מלחמת האזרחים הראשונה בחוף השנהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת האזרחים הראשונה בחוף השנהב
תאריך התחלה: 10 בספטמבר 2002
תאריך סיום: 4 במרץ 2007
משך הסכסוך: 4 שנים ו-25 שבועות
קרב אחרי: מלחמת האזרחים השנייה בחוף השנהב
מקום: חוף השנהב
הצדדים הלוחמים

הכוחות החדשים

מפקדים
אבידות

כ-1,500 איש

כ-300 איש

חלוקת חוף השנהב לאחר מלחמת האזרחים הראשונה, בין הצפון שבשליטת המורדים (ירוק בהיר), הדרום שבשליטת הממשלה (ורוד) ובתווך - אזור החיץ שבשליטת כוח שמירת השלום של האו"ם (UNOCI), בסיוע כוחות מצבא צרפת ומ-ECOWAS


מלחמת האזרחים הראשונה בחוף השנהב החלה ב-19 בספטמבר 2002, והסתיימה רשמית ב-4 במרץ 2007. המלחמה התנהלה בין תומכי ממשל לורן גבאגבו לבין המורדים בממשל, בראשות אלאסן ואטארה. הגורם העיקרי למלחמה היה מתח בסוגיות אזרחות וזכויות לקבוצות שהיגרו לחוף השנהב. במלחמה נהרגו כ-1,800 אזרחים, חיילים ואנשי כוחות בינלאומיים. במהלך המלחמה המדינה הייתה מפוצלת- צפון המדינה היה בשליטת תומכי הממשל והדרום הוחזק על ידי המורדים. מספר הסכמים בהובלת צרפת והאו"ם כשלו עד שנמצאה הנוסחה להשכנת שלום בין הצדדים. הפסקת האש לא הקנתה יציבות למדינה; הבחירות נדחו שש פעמים וב-2011 פרצה מלחמת האזרחים השנייה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמוגרפיה בחוף השנהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף השנהב היא מדינה מגוונת מבחינה דתית ואתנית.[1] בדרום המדינה יש רוב נוצרי, עם מעמד כלכלי משופר יחסית לצפון, בו חיים מוסלמים בעוני יחסי. כמו כן, במדינה קיימות כ-60 קבוצות אתניות, שניתן לסווגן ללקבוצות הבאות: בני האקאן (Akan), קרו (Krou), גור (Gur) ובני המנדה (Mande) בצפון ובדרום. סוגיה דמוגרפית נוספת היא אוכלוסיית המהגרים הגדולה, בעיקר מהמדינות העניות מצפון לחוף השנהב, כבורקינה פאסו, החולקים תרבות משותפת עם תושבי צפון חוף השנהב.[1]

רקע פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-PDCI (המפלגה הדמוקרטית בחוף השנהב; Parti Démocratique de la Côte d'Ivoire) בהנהגת פליקס הופואה-בואני (Félix Houphouët-Boigny) הייתה המפלגה השלטת מאז קבלת העצמאות מצרפת ב-1960 ועד מותו של הופואה-בואני בשנת 1993, כמעט ללא תחרות. הופואה-בואני היה דיקטטור נאור שפיתח את חוף השנהב תוך פתיחת המדינה להשקעות זרות וביסוס יחסים טובים עם צרפת. בתקופת שלטונו לא הייתה שקיפות שלטונית או ממשלה דמוקרטית, ודרכו הפוליטית הייתה לצרף אליו קבוצות מפתח בין המיעוטים. אחד הצעדים שנקט היה הענקת אזרחות למהגרים מבורקינה פאסו שהתיישבו בחוף השנהב.

ברוב שנות שלטונו, הופואה-בואני לא נתקל ביריב פוליטי משמעותי שהיווה איום משמעותי עליו. מקרה בולט אירע בבחירות ב-1990. ה-PDCI גברו על מפלגת האופוזיציה FPI (החזית האיווארית הפופולרית; Front Populaire Ivoirien) ועל רקע טענות לשחיתות וזיוף תוצאות הבחירות, מנהיג ה-FPI, לורן גבאגבו (Laurent Gbagbo) הושלך לכלא.

הופואה-בואני היה בעל הכהונה הארוכה ביותר של מנהיג באפריקה. מאחר שהמערכת השלטונית סבבה סביב דמותו הכריזמתית ופועלו, מטבע הדברים, עם פטירתו ב-1993, חוף השנהב נאלצה להתמודד מול שאלות שלטוניות, כמעבר לדמוקרטיה וקיום בחירות פתוחות ותחרותיות.

לאחר מותו של הופואה-בואני, הנרי קונאן בדייה (Henri Konan Bédié) כיהן כנשיא. בתקופה זו גברו חילוקי הדעות הן מול ה-FPI מהאופוזיציה והן בתוך ה-PDCI. פלג מה-PDCI נטש את המפלגה והקים את ה-RDR (המפלגה הרפובליקנית; Rassemblement Des Républicains) ואלאסן ואטארה (Alassane Ouattara) נציג הצפון המוסלמי, היה המועמד לנשיאות מטעם מפלגה זו. צעדים שנקט בדייה לקראת הבחירות ב-1995 קוממו קבוצות אתניות במדינה וגרמו ל-FPI ו-RDR להחרים את הבחירות. אחד הצעדים האלו היה הנחלת המונח 'אייבוריות'.

אייבוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדייה טבע את המושג אייבוריות (Ivority), כדי לציין את הזהות התרבותית בחוף השנהב.[2] מושג זה ונגזרותיו היו מזרעי מלחמת האזרחים. מושג זה מבטא את ההבדל בין התושבים הילידים של חוף השנהב לבין אלו שהיגרו למדינה. מושג זה שימש קסנופובים, לאומנים ואת התקשורת לייצוג אוכלוסיית המהגרים ובידולם מהתושבים הילידיים.

המשמעות המעשית של המושג שללה זכויות אזרחיות מתושבי הצפון. לדוגמה, בחוק שבדייה העביר ב-1994 ונכנס לחוקה כסעיף 35 בשנת 2000, הזכות להתמודד לנשיאות הותנתה בכך שהמועמד ושני הוריו יהיו ילידי חוף השנהב, באיסור להחזיק באזרחות זרה והגבלות נוספות, כמשך השהות בחוף השנהב. חוק זה דחק את ואטארה מהמרוץ לנשיאות, מאחר שנטען שלא נולד בחוף השנהב[1]. מניעת אפשרות התמודדותו של ואטארה עוררה מחאות בקרב תושבי הצפון המוסלמי, ובפרט אצל בני המעמד הנמוך והמהגרים העניים ממאלי ובורקינה פאסו.[2]

מעבר למשמעות הפוליטית, המושג הדיר תושבים אלו מבעלות על אדמות מסוימות, משרות במגזר הציבורי ומחיי התרבות.[2]

מתחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השגשוג הכלכלי של חוף השנהב בתקופתו של הופואה-בואני משך אפריקאים רבים ממערב אפריקה, בעיקר מבורקינה-פאסו. במהלך השנים, המגוון האתני עורר מתחים. באווירה זו של עליית הקונפליקטים האתניים, ההחלטה של הופואה-בואני להעניק אזרחות לבני בורקינה-פאסו שהיגרו לחוף השנהב בוקרה קשות, ומתנגדיו ראו זאת כצעד על מנת לקבל את תמיכתם הפוליטית. המתחים דוכאו תחת מנהיגותו של שליט המדינה, פליקס הופואה-בואני, אך צפו מחדש לאחר מותו.

המתחים הובילו לאלימות כלפי הזרים האפריקאים במדינה. ב-1995 בני בורקינה פאסו נהרגו במטעים במסגרת מהומות אתניות. האפליה כלפי בני בורקינה פאסו בחוף השנהב גרמה למדינות השכנות, ובורקינה פאסו בפרט, לחשוש מהגירת פליטים מאסיבית.

בנוסף, שפל כלכלי שנבע מהתדרדרות היחסים בין מדינות העולם השלישי והמדינות המפותחות החמיר את תנאי המחיה, גרם לעליית אחוזי האבטלה והחריף את המתחים התרבותיים והפוליטיים.

פרוץ המלחמה ומשא ומתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים החלה ב-19 בספטמבר 2002, לאחר המשבר הפוליטי בין ה-FPI וה-RDR אודות סוגיית זכויות האזרחות וההתעקשות של גבאגבו על המנדט שלו לנשיאות.[2] קבוצת מורדים החלה בהפיכה בשעות הלילה. קבוצת המורדים MPCI (תנועת הפטריוטים של חוף השנהב; Patriotic Movement of Côte d'Ivoire) תקפו את העיר אביג'אן וערים נוספות בצפון.

בלילה הראשון להפיכה, הנשיא לשעבר שלא פינה את כסאו בבחירות 2000, רוברט גואי (Robert Guéï) נהרג.[3] הדעות חלוקות בעניין מותו: הממשלה טוענת כי הוא נהרג בעת הובלת המהפכה. מצד שני, הדעה הרווחת הייתה כי הוא נהרג בביתו וגופתו הועברה לאחר מכן לרחוב ושם צולמה.

אלאסן ואטארה (Alassane Ouattara), מנהיג מפלגת ה-RDR, תפס מחסה בשגרירות גרמניה בזמן שביתו הוצת בידי תומכי המשטר. המורדים התמקמו בצפון המדינה לאחר נסיגתם מאביג'אן, בעוד הממשלה התמקמה בדרום. טבח התבצע בשני המחנות הגאוגרפיים – תומכי-גבאגבו טבחו באנשי צפון שהתגוררו בדרום ומורדים בצפון טבחו בדרומיים שהתגוררו בערים בצפון.[1]

ב-17 באוקטובר 2002 נחתם הסכם הפסקת-אש שנראה כי יחזיק מים בין המורדים והנשיא גבאגבו.[4] בזמן שהמורדים עמדו על משמרם בבואקה (Bouake), תומכי המשטר התחזקו באביג'אן. כ-3,000 צעירים תומכי משטר צעדו בקריאה לצבא לפעול בהתקפיות.

לקראת סוף 2002, קבוצות מורדים חדשות התאחדו ל-FN (הכוחות החדשים של חוף השנהב; Forces Nouvelles de Côte d'Ivoire) אשר גם הם הצהירו על כוונתם להפיל את גבאגבו. הקבוצות השתלטו על הערים מאן (Man) ודאנאנה (Danané) הממוקמות במערב המדינה. הסכמי הפסקת האש בהובלת צרפת כמעט ונפסקו ב-6 בינואר בעקבות תקיפת בסיס צרפתי ופציעתם של תשעה חיילים בידי שתי קבוצות מורדים ליד העיר דואקואה (Duékoué).[5]

נקודה חשובה לציון היא הסכסוך שפרץ במערב הרחוק בין היקובה (Yacouba), תומכי הגנרל גואי, לבין הגוארס (Guérés) והגירוש של מוסלמים ממלינקה (Malinké) ואנשי בורקינה-פאסו (בוריקנים; Burkinabés) מהמערב.[1] על פי נתוני האו"ם, יותר ממיליון אנשים פוזרו בחוף השנהב בעקבות מלחמת האזרחים.

כוחות בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת חוף השנהב לאחר מלחמת האזרחים הראשונה, בין הצפון שבשליטת המורדים (ירוק בהיר), הדרום שבשליטת הממשלה (ורוד) ובתווך - אזור החיץ שבשליטת כוח שמירת השלום של האו"ם (UNOCI), בסיוע כוחות מצבא צרפת ומ-ECOWAS

מאמצי התיווך הבינלאומיים בחוף השנהב התחלקו בין מדינות הקהילה הכלכלית של מערב אפריקה (ECOWAS; Economic Community of West African States), האומות המאוחדות, האיחוד האפריקאי (AU), וצרפת. בשלב הראשון ובמהלך הניסיון לקיים שיחות בין הצדדים, הקהילה הבינלאומית הקפיצה במהירות כוחות שמירת שלום לחוף השנהב.[2]

צרפת מיהרה לשלוח 3,000 חיילים (בהמשך מספרם עלה ל-4,000) כדי להגן על 16,000 אזרחי צרפת המתגוררים בחוף השנהב ולהציל את ממשלת גבאגבו. מחשש שניצחון המורדים יוביל לטבח ורצח עם, כפי שקרה ברואנדה, צבא צרפת מיקם עצמו כחוצץ בין הצפון בשליטת המורדים אל מול הממשלה בדרום. כדי למנוע את התפשטות המלחמה לשאר האזור הסכימו האו"ם, ה-ECOWAS) והאיחוד האפריקאי על תפקיד שומר הסף של צרפת והוסיפו לכוחותיה 6,000 חיילי או"ם.

ב-27 בפברואר 2004 האו"ם הקים את ה-UNOCI (כוח משימה של האו"ם בחוף השנהב; (United Nations Operation in Côte d'Ivoire). יחידה זו פעלה מטעם האו"ם במדינה ותפקידה היה לסייע ביישום הסכם השלום שנחתם בין הצדדים היריבים ב-2003. משימת ה-UNOCI הייתה ליצור ולשמר "אזור ביטחון" לאורך מרכז המדינה שהפריד בין הכוחות היריבים.[6] חוף השנהב חולקה באופן גס לצפון, שנשלט על ידי המורדים, ולדרום שבו פעלה הממשלה הרשמית של המדינה. כוחות האו"ם חוו קשיים בשמירת השלום ב"אזור הביטחון", בעיקר במערב המדינה. זאת כתוצאה מהתלקחויות אתניות, כמו גם הסכסוך שהלך והתמשך בין הממשלה למורדים.

בקרבת אזור הביטחון היה שילוב של קבוצות אתניות, בעיקר הדיאולה (Dioula) שרובם מוסלמים שנטו להתנדנד בין נאמנות לממשלה לבין נאמנות למורדים. הקונפליקט בין האינטרסים יצר מקרים של הפרת זכויות אדם בין קבוצות, שהיו מבוססים על הברית הפוליטית הטיפוסית לכל קבוצה אתנית.[7]

הסכם קלבר (Kleber)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורן גבאגבו, נשיאה הרביעי של חוף השנהב משנת 2000, מנהיג ה-FPI

בין ה-15 ל-26 בינואר 2003, הכוחות הנצים נפגשו בצרפת בניסיון לנהל משא ומתן לשלום. הצדדים חתמו על הסכם פשרה ב-26 בינואר. הנשיא גבאגבו שמר על כוחו, ויריביו הוזמנו לממשלת פיוס וקיבלו את תיקי הביטחון והפנים. חיילים של ה-ECOWAS ו-4000 חיילים צרפתיים מוקמו בין שני הצדדים, ויצרו אזור ביטחון. ההסכם נגע בסיבות לסכסוך אך הנוסחה שלו הייתה רעועה מהיסוד.[2] החלק האינטגרלי בהסכם התמקד בחלוקה של הכוח במקום בסוגיה המרכזית שבגינה פרץ הסכסוך – סוגיית האזרחות. ההסכם התמקד ביצירת והגדרת ממשלת פיוס לאומית המורכבת מנציגים החתומים על ההסכם וקונצנזוס על ראש הממשלה. התפקיד האקטיבי של ממשלת הפיוס היה לבנות מחדש את כוחות הביטחון ולארגן בחירות לגיטימיות. בנוסף, הממשלה הופקדה לעסוק באזרחות, זכות הצבעה, חלוקת אדמה, מדיה, זכויות אדם, רפורמות כלכליות ופירוק מנשק. ההסכם קרא להפסקת אש והחזרת הסמכות למדינה. ההסכם נגע באזרחות במובן האדמיניסטרטיבי, וראה את היכולת לשנות זאת באמצעות שינוי חוקים; הכישלון היה בכך שהוא לא התמקד בהבניה החברתית שנטועה באזרחות, באייבוריות (Ivority) ולספק פתרון פוליטי לסוגיה.[2]

ברמה האזרחית, מתחים בין הקבוצות האתניות גברו על רקע סוגיות בעלות על אדמה ואזרחות. שני מוקדי החיכוך המרכזיים היו הגבול עם ליבריה במערב והגבול החדש בין צפון לדרום חוף השנהב. הגבול בין הצפון לדרום היה בפיקוח צרפת, אך לא בשליטה בפועל של אף אחד מהצדדים. הן המורדים והן הממשלה גייסו שכירי חרב מליבריה ומסיירה לאון היישר ממלחמות האזרחים שלהם להילחם בקבוצה השנייה. כפרים ועיירות רבות נשדדו באופן שיטתי.[2]

ב-4 בפברואר 2003, התקיימו מספר הפגנות אנטי-צרפתיות בעיר אביג'אן שהביעו תמיכה בנשיא גבאגבו.

ב-25 במרץ, אורגנה צעדת שלום במחאה על הפרת הסכם השלום שנחתם בצרפת. ההפגנות נאסרו בצו בית משפט שיצא ב-18 במרץ, והצעדה דוכאה על ידי הכוחות החמושים. 37 נהרגו לפי הממשלה, ובין 300 ל-500 לפי הנרי קונאן בדייה, הנשיא לשעבר. דו"ח של האו"ם בנוגע ל-3 במאי מצביע על לפחות 120 הרוגים, ומעורבות ברורה של פקידים ממשלתיים. דיכוי זה גרם לפרישת מספר מפלגות מהממשלה.

ב-4 במרץ, ה-PDCI השעה את השתתפותו בממשלה, עקב מחלוקת עם ה-FPI, מפלגתו של הנשיא גבאגבו, על מועמדויות לתפקידים במנהל הציבורי ובחברות ממשלתיות. ממשלת הפיוס הלאומית שהורכבה בתחילה מ-44 חברים, עמדה על 15 חברים אחרי פיטוריהם של שלושה שרים, ביניהם גיום סורו (Guillaume Soro), ממנהיגי המורדים, ב-6 במאי.

ב-4 ביולי 2003, הממשלה והמיליציות החמושות חתמו על "הצהרת סיום המלחמה", בו בעצם הייתה הכרה של המורדים בסמכות של הנשיא גבאגבו, שבועה לעבוד לשם יישום של הסכם השלום ותוכנית של שחרור מהצבא, פירוק מנשק ואינטגרציה מחודשת. ניסיון פוטש, שאורגן מצרפת על ידי איבראהים קוליבאלי (Ibrahim Coulibaly), סוכל ב-23 באוגוסט על ידי הצרפתים.[8]

ב-2004 עלו מספר אתגרים להסכם השלום. התפרצויות אלימות וקיפאון פוליטי באביב ובקיץ הובילו לשיחות באקרה בירת גאנה. ב-30 ביולי 2004 נחתם הסכם אקרה השלישי, והוא אישר מחדש את מטרות הסכם השלום המקורי עם דד-ליינים וקריטריונים ספציפיים להתקדמות. לרוע המזל, הדד-ליינים האלו – סוף ספטמבר לרפורמה בחקיקה ו-15 באוקטובר לפירוק המורדים מנשקם – לא הוסכמו על ידי הצדדים.

סכסוך צרפת-חוף השנהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2004 כוחות הממשלה החלו בתקיפות נגד המורדים.[1] הם הפציצו ערים בצפון, הרגו עשרות אזרחים ותקפו את המלון באביג'אן שאיכלס את נציגי המורדים בממשלת הפיוס. כוחות צרפת והאו"ם החלו בפעולה וחסמו ציר גישה המוביל אל בואקה, בירת המורדים. בנוסף, הם הגנו על הנציגים באביג'אן שאילולא הגנה זו היו נהרגים. בתגובה לפעילות ההגנה של צרפת, הממשלה הפציצה במטוסים בסיס צרפתי ליד בואקה והרגו תשעה חיילים צרפתים, מיסיונר אמריקאי בביקור ופצעו 33 אנשים. כתגובת שרשרת, צרפת מיד תקפה חזרה ומחקה את חיל האוויר של הממשלה על אף הצהרותיו של גבאגבו כי לא הוא זה שנתן את ההוראה לתקיפה. ה-YP (צעירים פטריוטים; Young Patriots), הנאמנים לנשיא גבאגבו, תקפו מטרות צרפתיות באביג'אן ותוך ימים כ-8,000 מתוך 12,000 אזרחים צרפתים ברחו מהמדינה.[9]

בעקבות כל זאת, הצרפתים היו בסיטואציה מאוד לא נוחה עבורם. שני הצדדים האשימו את צרפת בתמיכה בצד השני: תומכי הממשל בשל ההגנה על המורדים ואי עמידה בהסכמי ההגנה שנחתמו עם חוף השנהב, והמורדים בגלל שהצרפתים מנעו את כיבוש אביג'אן.

המורדים לא הביעו אמון בגבאגבו ולא הסכימו להתפרק מנשקם. מצד שני, גם ה-YP של גבאגבו שהסתובבו ברחבי אביג'אן עם כלי נשק ומכוניות גנובות, לא הסכימו להתפרק מנשקם. לבסוף, הבחירות מהסכם מרקוסיס נדחו ותחת נסיבות אלה האו"ם החליט ב-14 באוקטובר 2005 למנות את גבאגבו לנשיא לשנה נוספת בה תוקם קואליציה ויתוכננו בחירות מחודשות.

2005-2007 – לקראת סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלאסן ואטארה, ממנהיגי המורדים

באפריל 2005 התקיימה בפרטוריה שבדרום אפריקה פגישת פיוס בין מנהיגי שני הצדדים, בחסות נשיא דרום אפריקה תאבו מבקי. הפגישה הביאה לחתימת הסכם פרטוריה, שמשמעותו היא הסכמה על הפסקת אש בין הצדדים, תחילת שיחות פיוס ולמעשה סיום המלחמה בכל שטחי חוף השנהב.[2] ההסכם נכנס לתוקף בחודש אפריל, אז החלו הכוחות להסיג את כוחותיהם מחזית הלחימה.[10]

הסכם פרטוריה זכה לגיבוי מלא של האיחוד האפריקאי, והתמקד בעיקר בנושאי צבא ובחירות, שני הנושאים שנראו דחופים ביותר לדחיפה לפיוס במדינה. בין סעיפי ההסכם גם החלטה על פירוז מנשק של המיליציות החמושות.[2]

בסוף אוקטובר 2005 תוכננו להתקיים בחירות לנשיאות בחוף השנהב, כחלק מהליך הפיוס עליו הוסכם בשיחות בדרום אפריקה. אולם, מזכ"ל האו"ם קופי אנאן הכריז בספטמבר כי אין סיכוי לקיים את הבחירות במועדן עקב המשך המצב הרגיש במדינה.[11] הסכם פרטוריה דעך בעוד בשטח האלימות נמשכה. פירוק המיליציות מנשק התעכב מספר פעמים, לא הושגה הסכמה על מועד הבחירות ובעצם הממשלה לא הצליחה לתפקד.[2] בתגובה, האיחוד האפריקאי דרש להשאיר את הנשיא המכהן גבאגבו 12 חודשים בתפקידו מעבר לתקופה המוגדרת בחוק.[12] ב-11 באוקטובר 2005 הגישו מפלגות האופוזיציה בחוף השנהב פנייה למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה לדחות את בקשת האיחוד האפריקאי, ואכן פנייתם אושרה והוחלט שלא לאפשר מצב בו גבאגבו ימשיך בתפקידו.[13]

נבחרת הכדורגל הלאומית של חוף השנהב העפילה לטורניר המונדיאל של 2006 שהתקיים בדרום אפריקה, ועובדה זו תרמה במידה מסוימת לכינון הפסקת אש במדינה, גם אם זמנית. הפסקת אש זו שכנעה את הנשיא גבאגבו לנצל את הזמן ולקיים שיחות שלום עם המורדים.[14] המתיחות בין הצדדים פחתה באופן כללי, ובו בזמן הבחירות נדחו שוב, הפעם לאוקטובר 2007.[15]

הסכם שלום חדש נחתם בין הצדדים ב-4 במרץ 2007. ההסכם נחתם בוואגאדוגו, בירת בורקינה פאסו. השונה בהסכם זה משאר ההסכמים שנחתמו באותה התקופה, הייתה שהוא נוסח והובל לאורך כל הדרך על ידי הצדדים בעצמם, ללא התערבות בינלאומית. מיד עם חתימת ההסכם ביקש הנשיא גבאגבו באופן אישי בינואר 2007 להתחיל שיחות ישירות ובלתי מתווכות בין הממשלה הרשמית של חוף השנהב לבין כוחות המורדים.[2] במסגרת ההסכם הוחלט כי גיום סורו, מפקד כוחות המורדים, ימונה לראש הממשלה. סורו נכנס לתפקיד בתחילת אפריל 2007.[16] ההסכם הגדיר באופן ברור את חלוקת הכוחות בין ראש הממשלה החדש סורו, לבין הנשיא גבאגבו. במקביל, אזור החיץ שהפריד בין הצדדים החל להתפורר והם צעדו יחד בפעם הראשונה מאז פרוץ הסכסוך. נשיא חוף השנהב גבאגבו הכריז כי המלחמה הסתיימה.[17]

במאי 2007 החל תהליך של פירוז מנשק של שני הצדדים, כהמשך להסכמות שהושגו בהסכם ואגאדוגו. תהליך פירוק המיליציות מנשקן התקיים בטקסיות רבה. לדוגמה, ב-19 במאי התקיים טקס בעיר גיגלו (Guiglo) בנוכחות הנשיא גבאגבו, בו ויתרו כוחות ההתנגדות על מעל 1,000 כלי נשק. דוגמה נוספת היא ביקורו של גבאגבו בצפון בנובמבר 2007, לראשונה מאז פרוץ המלחמה ב-30 ביולי 2007. הביקור נערך במסגרת שיחות הפיוס וכלל טקס חגיגי שכלל שריפת כלי נשק, כסמל לקץ הסכסוך.[18] גבאגבו נשא דברים בטקס, והכריז כי המלחמה תמה ויש להחזיר את המדינה למסלול, בין היתר באמצעות הליכה לבחירות שמתוכננות להתקיים ב-2008.[19]

תהליך פירוז הנשק של הצדדים נמשך באופן רשמי בדצמבר 2007, וארך כשלושה חודשים. התהליך כלל כמובן את שני הצדדים הלוחמים – הן הכוחות הפרו-ממשלתיים והן כוחות המורדים. מנהיגי הצדדים הציגו את הצעד כשלב משמעותי בדרך לפיוס ואיחוד.

הצדדים המשיכו בשיחות ומשא ומתן על מועד הבחירות, ובנובמבר 2007 הוחלט כי הן יתקיימו עד חודש יוני בשנת 2008.

כוחות שמירת השלום של האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, בפברואר 2004 הוקמה יחידת ה-UNOCI. בפברואר 2006, בעקבות החלטת מזכ"ל האו"ם דאז קופי אנאן, מועצת הביטחון של האו"ם החליטה לתגבר את היחידה ב-800 חיילים נוספים שהובאו במיוחד מכוח המשימה של האו"ם בליבריה. בנובמבר 2006 הכוח הכיל כ-8,000 חיילים מ-41 מדינות.

בסוף יולי 2008, לקראת פקיעת תוקף המנדט של ה-UNOCI בחוף השנהב, מועצת הביטחון של האו"ם החליטה פה אחד להרחיב את המנדט עד סוף ינואר 2009, כך שהכוחות יוכלו לתמוך בארגון תהליך הבחירות שתוכנן במדינה.[20]

בחירות 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשבר הפוליטי בחוף השנהב 2011-2010

הבחירות נדחו שוב ושוב עד שנקבעו לבסוף ל-31 באוקטובר 2010. בסיבוב השני של הבחירות שהתקיים ב-28 בנובמבר טענו ואטארה וגבאגבו לניצחון וכל אחד מהם הושבע בנפרד כנשיא. אנשיו של גבאגבו טענו לאי סדרים באזורי הבחירה בצפון, שתמכו בוואטארה, והנשיא סירב לפנות את כיסאו על אף הלחץ הבינלאומי, שכלל את האו"ם, ה-ECOWAS, האיחוד האירופי וארצות הברית.

בין השאר, מהשלכות פוליטיות אלו, פרצה מלחמת האזרחים השנייה בחוף השנהב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Daniel Chirot, "The Debacle in Cote d'Ivoire", Journal of Democracy 17(2), 2006, עמ' 63–77 doi: 10.1353/jod.2006.0024
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 Abu Bakarr Bah, "Democracy and civil war: Citizenship and peacemaking in Côte d’Ivoire", African Affairs 109(437), 2010, עמ' 597–615 doi: 10.1093/afraf/adq046
  3. ^ Ivorian ex-leader assassinated, News24, ‏21 September 2002
  4. ^ Ivory Coast: October 22, 2002, strategypage
  5. ^ 'Blue helmets' plan for Ivory Coast, BBC, ‏7 January 2003
  6. ^ Resolution 1528, UN, ‏27 February 2004
  7. ^ James Copnall, Ivory Coast's zone of no-confidence, BBC, ‏18 May 2005
  8. ^ France foils Ivory Coast 'coup plot', BBC, ‏25 August 2003
  9. ^ French foreign minister's visit is first since 2003, France 24, ‏20 May 2011
  10. ^ Withdrawal of heavy weapons begins in Côte d'Ivoire, UN mission says, UN News, ‏21 April 2005
  11. ^ UN rules out Ivory Coast election, BBC, ‏8 September 2005
  12. ^ Opposition alliance calls on UN to reject 12 more months of Gbagbo, IRIN, ‏11 October 2005
  13. ^ UN endorses plan to leave president in office beyond mandate, IRIN, ‏14 October 2005
  14. ^ Neil Stormer, Common Ground: More than a game, UPI, ‏30 June 2006
  15. ^ Austin Merill, Best Feet Forward, The Hive, ‏July 2007
  16. ^ Mathieu Bonkoungou, Ivory Coast foes agree rebel leader for PM, Reuters, ‏27 March 2007
  17. ^ Ange Aboa, Ivory Coast's President Gbagbo says war is over, ReliefWeb, ‏16 April 2007
  18. ^ Ivory Coast leaders burn weapons, BBC, ‏30 July 2007
  19. ^ Ivory Coast: President Gbagbo Calls For Peace Before Polls., Somalinet, ‏30 November 2007
  20. ^ UN extends mandate of troops in Ivory Coast, IOL News, ‏11 January 2007