מלחמת האזרחים בקמבודיה
.jpg) | |||||||||||||
| טנקי M48 פטון של צבא ארצות הברית נכנסים לסנואול (אנג'), קמבודיה, 1970 | |||||||||||||
| מלחמה: מלחמת וייטנאם, המלחמה הקרה | |||||||||||||
| סוג העימות | מלחמת אזרחים | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 2 באפריל 1967[1] – 17 באפריל 1975 (8 שנים) | ||||||||||||
| מקום | קמבודיה | ||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הקמר רוז' | ||||||||||||
| |||||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת האזרחים בקמבודיה (בקמרית: សង្គ្រាមស៊ីវិលកម្ពុជា) הייתה מלחמת אזרחים שהתחוללה בקמבודיה בין הקמר רוז' לבין ממשלת ממלכת קמבודיה (אנג'). לאחר ההפיכה הצבאית במרץ 1970 השתנה אופיו של הסכסוך. הקמר רוז' וכוחות הנאמנים לנורודום סיהאנוק, שנהנו מתמיכת צפון וייטנאם והרפובליקה העממית של סין, לחמו נגד הרפובליקה הקמרית, שנתמכה בידי ארצות הברית ודרום וייטנאם. מלחמת האזרחים בקמבודיה הייתה חלק ממכלול העימותים האזוריים של מלחמת וייטנאם.
הסכסוך היה קשור באופן הדוק למלחמת וייטנאם. הצבא העממי של וייטנאם פעל במזרח קמבודיה כדי להגן על בסיסיו באזור, שהיו חיוניים למערכה הצבאית בדרום וייטנאם. נוכחות זו זכתה בתחילה להסכמתו של נורודום סיהאנוק, ראש המדינה הקמבודי, אך לנוכח ההתנגדות הפנימית והסיוע שהעניקו סין וצפון וייטנאם לקמר רוז', פנה סיהאנוק לברית המועצות בבקשה לסייע בעצירתם.[7]
במרץ 1970 הודח סיהאנוק בידי האספה הלאומית של קמבודיה, בעקבות הפגנות רחבות היקף בבירה נגד נוכחות צבא צפון וייטנאם במדינה. במקומו הוקמה ממשלה פרו-אמריקאית, שדרשה מצבא צפון וייטנאם לעזוב את קמבודיה. לאחר שסירבו לעשות כן, פלשו כוחות צפון וייטנאם למדינה לבקשת הקמר רוז', ובין מרץ ליוני 1970 השתלטו על מרבית השליש הצפון-מזרחי של קמבודיה מידי הכוחות המזוינים הלאומיים של הקמר (אנג') (FANK).[8] בהמשך העבירו חלק מן השטחים שכבשו לשליטת הקמר רוז' והגבירו את הסיוע הצבאי והחומרי לארגון, ובכך חיזקו תנועת גרילה שהייתה עד אז מצומצמת יחסית.[9] בתגובה הרחיבה ממשלת קמבודיה את צבא ה-FANK במטרה להילחם בצבא צפון וייטנאם ובכוחות הקמר רוז'. מעורבותה של ארצות הברית נבעה מהרצון להרוויח זמן לקראת נסיגתה מדרום-מזרח אסיה, להגן על דרום וייטנאם ולמנוע את התפשטות הקומוניזם לקמבודיה. ארצות הברית סייעה לממשלת קמבודיה באמצעות מסעות הפצצה אוויריים נרחבים (אנג'), לצד סיוע צבאי וכלכלי, בעוד שצבא צפון וייטנאם המשיך להחזיק בשטחים בקמבודיה ולעיתים אף התעמת עם כוחות ה-FANK.
המלחמה חוללה משבר פליטים רחב היקף בקמבודיה. כשני מיליון בני אדם, יותר מרבע מאוכלוסיית המדינה, נעקרו מבתיהם ועברו מן האזורים הכפריים לערים. אוכלוסיית הבירה פנום פן גדלה מכ-600,000 תושבים בשנת 1970 לכמעט שני מיליון בשנת 1975. ממשלת קמבודיה העריכה כי למעלה מ-20% מהרכוש במדינה נהרס במהלך המלחמה.[10] על פי ההערכות, נהרגו במלחמה בין 275,000 ל-310,000 בני אדם, מהם בין 30,000 ל-150,000 שנהרגו בהפצצות האמריקאיות.[11][12][13]
ב-17 באפריל 1975, לאחר חמש שנות לחימה, הובסה הרפובליקה הקמרית בידי הקמר רוז', אשר השתלטו על המדינה. בשנה שלאחר מכן הקימו את משטר קמפוצ'יאה הדמוקרטית (אנג'). לאחר עלייתם לשלטון ביצעו הקמר רוז' את רצח העם בקמבודיה, שנחשב לאחד ממעשי הרצח ההמוניים הקטלניים ביותר בהיסטוריה.
הרקע (1965–1970)
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית עד אמצע שנות ה-60 הצליחה מדיניותו של הנסיך נורודום סיהאנוק להגן על קמבודיה מפני הטלטלה שפקדה את לאוס ואת דרום וייטנאם.[14] הרפובליקה העממית של סין וצפון וייטנאם לא ערערו על טענתו של סיהאנוק כי הוא מייצג מדיניות "פרוגרסיבית", ואף הנהגת מפלגת האופוזיציה השמאלית בקמבודיה, פראצ'אצ'ון (אנג'), שולבה בממשלתו.[15] ב-3 במאי 1965 ניתק סיהאנוק את היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית, הפסיק את קבלת הסיוע האמריקאי ופנה לסין ולברית המועצות בבקשת סיוע כלכלי וצבאי.[15]
לקראת סוף שנות ה-60 החלה מדיניות האיזון העדינה שניהל סיהאנוק בזירה הפנימית והבינלאומית להתערער. בשנת 1966 הושג הסכם בינו לבין סין, שהתיר לצבא העם של וייטנאם (PAVN) ולווייטקונג להציב כוחות גדולים ולהקים בסיסים לוגיסטיים באזורי הגבול המזרחיים של קמבודיה.[16] בנוסף, התיר סיהאנוק לספינות שנשאו דגלים קומוניסטיים להשתמש בנמל סיהאנוקוויל לצורך פריקת אספקה וציוד שיועדו למאמץ המלחמתי של צפון וייטנאם והווייטקונג בדרום וייטנאם.[17] ויתורים אלה הטילו ספק בנייטרליות של קמבודיה, אשר הובטחה במסגרת ועידת ז'נבה של 1954. סיהאנוק השתכנע כי סין, ולא ארצות הברית, תהיה הכוח הדומיננטי בחצי האי הודו-סין. לדבריו, "האינטרסים שלנו יישמרו בצורה הטובה ביותר אם נפעל מול המחנה שביום מן הימים ישלוט בכל אסיה, ונגיע עמו להבנות עוד לפני ניצחונו, כדי להשיג את התנאים הטובים ביותר האפשריים."[16]
עם זאת, באותה שנה התיר לשר ההגנה הפרו-אמריקאי שלו, הגנרל לון נול, לפעול נגד גורמי השמאל. לון נול דיכא את פעילות מפלגת פראצ'אצ'ון בטענה שחבריה עוסקים בפעילות חתרנית ופועלים בשירות האנוי.[18] במקביל איבד סיהאנוק את תמיכת החוגים השמרניים בקמבודיה, בשל כישלונו להתמודד עם ההידרדרות במצב הכלכלי, שהוחמרה בעקבות הירידה ביצוא האורז, שרובו הועבר לצבא צפון וייטנאם ולווייטקונג. וכן בשל התרחבות הנוכחות הצבאית הקומוניסטית במדינה.[א]
ב-11 בספטמבר 1966 נערכו בקמבודיה הבחירות הפתוחות הראשונות (אנג'). באמצעות מניפולציות והטרדת יריבים פוליטיים זכה האגף השמרני של מפלגת השלטון, סאנגקום (אנג'), בכ-75% מהמושבים באספה הלאומית (אנג'), להפתעתו של סיהאנוק.[19][20] לון נול נבחר לראש הממשלה, ולסגנו מונה הנסיך סיריק מטאק (אנג'), איש האגף האולטרה-שמרני של ענף סיסוואת' במשפחת המלוכה ויריבו הוותיק של בן דודו סיהאנוק. לצד התפתחויות אלו, גם ניגודי האינטרסים בקרב האליטה הפוליטית של פנום פן והמתחים החברתיים יצרו קרקע נוחה לצמיחתה של התקוממות קומוניסטית באזורים הכפריים.[21]
המרד בבאטאמבאנג
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנסיך נקלע כעת לדילמה פוליטית. כדי לשמור על האיזון מול התחזקות המחנה השמרני, הוא מינה את מנהיגי הקבוצה שאותה דיכא עד אז לחברי "ממשלת נגד", שנועדה לפקח על ממשלתו של לון נול ולמתוח עליה ביקורת.[22] אחת ממשימותיו הראשונות של לון נול הייתה לייצב את הכלכלה, שסבלה מהברחת אורז לקומוניסטים. לשם כך נשלחו חיילים לאזורי גידול האורז כדי להחרים בכוח את היבולים באיומי נשק, תוך תשלום המחיר הנמוך שקבעה הממשלה. צעדים אלה עוררו אי-שקט נרחב, במיוחד במחוז באטאמבאנג, שהיה ידוע בריכוז בעלי קרקעות גדולים, בפערים כלכליים משמעותיים ובהמשך השפעתם של הקומוניסטים.[23][24]
ב-2 באפריל 1967, בעת שסיהאנוק שהה בצרפת, פרץ מרד (אנג') באזור סמלאוט (אנג') שבמחוז באטאמבאנג, לאחר שכפריים זועמים תקפו כוח שעסק בגביית מיסים. ככל הנראה בעידודם של פעילים קומוניסטים מקומיים, התפשט המרד במהירות ברחבי האזור.[25] לון נול, שפעל בהיעדרו של סיהאנוק אך באישורו, הכריז על ממשל צבאי.[22] במהלך דיכוי המרד נהרגו מאות איכרים וכפרים שלמים נהרסו.[26] לאחר שובו לקמבודיה בחודש מרץ, זנח סיהאנוק את עמדתו המרכזית והורה באופן אישי על מעצרם של קהיו סמפאן (אנג'), הו יון (אנג') והו נים (אנג'), מנהיגי "ממשלת הנגד", אולם השלושה הצליחו להימלט לצפון-מזרח המדינה.[27] במקביל הורה סיהאנוק לעצור סוחרים סינים שהיו מעורבים בסחר הבלתי חוקי באורז, ובכך הגדיל את הכנסות הממשלה והרגיע את המחנה השמרני. לון נול נאלץ להתפטר, ובמהלך אופייני לסיהאנוק מונו אנשי שמאל חדשים לממשלה כדי לאזן את כוחם של השמרנים.[27]
אף שהמשבר המיידי הסתיים, היו לו שתי השלכות מרכזיות. ראשית, הוא דחף אלפי מגויסים חדשים להצטרף לכוחות הגרילה של המפלגה הקומוניסטית של קמבודיה, שאותם כינה סיהאנוק "הקמר רוז'" ("הקמרים האדומים"). שנית, בקרב האיכרים נקשר שמו של לון נול בדיכוי אלים וחסר רחמים ברחבי קמבודיה.[28]
התארגנות מחדש של הקומוניסטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעוד שההתקוממות בשנת 1967 הייתה בלתי מתוכננת, ניסו הקמר רוז' לארגן במהלך השנה שלאחר מכן מרד משמעותי יותר, אך ללא הצלחה רבה. דיכוי מפלגת פראצ'און והקומוניסטים העירוניים בידי הנסיך נורודום סיהאנוק סילק למעשה את מרבית יריביהם של פול פוט (סאלוט סאר), איאנג סארי (אנג') וסון סן (אנג'), ההנהגה המאואיסטית של כוחות הגרילה.[29] השלושה הובילו את אנשיהם אל אזורי ההר בצפון-מזרח קמבודיה, אל שטחי קמר לו (אנג'), קבוצה שבטית אשר גילתה עוינות הן כלפי בני הקמר של השפלה והן כלפי השלטון המרכזי. עבור הקמר רוז', שעדיין לא זכו לסיוע מצד צפון וייטנאם, הייתה זו תקופה של התארגנות מחדש, בניית הארגון ואימונים. הנהגת הצפון התעלמה במידה רבה מבעלי בריתה שנתמכו בידי הרפובליקה העממית של סין, ואדישותם של "אחיהם למאבק" כלפי המרד בשנים 1967–1969 הותירה רושם עמוק על הנהגת הקמר רוז'.[30][31]
ב-17 בינואר 1968 פתחו הקמר רוז' במתקפה הראשונה שלהם. מטרתה הייתה בעיקר השגת נשק והפצת תעמולה, ולא כיבוש שטחים, שכן באותה עת מנה הארגון כ-4,000–5,000 לוחמים בלבד.[32][33] באותו חודש הקימו הקומוניסטים את הצבא המהפכני של קמפוצ'אה כזרוע הצבאית של המפלגה. כבר לאחר דיכוי מרד בטאמבאנג החל סיהאנוק לבחון מחדש את יחסיו עם הקומוניסטים.[34] ההסכם שכרת קודם לכן עם הסינים לא הניב את התוצאות שקיווה להן. הם לא רק שלא ריסנו את צפון וייטנאם, אלא אף סייעו, באמצעות הקמר רוז', לערעור היציבות בארצו.[25]
בהמלצת לון נול, ששב לממשלה כשר ההגנה בנובמבר 1968, ופוליטיקאים שמרנים נוספים, קידם סיהאנוק ב-11 במאי 1969 את חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית, והקים ממשלת ישועה לאומית חדשה בראשות לון נול.[7] לדבריו, עשה זאת "כדי לשחק קלף חדש, שכן הקומוניסטים האסייתים כבר תוקפים אותנו עוד לפני תום מלחמת וייטנאם".[35] נוסף על כך, צבא העם של וייטנאם והוייטקונג שימשו בעיני הממשלה שעיר לעזאזל נוח לבעיותיה של קמבודיה, הרבה יותר מן הקמר רוז' הקטן יחסית, וההערכה הייתה כי סילוקם משטח המדינה עשוי לפתור בעיות רבות בעת ובעונה אחת.[36]
מבצע תפריט ומבצע עסקת חירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שארצות הברית הייתה מודעת לקיומם של בסיסי המקלט של הצבא העממי של וייטנאם והווייטקונג בקמבודיה כבר משנת 1966, הנשיא לינדון ג'ונסון נמנע מלתקוף אותם מחשש להשלכות בין-לאומיות ומתוך אמונה כי ניתן יהיה לשכנע את נורודום סיהאנוק לשנות את מדיניותו.[37] עם זאת, ג'ונסון אישר בשנת 1967 לצוותי הסיור של קבוצת המחקרים והתצפיות של פיקוד הסיוע הצבאי לוייטנאם (אנג'), שפעלה בחשאיות, לחדור לקמבודיה ולאסוף מודיעין על אזורי הבסיס.[38]
בחירתו של ריצ'רד ניקסון לנשיאות בשנת 1968 ואימוץ מדיניות הוייטנאמיזציה (אנג'), שבמסגרתה החלה נסיגה הדרגתית של הכוחות האמריקאיים מדרום וייטנאם, הביאו לשינוי במדיניות ארצות הברית כלפי קמבודיה.
ב-18 במרץ 1969, בהוראתם החשאית של ניקסון והנרי קיסינג'ר, הפציץ חיל האוויר של ארצות הברית את אזור בסיס 353, שבאזור "קרס הדג (אנג')" מול מחוז טאי נין (אנג') שבדרום וייטנאם. בתקיפה, שהייתה הראשונה במסגרת מבצע תפריט (אנג'), השתתפו 59 מפציצי בואינג B-52 סטרטופורטרס, והיא פתחה סדרת הפצצות שנמשכה עד מאי 1970. במהלך המבצע ביצע חיל האוויר 3,875 גיחות והטיל יותר מ-108,000 טונות של חימוש על אזורי הגבול המזרחיים של קמבודיה.[39] רק חמישה חברי קונגרס בכירים עודכנו בדבר קיומו של המבצע.[40]
לאחר מכן טענו ניקסון וקיסינג'ר כי סיהאנוק נתן את הסכמתו השקטה להפצצות.[41] עם זאת, סיהאנוק אמר לדיפלומט האמריקאי צ'סטר בולס (אנג') בינואר 1968 כי לא יתנגד ל"מרדף חם" של כוחות אמריקאיים אחר כוחות צפון-וייטנאמיים נסוגים באזורים מרוחקים של קמבודיה, כל עוד אזרחים קמבודים לא ייפגעו. ההיסטוריון קנטון קליימר ציין כי אין לפרש הצהרה זו כהסכמה למערך ההפצצות הנרחב והמתמשך של מפציצי B-52, וכי סיהאנוק מעולם לא התבקש לאשר את ההפצצות וממילא לא נתן להן את אישורו.[42] במהלך מבצע תפריט הגישה ממשלת קמבודיה למעלה ממאה מחאות רשמיות לאומות המאוחדות בגין הפרת ריבונותה האווירית והטריטוריאלית בידי ארצות הברית, ובאחת מהן מחתה במפורש על השימוש במפציצי B-52 לאחר תקיפת בו צ'ריק בנובמבר 1969.[43][44]
לאחר סיום מבצע תפריט החל מבצע עסקת חירות (אנג'). במסגרת המבצע, שנמשך מ-19 במאי 1970 ועד 15 באוגוסט 1973, הורחבה המערכה האווירית האמריקאית לכל המחצית המזרחית של קמבודיה, ובעיקר לרבע הדרום-מזרחי המאוכלס של המדינה ולאזור נרחב שסביב פנום פן. על פי מפות אתרי ההפצצה האמריקאיים, באזורים מסוימים כמעט כל קילומטר רבוע הופצץ.[45]
יעילות ההפצצות האמריקאיות כנגד הקמר רוז' והיקף האבידות שנגרמו לאוכלוסייה האזרחית בקמבודיה נותרו שנויים במחלוקת. בשל המחסור בנתונים מהימנים, ההערכות לגבי מספר ההרוגים כתוצאה מן ההפצצות נעות בין 30,000 ל-150,000 בני אדם, בהם אזרחים ולוחמי קמר רוז'.[45][46] נוסף על כך, ההפצצות ומלחמת האזרחים בקמבודיה החריבו את בתיהם ומקורות פרנסתם של רבים מתושבי המדינה, והחריפו את משבר הפליטים.[10]
יש חוקרים הסבורים כי ההתערבות האמריקאית בקמבודיה תרמה לעליית כוחו של הקמר רוז', שמספר אנשיו גדל מכ-4,000 בשנת 1970 לכ-70,000 בשנת 1975.[47] מנגד, חוקרים אחרים חולקים על מסקנה זו.[48][49][50] מסמכים שנחשפו בארכיונים הסובייטיים מצביעים על כך שהמתקפה הצפון-וייטנאמית בקמבודיה בשנת 1970 יצאה לדרך לבקשת הקמר רוז' בעקבות משא ומתן עם נואון צ'יאה (אנג').[8] חוקרים אחרים טענו כי דווקא ההפצצות האמריקאיות עיכבו את ניצחון הקמר רוז'.[50][51][52][53] גם ההיסטוריה הרשמית של צבא העם של וייטנאם מציינת כי לאחר הפלישה הצפון-וייטנאמית באפריל 1970 גדל במהירות כוחו של המרד הקומוניסטי, בעקבות השתלטות צבא צפון וייטנאם על כ-40% משטח קמבודיה, מסירתו לידי הקמר רוז' והמשך אספקת ציוד ואימונים לארגון.[54]
הדחתו של סיהאנוק (1970)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההדחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת שסיהאנוק שהה מחוץ למדינה במסגרת ביקור בצרפת, פרצו בפנום פן מהומות אנטי-וייטנאמיות, אשר זכו לעידוד חלקי מצד הממשלה. במהלך המהומות הותקפו שגרירויות צפון וייטנאם והווייט קונג ונבזזו.[55][56] בהיעדרו של סיהאנוק, נמנע לון נול מלנקוט צעדים להפסקת האירועים.[57] ב-12 במרץ 1970 הורה לון נול על סגירת נמל סיהאנוקוויל בפני צפון וייטנאם והציב אולטימטום לכוחות צבא העם של וייטנאם והווייט קונג, שבו דרש את נסיגתם משטח קמבודיה בתוך 72 שעות, עד 15 במרץ, אחרת יינקטו נגדם פעולות צבאיות.[58] לאחר ששמע על ההתפתחויות, יצא סיהאנוק למוסקבה ולבייג'ינג במטרה לשכנע את ברית המועצות ואת הרפובליקה העממית של סין להפעיל לחץ על צפון וייטנאם ועל הווייט קונג לרסן את פעילותם בקמבודיה.[7]
ב-18 במרץ 1970 ביקש לון נול מן האספה הלאומית להצביע על המשך כהונתו של סיהאנוק כראש המדינה. ברוב של 86 תומכים מול 3 מתנגדים הודח סיהאנוק מתפקידו.[59][60] צ'נג הנג (אנג') מונה ליושב ראש האספה הלאומית, בעוד שלון נול קיבל סמכויות חירום. סיריק מטאק (אנג') נותר בתפקידו כסגן ראש הממשלה. הממשלה החדשה הדגישה כי חילופי השלטון בוצעו בהתאם לחוק ולחוקה וזכתה להכרה מצד מרבית מדינות העולם. לאורך השנים נטען כי ארצות הברית מילאה תפקיד כלשהו בהדחתו של סיהאנוק, אולם עד כה לא נמצאו ראיות חד-משמעיות המאשרות טענה זו.[61] רבים מבני המעמד הבינוני ובעלי ההשכלה בקמבודיה מאסו בשלטונו של סיהאנוק וקיבלו בברכה את חילופי השלטון.[62] גם הצבא תמך בממשלה החדשה, בין היתר בשל התקווה לחידוש הסיוע הצבאי והכלכלי מצד ארצות הברית.[63]
ימים אחדים לאחר הדחתו, בעודו שוהה בבייג'ינג, פנה סיהאנוק בשידור רדיו לאזרחי קמבודיה וקרא להם להתנגד לשלטון החדש.[7] בעקבות הקריאה פרצו הפגנות ומהומות, בעיקר באזורים שבהם פעלו כוחות צפון וייטנאם והווייט קונג, אולם הן לא התפתחו להתקוממות ארצית שאיימה על יציבות הממשלה.[64] באחד האירועים, שאירע ב-29 במרץ בקמפונג צ'אם, הרג המון זועם את אחיו של לון נול, לון ניל (אנג'). לפי דיווחים אחדים, ההמון עקר את כבדו, בישל אותו ואף אכל אותו.[63] לאחר מכן החלו כ-40,000 איכרים לצעוד לעבר הבירה בדרישה להשיב את סיהאנוק לשלטון, אך צעדתם פוזרה בידי כוחות הביטחון, תוך גרימת נפגעים רבים.
טבח הווייטנאמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבים מתושבי קמבודיה, הן בערים והן באזורים הכפריים, הפנו את כעסם ותסכולם כלפי האוכלוסייה הווייטנאמית במדינה. בעקבות קריאתו של לון נול לגייס 10,000 מתנדבים לתגבור הצבא הקמבודי, שמנה אז כ-30,000 חיילים וסבל ממחסור בציוד, התגייסו למעלה מ-70,000 איש.[65] במקביל נפוצו שמועות על מתקפה קרובה של צבא צפון וייטנאם על פנום פן, והחשש מפניה תרם להתפשטות אווירת בהלה וחשדנות כלפי כ-400,000 בני המיעוט הוייטנאמי שחיו בקמבודיה (אנג').[63]
לון נול קיווה להשתמש באוכלוסייה הווייטנאמית המקומית כבני ערובה במטרה להרתיע את צבא צפון וייטנאם ואת הווייטקונג, והורה לצבא לרכזם במחנות מעצר.[63] בפועל, במקומות רבים לא יושמה ההוראה. בערים ובכפרים ברחבי קמבודיה החלו חיילים ואזרחים לאתר את שכניהם הווייטנאמים ולהרוג אותם.[66] ב-15 באפריל 1970 נסחפו במורד נהר המקונג לשטח דרום וייטנאם כ-800 גופות של וייטנאמים.
ממשלות דרום וייטנאם, צפון וייטנאם והוייטקונג גינו בחריפות את מעשי ההרג.[67] בקמבודיה לא נשמעה באותה עת גינוי פומבי למעשים, לרבות מצד הקהילה הבודהיסטית. בהתנצלותו בפני ממשלת דרום וייטנאם הצהיר לון נול כי "היה קשה להבחין בין אזרחים וייטנאמים לבין אנשי הוייטקונג. לכן, תגובתם של החיילים הקמבודים, שחשו כי נבגדו, הייתה קשה לשליטה."[68]
הקמת חזית האיחוד הלאומית של קמפוצ'אה וממשלת האחדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהגיע לבייג'ינג הכריז נורודום סיהאנוק על פירוק הממשלה בפנום פן ועל כוונתו להקים את "חזית האיחוד הלאומית של קמפוצ'אה (אנג')" (FUNK). לימים הסביר כי לא ביקש להזדהות לא עם ארצות הברית ולא עם הקומוניסטים, משום שלדבריו ראה הן ב"אימפריאליזם האמריקאי" והן ב"קומוניזם האסייתי" איום על ארצו, אך הפיכת לון נול אילצה אותו לבחור בין השניים.[63]
בתגובה לשינויים הפוליטיים בקמבודיה שלחה צפון וייטנאם את ראש הממשלה פאם ואן דונג (אנג') להיפגש עם סיהאנוק בסין ולשכנעו להצטרף לברית עם הקמר רוז'. במקביל יצרו הווייטנאמים קשר גם עם פול פוט והציעו לו סיוע נרחב להמשך המרד נגד ממשלת קמבודיה. אף שסיהאנוק ופול פוט שהו באותה עת בבייג'ינג, הנהגות סין וצפון וייטנאם הסתירו מסיהאנוק את נוכחותו של פול פוט ולא אפשרו לשניים להיפגש.[69]
זמן קצר לאחר מכן פנה סיהאנוק לעם הקמבודי בשידור רדיו וקרא לו להתקומם נגד הממשלה ולתמוך בקמר רוז'. תמיכתו העניקה לארגון לגיטימציה ציבורית רחבה, במיוחד באזורים הכפריים, אף שבפועל הייתה לו השפעה מועטה על פעילותו.[69] במאי 1970 שב פול פוט לקמבודיה, וקצב התרחבות המרד גבר באופן משמעותי. בעקבות תמיכתו הפומבית של סיהאנוק גדל מספר לוחמי הקמר רוז' מכ-6,000 לכ-50,000.
בהמשך חבר סיהאנוק לקמר רוז', לצפון וייטנאם, לפאת'ט לאו (אנג') ולווייטקונג, והעמיד את מעמדו הציבורי לרשות הברית. ב-5 במאי 1970 הוכרז רשמית על הקמת FUNK ועל הקמת ממשלת האיחוד הלאומית המלכותית של קמפוצ'אה (אנג') (GRUNK). סיהאנוק מונה לראש המדינה, ואילו פן נות' (אנג') מונה לראש הממשלה.[63]
קיו סמפן מונה לסגן ראש הממשלה, לשר ההגנה ולמפקד העליון של הכוחות המזוינים של GRUNK, אף שבפועל הפיקוד הצבאי נותר בידי פול פוט. הו יון מונה לשר הפנים, ואילו הו נים מונה לשר ההסברה. ממשלת GRUNK טענה כי אינה ממשלה גולה, משום שקיו סמפן וכוחות המורדים פעלו מתוך שטח קמבודיה. סיהאנוק ותומכיו נותרו בסין, אם כי במרץ 1973 ביקר באזורים שהיו בשליטת הקמר רוז', ובהם אנגקור ואט. ביקורים אלו שימשו בעיקר לצורכי תעמולה ולא השפיעו באופן ממשי על קבלת ההחלטות הפוליטיות.[70]
עבור סיהאנוק הייתה הברית עם הקמר רוז' בעיקר שיתוף פעולה שנבע מרצונו לנקום במי שהדיחו אותו מן השלטון.[71][72] עבור הקמר רוז' הייתה זו דרך להרחיב את התמיכה הציבורית בארגון, כאשר איכרים רבים, מתוך נאמנותם למלוכה, הצטרפו למאבק תחת דגל GRUNK.[73] גם מסע ההפצצות האמריקאי הנרחב בקמבודיה תרם להגברת הגיוס לשורות המורדים. מגמה זו התחזקה עוד יותר לאחר שבלון נול ביטל ב-9 באוקטובר 1970 את המלוכה והכריז על הקמת הרפובליקה הקמרית.[74]
זמן קצר לאחר הקמתה נקלעה GRUNK למאבק ההשפעה בין סין, צפון וייטנאם וברית המועצות. במהלך ביקוריהם של ג'ואו אנלאי ושל סיהאנוק בקוריאה הצפונית בשנת 1970 הציעו השניים להקים "חזית מאוחדת של חמש המדינות המהפכניות באסיה" הכוללת את סין, קוריאה הצפונית, צפון וייטנאם, לאוס וקמבודיה. ההנהגה הצפון-קוריאנית תמכה ביוזמה, אולם צפון וייטנאם התנגדה לה, בין היתר משום שסברה כי היא תדחק את ברית המועצות ותערער על מעמדה המוביל בהודו-סין.
המאבק בין סין לצפון וייטנאם על ההשפעה באזור השפיע גם על יחסה של האנוי לברית המועצות. בעוד שהסובייטים הסכימו להעביר את סיועם לקמר רוז' באמצעות צפון וייטנאם, סין דחתה הצעה דומה להעברת הסיוע הסיני דרך האנוי. לנוכח התחרות עם סין והנכונות הסובייטית לשתף פעולה, העדיפה הנהגת צפון וייטנאם בהדרגה להעמיק את יחסיה עם ברית המועצות, מגמה שהשפיעה על מדיניות החוץ שלה לאורך שנות ה-70.[75]
הרחבת המלחמה (1970–1971)
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתקפה הצפון-וייטנאמית בקמבודיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות ההפיכה, לון נול לא מיהר להכניס את קמבודיה למלחמה. הוא פנה לקהילה הבין-לאומית ולאומות המאוחדות בניסיון לגייס תמיכה לממשלה החדשה, וגינה את הפרת הנייטרליות של קמבודיה בידי "כוחות זרים, מכל מחנה שהוא".[76] תקוותו לשמור על מדיניות הנייטרליות לא עלתה יפה, כפי שלא הצליחה גם בתקופת שלטונו של נורודום סיהאנוק.
ב-29 במרץ 1970 נטלו צפון-וייטנאם את היוזמה ופתחו במתקפה על הכוחות המזוינים הלאומיים של הקמרים (אנג') (FANK). מסמכים שנחשפו בארכיונים הסובייטיים מלמדים כי המתקפה יצאה לדרך לבקשת הקמר רוז' ולאחר משא ומתן עם נואון צ'יאה (אנג').[8] עד יוני 1970 השתלטו הכוחות הצפון-וייטנאמיים על מרבית צפון-מזרח קמבודיה.[9]
הפלישה הצפון-וייטנאמית שינתה מן היסוד את מהלך מלחמת האזרחים. צבא קמבודיה ספג תבוסות קשות, אזורים שבהם התגוררה כמעט מחצית מאוכלוסיית המדינה נכבשו והועברו לשליטת הקמר רוז', וצפון-וייטנאם החלה למלא תפקיד פעיל באספקת ציוד, אימון והדרכה לכוחות הקמר רוז'. כתוצאה מכך נחלשה ממשלת קמבודיה באופן משמעותי, בעוד שכוחם של המורדים גדל בתוך שבועות ספורים פי כמה. לפי ההיסטוריה הצבאית הרשמית של וייטנאם: "כוחותינו סייעו לידידינו הקמבודים לשחרר לחלוטין חמישה מחוזות שבהם התגוררו שלושה מיליון בני אדם... כוחותינו גם סייעו לידידינו הקמבודים להכשיר קאדרים ולהרחיב את כוחותיהם המזוינים. בתוך חודשיים בלבד גדלו כוחותיהם מעשר יחידות גרילה לתשעה גדודים ו-80 פלוגות סדירות, שמנו כ-20,000 חיילים, נוסף על מאות חוליות ומחלקות גרילה בכפרים."[77]
ב-29 באפריל 1970 פתחו כוחות דרום וייטנאם וארצות הברית במערכה בקמבודיה (אנג'), מבצע מוגבל שהתנהל בכמה צירים. בוושינגטון קיוו כי המבצע ישיג שלוש מטרות: להגן על נסיגת הכוחות האמריקניים מווייטנאם באמצעות פגיעה במערך הלוגיסטי של צבא צפון וייטנאם והשמדת כוחותיו בקמבודיה; לבחון את מדיניות ה"וייטנאמיזציה"; ולהעביר להאנוי מסר כי ממשל ניקסון נחוש לפעול.[78] למרות הערכתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון ללון נול, המנהיג הקמבודי כלל לא עודכן מראש על ההחלטה להכניס כוחות אמריקניים לשטח ארצו. הוא למד עליה רק לאחר תחילת המבצע מראש המשלחת האמריקנית, אשר שמע עליה בעצמו משידור ברדיו.[79]
במהלך המבצע אותרו והושמדו מתקנים לוגיסטיים נרחבים וכמויות גדולות של ציוד צבאי. עם זאת, לפי דיווחי הפיקוד האמריקני בסייגון, מרבית הציוד כבר הועבר מבעוד מועד לעומק קמבודיה כדי להרחיקו מן הגבול ולהגן עליו מפני הפלישה האמריקנית והדרום-וייטנאמית.[80] חודש קודם לכן פתחה צפון וייטנאם במתקפה משלה, שכונתה "מערכה X", נגד כוחות FANK, לבקשת הקמר רוז'[8] ובמטרה להגן על אזורי הבסיס שלה ולהרחיב את המערך הלוגיסטי שלה.[81] עד יוני, שלושה חודשים בלבד לאחר הדחתו של סיהאנוק, הדפו הכוחות הצפון-וייטנאמיים את כוחות הממשלה מכל השליש הצפון-מזרחי של קמבודיה. לאחר שהביסו את כוחות הממשלה, העבירו את השליטה בשטחים שנכבשו לידי המורדים המקומיים. הקמר רוז' הקימו גם "אזורים משוחררים" בדרום ובדרום-מערב המדינה, שבהם פעלו באופן עצמאי מצפון וייטנאם.[32]
הצדדים הלוחמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר בשלבים הראשונים של הלחימה התברר כי קיים פער משמעותי בין שני הצדדים. הכוחות המזוינים הלאומיים של הקמרים (FANK), ששורותיהם התרחבו במהירות לאחר הדחתו של נורודום סיהאנוק עם הצטרפותם של אלפי צעירים מקמבודיה, גדלו מעבר ליכולתם לקלוט, לאמן ולצייד את המתגייסים החדשים.[82] בהמשך, בשל הלחימה המתמשכת והצורך למלא את מקומם של הנפגעים, לא התאפשר להעניק הכשרה מספקת לחיילים או ליחידות, והמחסור באימונים נותר אחת מנקודות התורפה המרכזיות של FANK עד להתמוטטותו.[83] בין השנים 1974–1975 גדל כוחו הרשמי של הצבא מ-100,000 לכ-250,000 חיילים, אולם בפועל מנה כנראה כ-180,000 בלבד, בשל ניפוח רשימות השכר בידי קצינים ועריקות.[84]
הסיוע הצבאי האמריקאי, שכלל תחמושת, ציוד ואספקה, הועבר ל-FANK באמצעות צוות אספקת הציוד הצבאי לקמבודיה, שהגיע לפנום פן בשנת 1971.[85] הצוות, שמנה 113 קצינים וחיילים, פעל תחת פיקודו הכולל של אדמירל ג'ון ס. מקיין הבן (אנג').[86] מדיניות ממשל ניקסון כלפי קמבודיה באה לידי ביטוי בדבריו של הנרי קיסינג'ר למפקד הצוות הראשון, קולונל ג'ונתן לאד: "אל תחשוב על ניצחון; רק תשאיר אותם בחיים".[87] למרות זאת, מקיין המשיך לבקש מן הפנטגון אספקה נוספת של נשק, ציוד וכוח אדם.[88]
לצד בעיות כוח האדם, סבל FANK גם משחיתות מערכתית.[89] קצינים רבים ניפחו את מצבת כוח האדם באמצעות "חיילי רפאים", שמרו לעצמם את מנות המזון והקצבאות שיועדו לחייליהם, ומכרו נשק ותחמושת בשוק השחור ולעיתים אף לאויב.[90][91] בנוסף, רבים ממפקדי הצבא הפגינו כישורים טקטיים מוגבלים.[92] לון נול נהג לעקוף את המטה הכללי, לנהל מבצעים עד לרמת הגדוד ולאסור על תיאום אפקטיבי בין הצבא, חיל הים וחיל האוויר.[93]
למרות זאת, החיילים הפשוטים הפגינו בתחילת המלחמה מוטיבציה גבוהה, אך סבלו משכר נמוך, שבאמצעותו נדרשו לממן בעצמם מזון וטיפול רפואי, ממחסור בתחמושת ומציוד מיושן או בלתי מספק. מאחר שמערכת השכר לא כללה תמיכה בבני משפחותיהם, נאלצו רבות מן המשפחות לעקוב אחר החיילים לאזורי הלחימה. קשיים אלה החריפו עם התמשכות המלחמה ופגעו קשות במורל.[89]
בראשית שנת 1974 כלל ציודו של הצבא הקמבודי 241,630 רובים, 7,079 מקלעים, 2,726 מרגמות, 20,481 מטולי רימונים, 304 תותחים חסרי רתע, 289 הוביצרים, 202 נגמ"שים ו-4,316 משאיות. הצי הקמרי (אנג') הפעיל 171 כלי שיט, ואילו חיל האוויר הקמרי (אנג') החזיק ב-211 כלי טיס, בהם 64 מטוסי נורת' אמריקן T-28 טרויאן (אנג'), 14 מטוסי תקיפה דאגלס AC-47 ספוקי (אנג') ו-44 מסוקים. אנשי הצבא האמריקאים בשגרירות, שתפקידם הרשמי היה לתאם את תוכנית הסיוע בלבד, מצאו את עצמם לעיתים ממלאים בפועל תפקידי ייעוץ ואף משתתפים בפעילות מבצעית.
מן העבר השני, החליפו כוחות צבא צפון וייטנאם בהדרגה את מקומם בכוחות הקמר רוז', אשר התבססו על לוחמים כפריים שעברו אינדוקטרינציה אידאולוגית קפדנית והונהגו בידי מפקדים מנוסים. לאחר ארגון מחדש של התנועה בוועידה הודו-סינית שנערכה בגואנגג'ואו באפריל 1970, גדלו כוחות הקמר רוז' מכ-12–15 אלף לוחמים בשנת 1970 לכ-35–40 אלף בשנת 1972, כאשר האחריות העיקרית ללחימה נגד הרפובליקה הקמרית הועברה אליהם במסגרת תהליך שכונה "קמריזציה".[94]
התפתחותו של הקמר רוז' התחלקה לשלושה שלבים. בין השנים 1970–1972 התמקד הארגון בגיוס ובהתארגנות, ופעל בעיקר ככוח מסייע לצבא צפון וייטנאם. בין 1972 לאמצע 1974 הוקמו יחידות בהיקף של גדודים ורגימנטים. בתקופה זו החל הארגון להתרחק מסיהאנוק ומתומכיו, והחל ביישום מדיניות של קולקטיביזציה חקלאית באזורים שבשליטתו. בשנים 1974–1975 כבר הפעיל הקמר רוז' יחידות בסדר גודל של דיוויזיות, ופעל באופן עצמאי לקראת השתלטות מלאה על המדינה והנהגת שינוי חברתי וכלכלי רדיקלי.[95]
לאחר הדחתו של סיהאנוק חששה הנהגת צפון וייטנאם מהקמת משטר פרו-מערבי בקמבודיה, שעלול לאפשר לארצות הברית להציב כוחות צבאיים בגבולה המערבי של וייטנאם. בעקבות זאת הועברו מתקניה הצבאיים של האנוי מאזורי הגבול אל פנים קמבודיה, ומפקדה חדשה הוקמה בעיר קראטיה (אנג'). במקביל סבר הנשיא ניקסון כי יש לנקוט צעד משמעותי בקמבודיה כדי להמחיש את תמיכת ארצות הברית במשטרו של לון נול, שאותו ראה כמשטר הקמבודי היחיד שנקט עמדה פרו-מערבית ופרו-אמריקאית.[79]
מבצע צ'נלה II
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליל 21 בינואר 1971 תקף כוח של כ-100 לוחמי קומנדו של צבא צפון וייטנאם והוייט קונג את שדה התעופה פוצ'נטונג (אנג'), הבסיס המרכזי של חיל האוויר הקמרי (אנג'). בפעולה זו השמידו התוקפים כמעט את כל צי המטוסים של הממשלה, ובכלל זה את כל מטוסי הקרב שלה. בדיעבד התברר כי הייתה לכך גם השפעה חיובית מסוימת, שכן חיל האוויר התבסס ברובו על מטוסים סובייטיים ישנים, ולעיתים אף מיושנים. ארצות הברית החליפה אותם במהרה בדגמים מתקדמים יותר. עם זאת, התקיפה הביאה לעיכוב המתקפה שתכנן FANK. כשבועיים לאחר מכן לקה לון נול בשבץ מוחי ופונה להוואי לצורך טיפול. השבץ היה קל יחסית, והוא שב לקמבודיה כעבור כחודשיים.
רק ב-20 באוגוסט פתח FANK במבצע צ'נלה II (אנג'), המתקפה הראשונה שלו באותה שנה. מטרת המבצע הייתה לטהר את כביש 6 מכוחות האויב ובכך לחדש את הקשר עם קומפונג תום (אנג'), העיר השנייה בגודלה ברפובליקה, שהייתה מנותקת מן הבירה במשך יותר משנה.
בתחילה נחל המבצע הצלחה, והעיר חולצה מן המצור. אולם בחודשים נובמבר ודצמבר פתחו צבא צפון וייטנאם והקמר רוז' במתקפת נגד, שהביאה להשמדת חלק גדול מן הכוחות הממשלתיים. מעולם לא פורסם מספר מדויק של האבדות, אך ההערכות דיברו על אובדן כוח אדם וציוד בהיקף של כעשרה גדודים, נוסף על אובדן הציוד של כעשרה גדודים נוספים.[96]
כישלון מבצע צ'נלה II הביא לשינוי אסטרטגי משמעותי, כאשר היוזמה ההתקפית עברה לחלוטין לידי צבא צפון וייטנאם והקמר רוז'.
ייסורי הגסיסה של הרפובליקה החמרית (1972–1975)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאבק ההישרדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1972–1974 התנהלה המלחמה בעיקר לאורך קווי האספקה והתקשורת של FANK, מצפון ומדרום לבירה פנום פן. הצבא פתח במתקפות מוגבלות במטרה לשמור על הקשר עם אזורי גידול האורז בצפון-מערב המדינה ולאורך נהר המקונג, אשר שימשו כנתיבי הקשר היבשתיים של הרפובליקה עם דרום וייטנאם. מנגד, אסטרטגיית הקמר רוז' הייתה לנתק בהדרגה את נתיבי האספקה הללו ולהדק את המצור על פנום פן. כתוצאה מכך פוצלו כוחות FANK לכיסים מבודדים, שאיבדו את יכולתם לסייע זה לזה.
תרומתה העיקרית של ארצות הברית למאמץ המלחמתי של FANK הייתה באמצעות מפציצי חיל האוויר של ארצות הברית ומטוסי התקיפה הטקטיים שלו. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון הורה על הפלישה לקמבודיה בשנת 1970, פעלו הכוחות האמריקאיים והדרום-וייטנאמיים תחת מטריית סיוע אווירי במסגרת מבצע עסקת חירות (אנג'). לאחר נסיגת הכוחות הקרקעיים נמשכה המערכה האווירית, שלפי ההצהרה הרשמית נועדה לשבש את תנועת הכוחות והאספקה של צבא העם של וייטנאם והוייטקונג.[97] בפועל, וללא ידיעת הקונגרס והציבור האמריקאי, היא שימשה גם להענקת סיוע אווירי טקטי לכוחות FANK.[98] קצין אמריקאי ששירת בפנום פן העיד כי אזור נהר המקונג היה מכוסה במכתשי הפצצות של B-52, עד שבשנת 1973 דמה ל"עמקי הירח".[99]
ב-10 במרץ 1972, זמן קצר לפני שהאספה המכוננת הייתה אמורה לאשר חוקה חדשה, השעה לון נול את דיוניה. לאחר מכן אילץ את צ'נג הנג, שכיהן כראש המדינה מאז הדחתו של נורודום סיהאנוק, להעביר לידיו את סמכויותיו. ביום השנה השני להפיכה ויתר לון נול על תואר ראש המדינה, אך המשיך לכהן כראש הממשלה וכשר ההגנה.
ב-4 ביוני 1972 נבחר לון נול לנשיאה הראשון של הרפובליקה הקמרית בבחירות שתוארו כמזויפות באופן בולט.[100] בהתאם לחוקה החדשה, שאושררה ב-30 באפריל, הותרה הקמת מפלגות פוליטיות, אולם אלה הפכו עד מהרה למוקד של מאבקים ופילוגים פנימיים. הגנרל סאק סוטסאקהאן כתב לימים כי "זרעי הדמוקרטיזציה, שנזרעו ברצון טוב כה רב בידי מנהיגי הקמרים, הניבו לרפובליקה הקמרית יבול דל בלבד."[93]
בינואר 1973 התעוררה תקווה מחודשת בעקבות חתימת הסכמי השלום של פריז, שסיימו, לפחות באופן זמני, את הלחימה בדרום וייטנאם ובלאוס. ב-29 בינואר הכריז לון נול על הפסקת אש חד-צדדית בכל רחבי המדינה. במקביל הופסקו כל מבצעי ההפצצה האמריקאיים, מתוך תקווה שהדבר יאפשר את ביסוס השלום. הקמר רוז' התעלם מהכרזה והמשיך בלחימה.
עד חודש מרץ אילצו האבידות הכבדות, העריקות ומיעוט המתגייסים את לון נול להנהיג גיוס חובה. באפריל פתחו כוחות הקמר רוז' במתקפה שהגיעה עד פרברי פנום פן. בתגובה פתח חיל האוויר האמריקאי בגל הפצצות כבד, שאילץ את כוחות הקמר רוז' לסגת אל אזורי הכפר לאחר שספגו אבדות קשות.[101] לפי הערכת חיל האוויר השביעי של ארצות הברית, מנעו ההפצצות את נפילת פנום פן בשנת 1973, לאחר שכ-16,000 מתוך 25,500 לוחמי החמר רוז' שצרו על העיר נהרגו.[102]
עד סיומו של מבצע עסקת חירות, ב-15 באוגוסט 1973, הטיל חיל האוויר האמריקאי כ-250 אלף טונות של פצצות על שטח הרפובליקה הקמרית, מהן כ-82 אלף טונות במהלך 45 הימים האחרונים של המבצע.[103] מאז תחילת מבצע תפריט (אנג') בשנת 1969 הוטלו על קמבודיה והרפובליקה הקמרית כ-539,129 טונות של חימוש אווירי.[104]
עיצוב פני העתיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד השנים 1972–1973 רווחה בקמבודיה ומחוצה לה ההערכה כי המלחמה הייתה בעיקרה סכסוך שהושפע מגורמים זרים, אשר לא שינה באופן יסודי את אופיו של העם הקמבודי.[105] אולם עד סוף 1973 החלה להתגבש בקרב ממשלת קמבודיה ואוכלוסייתה ההבנה כי הקיצוניות של הקמר רוז', אדישותם המוחלטת לאבדות ודחייתם הגורפת של כל הצעה למשא ומתן לשלום, העידו על כך שקנאותם ונטייתם לאלימות היו עמוקות בהרבה מכפי שסברו עד אז.[105]
דיווחים על מדיניותו האכזרית של הארגון הגיעו בהדרגה לפנום פן והתפשטו בקרב הציבור, ובישרו את האלימות שעתידה הייתה לפקוד את המדינה. סופר על גירוש בכפייה של כפרים שלמים, על הוצאות להורג ללא משפט של כל מי שסירב לציית או אף העז לשאול שאלות, על איסור קיום פולחנים דתיים, על נזירים שהופשטו ממעמדם או נרצחו, ועל איסור קיום מנהגים מסורתיים בתחום הנישואין וחיי המשפחה.[106][107] הנכונות שבה החל הקמר רוז' להמית בני אדם באופן שגרתי, בניגוד חריף לאופיו המסורתי של העם הקמבודי, זעזעה רבים.[108] דיווחים אלה החלו להופיע במקביל לנסיגת כוחות צבא צפון וייטנאם משדות הקרב בקמבודיה. ריכוז מאמציה של צפון וייטנאם בלחימה בדרום וייטנאם אפשר לקמר רוז' ליישם לראשונה את מדיניותו ואת תפיסתו האידאולוגית כמעט ללא מגבלות.[109]
הנהגת הקמר רוז' הייתה כמעט בלתי מוכרת לציבור הרחב. בני ארצם כינו אותם "פיאפ פריי" – "צבא היער". קודם לכן הוסתר עצם קיומה של GRUNK.[106] ב"אזורים המשוחררים" כונה הארגון בפשטות "אנגקר" ("הארגון"). במהלך שנת 1973 עברה השליטה במפלגה לידי חבריה הקיצוניים ביותר, ובראשם פול פוט וסון סן, אשר האמינו כי על קמבודיה לעבור מהפכה חברתית מוחלטת וכי כל מה שקדם לה היה פסול ויש להשמידו.[109]
באותה עת הוסתר גם הקרע ההולך ומעמיק בין הקמר רוז' לבין בעלי בריתם מצפון וייטנאם.[109][110] הנהגת הארגון לא השתחררה מן החשד כי האנוי שואפת להקים פדרציה הודו-סינית שתהיה נתונה להגמוניה צפון-וייטנאמית.[111] מבחינה אידאולוגית היה הקמר רוז' קשור לסין, בעוד שצפון וייטנאם נתמכה בעיקר בידי ברית המועצות, אשר המשיכה להכיר בממשלת לון נול כממשלה הלגיטימית של קמבודיה.[112]
לאחר חתימת הסכמי השלום של פריז הפסיק צבא צפון וייטנאם לספק נשק לקמר רוז', בתקווה לכפות עליו הפסקת אש.[109][113] כאשר התפנתה ארצות הברית, בעקבות ההסכמים, לרכז את עוצמתה האווירית נגד הקמר רוז', ייחסה הנהגת הארגון גם זאת לאשמתה של האנוי.[114] במהלך אותה שנה הובילו החשדות הללו לטיהורים פנימיים במפלגה, ובפקודת פול פוט הוצאו להורג רבים מחבריה שהוכשרו בצפון וייטנאם.[115]
ככל שחלף הזמן, פחתה תלותו של הקמר רוז' בנסיך נורודום סיהאנוק. הארגון הבהיר לתושבי "האזורים המשוחררים" כי כל גילוי תמיכה פומבי בנסיך עלול להביא לחיסולם.[116] אף שסיהאנוק המשיך ליהנות מחסותה של סין, בעת שהופיע מחוץ למדינה כדי לקדם את עניינה של ממשלת האחדות, נהגו בו שרי החוץ איאנג סארי (אנג') וקיו סמפן בזלזול גלוי כמעט לחלוטין.[117] ביוני אותה שנה אמר סיהאנוק לעיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י: "לאחר שימצו ממני את כל התועלת, הם יירקו אותי כמו גלעין של דובדבן."[118]
עד סוף שנת 1973 טוהרו ממוסדות ממשלת האחדות כל נאמניו של סיהאנוק, וכל תומכיו בקרב המורדים חוסלו אף הם.[109] זמן קצר לאחר חג המולד, כאשר המורדים נערכו למתקפתם הסופית, אמר סיהאנוק לדיפלומט הצרפתי אטיין מנאק (אנג') כי אין עוד מקום לתקווה שקמבודיה תאמץ מודל של סוציאליזם מתון בסגנון יוגוסלביה. לדבריו, המודל שאליו שואפים הקמר רוז' הוא דווקא זה של אלבניה בתקופת אנוור הוג'ה.[119]
נפילת פנום פן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד שהקמר רוז' פתחו במתקפת העונה היבשה לכיבוש בירת קמבודיה הנצורה ב-1 בינואר 1975, הייתה הרפובליקה שרויה באנרכיה. הכלכלה התמוטטה, רשת התחבורה הצטמצמה כמעט לחלוטין לתעבורה אווירית וימית, יבול האורז ירד בכרבע, ואספקת דגי המים המתוקים (מקור החלבון העיקרי של האוכלוסייה) הצטמצמה באופן ניכר. מחירי המזון היו גבוהים פי 20 לעומת התקופה שלפני המלחמה, בעוד שהאבטלה הייתה כה נרחבת עד שלא ניתן היה עוד למדוד אותה.[120]
פנום פן, שמנתה לפני המלחמה כ-600,000 תושבים, הוצפה בפליטים שהמשיכו לזרום אליה עם קריסת קווי ההגנה, ואוכלוסייתה גדלה לכשני מיליון נפש. רבים מן האזרחים חסרי האונים והמיואשים היו ללא עבודה, וסבלו ממחסור במזון, במחסה ובשירותי רפואה. מצבם, כמו גם מצבה של הממשלה, החמיר ככל שכוחות הקמר רוז' השתלטו בהדרגה על גדות נהר המקונג. משם, באמצעות מוקשים ואש לעבר השיירות, שיבשו בהתמדה את תנועת כלי השיט שהובילו כ-90% מן האספקה לרפובליקה – מזון, דלק ותחמושת שהגיעו מדרום וייטנאם לעיר הרעבה.[121]
לאחר שהנהר נחסם למעשה בתחילת פברואר, החלה ארצות הברית להטיס אספקה לנמל התעופה פוצ'נטונג. אולם גם מבצע זה הפך למסוכן יותר ויותר בשל ירי רקטות וארטילריה של הכוחות הקומוניסטיים לעבר שדה התעופה והעיר. הקמר רוז' ניתקו את נתיבי האספקה היבשתיים לעיר במשך יותר משנה עד לנפילתה ב-17 באפריל 1975. כתבי עיתונות דיווחו כי הפגזות הקמר רוז' "עינו את הבירה כמעט ללא הפסקה", וגרמו למקרי מוות ולפציעות אקראיים בקרב מיליוני אזרחים שנלכדו בעיר.[121]
יחידות מיואשות אך נחושות של צבא הכוחות הלאומיים של קמבודיה (FANK), שרבות מהן אזלה התחמושת שלהן, התבצרו סביב הבירה ונלחמו עד שהוכרעו עם התקדמות הקמר רוז'. בשבוע האחרון של מרץ 1975 כבר הקיפו כ-40,000 לוחמי הקמר רוז' את הבירה והתכוננו להנחית את המכה הסופית על כ-20,000 חיילי FANK.[122]
ב-1 באפריל התפטר לון נול ועזב את המדינה, בתקווה שהיעדרותו מן הזירה הפוליטית תאפשר להגיע להסדר במשא ומתן.[123] סאוקאם קוי (אנג') מונה לנשיא בפועל של ממשלה שנותרו לה פחות משלושה שבועות להתקיים. ניסיונות אחרונים של ארצות הברית לקדם הסכם שלום בהשתתפות נורודום סיהאנוק נכשלו. לאחר שהקונגרס האמריקאי דחה הצעה לחידוש הסיוע האווירי, התפשטו בבירה תחושות של בהלה וחוסר תקווה.[124]
ב-12 באפריל, לאחר שהממשל האמריקאי הגיע למסקנה כי אין עוד סיכוי להציל את הרפובליקה, פונו אנשי שגרירות ארצות הברית במסוקים במסגרת מבצע איגל פול (אנג'). 276 בני אדם פונו, ובהם שגריר ארצות הברית ג'ון גנתר דין (אנג'), אנשי הסגל הדיפלומטי, הנשיא בפועל סאוקאם קוי, בכירים בממשלת הרפובליקה ובני משפחותיהם, וכן אנשי תקשורת.[125] אף על פי שהוזמנו להתפנות, הנסיך סיסוואת' סיריק מאטאק (אנג'), לונג בורט (אנג'), לון נון (אנג') ורוב שרי הממשלה סירבו, ובחרו להישאר עם בני עמם.[126] רבים מהם האמינו להצהרות הקמר רוז' שלפיהן בכירי המשטר הקודם לא יוצאו להורג אלא יסייעו בבניית קמבודיה החדשה.
לאחר עזיבת האמריקאים הקימה הנהגת הרפובליקה ועדה עליונה בת שבעה חברים בראשות הגנרל סאק סוטסאקאן. עד 15 באפריל כבשו כוחות הקמר רוז' את קווי ההגנה האחרונים של העיר. בשעות הבוקר המוקדמות של 17 באפריל החליטה הוועדה להעביר את מושב הממשלה למחוז אודר מינצ'יי (אנג') שבצפון-מערב המדינה. סמוך לשעה 10:00 שודרה ברדיו הודעתו של הגנרל מיי סי צ'אן, מאגף המטה הכללי של FANK, ובה הורה לכל כוחות הצבא להפסיק את האש, משום ש"מתנהלים משא ומתן" על כניעת פנום פן לקמר רוז'.[127]
עם נפילת העיר הסתיימה המלחמה, והקמר רוז' הכריזו על הקמתה של קמפוצ'יאה הדמוקרטית (אנג'). לונג בורט נלכד וראשו נערף בשטח מועדון הספורט סרקל ספורטיף, וגורל דומה פקד את סיריק מאטאק ובכירים נוספים.[128] קציני FANK שנשבו הובלו למלון מונורום, שם נדרשו לכתוב את קורות חייהם, ולאחר מכן נלקחו לאצטדיון האולימפי (אנג') והוצאו להורג.[128]
מיד לאחר השתלטותם על העיר הורה ארגון אנגקר על פינוי בכפייה של אוכלוסיית פנום פן אל האזורים הכפריים. במהלך הפינוי נהרגו עשרות אלפי אזרחים. בכך החלה תקופת "שנת האפס (אנג')".
אבדות בנפש
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתוך כ-240,000 קמבודים שנהרגו במהלך המלחמה, הדמוגרף הצרפתי מארק סליווינסקי ייחס 46.3% ממקרי המוות לירי בנשק חם, 31.7% להתנקשויות (שיטה ששימשה בעיקר את הקמר רוז'), 17.1% להפצצות (בעיקר של ארצות הברית), ו-4.9% לתאונות. נוסף על כך, העריך סליווינסקי כי במהלך המלחמה נרצחו כ-70,000 קמבודים ממוצא וייטנאמי, במעשים שבוצעו תוך שיתוף פעולה של ממשלת לון נול.[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ החל משנת 1966 מכרה קמבודיה לצבא צפון וייטנאם (PAVN) כ-100,000 טונות של אורז. הצבא הצפון-וייטנאמי שילם את מחיר השוק העולמי בדולרים אמריקאיים, אך ממשלת קמבודיה שילמה ליצרנים מחיר קבוע ונמוך, ובכך איבדה את המיסים והרווחים שהייתה יכולה להפיק מן הסחר. במקביל חלה ירידה חדה ביצוא האורז של קמבודיה (מ-583,700 טונות בשנת 1965 ל-199,049 טונות בשנת 1966) דבר שהחריף את המשבר הכלכלי במדינה, אשר הלך והעמיק בשנים שלאחר מכן.[18]
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות משניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Tully, John, A short history of Cambodia: from empire to survival, Singapore: Allen & Unwin, 2005, ISBN 1-74114-763-8. (באנגלית)
- Snepp, Frank, Decent Interval: An Insider's Account of Saigon's Indecent End Told by the CIA's Chief Strategy Analyst in Vietnam, New York: Random House, 1977, ISBN 0-394-40743-1. (באנגלית)
- Shawcross, William, Sideshow: Kissinger, Nixon and the Destruction of Cambodia, University of Michigan, 1979, ISBN 0-671-23070-0. (באנגלית)
- Shaw, John M, The Cambodian Campaign: the 1970 offensive and America's Vietnam War, Lawrence KS: University of Kansas Press, 2005, ISBN 0-7006-1405-2. (באנגלית)
- Ponchaud, Francois, Cambodia: Year Zero, New York: Holt, Rinehart, and Winston, 1981. (באנגלית)
- Pike Douglas, John Prados, James W. Gibson, Shelby Stanton, Col. Rod Paschall, John Morrocco, and Benjamin F. Schemmer, War in the Shadows, Boston: Boston Publishing Company, 1991, The Vietnam Experience. (באנגלית)
- Osborne, Milton, Before Kampuchea: Preludes to Tragedy, Sydney: George Allen & Unwin, 1979, ISBN 0-86861-249-9. (באנגלית)
- Morrocco, John, Rain of Fire: Air War, 1969–1973, Boston: Boston Publishing Company, 1985, ISBN 0-939526-14-X. (באנגלית)
- Morris, Stephen, Why Vietnam invaded Cambodia : political culture and the causes of war, Stanford CA: Stanford University Press, 1999, ISBN 0-8047-3049-0. (באנגלית)
- Lipsman, Samuel; Weiss, Stephen, The False Peace: 1972–74, Boston: Boston Publishing Company, 1985, ISBN 0-939526-15-8. (באנגלית)
- Lipsman, Samuel; Doyle, Edward, Fighting for Time: 1969–1970, Boston: Boston Publishing Company, 1983, ISBN 0-939526-07-7. (באנגלית)
- Kroth, Jerry, Duped!: Delusion, denial, and the end of the American Dream, 2012, ISBN 978-0-936618-08-1. (באנגלית)
- Kinnard, Douglas, The War Managers, Wayne NJ: Avery Publishing Group, 1988. (באנגלית)
- Karnow, Stanley, Vietnam: A History, New York: Viking Press, 1983, ISBN 0-670-74604-5. (באנגלית)
- Isaacs, Arnold; Hardy, Gordon, Pawns of War: Cambodia and Laos, Boston: Boston Publishing Company, 1988, ISBN 0-939526-24-7. (באנגלית)
- Dougan, Clark; Fulghum, David; et al, The Fall of the South, Boston: Boston Publishing Company, 1985, ISBN 0-939526-16-6. (באנגלית)
- Deac, Wilfred P, Road to the Killing Fields: the Cambodian War of 1970–1975, College Station TX: Texas A&M University Press, 2000. (באנגלית)
- Chandler, David P, The Tragedy of Cambodian History, New Haven CT: Yale University Press, 1991, ISBN 0-300-04919-6. (באנגלית)
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Osborne, Milton, Sihanouk: Prince of Light, Prince of Darkness, 1994, ISBN 1-86373-642-5. (באנגלית)
מסמכים ממשלתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Sutsakhan, Lt. Gen. Sak, The Khmer Republic at War and the Final Collapse, Washington DC: United States Army Center of Military History, 1987 (באנגלית)
- Nalty, Bernard C, Air War Over South Vietnam: 1968–1975, Washington DC: Air Force History and Museums Program, 2000 (באנגלית)
- Military History Institute of Vietnam, Victory in Vietnam: A History of the People's Army of Vietnam, 1954–1975, Lawrence KS: University of Kansas Press, 2002 (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Osborne, p. 190
- 1 2 3 4 5 6 7 8 Spencer C. Tucker, The Encyclopedia of the Vietnam War: A Political, Social, and Military History, 2011, עמ' 376, ISBN 978-1-85109-960-3. (באנגלית)
- ↑ Sarah Streed, Leaving the house of ghosts: Cambodian refugees in the American Midwest, McFarland, 2002, עמ' 10, ISBN 0-7864-1354-9. (באנגלית)
- ↑ Heuveline, Patrick, The Demographic Analysis of Mortality Crises: The Case of Cambodia, 1970–1979, 2001, עמ' 103–104 (באנגלית)
- ↑ Banister, Judith; Johnson, E. Paige, After the Nightmare: The Population of Cambodia, 1993, עמ' 87, ISBN 9780938692492. (באנגלית)
- 1 2 Sliwinski, Marek, Le Génocide Khmer Rouge: Une Analyse Démographique, Paris: L'Harmattan, 1995, עמ' 42–43, 48, ISBN 978-2-738-43525-5. (בצרפתית)
- 1 2 3 4 Isaacs, Hardy and Brown, p. 90
- 1 2 3 4 Mosyakov, Dmitry, The Khmer Rouge and the Vietnamese Communists: A History of Their Relations as Told in the Soviet Archives, 2017, עמ' 41–72 doi: 10.4324/9780203790847-3 (באנגלית)
- 1 2 US Invasion, 1970s/Vietnam War, www.globalsecurity.org (באנגלית)
- 1 2 Shawcross, William 1979, p. 222
- ↑ Valentino, Benjamin, Final Solutions: Mass Killing and Genocide in the 20th Century, Cornell University Press, 2005, עמ' 84, ISBN 9780801472732. (באנגלית)
- ↑ Kiernan, Ben; Owen, Taylor, Making More Enemies than We Kill? Calculating U.S. Bomb Tonnages Dropped on Laos and Cambodia, and Weighing Their Implications, 2015. (באנגלית)
- ↑ Power, Samantha, A Problem From Hell: America and the Age of Genocide, Basic Books, 2013, ISBN 9780465050895. (באנגלית)
- ↑ Isaacs, Hardy and Brown et al., pp. 54–58
- 1 2 Isaacs, Hardy and Brown, p. 83
- 1 2 Lipsman and Doyle, p. 127
- ↑ Victory in Vietnam, p. 465, fn. 24
- 1 2 Isaacs, Hardy and Brown, p. 85
- ↑ Chandler, pp. 153–156
- ↑ Osborne, p. 187
- ↑ Chandler, p. 157
- 1 2 Isaacs, Hardy and Brown, p. 86
- ↑ Chandler, pp. 164–165
- ↑ Osborne, p. 192
- 1 2 Lipsman and Doyle, p. 130
- ↑ Chandler, p. 165
- 1 2 Chandler, p. 166
- ↑ Isaacs, Hardy and Brown, p. 87
- ↑ Chandler, p. 128
- ↑ Deac, p. 55
- ↑ Chandler, p. 141
- 1 2 Sutsakhan, p. 32
- ↑ Chandler, pp. 174–176
- ↑ Isaacs, Hardy and Brown, p. 89
- ↑ Lipsman and Doyle, p. 140
- ↑ Isaacs, Hardy and Brown, p. 88
- ↑ Karnow, p. 590
- ↑ Military Assistance Command, Vietnam, Command History 1967, 1968, עמ' 4 (באנגלית)
- ↑ Nalty, pp. 127–133
- ↑ Clymer, Kenton, United States and Cambodia: 1969–2000, 2004, עמ' 12. (באנגלית)
- ↑ Shawcross, pps. 68–71 & 93–94
- ↑ Clymer, Kenton, The United States and Cambodia, 1969–2000: A Troubled Relationship, 2013, עמ' 14–16, ISBN 9781134341566. (באנגלית)
- ↑ Clymer, Kenton, The United States and Cambodia, 1969–2000: A Troubled Relationship, 2013, עמ' 19–20, ISBN 9781134341566. (באנגלית)
- ↑ Alex J. Bellamy, Massacres and Morality: Mass Atrocities in an Age of Civilian Immunity, Oxford University Press, 2012, עמ' 200. (באנגלית)
- 1 2 Owen, Taylor; Kiernan, Ben, Bombs Over Cambodia, 2006, עמ' 62–69 (באנגלית)
- ↑ Valentino, Benjamin, Final Solutions: Mass Killing and Genocide in the 20th Century, Cornell University Press, 2005, עמ' 84, ISBN 9780801472732. (באנגלית)
- ↑ New York Media LLC, New York Magazine, New York Media, LLC, 1979. (באנגלית)
- ↑ The Economist, 26 February 1983
- ↑ Washington Post, 23 April 1985
- 1 2 Rodman, Peter, Returning to Cambodia, 2007 (באנגלית)
- ↑ Lind, Michael, Vietnam: The Necessary War: A Reinterpretation of America's Most Disastrous Military Conflict, Free Press, 1999. (באנגלית)
- ↑ Chandler, David, Brother Number One: A Political Biography of Pol Pot, Thailand: Silkworm Books, 2000, עמ' 96–7. (באנגלית)
- ↑ Timothy Carney, Cambodia 1975–1978: Rendezvous With Death, Princeton University Press, 1989, The Unexpected Victory, עמ' 13–35. (באנגלית)
- ↑ Pribbenow, p. 257
- ↑ Shawcross, p. 118
- ↑ Deac, pp. 56–57
- ↑ Lipsman and Doyle, p. 142
- ↑ Sutsakhan, p. 42
- ↑ Lipsman and Doyle, p. 143
- ↑ Chandler, David P, A history of Cambodia, Boulder, CO: Westview Press, 2000, עמ' 204, ISBN 0813335116. (באנגלית)
- ↑ Shawcross, pp. 112–122
- ↑ Shawcross, p. 126
- 1 2 3 4 5 6 Lipsman and Doyle, p. 144
- ↑ Deac, p. 69
- ↑ Deac, p. 71
- ↑ Deac, p. 75
- ↑ Lipsman and Doyle, p. 145
- ↑ Lipsman and Doyle, p. 146
- 1 2 David P. Chandler, The Tragedy of Cambodian History, New Haven CT: Yale University Press, 1991, עמ' 231. (באנגלית)
- ↑ Chandler, pp. 228–229
- ↑ Chandler, p. 200
- ↑ Osborne, pp. 214, 218
- ↑ Chandler, p. 201
- ↑ Chandler, p. 202
- ↑ Szalontai, Balázs, Political and Economic Relations between Communist States, Oxford: Oxford University Press, 2014, עמ' 316. (באנגלית)
- ↑ Lipsman and Brown, p. 146
- ↑ Merle L. Pribbenow, Victory in Vietnam: The Official History of the People's Army of Vietnam, 1954–1975, University Press of Kansas, 2002, עמ' 256–257. (באנגלית)
- ↑ Karnow, p. 607
- 1 2 Karnow, p. 608
- ↑ Deac, p. 79
- ↑ Deac, p. 72
- ↑ Sutsakhan, p. 48
- ↑ Deac, p. 172
- ↑ Sutsakhan, p. 39
- ↑ Nalty, p. 276
- ↑ Shawcross, p. 190
- ↑ Shawcross, p. 169
- ↑ Shawcross, pp. 169, 191
- 1 2 Isaacs, Hardy and Brown, p. 108
- ↑ Shawcross, pp. 313–315
- ↑ Chandler, p. 205
- ↑ Shaw, p. 137
- 1 2 Sutsakhan, p. 89
- ↑ Sutsakhan, pp. 26–27
- ↑ The evolution of the communist forces is described in Sutsakhan, pp. 78–82
- ↑ Sutsakhan, p. 79
- ↑ Nalty, p. 199
- ↑ Douglas Pike, John Prados, James W. Gibson, Shelby Stanton, Col. Rod Paschall, John Morrocco, and Benjamin F. Schemmer, War in the Shadows, Boston: Boston Publishing Company, 1988, עמ' 146. (באנגלית)
- ↑ War in the Shadows, p. 149
- ↑ Chandler, pp. 222–223
- ↑ Isaacs, Hardy and Brown, p. 100
- ↑ Etcheson, Craig, p. 118
- ↑ Morrocco, p. 172
- ↑ Shawcross, p. 297
- 1 2 Isaacs, Hardy and Brown, p. 106
- 1 2 Isaacs, Hardy and Brown, pp. 106–107
- ↑ Shawcross, p. 322
- ↑ Osborne, p. 203
- 1 2 3 4 5 Isaacs, Hardy and Brown, p. 107
- ↑ Chandler, p. 216
- ↑ Deac, pp. 216, 230
- ↑ Deac, p. 68
- ↑ Shawcross, p. 281
- ↑ Isaacs, Hardy and Brown, p. 107
- ↑ Chandler, p. 211
- ↑ Chandler, p. 231
- ↑ Osborne, p. 224
- ↑ Shawcross, p. 321
- ↑ Shawcross, p. 343
- ↑ Lipsman and Weiss, p. 119
- 1 2 Barron, John and Anthony Paul, Murder of a Gentle Land, Reader's Digest Press, 1977, עמ' 1–2. (באנגלית)
- ↑ Snepp, p. 279
- ↑ Deac, p. 218
- ↑ Sutsakhan, p. 155
- ↑ Deac, p. 221
- ↑ Isaacs, Hardy and Brown, p. 111
- ↑ Ponchaud, p. 7
- 1 2 Becker, Elizabeth, When the war was over: Cambodia and the Khmer Rouge Revolution, 1998, עמ' 160, ISBN 9781891620003. (באנגלית)
