מלחמת האזרחים האירית
.jpg) | ||||||||||||||||||||||
| חיילי הצבא הלאומי חמושים במקלע לואיס על סיפון ספינת תותחים מאולתרת | ||||||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 28 ביוני 1922 – 24 במאי 1923 (47 שבועות ויומיים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מדינת אירלנד החופשית | |||||||||||||||||||||
| עילה | סכסוך בין תומכי ומתנגדי האמנה האנגלו-אירית | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון תומכי האמנה | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | אשרור מדינת אירלנד החופשית | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מלחמת האזרחים האירית (באנגלית: Irish Civil War, באירית: Cogadh Cathartha na hÉireann) הייתה מאבק מזוין שהתרחש מיד לאחר מלחמת העצמאות האירית. המלחמה התלוותה להקמתה של מדינת אירלנד החופשית, אשר הייתה ישות עצמאית מהממלכה המאוחדת, אך עדיין בתוך תחומי האימפריה הבריטית.
מלחמת האזרחים נערכה בין שני צדדים לוחמים - תומכי האמנה האנגלו-אירית ומדינת אירלנד החופשית בראשות הממשלה האירית הזמנית (שהפכה מאוחר יותר לממשלת מדינת אירלנד החופשית) ומתנגדי האמנה ותומכי הקמת רפובליקה אירית עצמאית לחלוטין בראשות ארגון ה-IRA, שראו באמנה מעשה בגידה ברפובליקה האירית שהוכרזה במהלך מרידת חג הפסחא. רבים מהלוחמים בשני הצדדים היו קודם לכן חברים יחד ב-IRA במהלך מלחמת העצמאות. כוחות מדינת אירלנד החופשית ניצחו לבסוף במלחמה, לאחר שזכו לתמיכה ולאספקת אמצעי לחימה מהממשלה הבריטית. במלחמה נהרגו יותר חיילים ואזרחים מאשר במלחמת האזרחים שקדמה לה והיא הותירה את החברה האירית שסועה ומפולגת למשך דורות רבים. כיום, שתי המפלגות העיקריות באירלנד, פיאנה פול ופינה גייל, מהוות המשך ישיר של שתי הקבוצות שלחמו במלחמה - מתנגדי ותומכי האמנה בהתאמה.[1]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי אירלנד–הממלכה המאוחדת
האמנה האנגלו-אירית[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמנה האנגלו-אירית הסכימו הצדדים הלוחמים במלחמת העצמאות האירית (הרפובליקה של אירלנד מחד והממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד מאידך) על הפסקת הלחימה. האמנה הביאה להקמתה של מדינה אירית עצמאית ולה צבא ומשטרה משלה. האמנה גם התירה בידי ששת המחוזות הצפון-מזרחיים של אירלנד (פרמנה, ארמה, דאון, לונדונדרי, טיירון ואנטרים), בהם היה ריכוז משמעותי של נוצרים פרוטסטנטיים,[2] את הבחירה האם להישאר חלק מהמדינה האירית החדשה או האם לשוב לשלטון הבריטי. ששת המחוזות החליטו במשאל עם על חזרתם המיידית לממלכה המאוחדת. כמו כן, אירלנד לא הוקמה כרפובליקה, כפי ששאפו מנהיגיה ומובילי מורדיה, אלא כדומיניון אוטונומי בתחומי האימפריה הבריטית, כשהמלך הבריטי נותר ראש המדינה שלה, בדומה לקנדה או לאוסטרליה.[3] המשא ומתן ליצירת מעמד הדומיניון האירי החל עוד לפני המגעים לחתימת האמנה, בשיאה של המלחמה, אך מנהיג השין פיין, איימון דה ואלירה, דחה את ההצעה על הסף.[4] באמנה גם הוסכם שכל חבר באירכטס האירי יישבע אמונים למדינתו, אך גם למלך הבריטי, ליורשיו ולבריטניה עצמה.
אני, ..., נשבע בהן צדקי לשמור אמונה ואמונים לאמנת מדינת אירלנד החופשית שנוסדה כחוק, ולהיות נאמן להוד מעלתו המלך ג'ורג' החמישי, יורשיו וממשיכי דרכו כחוק, וזאת כסגולה לאזרחות המשותפת של אירלנד ובריטניה הגדולה ודבקותה וחברותה של זו לקבוצת האומות שמהווה את חבר העמים הבריטי.[3]
— שבועת הנאמנות של חברי האירכטס האירי
שבועת אמונים זו היוותה מוקד מחלוקת חריף בקרב הרפובליקנים האירים. מעבר לזאת - השבועה, חלוקת אירלנד וסיפוח צפון אירלנד על ידי הממלכה מאוחדת, ביטולה של הרפובליקה האירית שהוכרזה ב-1919, נטישתו של הדאל הראשון,[5] מעמד הדומיניון שניתן לאירלנד ומתן שלושה נמלי ים לשימוש בריטי בשטח מדינת אירלנד החופשית - היוו כולם את הסיבות המיידיות לפיצול בקרב ההנהגה האירית ובסופו של דבר, לפרוץ מלחמת האזרחים. מייקל קולינס, נציג אירלנד במשא ומתן לחתימת האמנה הצהיר כי: "האמנה לא סיפקה לנו חופש מוחלט, אותו מבקשים כל עמי העולם לסגל, אך היא החופש לחתור לחופש". מן הצד השני של המתרס, האמינו מתנגדי האמנה בשנת 1922 כי החתימה על האמנה לנצח תמנע מאירלנד עצמאות מוחלטת.[6]
הפיצול בתנועה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
השסע בנוגע לאמנה האנגלו-אירית היה אישי מאוד באופיו. רבים מהמנהיגים משני צידי המתרס היו חברים קרובים ושותפים לנשק במהלך מלחמת העצמאות ובכך הפך הסכסוך למורכב יותר. חודשים ספורים מאוחר יותר טען מייקל קולינס, מראשי השין פיין ומראשי תומכי האמנה, שאיימון דה ואלירה, נשיא אירלנד, מנהיג השין פיין ומראשי מתנגדי האמנה, שלח אותו כנציגה המוסמך של אירלנד לחתימת האמנה משום שידע שהבריטים לא יסכימו להקמתה של רפובליקה אירית עצמאית לחלוטין ורצה שקולינס ישא באשמה על הוויתורים שתאלץ אירלנד לקבל. הוא טען כי הוא חש נפגע מאוד כשדה ואלירה לא הסכים לעמוד לצד ההסכם שנחתם בין קולינס לדייוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי. מן הצד השני, דה ואלירה זעם שקולינס וארתור גריפית' חתמו על האמנה מבלי להתייעץ עימו או עם הקבינט האירי כפי שהורה.
ההסכמה בנוגע לאמנה עברה באופן דחוק בדאל הראשון ב-7 בינואר 1922, כש-64 מהחברים תמכו בו, אך 57 התנגדו. בעקבות אשרור האמנה, הוקמה הממשלה האירית הזמנית והוכרה על ידי הממלכה המאוחדת, כמצוין בסעיף 17. סמכותה של ממשלה זו, בכפוף לאמנה, הייתה "לספק הסדרים זמניים למנהל של דרום אירלנד במהלך תקופת המעבר", טרם הקמתה הסופית של מדינת אירלנד החופשית ולצורך כך על הממשלה הבריטית היה "לספק לה את האמצעים והמנגנונים הנחוצים לצורך ביצוע תפקידה". על מנת שהבריטים יעבירו לממשלה הזמנית אמצעים אלו, היה על כל חבר בממשלה לחתום בכתב את הסכמתו לכלל סעיפי האמנה.
בעקבות אשרור האמנה, התפטר דה ואלירה מתפקיד נשיא הרפובליקה ולא הצליח להיבחר לתפקיד בשנית, ברוב דומה לרוב מאשררי האמנה - 60 מתנגדים (בדומה ל-64 תומכי האמנה) מול 58 תומכים (בדומה ל-57 מתנגדי האמנה). הוא ניסה לאתגר את חוקיות אשרור האמנה בטענה כי חברי הדאל, בעצם אשרורה, חטאו לשבועת האמונים שלהם לרפובליקה האירית, כי הם בעצם ביטלו אותה. הוא ניסה לקדם יוזמה שבמסגרתה המדינה האירית תהפוך לרפובליקה ולא תהיה חברה מלאה בחבר העמים הבריטי, אלא שותפה חיצונית לו. רפובליקות לא יכלו להיות חברות בחבר העמים הבריטי באותה התקופה, מאחר שהייתה חובה להישבע אמונים למלך הממלכה המאוחדת - רק בשנת 1949, על מנת לאפשר את הצטרפותה של הודו לחבר העמים, הותרה הצטרפותן של רפובליקות.
בתחילת מרץ 1922, הקים דה ואלירה את מפלגת קומן נה פובלכטה (בעברית: האיחוד הרפובליקני), אך עדיין נותר חבר בשין פיין. ב-17 במרץ הוא יצא לסבב נאומים במנסטר, שנחשבה לפרובינציה הרפובליקנית (תומכת הרפובליקה) הגדולה ביותר. דה ואלירה יצא בהצהרות שנויות במחלוקת בנאומים שנשא בקאריק-און-שור, ליסמור, דונגרבן, וווטרפורד, כשהבולטת שבהן הייתה: "אם תתקבל האמנה, המלחמה למען החירות תמשיך והעם האירי, במקום להילחם בכוחות זרים, יאלץ להילחם בחיילים אירים השייכים לממשלה אירית, שהוקמה בידי אירים". מספר ימים לאחר מכן, בנאומו בעיירה ת'רלס, חזר דה ואלירה על טיעוניו אלו והסיף כי: "ה-IRA יהיה מוכרח לפלס לעצמו נתיב בדם חיילי הממשלה האירית ואף בדמם של חלק מחברי הממשלה האירית על מנת להשיג את חירותו".[7]
במכתב ששלח לאינדיפנדנט האירי ב-23 במרץ, אישר דה ואלירה את נכונות הדיווח שלהם בנוגע לנאומו בת'רלס, אך גינה את פרסומו.[8] רבים מקציני ה-IRA התנגדו לאמנה ובכנס צבאי של הארגון במרץ 1922 אף דחו את סמכותו של הדאל להסכים לה. מנגד, ב-28 באפריל, על מנת לקדם את אשרור האמנה, טען שר ההגנה האירי, ריצ'רד מולקהי, שהקצינים לא הצליחו לקיים כנס כזה בשל המצב הביטחוני בדבלין, אך נציגיהם החליטו שכן לקבל את החלטתו של הדאל.[9] בתגובה, מתנגדי האמנה מקרב ה-IRA הקימו רשות מבצעת משלהם בשם "המנהל הצבאי" והכריזו שהיא הממשלה האמיתית של אירלנד. מעבר לכך, מולקהי החל לדווח על פשעים לכאורה שביצעו חברי ה-IRA מתנגדי ההסכם ברחבי אירלנד, על מנת להביא להדחתם.[10] הבעיה העיקרית בפיצול הכבד ב-IRA הייתה שהוא נותר כוח השיטור היחיד באירלנד לאחר התפוררותה של המשטרה האירית הרפובליקנית (IRP) והתפרקותה של המשטרה האירית המלכותית (RIC).
הבחירות הכלליות ביוני 1922[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולינס הקים את "ועדת איחוד הצבא" על מנת לאחד מחדש את ה-IRA. הוא ביסס ברית-בחירות עם תומכיו מתנגדי ההסכם של דה ואלירה על מנת לרוץ יחד לבחירות הראשונות של מדינת אירלנד החופשית ולהקים יחדיו קואליציה לאחר מכן. כמו כן, הוא ניסה להגיע לפשרה עם מנהיגי ה-IRA שהתנגדו לאמנה בכך שהסכים שאחרי הבחירות יחוקקו חוקה רפובליקנית חדשה ללא זכר למלך הבריטי. מנהיגים ב-IRA כליאם לינץ' היו מוכנים לקבל את הפשרה הזו. אולם, הצעה זו הגיעה לאוזני הבריטים, שהטילו עליה וטו, מאחר שטענו כי היא נוגדת את תנאי האמנה האנגלו-אירית ואיימו בהתערבות צבאית אם לא יקוימו כל סעיפי האמנה.[11] קולינס הסכים לדרישותיהם ונסוג מהבטחותיו למתנגדי האמנה וברית-הבחירות בוטלה. ב-18 ביוני 1922, מתנגדי ותומכי ההסכם רצו בבחירות כסיעות יריבות ושתיהן כינו את עצמן שין פיין.
מפלגת השין פיין תומכת האמנה ניצחה בבחירות עם 239,193 קולות לעומת 133,864 למפלגת השין פיין מתנגדת האמנה. 247,226 קולות נוספים ניתנו למפלגות אחרות, אשר רובן גם כן תמכו בהסכם. עמדת 132,570 בוחרי מפלגת הלייבור בנוגע לאמנה הייתה לא ברורה ומנהיגיה ניסו להצטייר יותר כמשכיני שלום מאשר כמובילי דעה.[12] תוצאות הבחירות הוכיחו כי רוב העם האירי קיבל את האמנה ואת הקמתה של מדינת אירלנד החופשית, אך דה ואלירה, תומכיו ורוב שדרת הפיקוד והלוחמים של ה-IRA הוסיפו להתנגד לה. דה ואלירה צוטט באומרו: "לרוב אין זכות לטעות".[13]
תחת הנהגתם של מייקל קולינס וארתור גריפית', החלה ממשלת אירלנד הזמנית תומכת האמנה בהקמתה של מדינת אירלנד החופשית והקימה את הצבא הלאומי על מנת להחליף את ה-IRA וכן, כוח משטרתי חדש. חייליו מתנגדי ההסכם של ה-IRA החלו פושטים על בסיסי הצבא הבריטיים הישנים והחלו ליטול את נשקיהם ועמדותיהם. על כן, בפועל, הממשלה האירית הזמנית שלטה בקיץ 1922 רק על דבלין ועל אזורים מצומצמים אחרים כמו מחוז לונגפורד, בהם יחידות ה-IRA תמכו באמנה. בסופו של דבר, הלחימה פרצה כשהממשלה הזמנית ניסתה להחיל את ריבונותה על יחידות חמושות היטב ובלתי מתפשרות של ה-IRA מתנגדי האמנה.
מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת הלחימה בדבלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-14 באפריל 1922, 200 לוחמי IRA מתנגדי האמנה בהובלתו של רורי או'קונור, השתלטו על ארבעת בתי המשפט בדבלין ועל מספר בניינים אחרים במרכזה והתבצרו בהם.[14][15] הלוחמים קיוו שמעשיהם יובילו לעימות מחודש עם הבריטים, אשר יאחד את שני הפלגים האירים מחדש כנגד האויב הבריטי המשותף. אולם, בעיני אלו שהיו נחושים להפוך את מדינת אירלנד החופשית למדינה בעלת שלטון עצמאי ובר קיימא, מצב זה היה למעשה מרד, שהם אלו שיהיו חייבים לדכאו ולא הבריטים. ארתור גריפית' תמך בשימוש בכוח כנגד המורדים באופן מיידי, בעוד מייקל קולינס ביקש להימנע בכל מחיר ממלחמת אזרחים והותיר את הבניינים הכבושים בידי המורדים. באותה העת, הצליחה מפלגת השין פיין תומכת האמנה להבטיח לעצמה רוב ניכר בבית הנבחרים, יחד עם מפלגות אחרות שתמכו בה. כמו כן, קולינס היה נתון ללחץ כבד מצד הבריטים להחיל את ריבונות ממשלתו על המורדים בדבלין.[16]
רצח הנרי יוז וילסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעורבותה של הממשלה הבריטית בנעשה בדבלין החלה להתגבר, בייחוד לאחר הירצחו של הנרי יוז וילסון, שהיה יועץ בכיר לענייני ביטחון של ג'יימס קרייג, ראש ממשלת צפון אירלנד. וילסון נרצח על ידי איש IRA בלונדון ב-22 ביוני 1922 והאחריות על הרצח לא נטענה על ידי אף אחת מרשויות ה-IRA.[17] וינסטון צ'רצ'יל הניח כי האחריות לרצח הייתה של ה-IRA מתנגדי האמנה והזהיר את קולינס כי הוא יורה לצבא הבריטי לתקוף את ארבעת בתי המשפט אלא אם הממשלה האירית הזמנית תעשה זאת בעצמה.[18] למעשה, הקבינט הבריטי כבר החליט על מתקפה על ארבעת בתי המשפט ב-25 ביוני, במבצע שהיה אמור לכלול טנקים, תותחי הוביצר ומטוסים. אולם, בעצתו של הגנרל נוויל מקרידי, שהיה מפקד חיל המצב הבריטי בדבלין, התוכנית בוטלה ברגע האחרון. טיעונו של מקרידי היה שמעורבות בריטית בסכסוך הפנים-אירי תאחד את הפלגים האירים כנגד האמנה ועל כך לקולינס ניתנה הזדמנות נוספת לפנות את ארבעת בתי המשפט מהמורדים.[19]
המתקפה על ארבעת בתי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקש האחרון מבחינתה של ממשלת מדינת אירלנד החופשית הייתה חטיפתו של ג'יי ג'יי או'קונל ב-26 ביוני על ידי מתפרעי ארבעת בתי המשפט, בתגובה למעצרו של לאו הנדרסון,[20] גנרל בצבא הלאומי החדש, שהיה מתנגד לאמנה. קולינס נתן למתבצרים בארבעת בתי המשפט הזדמנות אחרונה לפנות את המבנה עד ה-27 ביוני,[21] ומשסורב, החליט כי עליו לסיים את העימות באמצעות הפצצתו של המבנה עד לכניעת המתבצרים. הממשלה הזמנית מינתה את קולינס לראש המטה הכללי של צבא מדינת אירלנד החופשית. מתקפה זו לא הייתה ליריית הפתיחה של המלחמה, שכן חילופי אש כבר התקיימו בין הפלגים ברחבי המדינה במהלך עזיבת הבריטים. אולם, נקודה זו היוותה את "נקודת האל-חזור", כשמלחמה כוללת הוכרזה בפועל בין הצדדים ומלחמת האזרחים החלה באופן רשמי.[22]
קולינס הורה לריצ'רד מולקהי לקבל את הצעת הבריטים לשני תותחי 18 ליטראות לשימוש צבא מדינת אירלנד החופשית. כוחות מתנגדי האמנה שהתבצרו בארבעת בתי המשפט היו מעטים, והם נכנעו לצבא מדינת אירלנד החופשית לאחר שלושה ימים של הפצצות ופשיטות על המבנה. טרם כניעתם, פיצוץ עצום החריב את האגף המערבי של המבנה, כולל הארכיון הלאומי של אירלנד (PRO), פגע ברבים מכוחות מדינת אירלנד החופשית שהתחילו להשתלט על המבנה והשמיד עשרות אלפי תיעודים ומסמכים היסטוריים. כוחות הממשלה טענו כי האגף מוקש ופוצץ בכוונת תחילה.[23] היסטוריונים חלוקים בשאלה האם האגף פוצץ בכוונה, תוך הנחת מוקשים ופיצוצם על ידי כוחות הרפובליקנים הנסוגים, או האם הייתה זו טעות, כאשר מאגר הנשק של המתבצרים התלקח בשל ההפצצות של מדינת אירלנד החופשית על המבנה.[24][25] במקום נמצאו שרידים של ג'ליגנייט, ומסמכים יקרי ערך המשיכו להתעופף ברחבי העיר גם מספר ימים לאחר הפיצוץ.[26]
קרבות ארעיים החלו לפרוץ ברחבי דבלין עד ה-5 ביולי, עת יחידות IRA מתנגדות אמנה מחטיבת דבלין, בראשותו של אוסקר טריינור, השתלטו על רחוב או'קונל והביאו לתחילתו של שבוע לחימה עז שעלה לצדדים בכ-65 הרוגים וכ-280 פצועים. בין ההרוגים היה גם המנהיג הרפובליקני קהל ברו. בנוסף, מדינת אירלנד החופשית לקחה כ-500 שבויים רפובליקנים וההערכות הן שיותר מ-250 אזרחים נהרגו במהלך הקרבות. כשהלוחמה בדבלין שככה, הממשלה האירית שלטה בדבלין בחוזקה וכוחות מתנגדי האמנה התפזרו ברחבי המדינה, בעיקר בדרום ובמערב.
הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
עם פרוץ מלחמת האזרחים, אולצו תושביה של אירלנד וחברי ה-IRA בפרט לבחור צד. תומכי האמנה נודעו כצבא המדינה החופשית, או הצבא הלאומי ולעיתים נקראו גם "Staters" (תרגום חופשי: אנשי המדינה) בידי אויביהם. מתנגדי האמנה קראו לעצמה רפובליקנים ובידי מדינת אירלנד החופשית נקראו "Irregulars" (תרגום חופשי: חיילי מילואים).
ה-IRA מתנגדי האמנה טענו כי הם מגנים על הרפובליקה שהוכרזה ב-1916 בזמן מרידת חג הפסחא, אשר אושררה על ידי הדאל הראשון והוזנחה על ידי אלו שקיבלו את הפשרה שהייתה מדינת אירלנד החופשית בעיניהם. איימון דה ואלירה הכריז שישרת כמתנדב IRA רגיל והשאיר את הנהגת מתנגדי האמנה לליאם לינץ', ראש המטה הכללי של ה-IRA. ואכן, דה ואלירה לא היה מעורב כמעט כלל במבצעים ובהכנות הצבאיות.[27] הניהול הצבאי של המלחמה היה בידיו של לינץ' עד ה-10 באפריל 1923, כשנהרג, אז עבר הפיקוד אל פרנק אייקן.[28]
מלחמת האזרחים פילגה את הצבא האירי הרפובליקני. כשפרצה מלחמת האזרחים, ה-IRA מתנגדי האמנה התרכזו בעיקר בדרום ובמערב, והיו גדולים במספרם מאלו שתמכו באמנה - בערך ב-4,000 איש. מעבר לכך, בשורות ה-IRA מתנגדי האמנה היו רבים מלוחמי הגרילה המנוסים ביותר באירלנד.[29] כוחו על הנייר של הצבא האירי הרפובליקני בתחילת 1922 היה 72,000 לוחמים, אך רובם גויסו לאחר הפסקת האש עם הבריטים ולא השתתפו במלחמת העצמאות וגם לא ישתתפו במלחמת האזרחים. לפי הערכותיו של מולקהי, ה-IRA מתנגדי האמנה מנו בתחילת המלחמה כ-12,900 לוחמים וכ-6,780 רובים.[30]
אולם, ה-IRA מתנגדי האמנה חסרו שדרת פיקוד יעילה, אסטרטגיה ברורה או מספיק נשק. הציוד של מתנגדי ההסכם לא תאם לחלוטין את סוג הלחימה - לא היו להם מספיק תת מקלעים, ורוב לוחמיהם היו חמושים בשוטגאן, באקדחי יד ובמקלעים כבדים, שלא היו אפקטיביים בלוחמה העירונית. היו בידיהם גם שריוניות רבות, אותן לקחו מהכוחות הבריטיים כשעזבו את אירלנד. כמו כן, לא היה בידיהם שום סוג של ארטילריה, ועל כן נאלצו בעיקר להתגונן במהלך רוב המלחמה.
.jpg)
מנגד, מדינת אירלנד החופשית הצליחה להגדיל את כוחותיה באופן דרמטי לאחר תחילת המלחמה. מייקל קולינס ומפקדיו יכלו לבנות צבא שיוכל להכריע את אויביו בשדה הקרב. האספקה הבריטית לממשלה כללה ארטילריה, מטוסים, שריוניות, מקלעים, נשק קל ותחמושת, אשר סיפקו את צורכי הצבא החדש. רק בשלושת החודשים הראשונים למלחמה סיפקו הבריטים כ-27,000 תת-מקלעים, 250 מקלעים ו-18 תותחי 18 ליטראות.[31] הצבא הלאומי מנה כ-14,000 לוחמים באוגוסט 1922 ועד סוף אותה השנה מנה כ-38,000 לוחמים[32] - עד תום המלחמה הצבא כבר מנה כ-55,000 לוחמים ו-3,500 קצינים.[33]
כמו ה-IRA מתנגדי האמנה, גם שורשיו של הצבא הלאומי היו נטועים ב-IRA המקורי שלחם בבריטים במלחמת העצמאות.[34] הקצינים הטובים ביותר של קולינס הגיעו מיחידת העילית של חטיבת דבלין ומיחידת המודיעין של ה-IRA.[35] עד לפרוץ המלחמה, רק לוחמים מה-IRA יכלו להתגייס לצבא הלאומי,[36] אך עם תחילתה הוסרו הגבלות אלו. קריאה לאומית לגיוס יצאה ב-7 ביולי והממשלה קראה לתושביה להתגייס לחצי שנה - אלפים נענו לקריאה.[37] רבים מהמתגייסים היו יוצאי הצבא הבריטי שלחם במלחמת העולם הראשונה, במסגרת הרגימנט האירי, אך רבים אחרים היו מתגייסים צעירים ללא ניסיון צבאי. חוסר ניסיון צבאי זה והיעדר משמעת צבאית היוו בעיה ממשית לצבא החדש.[38]
בעיה משמעותית נוספת של הצבא הלאומי הייתה היעדרם של קצינים מנוסים בשורותיו.[34] 20% בלבד מהקצינים שימשו קודם לכן כקצינים בצבא הבריטי, מהם רק כ-50% שירתו במלחמת העולם הראשונה, דוגמת אמט דלטון.[34] חלק מהקצינים גם שירתו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הרפובליקנים השתמשו בעובדה זו בתעמולתם כנגד ממשלת מדינת אירלנד החופשית - הם טענו כי הצבא הלאומי הוא רק בא כוחם של צבאות זרים ובראשם בריטניה עצמה. אולם, למעשה, גם חלק נכבד משדרת הפיקוד של הצבא הרפובליקני הייתה מורכבת מקצינים בצבא הבריטי, כמו טום בארי וארסקין צ'ילדרס.[39]
כיבוש הערים הגדולות על ידי המדינה החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
דבלין נותרה בידי ממשלת מדינת אירלנד החופשית והמאבקים החלו לפרוץ במספר מוקדים ברחבי המדינה. בתחילת המלחמה, החזיקו כוחות מתנגדי ההסכם בקורק, לימריק וווטרפורד והקימו בפועל את "רפובליקת מנסטר" בדרום אירלנד, בה שלטו. אולם, מאחר שמתנגדי ההסכם לא היו חמושים כראוי למלחמת קונבנציונלית, ליאם לינץ', מפקד כוחות המתנגדים, לא היה יכול לנצל את יתרונו בכוח אדם ובשטחים. הוא קיווה בפשטות להמשיך להחזיק בשטחים שכבר היו בידיו מספיק זמן על מנת שהבריטים יהיו מוכנים לדון מחדש באמנה.[40]
הערים הגדולות באירלנד נכבשו בקלות על ידי המדינה החופשית עד אוגוסט 1922. מייקל קולינס, ריצ'רד מולקהי ואואן או'דפי תכננו מתקפה כלל-ארצית כנגד מתנגדי ההסכם - הם שלחו בדרך היבשה כוחות מערבה לכיוון מחוז לימריק ודרומה לכיוון מחוז ווטרפורד וכוחות נוספים דרך הים על מנת לכבוש את מחוזות קורק וקרי בדרום ומאיו במערב. בדרום, הנחיתה התבצעה בעיר קורק במחוז קורק ובעיר טרלי במחוז קרי.[41][42] לימריק ווטרפורד נפלו ב-20 ביולי וקורק נפלה ב-10 באוגוסט, לאחר שכוח מונחת נוסף פרץ דרך אל תוך העיר. המשלחת הימית לכיוון מאיו כמעט ולא נתקלה בהתנגדות והבטיחה של שלטון המדינה החופשית במערב המדינה. על אף שבמספר מוקדים הרפובליקנים הראו התנגדות חריפה לכוחות של המדינה החופשית, הם לא הצליחו להביס אותם אפילו בקרב אחד.[43]
לוחמת גרילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ניצחונותיה של הממשלה הזמנית בערים הגדולות הציתו תקופה של לוחמת גרילה בשטחים הפתוחים הנרחבים במדינה. לאחר נפילתה של קורק, ליאם לינץ' הורה ליחידות ה-IRA מתנגדות ההסכם להתפזר בשטחי אירלנד וליצור יחידות תגובה מהירה, כמו אלו ששימשו במלחמת העצמאות כנגד הבריטים. הם התבססו באזורים נוחים ולא מיושבים בצפיפות - בעיקר במחוזות קורק, קרי, וקספורד, סליגו ומאיו. קרבות מקוטעים החלו לפרוץ באזור דאנדוק, שם פיקד על הכוחות פרנק אייקן ובאזור דבלין, שם בוצעו מתקפות חוזרות ונשנות, אם כי קטנות, על הכוחות של מדינת אירלנד החופשית.
באוגוסט ובספטמבר 1922, כוחות מתנגדי האמנה ניהלו מתקפות גרילה נרחבות כנגד כוחות מדינת אירלנד החופשית, וגרמו להם לאבדות כבדות בכל השטחים שכבשו עד לאותו שלב. ראש הממשלה ומפקד הצבא, מייקל קולינס, נהרג במארב של כוחות מתנגדי האמנה סמוך לביתו במחוז קורק. מותו של קולינס תרם למרמור ששרר בקרב הנהגת מדינת אירלנד החופשית ולכעסם על מתנגדי האמנה וככל הנראה תרם להתדרדרות הלחימה למעגל זוועות ופעולות תגמול. גם ארתור גריפית', נשיא מדינת אירלנד החופשית, נפטר כתוצאה מגידול במוחו עשרה ימים לפני מותו של קולינס ובכך הותירו שניהם את הנהגת המדינה לויליאם תומאס קוסגרייב ואת הנהגת הצבא לריצ'רד מולקהי. לתקופה קצרה, עם העלייה בכמות הנפגעים ועם מותן של שתי הדמויות החשובות ביותר בהנהגה שלה, היה נראה שמדינת אירלנד החופשית עומדת לקרוס.
אולם, עם הגיע החורף, קשייהם של הרפובליקנים הפכו חמורים יותר והאבדות שהם הצליחו להסב לכוחות הממשלה הצטמצמו. לדוגמה, במחוז סלייגו 54 חיילי הצבא הלאומי נהרגו במהלך המלחמה, אך רק שמונה לאחר חודש ספטמבר.[44] כתוצאה מכך, כוחות המדינה החופשית החלו להתקיף ולהשמיד את יחידות הגרילה של הרפובליקנים - במחוזות סלייגו ומית' ובקונמארה שבמחוז גולוויי וכן, בבירה דבלין.[45][46] בשאר חלקי המדינה, החיילים הרפובליקנים התפצלו לקבוצות קטנות יותר על מנת להסתתר מכוחות הממשלה, בדרך כלל תשעה או עשרה אנשים בכל יחידה.
באוקטובר 1922 הקימו איימון דה ואלירה וחברי הפרלמנט מתנגדי האמנה ממשלה רפובליקנית משלהם, כאופוזיציה לממשלה הזמנית של מדינת אירלנד החופשית. אולם, באותו שלב לכוחות מתנגדי ההסכם לא היו כמעט שטחים למשול עליהם ולממשלה כמעט ולא היו שום סמכויות על האוכלוסייה - המהלך היה סמלי בעיקרו. עד תחילת שנת 1923, פעולות הגרילה של מתנגדי האמנה הצטמצמו לפעולות חבלה והשמדה של תשתיות ציבוריות כמו כבישים או מסילות רכבת.[47] כמו כן, החלו החיילים הרפובליקנים לשרוף את בתיהם של חברי הפרלמנט ושל חברי מעמד בחברה האירית שנקרא אנגלו-אירים.
זוועות והוצאות להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ב-27 בספטמבר 1922, שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, הניחה הממשלה הזמנית של מדינת אירלנד החופשית בפני הדאל אירן הצעת חוק לחיזוק כוחו של הצבא - הרחבת סמכויותיהם של בתי המשפט הצבאיים והעברת חלק מהסמכות השיפוטית של מערכת המשפט האזרחית אל זו הצבאית, לפחות בכל אשר הנוגע במתנגדי הממשל. הצעת החוק, שנודעה בציבור כ"הצעת החוק להגנת הציבור", אכן העצימה את כוחה של מערכת המשפט הצבאית, והסמיכה אותה לגזור עונשי מאסר עולם וגזרי דין מוות על אישומים כמו "סיוע או עידוד פגיעה בכוחות המדינה", "החזקת נשק, תחמושת או חומרי נפץ ללא אישור הממשל" או "זריעת הרס או הצתה מכוונות".[48][49]
השלב האחרון במלחמת האזרחים התאפיין בהתדרדרות מתמדת אל רצף של מעשי זוועות שהותיר מורשת מרירה בפוליטיקה האירית ובעם האירי כולו. ממשלת מדינת אירלנד החופשית החלה מוציאה להורג אסירים רפובליקנים ב-17 בנובמבר 1922 - הראשונים היו חמישה חברי IRA שהוצאו להורג בכיתת יורים. ב-24 בנובמבר הוצא להורג הסופר והגנרל ארסקין צ'ילדרס, שהואשם בהברחת נשק לטובת הכוחות הרפובליקנים. בסך הכל, מתוך 12,000 אסירים רפובליקנים, 81 הוצאו להורג במהלך המלחמה בסמכות מערכת המשפט האירית.[50]
כפעולת תגמול, ה-IRA מתנגדי האמנה התנקשו בחבר הפרלמנט שון היילס, שהיה נאמן לממשלת מדינת אירלנד החופשית. בתגובה, הוציאה הממשלה להורג ארבעה ממנהיגי הרפובליקנים, מנהיג אחד מכל פרובינציה אירית - רורי או'קונור, ליאם מלואוס, ריצ'רד בארט וג'ו מקלבי. בנוסף, כוחות מדינת אירלנד החופשית פתחו בתי דין שדה, בעיקר במחוז קרי, בו לוחמת הגרילה הייתה הקשה ביותר, והחלו להוציא להורג לוחמים רפובליקנים במשפטי שדה. המקרה הנודע ביותר התרחש בעיירה באליסיד, בה נקשרו תשעה לוחמים רפובליקנים למוקש - המוקש התפוצץ, שמונה מהלוחמים נהרגו ולוחם אחד, סטיבן פולר, שרד עם כוויות ופציעות קשות את האירוע והחיילים הניחו לו לברוח מהמקום.[51]
מספר האסירים הרפובליקנים שהוצאו להורג באופן לא חוקי במהלך המלחמה מוערך בכ-153.[52] בין פעולות התגמול הנודעות של הרפובליקנים ניתן לציין את אביו של קווין או'היגינס ודודו של ויליאם תומאס קוסגרייב, שנרצח על ידם בפברואר 1923.[53] ה-IRA מתנגדי האמנה לא הצליחו להמשיך במלחמת הגרילה שהחלו בה, בעיקר בעקבות המעצרים המרובים של הממשלה והיעדר האספקה המתאימה. הכנסייה הקתולית הודיעה על תמיכתה בממשלת מדינת אירלנד החופשית, הכריזה עליה כממשלה החוקית של המדינה, הוקיעה את מתנגדי האמנה וסירבה לנהל סקרמנט בהלוויותיהם.[54]
סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 1923, היכולת ההתקפית של הרפובליקנים נשחקה לחלוטין, ובפברואר 1923, כשהמנהיג הרפובליקני ליאם דיסי נשבה בידי כוחות מדינת אירלנד החופשית, הוא קרא לנאמניו ולרפובליקנים כולם לסיים את המלחמה ולהגיע לפיוס עם מדינת אירלנד החופשית. גם ההוצאות הרבות להורג, 34 מהן בחודש פברואר 1923 בלבד, השפיעו לרעה על רוח הקרב הרפובליקנית. בנוסף, מבצעיו של הצבא הלאומי בשטח שברו ופירקו לאט ובדיוק רב את כל הריכוזים האחרונים של הכוחות הרפובליקנים.[55][56]
ההתקדמות של הצבא הלאומי וההתפוררות של הכוחות הרפובליקנים המשיכו במרץ ובאפריל 1923.[57] כשניצחונה של מדינת אירלנד החופשית החל להיות מורגש בשטח, דה ואלירה ביקש מהנהגת ה-IRA לבקש ממדינת אירלנד החופשית הפסקת אש, אך ה-IRA סירב. ראשי ה-IRA נפגשו ב-23 במרץ במחוז טיפררי על מנת לדון בעתיד המלחמה. הם הותירו לאיימון דה ואלירה להשתתף בוועידה, לאחר ויכוח קצר, אך לא ניתנה לו כל זכות הצבעה.[58] טום בארי הציע לסיים את המלחמה, אך הצעתו נדחתה ברוב של שישה מול חמישה. ליאם לינץ', המנהיג הרפובליקני, נהרג בהתנגשות עם כוחות מדינת אירלנד החופשית בהרי נוקמילדאון במחוז טיפררי כחודש לאחר מכן. באותה ההתנגשות נשבו ארבעה מנהיגים נוספים של ה-IRA - דן ברין, טוד אנדרוס, שון גיינור ופרנק בארט.
ייתכן כי מותו של לינץ' התיר למנהיגים רפובליקניים פרגמטיים יותר כפרנק אייקן לתפוס את הפיקוד על הכוחות מתנגדי האמנה. ואכן, אייקן מונה לראש מטה ה-IRA וקרא לסיום מה שקרא לו "המאבק העקר הזה". 30 ימים לאחר שירש אייקן את ראשות ה-IRA הוא הכריז על הפסקת אש מצידם של מתנגדי האמנה. ב-24 במאי 1923 אייקן הורה לחייליו לרדת למסתור על מנת שלא יכנעו או יתפתו להמשיך בלחימה.
לאחר הפסקת האש[עריכת קוד מקור | עריכה]
איימון דה ואלירה תמך בפקודת הפסקת האש והוציא הצהרה רשמית ללוחמים מתנגדי האמנה ב-24 במאי:
חיילי הרפובליקה. מגני העורף: לא תוכלו להוסיף ולהגן בהצלחה על הרפובליקה. קורבנות נוספים יהיו כעת לשווא והמשך המאבק האלים יהיה שגוי בהיבט הלאומי ופוגעני לעתיד מטרותינו. על הניצחון הצבאי להיוותר כעת בידי אלו שהחריבו את הרפובליקה.[59]
— הצהרתו הרשמית של דה ואלירה
ממשלת המדינה החופשית החלה במשא ומתן לשלום במאי, אך השיחות התפוצצו מספר ימים לאחר תחילתו.[60] בית המשפט העליון של אירלנד הכריע ב-31 ביולי 1923 כי מצב המלחמה תם - כתוצאה מכך היה על המדינה החופשית לשחרר מכלאם את הרפובליקנים אשר נאסרו במהלך המלחמה מתוקף המשפט המקובל, שהיה תקף רק בזמן מלחמה והיה לא חוקי כעת משתמה. ללא שלום בר קיימא, כשהיא מחזיקה ב-13,000 אסירים ומודאגת מפריצה מחודשת של העימותים, החליטה ממשלת מדינת אירלנד החופשית על חקיקת שני חוקי חירום באוגוסט 1923, על מנת להמשיך להחזיק במעצר את החיילים הרפובליקנים.[61][62][63] אלפי רפובליקנים וחברי IRA (כולל איימון דה ואלירה בעצמו) נאסרו על ידי המדינה החופשית בחודשים שלאחר תום המלחמה - וזאת לאחר שהשליכו את נשקם וחזרו לבתיהם.
ב-27 באוגוסט 1923, נערכו במדינה בחירות כלליות, ובהן זכתה ב-40% מפלגת "קומן נה נגייל" (גלגולה הראשון של מפלגת פינה גייל), אשר תמכה בכינונה של מדינת אירלנד החופשית. הרפובליקנים, שיוצגו בבחירות על ידי מפלגת שין פיין, זכו רק ב-27% מהקולות, וזאת בעיקר מאחר שרבים ממועמדיה ותומכיה עדיין ישבו במאסר טרם, במהלך ולאחר הבחירות.[64] באוקטובר 1923 כ-8,000 מתוך 12,000 האסירים הרפובליקנים פתחו בשביתת רעב. השביתה ארכה כ-41 ימים ועל אף שכמה מן השובתים מתו במהלכה, היא לא הצליחה לסייע להם במצבם.[65] אולם, מירב הנשים העצורות כן שוחררו לאחר תום השביתה, והתנועה הרפובליקנית החלה לרכז את מאמציה בשחרור האסירים.[66]
מתקפות על לויאליסטים במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף שהעילה לפרוץ מלחמת האזרחים הייתה האמנה האנגלו-אירית, ככל שהתקדמה המלחמה הרפובליקנים ביקשו לזהות את מהלכיהם עם המאבק הרפובליקני המסורתי - "אנשים ללא רכוש" - המעמד הקתולי שנוצר בעקבות ההשתלטות הבריטית ויישוב אירלנד, כשבעלי האדמות הקתולים נושלו ממעמדם ומאדמותיהם ונאלצו לעבוד ולהיות כפופים לבעלי האדמות הפרוטסטנטיים שיובאו לאירלנד מאנגליה ומסקוטלנד. כחלק מהניסיון להזדהות עם מאבק זה, הרפובליקנים תקפו את בעלי האדמות האנגלו-אירים ולויאליסטים פרוטסטנטיים אחרים. בסך הכל כ-192 אחוזות של בעלי אדמות ופוליטיקאים של מדינת אירלנד החופשית הוצתו ונהרסו על ידי הרפובליקנים במהלך המלחמה.[67]
הסיבה הרשמית למתקפה על בתיהם של בעלי האדמות הייתה שחלקם הפכו לבעלי תפקידים במדינת אירלנד החופשית. באוקטובר 1922 נציגות של בעלי אדמות יוניוניסטים נפגשה עם ויליאם תומאס קוסגרייב על מנת להציע את תמיכתם במדינת אירלנד החופשית וחלקם גם קיבלו תפקידים בסנאט של מדינת אירלנד החופשית.[68] בין הבתים שהוצתו ניתן למנות את ביתו של רוזן מאיו בסמיכות לנאס ואחוזות של סנאטורים במאיו, קלונמל, סטילורגן ודבלין.[69][70]
אולם, בנוסף להצטרפותם לצד המדינה החופשית, היו עוד גורמים מאחורי האיבה שרחשו הרפובליקנים כלפי מעמד בעלי האדמות הישן. רבים, אך לא כל בעלי האדמות, תמכו בבריטניה במהלך מלחמת העצמאות האירית. תמיכה זו לרוב הייתה מוראלית, אך לעיתים הייתה אקטיבית באופיה. תקיפות אלו היו אמורות להיפסק עם חתימת הסכם הפסקת האש בין בריטניה לאירלנד בתום מלחמת העצמאות, אך הן נמשכו גם לאחריה וביתר שאת עם פרוץ מלחמת האזרחים. במהלך המלחמה הכוחות הרפובליקניים היו משתלטים על בתי בעלי האדמות על מנת להשתכן בהם.[71] מתקפות רבות נערכו על בתי לויאליסטים בתחילת 1923 - 37 בתים הועלו באש בינואר ובפברואר בלבד.[71]
פרוטסטנטים רבים עזבו את אירלנד בעקבות מאורעות מלחמות העצמאות והאזרחים. ההערכה היא שכ-41,000 פרוטסטנטים, אשר לא היו להם קשרים עם הממשל הבריטי כלל, עזבו את דרום אירלנד בין 1919 ו-1923. בסך הכל, בין 1911 ל-1926, אחוז הפרוטסטנטים בדרום אירלנד צנח מ-10.4 אחוזים ל-7.4 אחוזים.[71]
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת האזרחים, על אף משכה הקצר, הייתה עקובה מדם. היא עלתה בחייהן של דמויות ציבוריות רבות משני צדי המתרס - מייקל קולינס, קהל ברו, ארתור גריפית' וליאם לינץ'. שני הצדדים הוציאו לפועל פעולות ברוטאליות - מתנגדי האמנה התנקשו בחברי אירכטס רבים ושרפו מבנים היסטוריים ופרטיים, בעוד ממשלת מדינת אירלנד החופשית הוציאה להורג אסירים פוליטיים ומתנגדי משטר רבים, באופן חוקי ורשמי או שלא.
מספרים מדויקים של הרוגים ופצועים אינם קיימים. תומכי האמנה ומוסדות השלטון ספגו בין 800 ל-1,000 הרוגים ובצד השני המספר אף גבוה יותר.[72] לפי הרפובליקנים, בין 1922 ל-1924 בלבד נהרגו כ-426 חיילים.[73] המחקר העדכני בתחום מסיק כי מניין ההרוגים בצד מתנגדי האמנה מגיע כמעט ל-2,000.[74] ההערכות בנוגע למספר הלוחמים והאזרחים ההרוגים הכולל עומדות על בין 1,500 ל-4,000, על אף שהמספר האחרון נחשב למעט גבוה מדי.[75][76]
כוח השיטור החדש שהוקם במדינת אירלנד החופשית, הגארדה שיכנה, לא היה מעורב במלחמה, מה שהפך אותו לשירות משטרתי לא חמוש ונייטרלי מבחינה פוליטית, שהוסכם על כל הצדדים לפקח על הפסקת האש לאחר המלחמה. ממשלת מדינת אירלנד החופשית הורתה לפרק את הארגון מנשקו ביוני 1922 על מנת לזכות באמון הציבור,[77] ובדצמבר אותה השנה ה-IRA אף הורה לא לפגוע בשוטרים המשתייכים אליו.[78] המחלקה לחקירות פליליות, שמנתה כ-350 שוטרים בלבוש אזרחי, פעלה במהלך המלחמה בשירות מדינת אירלנד החופשית ותרמה רבות בלכידת מנהיגי מתנגדי האמנה. המחלקה פורקה באוקטובר 1923, מעט לאחר תום המלחמה.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלויות המלחמה היו גבוהות. בעת שעזבו כוחות הרפובליקנים את עמדותיהם ביולי ואוגוסט 1922, הם העלו באש בניינים ומשרדים רבים בהם ישבו. בנוסף, לוחמת הגרילה הממושכת גרמה להרס רב לתשתיות, בעיקר למסילות רכבת שונות, מהן נפגעה מדינת אירלנד החופשית שזה עתה הוקמה. הנזק החומרי שיצרה המלחמה מוערך בכ-30 מיליון לירות שטרלינג, בנוסף ל-17 מיליון לירות שטרלינג שהשקיעה בה מדינת אירלנד החופשית. הגירעון של מדינת אירלנד החופשית עמד בשנת 1923 על 4 מיליון לירות שטרלינג.[79] מצבה הכלכלי המוחלש הוביל לחוסר יכולתה לשלם את חלקה בחוב האימפריאלי, כפי שהתחייבה לבריטניה במסגרת האמנה אנגלו-אירית. מצב זה השפיע על דיוני הגבול שנערכו בין הצדדים בשנים 1924–1925, במסגרתם אירלנד קבלה ללא עוררין את גבולה הקבוע עם צפון אירלנד, בתמורה לוויתור על חובה לממלכה המאוחדת. בנוסף, מדינת אירלנד החופשית נדרשה לשלם על הנזקים שנגרמו לרכוש במלחמת האזרחים.
השלכות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת האזרחים האירית גרמה לדעיכת הלחימה בממלכה המאוחדת של קבוצות איריות חמושות בצפון אירלנד. מייקל קולינס, ראש ממשלת מדינת אירלנד החופשית וג'יימס קרייג, ראש ממשלת צפון אירלנד, אף חתמו על הסכם על מנת להביא לסיום העימותים.[80] אולם, קולינס סיפק בחשאי נשק וכספים ליחידות ה-IRA שנותרו בצפון אירלנד עד מותו.[81] בגלל העיסוק המועט בצפון אירלנד וחולשת היחידות האיריות של ה-IRA שנותרו בה, הצליחה המדינה החדשה שנוצרה בה לגבש את עצמאותה ולהביא לביסוס קיומה לעתיד הנראה לעין. במצב עניינים בו לא הייתה מתרחשת מלחמת האזרחים, ייתכן שעיסוקה של מדינת אירלנד החופשית הייתה בהשבת ששת המחוזות הצפוניים לתחומה.
רק לאחר שהפסידו במלחמת האזרחים, החלו מתנגדי האמנה לשקול מאבק חמוש בשלטון הבריטי בצפון אירלנד. היחידות הצפוניות של ה-IRA אף תמכו במדינת אירלנד החופשית במהלך המלחמה בשל מדיניותו של קולינס כלפיהם ומעל ל-500 מהם הצטרפו לצבא הלאומי. ב-1926, לאחר שנכשלו בניסיון לשכנע את רוב יחידות ה-IRA מתנגדות האמנה או את מפלגתם, שין פיין, בכך שיש לקבל את הסטטוס קוו הנוכחי כבסיס להקמת הרפובליקה עתידית, פרשו איימון דה ואלירה ופרנק אייקן יחד עם הפלג שתמך בהם מהמפלגה על מנת להקים את מפלגת פיאנה פול. בעוד שפיאנה פול תהפוך בעתיד למפלגה הדומיננטית בפוליטיקה האירית, השין פיין הפכה למפלגה סקטוריאלית קטנה ומבודדת. הצבא האירי הרפובליקני, שאז עוד היה ארגון גדול ומשפיע, אפילו יותר מהשין פיין, העביר את תמיכתו מהמפלגה אל פיאנה פול, עד שהוצא מחוץ לחוק על ידי דה ואלירה ב-1935.
_(27283083824).jpg)
ב-1927 חברי מפלגת פיאנה פול נשבעו את שבועת הנאמנות של מדינת אירלנד החופשית והסכימו להיכנס לדאל אירן, לאחר שהכירו בלגיטימיות של מדינת אירלנד החופשית,[82] אשר החלה לנוע לעבר עצמאות מוחלטת מהממלכה המאוחדת באותה התקופה. ב-1931 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק וסטמינסטר, אשר הכיר למעשה בעצמאותם של הדומיניונים מהאימפריה הבריטית, כולל של מדינת אירלנד החופשית, אך הותיר את בית המלוכה בראשותם.[83] פיאנה פול תחת דה ואלירה נבחרה לשלטון בשנת 1932 והחלה במסע לביטול האמנה האנגלו-אירית בפועל - הם ביטלו את שבועת הנאמנות, הסירו את המושל הכללי הבריטי מתפקידו וביטלו את הסנאט, שנשלט בידי היוניוניסטים ותומכי האמנה.[84] ב-1937 הועברה בפרלמנט אמנה חדשה, שהעמידה בראש המדינה נשיא וביטלה כל קשר בין אירלנד לבין המלוכה הבריטית, ביטלה למעשה את מדינת אירלנד החופשית וכללה טענת בעלות על צפון אירלנד. בשנה שלאחר מכן, הממלכה המאוחדת השיבה ללא תנאים את נמלי הים באירלנד שהיו ברשותה מתוקף תנאי האמנה.[85] כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939, יכלה אירלנד להדגים את עצמאותה בכך ששמרה על נייטרליות, על אף שתמכה באופן מרומז ובזהירות בבעלות הברית.[86] לבסוף, ב-1948, ממשלת אחדות שכללה את שני הצדדים שלחמו במלחמת האזרחים (תומכי האמנה ממפלגת פינה גייל ומתנגדי האמנה ממפלגת קלאן נה פובלכטה), החליטה על פרישה מחבר העמים הבריטי, ושינתה את שמה ממדינת אירלנד החופשית לרפובליקה של אירלנד.[87] עד שנות ה-50, כל הנושאים עליהם נסובה מלחמת האזרחים האירית יושבו.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו ברוב מלחמות האזרחים, הותירה מלחמת האזרחים האירית אחריה מורשת מרירה, הממשיכה להשפיע עד עצם היום הזה על הפוליטיקה באירלנד. שתי המפלגות הגדולות באירלנד במשך רוב ההיסטוריה שלה הן פיאנה פול ופינה גייל - שתיהן גילגולים של מתנגדי ההסכם ותומכיו בהתאמה. עד לשנות ה-70 כמעט כל הפוליטיקאים המשמעותיים באירלנד היו שותפים במלחמת האזרחים, עובדה שהרעילה את מערכת היחסים בין שתי המפלגות הגדולות במדינה - בצד הרפובליקני ניתן למנות את איימון דה ואלירה, פרנק אייקן, טוד אנדרוס ושון למס ובצד מדינת אירלנד החופשית ניתן למנות את ויליאם תומאס קוסגרייב, ריצ'רד מולקהי וקווין או'היגינס. יתרה מזאת, ילדיהם של רבים מהם הפכו גם הם לפוליטיקאים, מה שגרם לשעתוק האיבה האישית בין הצדדים גם בדורות הבאים. בשנות ה-30, לאחר שפיאנה פול עלתה לשלטון, רבים האמינו כי מלחמת האזרחים עומדת לפרוץ בשנית - אך המשבר חלף ועד שנות ה-50 האלימות כבר לא הייתה נוכחת קבועה בפוליטיקה של הרפובליקה האירית.
אולם, ניתוקו של ה-IRA ממוסדות המדינה הרשמיים ממשיך עד לעצם היום הזה. רק בשנת 1948 חדל הארגון מלפגוע בכוחות מדינת אירלנד החופשית כשזו הפכה לרפובליקה האירית. מיקודו עבר אז להפסקת השליטה הבריטית בצפון אירלנד. המועצה הצבאית של הארגון עדיין טוענת שהיא הממשלה הזמנית הלגיטימית של הרפובליקה האירית שהוכרזה ב-1918 ושבוטלה במסגרת האמנה האנגלו-אירית ב-1921.[88]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פריטים מתקופת מלחמת האזרחים האירית, באתר הזיכרון למרידת חג הפסחא (באנגלית).
- ארכיון היסטורי של מלחמת האזרחים האירית באתר theirishstory (באנגלית).
- אנדרטאות לזכר מלחמת האזרחים האירית באתר irishwarmemorials (באנגלית).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "The Politics of the Irish Civil War". google.ie.
- ^ "Belfast County Borough Religious Census 1926". histpop.org. Retrieved 1 August 2014.
- ^ 1 2 Anglo-Irish Treaty, 6 December 1921.
- ^ "Official Correspondence relating to the Peace Negotiations June–September, 1921". ucc.ie.
- ^ Younger, Calton: Ireland’s Civil War, pp.233–35, Fontana Press, 6th imp. (1988). ISBN 0-00-686098-2
- ^ For example, Liam Lynch, Ernie O'Malley, and Liam Mellows in "On Another Man's Wound" by E O'Malley (Dublin 1979)
- ^ Hopkinson, Michael: GREEN against GREEN The Irish Civil War, p.71, Gill and Macmillan Dublin (1988), ISBN 0-7171-1630-1. de Valera stated in a speech in Killarney in March 1922, that if the Treaty was accepted by the electorate, "IRA men will have to march over the dead bodies of their own brothers. They will have to wade through Irish blood."
- ^ J.J. O'Kelly (Sceilg) A Trinity of Martyrs, Irish Book Bureau, Dublin; pp. 66–68. "Sceilg" was a supporter of de Valera in 1922.
- ^ Mr Mulcahy's Dáil reply to question (h) from Mr. McEntee's 10 questions of 28 April ("(h) Was this amended Constitution to be submitted to a specially summoned Convention of the Irish Volunteers for acceptance or rejection by that Organisation? As a fact was that Convention held?") MR. MULCAHY:...(h) It was proposed to submit the proposed Constitution to a specially summoned Convention of the Irish Volunteers. That Convention was not held because no single member of the Volunteer Executive of the time would recommend the holding of that Convention in the circumstances that then existed in Dublin. Delegates for this Convention were actually selected but the Convention was not held. Ballot papers were circulated to the delegates and a vote was taken as far as the question of the Oath was concerned. As far as this question was concerned, the amendment to the constitution was accepted.
- ^ Richard Mulcahy's report on 26 April 1922.
- ^ Helen Litton, The Irish Civil War, an Illustrated History, p. 63, "Collins was summoned to London... and informed that the draft constitution would have to be altered to acknowledge the authority of the Crown, to include an Oath and to recognise Northern Ireland"; Michael Hopkinson, Green Against Green, p. 107, "Winston Churchill told a concerned House of Commons... that a Republic could not be tolerated. He warned that, 'in the event of such a Republic, it will be the intention of the Government to hold Dublin as one of the preliminary essential steps to military operations'.
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p46
- ^ M.E. Collins, Ireland 1868–1966, p. 297.
- ^ T. M. Healy wrote of the occupation in late March: "The Freeman published, on 26 March, an account of the secret debate of the mutineers supplied by the Provisional Government, whereupon Rory O'Connor sallied from the Four Courts and smashed its machinery. He had been levying toll on the civil population for weeks."
- ^ Calton Younger, Ireland's Civil War, Muller, London 1968; pp. 258–259. Younger gives the date as 14 April.
- ^ "The British [after the election] drew what appeared to them to be the obvious conclusion that it was time for the Provisional Government to assert its authority." (Hopkinson, Green Against Green, p. 111)
- ^ Michael Hopkinson, Green Against Green, p. 112, "Joe Sweeney, the pro-treaty military leader in Donegal, recorded meeting Collins shortly after the assassination. He told Ernie O'Malley, 'Collins told me he had arranged the shooting of Wilson... he looked very pleased'. Frank Thornton, one of Collins' old Squad, recalled that the killing was carried out on the direct orders of GHQ. Mick Murphy, of Cork no 1 Brigade, said that when in London he had been asked to take part in the plot, explaining, 'they had instructions then from Michael Collins to shoot Wilson' ... statements from Collins' intelligence agents point to fresh instruction being given in June. It is clear also that [Reginald] Dunne [the assassin] and spent some time closeted with him." ME Collins, Ireland 1868–1966, p. 229, "Evidence has since come to light proving it was Collins, enraged by Wilson's role in the north, who ordered the killing". Niall C. Hartigan, The Kerry Landings, p. 29, "It is probable that the execution of the ... field marshal was ordered by Collins".
- ^ [After the assassination of Wilson] "A letter was sent to Collins stating that the Four Courts occupation and the 'ambiguous position' of the IRA could no longer be tolerated." (Hopkinson, Green Against Green, p. 114)
- ^ Hopkinson, Green Against Green, pp. 115–116
- ^ The Singing Flame, p 117, Ernie O'Malley
- ^ O'Malley Notebooks, numerous assertions
- ^ In clashes between pro- and anti-treaty fighters prior to 28 June, eight men had been killed and forty-nine wounded. (Niall C. Harrington, Kerry Landings, p. 22)
- ^ TM Healy memoirs (1928), chapter 46.
- ^ Cottrell, Peter (2008). The Irish Civil War 1922–23. ESSENTIAL HISTORIES. Volume 70. Osprey Publishing. p. 40. ISBN 978-1-84603-270-7
- ^ Hopkinson, Michael (1988). Green Against Green. Gill and Macmillan. p. 179. "The Republican garrison had converted this part of the Four Courts into a munitions factory with the cellars underneath being used to store explosives. The Free State bombardment caused a fire which reached the cellars and the consequent explosion destroyed priceless historical records and documents, some of them dating back to the twelfth century"
- ^ Coogan, Tim Pat (1990). Michael Collins. London: Random House UK Limited. p. 332. ISBN 0 09 968580 9
- ^ Charles Townshend, The Republic, p 439-441
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p256
- ^ Hopkinson Green Against Green, p127. Both are National Army estimates but there were not precises figures for either force at that point.
- ^ Cottrell, Peter The Irish Civil War, 1922–23, London: Osprey, 2008 page 22.
- ^ Hopkinson, Green Against Green p 127
- ^ Hopkinson, Green Against Green, the Irish Civil War, p136
- ^ Niall C Harrington Kerry Landing August 1922, An Episode of the Irish Civil War, p36
- ^ 1 2 3 Cottrell, Peter The Irish Civil War, 1922–23, London: Osprey, 2008 page 23.
- ^ Charles Townshend, The Republic, The Fight For Irish Independence, p394
- ^ Kieran Glennon, From Pogrom to Civil War, Tom Glennon and the Belfast IRA 141
- ^ Harrington, Kerry Landing p 67-68
- ^ Cottrell, Peter The Irish Civil War, 1922–23, London: Osprey, 2008 pages 23–24.
- ^ Harrington, Kerry Landing p37-38
- ^ Harrington, Niall C. (1992). Kerry Landing. Tralee: Anvil Books. p. 193. ISBN 0-947962-70-0
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p160-161
- ^ Niall Harrington, Kerry Landing August 1922, p130-131
- ^ John Borgonovo, The Battle for Cork, p108-109
- ^ Michael Farry, The Aftermath of Revolution: Sligo 1921–23
- ^ DULEEK HUNGER STRIKE MONUMENT. Retrieved 17 January 2009.
- ^ "Civil War Executions". curragh.info.
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p. 199
- ^ BT Murphy, The Government's Execution Policy during the Irish Civil War. text of Public Safety Resolution, p.302-304
- ^ BT Murphy, The Government's Execution Policy during the Irish Civil War. on legality of Public Safety Resolution, p.70-72
- ^ Murphy, Government Policy of Executions, on 81 executions, p.299-300.
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p. 241
- ^ Todd Andrews, Dublin Made Me, p. 269
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p. 191
- ^ Tim Pat Coogan, De Valera, p. 344
- ^ "Phoenix Publishing". eircom.net.
- ^ Hopkinson, Green Against Green, pp. 235–6
- ^ Tom Doyle, The Civil War in Kerry, p. 300
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p. 237
- ^ Thomas E. Hachey, The Irish Experience: A Concise History, pp. 170–1
- ^ Dáil Éireann – Volume 3 – 10 May 1923
- ^ Hederman, Anthony J.; Committee to Review the Offences Against the State Acts, 1939–1998 and Related Matters (2002). Report. (PDF). Official publications. Pn.12224. Dublin: Stationery Office. p. 47, §4.2.
- ^ "Public Safety (Emergency Powers) Act, 1923". Irish Statute Book. 1 August 1923. Retrieved 22 February 2016.; "Public Safety (Emergency Powers) (No. 2) Act, 1923". Irish Statute Book. 3 August 1923. Retrieved 22 February 2016.
- ^ "PUBLIC SAFETY (EMERGENCY POWERS) BILL, 1923. – SECOND STAGE". Dáil Éireann debates. Oireachtas. 26 June 1923. Retrieved 22 February 2016.
- ^ Hopkinson, Michael (1988). Green Against Green: The Irish Civil War. Dublin: Gill and Macmillan. p. 262.
- ^ O’Donnell, Peadar The Gates Flew Open (1932), Ch34-38.
- ^ Michael Hopkinson, Green Against Green (Dublin, 1988) p. 268.
- ^ (M.E Collins, Ireland 1868–1966, p. 431)
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p. 195
- ^ CITY AND DISTRICT. Ireland Newspaper Abstracts. irelandoldnews.com.
- ^ DCU chronology of Events.
- ^ 1 2 3 Hopkinson p. 195
- ^ Report on Talk: ‘Establishing the Free State in Conflict’
- ^ National Graves Association, The Last Post, 1985, pp.130-154
- ^ Civil War casualties in County Tipperary
- ^ Alvin Jackson, the Two Irelands, in R Gerwarth ed. A Twisted Path, Europe 1914-1945, (Oxford 2007) p.68
- ^ Gemma Clark, Everyday violence in the Irish Civil War (Cambridge University Press, 2014). Clark writes, 'The Irish Civil War was not as bloody as was once proclaimed. Figures for combined pro and anti-Treay losses of 4,000 have recently been replaced with more conservative estimates'. p.3
- ^ Fearghal McGarry, Eoin O'Duffy: A Self Made Hero, p. 116
- ^ Tom Garvin, 1922, The Birth of Irish Democracy, p. 111
- ^ Hopkinson, Green Against Green, p. 273
- ^ Craig-Collins Agreement. sarasmichaelcollinssite.com.
- ^ "Why 'The Big Fellow' has little to teach political parties in modern Ireland". Independent.ie.
- ^ M.E. Collins Ireland 1868–1966, p. 333
- ^ Collins, p. 338
- ^ John Coakley, Michael Gallagher, Politics in the Republic of Ireland (1999) pp.73–4 ISBN 0-415-22194-3
- ^ Coakley, Gallagher, Politics in the Republic of Ireland, p. 75
- ^ Cole, Robert (2006). Censorship And Irish Neutrality in the Second World War. Edinburgh University Press. pp. Preface ix. ISBN 9780748622771
- ^ Collins, Ireland, p. 391
- ^ The Irish Republican Army (IRA) 'Green Book' (Book I and II).
