימנו את לחימתם באמצעות חטיפת אזרחים אותם הכריחו לעבוד במכרות היהלומים. למעשה, התמרמרותם של אותם צעירים על קשייהם הכלכליים, הובילה גם היא למלחמת האזרחים בסיירה לאון, אותה מלחמה שהונהגה על ידי הליברים, ואם כך, ניתן לומר כי מלחמת האזרחים בסיירה לאון התפרצה, בין היתר, גם כתוצאה מהתקוממותה של אותה חבורה קטנה של צעירים המחפשים יהלומים.[1]

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים בסיירה לאון, הייתה אלימה במיוחד. ארגון המורדים בתמיכת ממשלת ליבריה, החל להילחם בכל שטחה של סיירה לאון.‏ המורדים הרגו כ-50,000 בני אדם, גירשו כמחצית מהאוכלוסייה המקומית והרסו חלק משמעותי של תשתיות המדינה, וכל זאת בעזרת הרווחים מסחר ביהלומים. הם היו מעבידים את אזרחי המקום. הגברים היו עוסקים בחפירה והנשים בחקלאות וברוכלות, כאשר כולם היו עובדים עבודת פרך, ומבלי ביטחון כלשהו שאכן ימצאו יהלומים. הם היו עניים, אשר קיוו בלבם למצוא אבן אחת שתביא להם עושר. השילוב הזה בין העוני לתקווה שיגיע העושר, הוביל למעין עבדות אינסופית. הכורים, אשר פעלו לצדם של החופרים, היו כורים באופן ידני ומוכרים את היהלומים שמצאו לסוכנים מורשים או יצואנים. העבודה עצמה הייתה בכפייה של המממנים ולא היה להם חופש פעולה.[4] במקביל לעבודות הכפייה, אותם אזרחים משועבדים היו נתונים לתנאי מחיה קשים ואונס של הנשים בעיקר, מה שהגדיל את הסיכון להתפשטות מחלות ברחבי המדינה. נוסף על התנאים הקשים, אזרחי המדינה היו נתונים לפעילויות טרור ורצח של בני אדם.

במקביל לפעולות נגד אזרחי המדינה, ארגון המורדים החל לפעול נגד הממשלה. כך למשל, בשנת 1992, קבוצה של קצינים זוטרים, הפילה את ממשלת APC, אותה ממשלה אשר שלטה בין השנים 1996- 2007. בשנת 1996, נחתם הסכם שלום בינם לבין ממשלת ליבריה, ולמרות זאת המלחמה המשיכה להתקיים באזורים מסוימים במדינה. בשנת 1997 התקיימה הפיכה צבאית, אשר במהלכה הודח הנשיא המכהן אחמד טג'אן קבאח (Tejan Kabbah).[5] בשנת 1998, קבאח שב לנשיאות, ובשנת 1999 נחתם 'הסכם שלום לומה'. הסכם זה נחתם בלומה, בירת טוגו, בין קבאח לבין פודאי סנקו. למרות ההסדר, שמטרתו לסיים את כל האיבה, המורדים המשיכו בפעילותם עד שנת 2001. בשנת 2000 מועצת הביטחון מינתה ועדת מומחים כדי לחקור ולהמליץ לאו"ם כיצד לאכוף את הסנקציות על ארגון המורדים.[6] המהלך הסופי התרחש בשנת 2002, עת ניסתה ליבריה לכבוש את בירתה של סיירה לאון. צעד זה הוביל להתערבות בריטית שבסיומה נכנעו המורדים ומלחמת האזרחים הסתיימה. למעשה, הכוחות הבריטיים בפיקודו של ריצ'רד דיוויד (David Richards), אשר כללו את כוחות הקרקע, האוויר והיבשה, סייעו לסיירה לאון במלחמה והצליחו להדוף את כוחות המורדים משטחה.

ילדים חיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לפעולות הטרור אשר ביצעו המורדים באזרחי המדינה ובמדינה עצמה, עודד טיילור שימוש ב'ילדים חיילים'. אנשיו חטפו ילדים, סיממו אותם והפכו אותם לרוצחים. הם כפו עליהם לבצע כרצונם במלחמה. הילדים אשר התנגדו להם, נענשו בגדיעת כפות ידיהם ולעיתים ידיהם נגדעו עד המרפק. כדי למנוע מהילדים לברוח ולחזור לבתיהם, הם היו הורגים את משפחותיהם ובני הכפר שלהם. להרג של בני המשפחה הייתה מטרה נוספת- לענות את אותם ילדים ולגרום להם לחוסן נפשי, מה שיהפוך אותם לרוצחים בעצמם, וכך בעצם הם ישרתו את מטרתם של ארגון המורדים. הילדים הצעירים יותר שימשו בתפקידי שמירה ונשיאת נשקים, ואחרים עסקו באיסוף מודיעין, זריקת רימונים וסיורים.[7]

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלאכה הושלמה בתמיכת ממשלות ארצות הברית ובריטניה, כוח האו"ם לשמירת השלום (UNAMSIL) ותרומות מהבנק העולמי, קרן המטבע הבין לאומית, ומגוון ארגונים לא ממשלתיים.[1] משנת 2002 החלה נסיגת הכוחות מסיירה לאון, והסתיימה סופית בשנת 2005. במקביל, בשנת 2004, וועדת האמת והפיוס, אשר התקיימה כתנאי ל'הסכם השלום לומה', כתבה דו"ח על ממשלת סיירה לאון ומועצת הביטחון של האו"ם. הדו"ח כלל את שמותיהם של העבריינים והמלצות הממשלה להמשך.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה בשנת 2002, החל פיזור של הצבא ופירוקו מנשק. כמו כן, החל תהליך שבו הממשלה המרכזית מאצילה סמכויות על הצ'יפים המרכזיים. כלומר, רישיונות הכרייה הונפקו רק באישור הצ'יפים. בשלב זה ניכרת מדיניות ממשלתית עצמאית, כאשר היהלומים נחשבו לרכוש המדינה וכלי לפיתוח המחצבים שבאדמתה.[8]

תהליך קימברלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה שנה יצא לפועל 'תהליך קימברלי', שמטרתו לפקח על ענף היהלומים, הואיל וענף זה היה מקור לסכסוך שנמשך כעשור לערך. במסגרת התהליך, הדו"ח אשר נכתב על ידי ועדת המומחים לעניין סיירה לאון, דן בהגבלות על המדינה, תפקידי היהלומים והנשק אשר שימש הברחות במהלך סכסוכים.[9] 'תהליך קימברלי', בראשיתו היה תהליך ייעוצי, אך מאוחר יותר הוחלט על הנפקת 'תעודת קימברלי'. התעודה עליה חתומות רבות ממדינות העולם, מאשרת את מקורו של כל משלוח יהלומי גלם, וכי משלוח זה אינו מכיל יהלומי סכסוך. למעשה, העקרונות הבסיסיים של 'תהליך קימברלי' קובעים, כי לכל משלוח של יהלומי גלם, גם ביבוא וגם ביצוא, חייבת להתלוות 'תעודת קימברלי' מקורית ורשמית של המדינה המייצאת.[10]

ענף היהלומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתו העיקרית של 'תהליך קימברלי' הייתה במודעות שעלתה בזכותו, ובכך שהוא הפחית את השימוש ב'יהלומי הדמים' לפחות מאחוז אחד מכלל ייצור היהלומים בעולם. עם סיום מלחמת האזרחים ולאחר ש'תהליך קימברלי' נכנס לתוקף, החל ייעול של הכספים מכריית היהלומים הרחק מקבוצות מורדים, פעילי טרור ופוליטיקאים מושחתים, ובמקביל ניכרת תרומה נוספת בהגדלת סקטור המסים, השקעה ופיתוח המדינה.[11]

המלחמה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Blood diamond.jpg

בשנים האחרונות, עלתה המודעות ל'יהלומי הדמים'. הסרט 'לגעת ביהלום' הוא ראייה טובה לכך.

מדובר בסרט דרמה אמריקאי בכיכובם של לאונרדו דיקפריו, ג'ניפר קונלי ודג'ימון הונסו.

הסרט עוסק ביהלומים הנכרים בסיירה לאון על מנת לממן ארגוני מורדים לצורכי אלימות, הרג ומלחמות אזרחים.

מקורות ביבליוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבן זוהר, חיים, כריית יהלומים בעולם: מדיניות אסטרטגיה במרכזי הגלם, רמת גן: תייסי, 2007
  • Hilson, Gavin; Clifford, Martin J. (28 באפריל 2010). "A 'Kimberley protest': Diamond Mining, Export Sanctions, and Poverty in Akwatia, Ghana". African Affairs (Oxford University Press (OUP)) 109 (436): 431–450. ISSN 0001-9909. doi:10.1093/afraf/adq020. 
  • Orogun, Paul (1 בינואר 2004). ""Blood Diamonds" and Africa's Armed Conflicts in the Post-Cold War Era". World Affairs (SAGE Publications) 166 (3): 151–161. ISSN 0043-8200. doi:10.3200/wafs.166.3.151-161. 
  • Snyder, Richard; Bhavnani, Ravi (2005). "Diamonds, Blood, and Taxes". Journal of Conflict Resolution (SAGE Publications) 49 (4): 563–597. ISSN 0022-0027. doi:10.1177/0022002705277796. 
  • Utas, Mats; Jörgel, Magnus (18 באוגוסט 2008). "The West Side Boys: Military Navigation in the Sierra Leone Civil War". The Journal of Modern African Studies (Cambridge University Press (CUP)) 46 (3): 487–511. ISSN 0022-278X. doi:10.1017/s0022278x08003388. 
  • Vines, Alex; Cargill, Tom (2010). "The Impact of UN Sanctions and Their Panels of Experts: Sierra Leone and Liberia". International Journal (SAGE Publications) 65 (1): 45–57. ISSN 0020-7020. doi:10.1177/002070201006500104. 
  • * Zack‐Williams, A. B. (2001). "Child Soldiers in the Civil War in Sierra Leone". Review of African Political Economy (Informa UK Limited) 28 (87): 73–82. ISSN 0305-6244. doi:10.1080/03056240108704504. 

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Haufler, Virginia (2009). "The Kimberley Process Certification Scheme: An Innovation in Global Governance and Conflict Prevention". Journal of Business Ethics (Springer Nature) 89 (S4): 403–416. ISSN 0167-4544. doi:10.1007/s10551-010-0401-9. 
  • Taylor, Ian. 2011. "Blood on the stone: greed, corruption and war in the global diamond trade by Ian Smillie; from blood diamonds to the Kimberley Process: how NGOs cleaned up the global diamond industry by Franziska Bieri", International Affairs. 87(1): 231-233.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אבן זוהר, 2007: 241–242
  2. ^ 2.0 2.1 Snyder & Bhavnani 2005: 581-583
  3. ^ Orogun 2004: 151-154
  4. ^ אבן זוהר, 2007: 243
  5. ^ Utas & Jörgel 2008: 491-492
  6. ^ Vines & Cargill 2010: 50-52
  7. ^ Zack-Williams 2001: 79-80
  8. ^ אבן זוהר, 2007: 236–237
  9. ^ Vines & Cargill 2010: 50-52, 66-67
  10. ^ תהליך קימברלי, משרד הכלכלה והתעשייה, ‏8 במרץ 2016
  11. ^ Gavin & Martin 2010: 435