מלחמת האזרחים הליברית השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלחמת האזרחים השנייה בליבריה התרחשה בין השנים 1999–2003 בזמן כהונתו של צ'ארלס טיילור כנשיא ליבריה. המלחמה הייתה בין שני כוחות מורדים "model"-התנועה לדמוקרטיה בליבריה ( Movement for Democracy in Liberia) ו"lurd"-ליבריה המאוחדת לפיוס ודמוקרטיה (Liberians United for Reconciliation and Democracy) לבין הנשיא המכהן[1]. ליבו של הסכסוך היה על שליטה בליבריה. למעשה, האזרחים שעזבו את ליבריה לגינאה במלחמת האזרחים הראשונה הם אלו ששבו ורצו להחזיר את השליטה לידיהם. במהלך המלחמה אזרחים רבים איבדו את בתיהם, נפצעו ונהרגו בין 150 ל-300 אלף אזרחים. ב-2003 התקיימה ועידת שלום שסיימה את הקונפליקט ויצרה בסיס למדינה דמוקרטית. וסיומה הסופי של המלחמה נחתם כאשר הוציאו נגד טיילור כתב אישום.

רקע לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת העבדות התקיימה בארצות הברית מאז הקמת האיחוד ב-1776 ועד לכינון איסור העבדות בחוקה האמריקאית בשנת 1865. בשנת 1822 רכשה האגודה האמריקנית להתיישבות שטח במערב אפריקה במטרה להקים בית לאומי לעבדים אפרו אמריקאים משוחררים, מכאן שם המדינה Liberty: חירות באנגלית. דבר זה יצר מתחים רבים בין האוכלוסייה החדשה לבין התושבים הוותיקים אשר הובילו להימצאותה של ליבריה במלחמה שאינה פוסקת החל מקבלת עצמאותה בשנת 1847. זוהי בראש ובראשונה מלחמה על השאלה מי היא ליבריה ומהי המדיניות שלה. מלבד האזרחים האפרו-אמריקאיים המשוחררים (המכונים ליברים אמריקאים), ישנן 16 קבוצות ילידים שונות בעלות מסורות, מנהגים, דת, ושפה שונים. הקבוצות השונות הן עוד גורם שהגביר את השסע האתני. העבדים המשוחררים ביססו את שלטונם על המודל האמריקאי, עם חוקה שבידלה מאוד בין השבטים השונים. דבר זה הכשיר את הקרקע לניכור בין הקבוצות האתניות השונות של ליבריה לבין הליברים אמריקאים שביססו את עצמם כמעמד השולט במדינה. בשנת 1870 הוקמה מפלגת TWP (המפלגה הוויגית) ששלטה בליבריה ב-110 השנים הבאות. ליבריה הייתה למעשה מדינה שמבוססת על מפלגה אחת לטובת הליברים אמריקאים. הTWP היו למעשה הליברים אמריקאים, אליטה של העבדים החוזרים ויורשיהם, שהיו לא יותר מחמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה. מפלגה זו שלטה בכל תחומי החיים במטרה לשמר את הסטטוס קוו שלהם כאליטה תוך התחשבות באינטרסים שלהם בלבד. הם עשו זאת בעזרתם היותם בעמדות המפתח ובעלי שליטה על חלוקת המשאבים. ללא התמיכה הדיפלומטית והצבאית של ארצות הברית, לא ברור אם ליבריה הייתה שורדת כמדינה עצמאית לאור רצונן של צרפת ובריטניה להשתלט עליה יחדיו במהלך המסע כיבוש הקולוניאלי. התמיכה הצבאית שמרה על אוכלוסיית הילידים במקום בו רצו אותם הליברים אמריקאים. כך שלמעשה, הכוח הצבאי היווה מרכיב חשוב מאוד בבניית ההגמוניה של האליטה הליברים אמריקאים. סיבה נוספת חשובה לפרוץ המלחמה הייתה ייסוד גבולות אדמיניסטרטיביים. השיטה הייתה דומה מאוד לשיטה בה השתמשו הבריטיים במושבות הקולוניאליות שלהם. למעשה, היו נציבים לכל מחוז שקבעו את השליטה המקומית. באופן הזה, נוצרו קבוצות חדשות יחסית שהיו מבוססות על הגבולות המנהלתיים שהיו בעבר. סוג זה של שלטון תרם להבדלים החדים בין הקבוצות. עד 1920 האליטה הליברית-אמריקאית השיגה אחיזה איתנה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית בליבריה. דפוס זה היה מונע על ידי הצורך של האליטה להבטיח את המשרות שלהם דרך בריתות עם לקוחותיהם באמצעות הסדר פטרון לקוח. כך נבנתה בליבריה מערכת מורכבת של יחסי פטרון-לקוח, כאשר האליטה הליברית אמריקאית בראשה. בשנת 1944 נבחר ויליאם טאבמן לנשיאות ליבריה. טאבמן דגל במדיניות של איחוד בין הליברים אמריקאים לתושבים הילידים וכן ביקש לשלב אותם במערכת הפוליטית. רוב פועלו היה לקידום הכלכלה ושיפור זכויות האזרח של התושבים הילידים. בתקופתו ניתנה זכות הבחירה לנשים וכן לתושבי הילדים בעלי הרכוש. באפריל 1979 פרצו מהומות במונרוביה, בירת ליבריה. וויליאם טולברט, מחליפו של טאבמן, הכריז על מצב חירום ואסר את רוב מנהיגי המהומות. יומיים לפני שהיו אמורים לעמוד לדין, קבוצה של 17 מתנגדים הפילו את הממשלה והתנקשו בחיי הנשיא טולברט. זאת הייתה סופה של השליטה האמריקאית ליברית בליבריה. קבוצת המתנגדים שהרגו את טולברט היו תחת הנהגתו של סמואל דו, והיו מאוד פופולריים בקרב האוכלוסייה. הם האמינו בכך שהפלת המפלגה הוויגית היא ברכה, וחזו לליבריה עידן חדש של שוויון לכל בני האדם. המתנגדים הצליחו לבסס את שלטונם, בעוד שהציבור דרש מהם לספק להם תעסוקה חינוך ומשאבים נוספים. תקופת שלטונו של דו הייתה מאופיינת בסיפורי שחיתות, גניבת משאבים מהמדינה, רצח, אונס והפרת זכויות אדם בין הליברים האמריקאים לתושבים הילידים. מלחמת האזרחים הליברית הראשונה התקיימה בין השנים 1989–1997. במהלכה צ'ארלס טיילור פעל להפלת משטרו של סמואל דו בדרכים אלימות ובמטרה לגרום להפלתו ולהפיכה, מלחמה זו היוותה בסיס מוצק למלחמת האזרחים השנייה. צ'ארלס טיילור היה ליברי אמריקאי בניגוד לקודמו, דו, אשר היה שייך לתושבים הילידים ודיכא את אוכלוסיית הליברים האמריקאים. צ'ארלס טיילור היה כריזמטי וסחף אחריו את הנפגעים השלטון הקודם. כמו כן הוא היה מהכוחות המנצחים של המלחמה. טיילור נבחר להיות הנשיא של ליבריה בסוף המלחמה היה אמור לבשר את ההתחלה של שקט למדינה אך התוצאה הייתה הפוכה[2].

כוחות המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה הראשונה נקראה לורד (Lurd) והמנהיג שלהם נקרא סקו קוני. הלורד היה כוח המורדים הגדול ביותר שמטרתו העיקרית הייתה להפיל את צ'ארלס טיילור. הכוח נלחם על השטח הגאוגרפי ועיקר מלחמתו הייתה נגד הממשלה בשיתוף עם ה-Model שהיו כוח קטן יותר. בעקבות המטרה הברורה - הפלת צ'ארלס טיילור, כח המורדים מנע סכסוכים אתניים ויצר מטרת על, שכל מי שתומך בה מוזמן להצטרף. הרצון הכולל להפיל את צ'ארלס טיילור היה משום שהיה ידוע כמנהיג רודן אשר משתמש בדרכים אלימות כדי לשלוט, צ'ארלס טיילור היה מוביל המרד שהוביל למלחמת האזרחים הראשונה בכך שפלש לליבריה בשנת 1989 וכבש אותה. על אף שצ'ארלס טיילור עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות לכאורה, היו רבים שטענו כי הוא השתמש בשיטות להפחדת אזרחים על מנת שיבחרו בו. הלורד נתמכו על ידי מדינת גינאה והם היו צריכים את תמיכת כלל האזרחים ולכן נאלצו לגשר על הפערים האתניים. לפיכך עמד בפניהם הצורך להוציא כל הקבוצה ברווח מההשתתפות במאבק כנגד צ'ארלס טיילור. בנוסף, הם נתמכו גם על ידי ארצות הברית ובריטניה שסיפקו להם נשק ואוכל. הרצון של מעצמות להתערב במדינות שהיו בעבר מושבותיה הוא ידוע בעיקר במדינות אפריקה ולכן ניתן להבין את התמיכה בסיירה לאון שהייתה תחת שליטה קולוניאלית בריטית, והתמיכה בליבריה על ידי האמריקאים שאף על פי שלא הייתה מושבה אמריקאית, הוקמה על ידי עבדים משוחררים והייתה מדינת חסות של האמריקאים[3]. הקבוצה השנייה נקראה מודל והמנהיג שלהם היה תומאס נימלי. המודל קמו במהלך 2003 והחלו לפעול תחילה בדרום ליבריה. המודל למעשה היו קבוצת מרד קטנה יותר שפעלה גם להפלתו של צ'ארלס טיילור. במרץ 2003 שליטתם של לורד ומודל התפרסה על שני שלישים משטח ליבריה.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1999, מורדים שהיגרו מליבריה לגינאה החליטו להשתלט בחזרה על ליבריה. בתמיכתה של גינאה, שתמכה בהם כלכלית וצבאית, וגם עברו פיזית דרכה. תנועת המורדים "לורד" היא זאת שהחלה את המהלך ואליה חברו בדרך קבוצות מורדים קטנות יותר. בספטמבר 2000, החלו מתקפות בסיירה לאון, גינאה וליבריה על ידי קבוצת המורדים RUF שנתמכו על ידי צ'ארלס טיילור. קבוצת המורדים הזו מומנה על ידי צ'ארלס טיילור בנשק, כסף וכח אדם ואחת ממטרותיה הייתה להשתלט על מכרות היהלומים שנמצאו בסיירה לאון ולהעניקם לטיילור. באמצע פברואר 2002, כוחות המורדים של לורד היו רק 44 קילומטר מעיר הבירה מונורביה וטיילור הכריז על מצב חירום. הכוננות הייתה לכך שיש כ-300–500 מורדים בדרכם למונורביה אך בפועל היו רק כ-20. הדרך של המורדים התבטאה בפעולות לא צפויות שהחלישו את שליטתו של צ'ארלס טיילור. במאי 2002 המורדים השתלטו על ארטינגטון הנמצאת פחות מ20 קילומטר מעיר הבירה, פעולה שהכניסה את טיילור ואת עיר הבירה לפאניקה וחשש ממשי. בספטמבר 2002 הוכרז על הפסקת מצב החירום משום שהממשלה אמרה שהעיירה בופולו נכבשה מחדש ונלקחה מהמורדים[4]. בקיץ 2003 קבוצת המורדים השנייה - מודל, הגיחה מהדרום ופעלה גם להשתלטות על עיירות והגעה לעיר הבירה. במרץ 2003 לורד ומודל שלטו על שני שלישים משטח ליבריה, ולממשלה הייתה שליטה רק על השליש שנותר. ביולי 2003, מונורביה הייתה בסכנת כיבוש למרות שיחות השלום שהחלו קצת לפני. במקביל, ארצות הברית שלחה מספר חיילים אשר יגנו על שגרירות ארצות הברית במונרוביה, אך זה לא עזר והייתה מתקפה על שגרירות ארצות הברית. בעקבות כך נשלחו חיילים נוספים להגן עליה משום שהייתה תחת התקפה והשתלטות. באותו חודש ארגון המורדים לורד הכריז על הפסקת אש.

נפילתו של צ'ארלס טיילור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 במהלך הוועידה לשלום שהתקיימה בגאנה, בית הדין המיוחד בסיירה לאון הוציא כתב אישום כנגד צ'ארלס טיילור בו הואשם בפשעים נגד האנושות. טיילור הצליח לגלות לניגריה עם כסף רב ורק לאחר 3 שנים הוסגר לבית הדין המיוחד בסיירה לאון על ידי שני אנשי עסקים ניגרים שנפגעו בגופם על ידי כוחותיו של טיילור בליבריה. בינואר 2008 החל משפטו של טיילור בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. כנגד טיילור הוצאו 11 סעיפים בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ביניהם קשירת קשרים עם מנהיגי ארגון המורדים החזית המהפכנית המאוחדת בראשות פודאי סנקו, רצח, אונס, בצע יהלומים, עבדות מינית, קטיעת איברים, הכאות, עבדות וגיוס של ילדים חיילים. צ'ארלס טיילור היה צריך לשאת באחריות בכך שתיכנן, יזם, סייע והורה על פשעים אלו. באפריל 2012 הורשע טיילור בכל 11 סעיפי האישום כנגדו ולאחר חודש נידון ל50 שנות מאסר.

סיירה לאון ויהלומי הדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיירה לאון התגלו אזורי יהלומים חדשים אשר היו קרובים לגבול עם ליבריה. ליבריה, אשר הייתה במצב כלכלי קשה, רצתה גם חלק מהשלל שהתגלה. טיילור ראה בכך הזדמנות להשיג שליטה על היהלומים ולהתעשר מכך. הוא פעל בשתי דרכים. האחת עודד את האוכלוסייה המקומית בליבריה ללחימה כדי להשתלט על אזורי יהלומים. השנייה, הוא סיפק תמיכה כלכלית לארגון המורדים בסיירה לאון (RUF) טיילור דאג להם לאימון צבאי, נשק וכח אדם ובתמורה הם עסקו בהתקפות כנגד האוכלוסייה בסיירה לאון ושיעבדו אזרחים לעבודה במכרות היהלומים שהובאו לבסוף לצ'ארלס טיילור. בזכות כספי היהלומים טיילור תיכנן להמשיך במלחמתו כנגד המורדים ולהחזיר את שליטתו בליבריה ועקב הפעילויות האלימות הרבות וחיי האדם שנלקחו בעקבות המלחמה - היהלומים קיבלו את הכינוי "יהלומי הדמים"[5].

ילדים חיילים בליבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם המורדים וגם צ'ארלס טיילור השתמשו בילדים לטובת הלחימה והועיל לשני הצדדים. טרם המלחמה, חיי היומיום של הילדים היו קשים מאוד מאחר שרבים מהם עבדו כדי לפרנס את משפחותיהם. במהלך המלחמה, הילדים היו צריכים לקבל החלטות קשות ולבצע מעשים נוראיים כדי לשרוד. ללא כל ידע קודם וללא אימונים מקדימים ילדים אלו קיבלו רובים ואמצעי לחימה. הסמים היו חלק משמעותי בתרבות הלחימה של הילדים חיילים; הם נהגו לצרוך קוקאין אשר נתן להם תחושת שליטה. רבים טענו שצריכה של קוקאין גורמת לחיילים להיות יותר יעילים בשדה הקרב. לא רק בנים חיילים היו חלק מהמערך הלוחם, אלא גם בנות חיילות שהיו חוזרות לבתים שלהן עם תינוק או בהריון. עם סיומה של מלחמת האזרחים, ארגונים לא ממשלתיים החלו לעבוד על מזעור נזקי הטראומה של 7000 הילדים חיילים שלחמו במלחמה[6].

נשות ליבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המובילות העיקריות לשיחות השלום היו נשות ליבריה אשר הקימו ארגון בשם "נשות ליבריה רוצות שלום עכשיו" בראשות לימה בואי. ב-2002, לימה בואי התחילה את פועלה כאשר ארגנה תפילות למען השלום ופעולות בלתי אלימות. התפילות נוצרו בעקבות נשים אשר ראו כי משפחותיהן נפגעות וסובלות. ארגון הנשים דאג גם לטפל בפליטים רבים אשר הגיעו למונרוביה במטרה לברוח ממרחץ הדמים. באפריל 2003 ארגון הנשים, אשר היה מורכב מנשים נוצריות ומוסלמיות, ארגן מחאה לא אלימה אשר בה הן לבשו בגדים לבנים והתיישבו בשוק הדגים. מספר הנשים המשיך לגדול לאורך הימים והגיע עד מעל ל-3000 נשים. ב-23 באפריל טיילור הסכים לפגוש אותן לשיחה. מטרת המחאה הייתה להפסיק את שפיכות הדמים[7]. ארגון הנשים הצליח לשכנע את ראשי המורדים וטיילור להגיע לשיחות שלום אשר התקיימו בגאנה. הן ארגנו הסעות והגיעו למתחם שמחוץ למקום בו התקיימו שיחות השלום. הן לא הסכימו לזוז משם עד שלא יתבצע צעד. במהלך שיחות השלום הוצא כתב אישום כנגד טיילור על פשעי מלחמה. ארגון נשות ליבריה מזוהה עם הובלת שיחות השלום, ועל שלום בליבריה והביא לעלייתה של הנשיאה הראשונה אלן ג'ונסון סירליף.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. Ilmari Käihkö (2015) ‘Taylor must go’ – the strategy of the Liberians United for Reconciliation and Democracy, Small Wars & Insurgencies, 26:2, 248-270, DOI: 10.1080/09592318.2015.1007561
  2. Morten Bøås (2005) The liberian civil war: new war/old war?, Global Society,19:1, 73-88
  3. מערכת העיתון,10.07.2003."עכשיו טיילור אומר שהוא מחכה לאמריקה",הארץ,http://www.haaretz.co.il/misc/1.894914(נסקר ב-19.3.2017).
  4. International Crisis Group, April 2002, p.7, Adebayo, Liberia's Civil War, 2002, p.235
  5. Orogun Paul. 2004. "Blood Diamonds and Africa's Armed Conflicts in the Post—Cold War Era", world affairs. 166(3): 151-161
  6. Marilyn Silberfein (2004) The Geopolitics of conflict and diamonds in Sierra Leone, Geopolitics, 9:1, 213-241
  7. Bauer, Jacqui. "Women and the 2005 Election in Liberia." The Journal of Modern African Studies 47, no. 2 (2009): 193-211
  8. https://tavaana.org/en/content/how-women-liberia-fought-peace-and-won

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפה בלונדי: Peace in Liberia

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.http://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/09592318.2015.1007561
  2. ^ 2.Boas,2005:Pp 75-78
  3. ^ 3.http://www.haaretz.co.il/misc/1.894914
  4. ^ 4.International Crisis Group, April 2002, p.7, Adebayo, Liberia's Civil War, 2002, p.235 ^ Jump up to: a b
  5. ^ 5. Orogun, 2004: 151-154
  6. ^ Silberfein,2004:Pp 214-220
  7. ^ 8. Bauer,2009:Pp 199