מלחמת האזרחים השנייה בחוף השנהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת האזרחים השנייה בחוף השנהב
תאריכי הסכסוך 28 בנובמבר 2010 – 11 באפריל 2011 (19 שבועות ויומיים)
קרב לפני מלחמת האזרחים הראשונה בחוף השנהב
מקום חוף השנהב
תוצאה כ-3,000 הרוגים במלחמת האזרחים; ניצחון המורדים בראשות אלאסן ואטארה; מעצר לורן גבאגבו והעמדתו למשפט.
הצדדים הלוחמים

חוף השנהבחוף השנהבכוחות הממשלה

חוף השנהבחוף השנהבהכוחות החדשים
צרפתצרפתצרפת

מפקדים

חוף השנהבחוף השנהבלורן גבאגבו

חוף השנהבחוף השנהבאלאסן ואטארה
חוף השנהבחוף השנהבגיום סורו
צרפתצרפתניקולה סרקוזי

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מלחמת האזרחים השנייה בחוף השנהב היא מלחמת אזרחים שהחלה ב-28 בנובמבר 2010, והלחימה בה הסלימה בחודש מרץ 2011, זאת בעקבות החרפת המשבר הפוליטי במדינה. בעקבות המשבר הפוליטי טענו שני נשיאים שונים לנשיאות המדינה: אלאסן ואטארה, שהוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, ולורן גבאגבו שעמד בראש המדינה. הצדדים הנצים היו כוחות הנאמנים ללורן גבאגבו, נשיא חוף השנהב משנת 2000, ותומכי אלאסן ואטארה.

במלחמה שהסתיימה ב-11 באפריל 2011 נהרגו כ-3,000 אנשים. במהלך המלחמה ארגונים בינלאומיים דיווחו על הפרות זכויות אדם בהיקפים נרחבים, בפרט בעיר דואקואה (Duékoué). כוחות האו"ם וצבא צרפת נקטו בפעולה צבאית, תוך הגנת אזרחיהם. לורן גבאגבו, הנשיא המודח, נעצר ומואשם בפשעי מלחמה. משפטו, אשר מתנהל בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, נפתח ב-28 בינואר 2016.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורן גבאגבו, נשיאה הרביעי של חוף השנהב משנת 2000
אלאסן ואטארה
ערך מורחב – מלחמת האזרחים הראשונה בחוף השנהב

חוף השנהב חוותה את מלחמת האזרחים הראשונה בשנים 2002–2004. הצדדים הלוחמים היו כוחותיו של הנשיא לורן גבאגבו וכוחות המורדים ה-FN (הכוחות החדשים; New Forces) שייצגו את המוסלמים מצפון המדינה. המורדים חשו מופלים לרעה ומודרים מהסביבה הפוליטית והאזרחית על ידי קבוצת הרוב הנוצרית מהדרום, שהונהגו על ידי אלאסן ואטארה. עיקר המשבר במלחמה הראשונה התנהל סביב סוגיית האזרחות בחוף השנהב- המושג 'אייבוריות' (Ivority) שימש להבחנה בין ילידי חוף השנהב ובעלי זיקה למדינה לבין אלו שלא והדרתם של האחרונים.[2] ב-2002 שלחה צרפת כוחות לחוף השנהב לצורך תיווך והשכנת פיוס בין המורדים לכוחות גבאגבו, אך אלו נחלו כישלון. בפברואר 2004 האו"ם הקים את ה-UNOCI (כוחות האו"ם לפעילות בחוף השנהב ;United Nations Operation in Côte d'Ivoire) כגוף שנועד להסדיר ולקיים את הסכמי השלום שנחתמו בין המורדים לבין גבאגבו ואנשיו. רוב הלחימה התקיימה עד שנת 2004. בתקופה זו הצפון היה בשליטת המורדים ואילו הדרום בחזקת הממשלה.[1]

בבחירות שתוכננו לאוקטובר 2005 ואטארה התמודד מול גבאגבו על הנשיאות.[3] התקרבות תאריך הבחירות ואי-הסכמת המורדים להתפרק מנשקם לאחר המלחמה הראשונה הוביל להחלטת האו"ם להעמיד את גבאגבו לנשיאות לשנה נוספת, בסופה יתקיימו בחירות. כישלון בעמידה בזמנים של הסכם זה גרר הסכמי שלום נוספים. ב-2007 נחתם הסכם ואגדוגו. הסכם זה נגע במהות הבעיה שגרמה למלחמת האזרחים - סוגיית האזרחות. ההסכם כלל את שינוי חוק האזרחות, ואפשר לאזרחים חסרי גיניאלוגיה של חוף השנהב להתמודד לנשיאות.[4] הסכמים נוספים קבעו מועד לבחירות בשנת 2008,[5] אך הבחירות נדחו שוב ל-2010.

המשבר הפוליטי – משבר שני הנשיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המשבר הפוליטי בחוף השנהב (2010–2011)

תוצאות הסיבוב הראשון בבחירות שנערך ב-31 באוקטובר 2010 העלו כי יש צורך בסיבוב שני בין שני המועמדים העיקריים, גבאגבו וואטארה. הסיבוב השני נקבע ל-28 בנובמבר. ב-2 בדצמבר, נשיא הוועדה החוקתית של חוף השנהב (IEC), יוסוף באקאיוקו (Bakayoko Youssouf), הכריז על ואטארה כמנצח ברוב של 54.1% לעומת 45.9% לגבאגבו. גבאגבו טען כי ל-IEC אין סמכות להצהיר על התוצאות והגדיר אותן כבטלות וחסרות משמעות.[3] יום למחרת הוצהר על ביטול ההצבעות בתשעה מחוזות בצפון בשל חשד לסילוף הצבעות, ובכך גבאגבו הוכרז כמנצח בבחירות עם רוב של 51.5%.

בימים לאחר מכן, צרפת, ארצות הברית, האיחוד האפריקאי והקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה הכירו בוואטארה כנשיא הלגיטימי של חוף השנהב, וקראו לגבאגבו לפנות את כסאו באופן מידי. בתגובה, גבאגבו דרש את יציאתם המידית מחוף השנהב של כל הכוחות הזרים לרבות UNOCI, בשל העדפתם לכוחות המורדים, לטענתו. האו"ם הצהיר על חוסר הלגיטימיות בהצהרותיו של גבאגבו וטען כי מכוחה של מועצת הביטחון בלבד להחליט על הוצאתו או הארכת שהותו של כוח ה-UNOCI. יתרה מכך, האו"ם הכיר ועודד פעולות שנעשו בידי האיחוד האפריקאי ו-ECOWAS כגון סנקציות והשעיה של חוף השנהב. ההסלמה בחוף השנהב אילצה את ואטארה לברוח למלון באביג'אן, שם שהה לאורך רוב מלחמת האזרחים. כוח ה-UNOCI איבטח את המלון באמצעות טנקים וכ-800 חיילים והגן על האזור מפעולות של תומכי גבאגבו.

לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה בין נאמניו של גבאגבו לתומכי ואטארה התקיימה תחילה באופן ספורדי. הלחימה הסלימה בתחילת מרץ 2011 לאחר תקיפות על אזרחים: ב-3 במרץ תומכי ואטרה הותקפו בנשק כבד בידי כוחות הביטחון.[3] כתגובה, ב-7 במרץ, קבוצת "המפקדים הבלתי-נראים" (Invisible Commandos) – ארגון חמוש התומך בוואטארה – תקף את הקבוצה האתנית אברי (Ebrie) תומכי גבאגבו. במקרה אחר, ב-17 במרץ, הותקף שוק של תומכי ואטארה הנמצא בפרברי אביג'אן וכ-30 אנשים נהרגו.[6] נציג האו"ם בחוף השנהב דיווח לוועדת הביטחון של האו"ם בסוף מרץ כי כ-100,000 פליטים ברחו לליבריה ועד כמיליון אנשים היו נפקדים בתוך המדינה.[3] בחודש פברואר ה-UNOCI תיגבר את כוחותיו בשטח לכ-11,000 חיילים.

ב-30 במרץ אימצה ועדת הביטחון של האו"ם בפה אחד את החלטה 1975 אשר "מבקשת מכל מפלגות חוף השנהב ושאר הערבים לעניין לכבד את רצון העם ובחירתו של אלאסן ואטארה כנשיא חוף השנהב כפי שמוכר בידי ECOWAS, האיחוד האפריקאי ושאר הקהילה הבינלאומית".[3] בנוסף, אותה החלטה מציינת כי ה-UNOCI רשאי להשתמש בכל האמצעים הדרושים כדי למלא את חובותיה האזרחיות להגנת המנדט. עם זאת, על אף ההחלטה בפה אחד, היו קריאות לוודא כי כוח ה-UNOCI יתפקד כגוף נייטרלי. ההודים טענו באו"ם כי אי אפשר להפוך את UNOCI כאמצעי שליטה.

הקרב באביג'אן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-FN ותנועות מורדים נוספות התמזגו לכוחות הרפובליקניים של חוף השנהב (RFCI - Republican Forces of Cote d’Ivoire). ב-28 במרץ ואטארה הכריז כי כל פתרונות השלום מוצו. הכוחות הרפובליקניים של חוף השנהב פצחו במתקפה כללית ועד ה-31 במרץ השתלטו על מרבית שטחה של חוף השנהב, כולל הערים יאמוסוקרו (Yamoussoukro),[7] דלואה (Daloa) ודואקואה (Duekoue) ולטענת הכוחות גם על בונדוקו (Bondoukou) במזרח, תוך התגברות על כוחות הצבא. הכוחות הרפובליקניים נכנסו לאביג'אן, שם התבצרו כוחותיו הנאמנים של הנשיא גבאגבו.[8] לאחר השתלטות מספר ערים נוספות, הכריז אחד מנציגיו של ואטארה ב-31 במרץ על סגירת הגבולות הימיים ואוויריים של חוף השנהב לקראת ההשתלטות על העיר אביג'אן.[9] החל מ-31 במרץ התרכזו הקרבות בעיר בעיקר סביב הארמון הנשיאותי, שם שהה גבאגבו, ובאזור בניין הטלוויזיה הממשלתית.

במקביל לקרבות באביג'אן, השתלטו כוחות האו"ם וצבא צרפת על נמל התעופה לאחר שננטש על ידי כוחות הממשלה. תגבורת של כוחות צרפתיים נוספים נחתה בנמל, במקביל לפינויים של אזרחים זרים מהעיר לשדה התעופה ומשם אל מחוץ למדינה.[10] ב-2 באפריל התנהלו קרבות כבדים סביב הבסיס הצבאי אגבאן (Agban) והארמון הנשיאותי, ובניין הטלוויזיה חזר לפעול לאחר ששידוריו הופסקו בשל הקרבות בסביבתו. מזכ"ל האו"ם באן קי-מון קרא לגבאגבו להתפטר ולמסור את השלטון לנשיא הנבחר ואטארה.[11] מסוקים המשתייכים לאו"ם ולצבא צרפת החלו לירות לעבר עמדות של אנשי גבאגבו, ומזכיר האו"ם ודובר של צבא צרפת ציינו כי מדובר בתקיפות על מנת להגן על מתקני האו"ם ועל אזרחים.[12] שגרירות ישראל באביג'אן פונתה גם כן, בסיוע האו"ם.[13]

ב-5 באפריל הודיעו אנשיו של ואטארה על כיבוש הארמון הנשיאותי. מפקדים מהצבא ערקו לצד המורדים ומפקד צבא חוף השנהב ביקש הפסקת אש. גבאגבו החל במשא ומתן על כניעה. עם זאת, לאחר כישלון המשא ומתן, נעו כוחות המורדים לעבר ביתו של גבאגבו ב-6 באפריל והטילו עליו מצור. ב-11 באפריל הסתערו כוחותיו של ואטארה על משכנו של גבאגבו בסיוע צרפתי, ועצרו אותו.

הרג אזרחים והפרת זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטים מחוך השנהב מחכים לאוכל במחנה של ה-UNHCR בליבריה

במספר ערים, בעיקר במערב המדינה, אזרחים הותקפו והתבצע הרג מכוון. בנוסף, תופעת העקורים והפליטים גברה.

בדואקואה, עיר שהמורדים החזיקו בה, נערך טבח ומעל ל-1,000 איש נהרגו.[14] המקרה נחקר בידי האו"ם ונמצא שכוחות שני הצדדים היו מעורבים בהרג.[15] ארגוני סיוע (כ-Caritas) והוועד הבינלאומי של הצלב האדום דיווחו על מאות הרוגים ועל האכזריות הרבה של ההרג, כולל דיווחים על מציאת גופות ועל שריפת אנשים בחיים.[16] עשרות גופות נמצאו גם בערים סמוכות- בלולקין (Blolequin) וגיגלו (Guiglo), הנמצאות במערב המדינה, סמוך לגבול עם ליבריה.[14] מקרי הרג רבים נוספים היו במדינה, ורבבות אנשים ברחו מהאזור.[10]

מעבר למשבר הפוליטי וסוגיית הנשיאות, ניתן לראות במחלוקות על שדות הקקאו כאחד הגורמים להרג.[17] מאחר ששדות הקקאו מהווים מקור הכנסה, גורמים שונים ניסו לשלוט בהם. סכסוכי קרקעות היסטוריים בין בני הגורה (Guere), בעלי האדמות לאורך דורות, לבין המהגרים שעיבדו בפועל את השדות החמירו כאשר גבאגבו הכריז על הלאמת הקרקעות.[18] רוב בני הגורה היו תומכי גבאגבו, בעוד שהמהגרים שהתמקמו באזור תמכו בוואטארה, כך שהחלוקה למחנות הייתה ברורה. מספר מקרי הרג התרחשו על רקע זה.

כאמור, מעל 100,000 איש ברחו למדינות שונות, ובפרט לליבריה, השכנה ממערב וגאנה, ממזרח.[19] באזורים מסוימים בליבריה, מספר הפליטים היה רב יותר מאשר תושבי המדינה. נשיאת ליבריה, אלן ג'ונסון-סירליף, טענה שהדבר מהווה איום ליציבותה של ליבריה וליציבות המדינות השכנות. האו"ם הקים מחנות פליטים בליבריה.[17]

בנוסף לנהירת הפליטים מחוף השנהב למדינות הסמוכות, היו עשרות אלפי עקורים במחנות בחוף השנהב עצמה, בעיקר בחלקה המערבי. במחנה סמוך לדואקואה, למשל, היו כ-28,000 איש בלילה.[20] מחנה זה הוצת ביולי 2012.[21]

מעצר ומשפט גבאגבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באפריל, לאחר מספר ימי מצור ולחימה, כוחות הנאמנים לוואטארה הסתערו על מעונו של גבאגבו באביג'אן ועצרו אותו. למרות שהמעצר עצמו התבצע בידי חייליו של ואטארה, הוא התאפשר בעיקר בזכות סיוע מצד הכוחות הצרפתיים שהשתמשו במסוקים, משוריינים, כלי נשק ואף פיצוץ קיר במנהרה תת-קרקעית שמובילה למשכנו של גבאגבו. במהלך המעצר נתפסו גבאגבו, אשתו סימון, וכ-50 מאנשיו ששהו במקום. הם נלקחו למלון ששימש כמטה של ואטארה, ושם הושמו תחת פיקוח של חיילי האו"ם.[22][23]

באוקטובר 2011 פתח בית הדין הבינלאומי בהאג פתח בחקירה אודות מעשי אלימות שבוצעו במהלך הסכסוך. מאוחר יותר הוציא בית הדין צו מעצר נגד גבאגבו, שמאשים אותו באחריות לסדרה של פשעים נגד האנושות שלכאורה ביצע בין דצמבר 2010 לאפריל 2011. בין הפשעים בהם הואשם גבאגבו: רצח חפים מפשע, רדיפה, מעשי אונס וסוגים נוספים של אלימות מינית. הוא נלקח במטוס לבית הדין הבינלאומי בהאג ב-29 בנובמבר 2011.[24] בכך, הפך כבאגבו לראש המדינה המכהן הראשון שמובא למעצר.[25]

משפטו של לורן גבאגבו בבית הדין הבינלאומי בהאג נפתח ב-28 בינואר 2016, לאחר מספר ערעורים וניסיונות לדחייה או ביטול של המשפט. כבר בתחילת התהליך הכחיש גבאגבו את כל המיוחס לו. כדי לסכל ניסיונות בריחה של גבאגבו, הורה בית הדין כי הוא יישאר במעצר לכל אורך המשפט.[26] במרץ 2015 נידונה סימון, אשתו של לורן, ל-20 שנות מאסר על חלקה באלימות.[27] בינואר 2019 זיכו שופטי בית הדין את גבאגבו והורו על שחרורו המיידי.[28]

לאחר מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2011 הקים גיום סורו ממשלה חדשה בראשותו, ובחירות לפרלמנט, הראשונות מאז 2000, נערכו ב-11 בדצמבר.[29] על אף ההיענות הנמוכה מצד ציבור הבוחרים, הגדילו מפלגת השלטון החדשה ובעלות בריתה את כוחן, בעוד נציגי מפלגת השלטון המודח החרימו את הבחירות.[30] לאחר ששימש כראש ממשלה במשך יותר משנה, התפטר סורו ממשרתו ב-8 במרץ 2012, על מנת לפנותה עבור נציג ממפלגת PDCI אשר תמכה בוואטארה בבחירות 2010. סורו נבחר כיושב ראש הפרלמנט לאחר ארבעה ימים, ללא הצגת מועמדות מנציגים אחרים, תפקיד אשר הותיר אותו כבעל השפעה רבה בפוליטיקה המקומית.[31]

תחת שלטונו של ואטארה התייצבה כלכלת חוף השנהב, עם צמיחה כלכלית של 8-9% בשנה והתוצר המקומי הגולמי הגיע ל-37.4 מיליארד דולר. הגידול בהשקעות הזרות במדינה אפשר לוואטארה להשיג מימון באמצעות איגרות חוב עבור פרויקט פיתוח התשתיות שלו להקמת מערכת כבישים מודרנית וגשר חדש באורך 1.5 ק"מ. על אף ההתאוששות הכלכלית, ובדומה לשלושת הממשלים שקדמו לואטארה, שכבות האוכלוסייה מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך כמעט ולא נהנו ממנה והפער הכלכלי המשמעותי בין העשירים לעניים ובין תושבי הערים לכפרים במדינה נותר בעינו.[32]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דו"ח של ה-UNHCR בנושא הפליטים (באנגלית)
  • Bah, A. B. “Democracy and Civil War: Citizenship and Peacemaking in Cote DIvoire.” African Affairs, 109(437), 2010, pp. 597–615.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Andrew Harding, Ivory Coast: Gbagbo held after assault on residence, BBC, ‏11 April 2011
  2. ^ Abu Bakarr Bah, Democracy and Civil War: Citizenship and Peacemaking in Cote DIvoire, African Affairs 109(437), 2010, עמ' 597-615
  3. ^ 1 2 3 4 5 Daniel Chirot, The Debacle in Cote d'Ivoire, Journal of Democracy 17(2), 2006, עמ' 63–77 doi: 10.1353/jod.2006.0024
  4. ^ Sean Butler, Separating Protection from Politics: The UN Security Council, the 2011 Ivorian Political Crisis and the Legality of Regime Change, Journal of Conflict and Security Law 20(2), 2015, עמ' 251–276 doi: 10.1093/jcsl/krv001
  5. ^ רויטרס (2008-04-15). "הקבינט בחוף השנהב אישר קיום בחירות בנובמבר". Ynet. נבדק ב-2018-04-01.
  6. ^ "Ivory Coast shelling 'war crime'". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-03-18. נבדק ב-2018-04-01.
  7. ^ יאמוסוקרו היא הבירה הפוליטית, מרוחקת כ-240 ק"מ מאביג'אן
  8. ^ "Ivorian fighters 'take capital'". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-03-31. נבדק ב-2018-04-01.
  9. ^ CNN. "Ouattara spokesman: Supporters attack Gbagbo home, seize state-run TV" (באנגלית). נבדק ב-2018-04-01.
  10. ^ 1 2 Eyewitness News. "Fierce fighting spreads in Ivory Coast showdown" (באנגלית). נבדק ב-2018-04-01.
  11. ^ "Fighting in Abidjan intensifies". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-04-03. נבדק ב-2018-04-01.
  12. ^ Ivory Coast: UN Forces Fire on pro-Gbagbo Camp., www.webcitation.org, ‏4 April 2011
  13. ^ משרד החוץ, פינוי צוות שגרירות ישראל בחוף השנהב, באתר משרד החוץ, ‏9 באפריל 2011
  14. ^ 1 2 "Charity: More than 1,000 killed in Ivorian town". Fox News (באנגלית אמריקאית). 2011-04-02. נבדק ב-2018-04-01.
  15. ^ "UN alarm at Ivory Coast massacre". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-04-03. נבדק ב-2018-04-01.
  16. ^ "More bodies found in Ivory Coast". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-04-08. נבדק ב-2018-04-01.
  17. ^ 1 2 Bavier, Joe. "Ivory Coast land disputes threaten new violence as war refugees return". U.S. (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-04-01.
  18. ^ Anderson, Richard. "Ivory Coast crisis: impact on the international cocoa trade". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2018-04-01.
  19. ^ Akam, Simon (2011-03-31). "Conflict in Ivory Coast Threatens to Destabilize Its Neighbors". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2018-04-01.
  20. ^ Dicampo, Peter (2011-05-17). "War's End in the West?". Pulitzer Center (באנגלית). נבדק ב-2018-04-01.
  21. ^ Merrill, Austin (2012-08-29). "Once an Oasis of Calm in West Africa, Ivory Coast Can't Shake Its Recent, Bloody Past". Pulitzer Center (באנגלית). נבדק ב-2018-04-01.
  22. ^ Lynch, Colum; Branigin, William (2011-04-11). "Ivory Coast strongman arrested after French forces intervene". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2018-04-01.
  23. ^ "Ivory Coast's Gbagbo Captured at Presidential Compound". VOA (באנגלית). נבדק ב-2018-04-01.
  24. ^ "Ivory Coast ex-head taken to ICC". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-11-30. נבדק ב-2018-04-01.
  25. ^ Encyclopedia Britannica, Laurent Gbagbo
  26. ^ Reuters. "ICC: Former Ivory Coast president Gbagbo to remain in detention for trial". Eyewitness News (באנגלית). נבדק ב-2018-04-01.
  27. ^ AP. "Ivory Coast: Former First Lady Simone Gbagbo Sentenced to 20 Years". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2018-04-01.
  28. ^ הידיעות, סוכנויות (2019-01-15). "נשיא לשעבר זוכה בהאג מפשעים נגד האנושות". Ynet. נבדק ב-2024-02-23.
  29. ^ "Côte d'Ivoire : Chronologie des événements depuis mai 2011". France Soir
  30. ^ "Turnout low in Ivory Coast parliamentary vote". CNN . 11 December 2011
  31. ^ "Ivory Coast's Soro elected head of parliament". Reuters. 12 March 2012
  32. ^ Guédé, François Yiodé. Contribution à l'étude du Paléolithique de la Côte d'Ivoire : état des connaissances. Journal des Africanistes. ournal des Africanistes, 65(2): 26-27
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלחמת_האזרחים_השנייה_בחוף_השנהב&oldid=38125041"