מלחמת החרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת החרון
War of Wrath
מלחמה: מלחמות בלריאנד
תאריך התחלה: 545 לעידן הראשון
תאריך סיום: 587 לעידן הראשון
קרב לפני: נירנית ארנוידיאד
מקום: החל באנפאוגלית, הסתיים באנגבנד
תוצאה: ניצחון מוחץ לכוחות ולינור ובני-בריתם.
שינויים בטריטוריות: חורבן בלריאנד ושקיעתה בים.
היווצרותה של ארץ נומנור.
הצדדים הלוחמים

כוחות ולינור

מפקדים

מורגות'
סאורון
אנגלכון השחור
לונגורת'ין
תורינגוותיל

מנווה
אאונווה
פינרפין
בני פאנור
אינגוויון
תורונדור
מצביאי האדין
מצביאי הגמדאים

כוחות

לא נספר, אך מוערך במיליוני אורקים, יתרת הבלרוגים ששרצו באנגבנד, זאבים וזאבי-אדם, ודרקונים.

מאות אלפי בני-אנוש, גמדאים ואלפים
מיאר וולאר מולינור
העיטים הגדולים

אבדות

רוב הכוח הושמד או נמלט.

כבדות מאד.

מלחמת החרוןאנגלית: The War of Wrath), הוא הכינוי לקרב בדיוני המופיע בלגנדריום מאת טולקין. על פי המסופר, מלחמת החרון הייתה הקרב האחרון שניטש על אדמת בלריאנד, וסיומה הביא את חורבנה הסופי ושקיעתה בים.

מלחמת החרון, שכונתה גם הקרב הגדול, הייתה המלחמה של העלפים, האדיין, הגמדאים והולאר כנגד מורגות בסוף העידן הראשון, שסימנה הן את סוף העידן והן את סוף שלטונו של מורגות בארץ התיכונה. זה היה הקרב הגדול ביותר של העידן הראשון ואולי הקרב הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בארץ התיכונה. תוצאות הקרב הביאו לגירוש מורגות מארדה ולחורבן התנגורודרים, אך עקב האלימות והזעם שהיו בקרבות בין כוחות הולאר ומורגות כל חלקי בלריאנד למעט לינדון שקעו בים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה השישית של העידן הראשון, מורגות שלט ללא עוררין בכל בלריאנד למעט שערי הסיריון וחלקיו הדרומיים ביותר של טאור אים דואינאת. כוחם של העלפים, האדיין והגמדאים להתנגד לו הושמד לחלוטין, וכל ממלכות העלפים הגדולות הופלו. כדי להחמיר את המצב, ולשם השעשוע הגדול של מורגות, בניו של פאנור, שחיפשו את הסילמריל של ברן ולותיין, פצחו בשני טבחי עלף-בעלף אכזריים להחריד, בהם השמידו את מה שנשאר מממלכת דוריאת ואת שערי הסיריון. בעת צרה זו חיפש יורד הים אארנדיל, כשאורו של סילמריל (אותו קיבל בירושה) אותו ענד על מצחו מוביל אותו, והגיע לולינור בשם כל עמי הארץ התיכונה. שם, הוא התחנן בפני הולאר שיסייעו וילחמו במורגות כדי לשחרר את ארדה מכבליו.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שעל פי קללת מנדוס, הולאר התחייבו להגלות את הנולדור ולא לבוא לעזרם יותר, מנווה שעה לתחינתו של אארנדיל. יחד עם הווניר והנולדור הנותרים באמן, הגיע כרוזו של מנווה-אואנווה לארץ התיכונה עם הצבא הכי גדול שאי פעם היה בתולדות ארדה. עלפי הטלרי של אלקוואלונדה העניקו את השימוש בספינותיהם כדי להעביר את חילות אמן לארץ התיכונה, אך הם זכרו עדיין את בני משפחתם אשר נהרגו ב"טבח השארים באלקוואלונדה" ומרירות רבה הייתה בהם. עקב כך, הם שלחו רק את הימאים הדרושים לאייש את הספינות, ואף אחד מאנשיהם לא דרך על אדמת הארץ התיכונה לאחר שהגיעו. הכוח הגדול של אמן צעד ברחבי בלריאנד ופגש את צבאות מורגות במישורי אנפאוגלית. מורגות אסף את מכלול כוחותיו, שבשלב זה גדלו עד כדי כך שמישור אנפאוגלית לא הצליח להכיל את מספרם.

אף על פי שהמלחמה נמשכה למעלה מ -40 שנה, חיילי הולאר השמידו לחלוטין את צבאות האורקים של מורגות, כמו גם את רוב הבלרוגים. בעוד שלושת בתי האדיין נלחמו לצד הולאר, בני אדם רבים אחרים מהמזרח לחמו למען כוחות מורגות ונהרגו או נאלצו לברוח חזרה לחלקים המזרחיים הרחוקים ביותר של הארץ התיכונה. ברואו כי הסוף קרב, שחרר מורגות את נשקו האולטימטיבי, הדרקונים המכונפים, שמעולם לא נראו לפני כן. הסתערותם הנוראה לוותה בסופות ברקים וסופות אש, והם גרמו לולאר לסגת בחזרה וכמעט העלו את מאמצי צבאות המערב להכניע את מורגות בתוהו.

למרבה המזל, אארנדיל הגיע עם ספינת השמיים שלו וינגילוט כשהסילמריל של ברן ולותיין חגור למצחו ובוהק כמו כוכב השחר. יחד עמו הגיעו הנשרים של מנווה ושרם ת'ורונדור. הם נלחמו עם הדרקונים מעל שמי אנגבד, ואארנדיל עצמו הרג את מנהיגם, אנקלגון השחור, שבנופלו מחץ את מגדלי תנגורודרים. אנגבנד הייתה הרוסה ומורגות נלכד לבסוף במעמקי מכרותיו. הוא תבע שלום וחנינה, אך הוא שוב נקשר לשרשרת הישנה שבה היה קשור גם כן עידנים רבים לפני כן, שרשת אנגינור ושני הסילמרילים שעדיין היו בכתרו נעקרן נלקחו על ידי המאיה אאונווה, כרוזו של מנווה. מורגות נלקח לאמן ונשפט על פשעיו. בסופו של דבר, הולאר גזרו על מורגות מאסר לנצח ודחפו אותו דרך דלת הלילה, שמעבר לחומות העולם, אל תוך הריק הנצחי, שדלתותיו נשמרות לנצח בידי אארנדיל.

לאחר מעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החורבן ותוצאות המלחמה היו עצומים. רוב הארצות שממערב להרים הכחולים נהרסו ושקעו מתחת לגלים. אף על פי שלא ידוע בדיוק מכמה נפגעים סבל צבא המערב, המלחמה נמשכה עשרות שנים לפני שהצליחו להתקרב לאנגבנד, והתקפה של הדרקונים המכונפים של מורגות הייתה קטלנית ביותר עבור כוחות הולאר. בעוד שרוב חייליו של מורגות הובסו לחלוטין, חלק מהיצורים שהרכיבו אותו לא נמחקו, ורבים (במיוחד אורקים) נותרו להטריד את העולם בעידנו של סאורון. בנוסף, צוין כי כמה בלרוגים נמלטו והסתתרו עמוק בכדור הארץ, אם כי רק אחד, הידוע בתואר "דורין ביין", אי פעם צוין על ידי ההיסטוריה כשהופיע שוב. מספר כלשהו של דרקונים, במיוחד דרקוני קרח, הסתתרו גם הם בהרים. דרקונים אלה התרבו עם הזמן ומדי פעם בפעם הטרידו את הגמדאים במהלך העידנים הבאים. כמעט כל הדרקונים המכונפים נהרגו על ידי אאראנדיל תורונדור ונשריו, אך שניים ברחו.

בסוף המלחמה, שאר העלפים הוזמן על ידי אאונווה לחזור עמו לארצות אמן. רוב העלפים שטו למערב, בעוד שאחרים עדיין סירבו לזימון ונסעו יותר מזרחה ושם יהפכו לאדונים של האלדר הנותר או של האלפים שעדיין ישבו במזרח. גיל-גלד, גלדריאל, קלבורן ואלרונד היו העיקריים מבין אלה. בנוסף, הניצחון נעשה מר עוד יותר בגלל אובדן הסילמרילים. מידרוס' ומגלור, שני בניו של פאנור אשר נותרו בחיים, נאלצו על ידי שבועתם להשיב את אבני החן. אף על פי שהם היו חולים בלב הנטל של השבועה הנוראה, הם קשרו קשר להתגנב לאוהלו של אאונוה, בלב מחנה צבא הולאר, שם הרגו את השומרים וגנבו את הסילמרילים. המחנה התעורר נגדם, ולמרות שהם היו מוכנים להילחם עד מוות כדי לשמור על אבני החן, הם הורשו ללכת. אך עד מהרה הם גילו שבגלל המעשים המרושעים שביצעו בשם השבועה במהלך כל השנים, השבועה פקעה וזכותם על הסילמרילים פקעה גם כן. הם לא יכלו להחזיק את הסילמרילים מבלי לסבול מכאב נורא. לכן הטיל מידרוס' את עצמו ואת הסילמריל שנשא לבור בוער, ומגלור השליך את הסילמריל שנשאו לים. וכך אבדו שניהם לולאר, והם חזרו לאמן בידיים ריקות.

עבור אותם אנשי אדיין שנלחמו למען מארח הולאר, כגמול נמסרה להם ארץ נומנורקווניה: נומנורה). ארץ זו לא הייתה של אמן ולא של הארץ התיכונה, אך עדיין הייתה קרובה יותר לאמן.