מלחמת העצמאות האירית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת העצמאות האירית
Hogan's Flying Column.gif
יחידת תגובה מהירה במלחמת העצמאות האירית
תאריך התחלה: 21 בינואר 1919
תאריך סיום: 11 ביולי 1921
משך הסכסוך: שנתיים ו-24 שבועות
מקום: אירלנד
תוצאה:
שינויים בטריטוריות:
הצדדים הלוחמים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת

ראשי מדינה
דייוויד לויד ג'ורג'
ג'ון פרנץ', הוויקונט הראשון מאיפר 
איימון דה ואלירה
ארתור גריפית' 
מפקדים
כוחות
אבדות

714 הרוגים

550 הרוגים

מלחמת העצמאות האיריתאירית: Cogadh na Saoirse, באנגלית: Irish War of Independence) או המלחמה האנגלו-אירית הייתה מלחמת גרילה שהתרחשה על אדמת אירלנד בין השנים 1919 ו-1921. במלחמה, נלחמו המורדים האירים שהתאגדו במסגרת הצבא האירי הרפובליקני וארגונים קטנים נוספים, כנגד כוחות בריטים עדיפים ותומכיהם האירים - הצבא הבריטי, המשטרה האירית המלכותית, בלאק אנד טאנס, המחלקה המשטרתית המסייעת וכוח השיטור המיוחד של אלסטר. המלחמה נבעה כתוצאה מההתעוררות הלאומית האירית, אשר דוכאה בידי הבריטים במשך מאות שנים, עד שהגיעה למצב נוסף של לחימה, כמוה היו רבים בעבר.

באפריל 1916, פתחו רפובליקנים איריים במרידת חג הפסחא כנגד השלטון הבריטי והכריזו על הקמתה של רפובליקה אירית. על אף שזו פורקה לאחר שבוע בודד של לחימה, המרידה ותגובתם הנחרצת של הבריטים אליה הובילו לתמיכה עממית בשאיפה לעצמאות האירית, אשר לא הושגה על ידי דורשי העצמאות בעבר. בבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת של שנת 1918, זכתה מפלגת השין פיין, המפלגה האירית בדלנית, לניצחון סוחף במחוזות הבחירה באירלנד. ב-21 בינואר 1919, נציגי השין פיין בפרלמנט הבריטי הכריזו על הקמתו של פרלמנט אירי - הדאל הראשון, והכריזו על עצמאותה של אירלנד. באותו היום, נורו היריות הראשונות במסגרת הסכסוך, כששני שוטרים מהמשטרה האירית המלכותית (RIC, שהיה כוח שיטור בחסות בריטית) נורו למוות בידי מתנדבי הצבא האירי הרפובליקני (IRA), שפעלו על דעת עצמם. המאבק בין הצדדים התפתח בהדרגה - למשך רוב שנת 1919 פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני התמקדה באיסוף וגנבת נשק מידי הבריטים ושחרור אסירים פוליטיים מבתי הסוהר במדינה, בעוד הדאל עמל על הקמתה של המדינה החדשה. בספטמבר אותה השנה, הממשלה הבריטית הוציאה מחוץ לחוק את הדאל ואת השין פיין והמאבק החריף. הצבא האירי הרפובליקני החל לבצע מארבים ולהתקיף כוחות של המשטרה האירית המלכותית ושל הצבא הבריטי, לתקוף בסיסים ולהביא לנטישתן של עמדות צבאיות מבודדות. הממשל הבריטי חיזק את המשטרה האירית המלכותית עם מגויסים רבים מבריטניה - הבלאק אנד טאנס והמחלקה המשטרתית המסייעת - אשר היו ידועים לשמצה בשל המשמעת הרופפת שלהם ופעולות התגמול שביצעו כנגד גורמים אזרחיים,[1] חלקן אף היו מאושרות על ידי הממשל הבריטי.[2] במסגרת המלחמה, פשט המרי האזרחי בקרב העם האירי, כשאחד המקרים הנודעים ביותר הוא סירובם של עובדי הרכבות האיריים לשנע את כוחות הצבא הבריטי ואספקתו.

באמצע שנת 1920, במסגרת בחירות כלליות במדינה, הצליחו הרפובליקנים (תומכי עצמאות הרפובליקה האירית) לזכות במרב הקולות ברוב מחוזות הבחירה. השלטון הבריטי במדינה החל לקרוס, בעיקר במערב ובדרום, והבריטים נאלצו להפעיל תקנות שעת חירום במדינה. עד נובמבר 1920, 300 איש כבר נהרגו במסגרת העימותים, אך באותו חודש המאבק רק החריף. ב-21 בנובמבר 1920, התרחש בדבלין יום ראשון העקוב מדם - בבוקרו נהרגו על ידי הצבא האירי הרפובליקני כ-14 מפעילי מודיעין בריטים וכתגובה, באותו אחר הצהריים, פתחו כוחות המשטרה האירית המלכותית באש חיה במהלך משחק כדורגל גאלי בבירה דבלין, הרגו 14 אזרחים ופצעו 65. שבוע לאחר מכן, 17 חיילים מהמחלקה המשטרתית המסייעת נהרגו בידי חיילי הצבא האירי הרפובליקני במחוז קורק, וכתגובה, הפעילו הבריטים ממשל צבאי בדרום אירלנד, ברוב שטחה של פרובינציית מנסטר. בדצמבר, העלו חיילים בריטים את מרכז העיר קורק באש והאלימות רק המשיכה להתגבר בשבעת החודשים שלאחר מכן - 1,000 איש נהרגו וכ-4,500 רפובליקנים נכלאו. רוב הלחימה התרחשה בפרובינציית מנסטר (בייחוד במחוז קורק), בדבלין ובבלפסט - בשלושתן נהרגו כ-75 אחוזים מסך ההרוגים במלחמה.[3]

המאבק בצפון-מזרח פרובינציית אלסטר היה בעייתי במיוחד, בשל הכיתתיות שאפיינה את האזור מאז ומתמיד - המיעוט הקתולי באזור תמך בתנועת העצמאות האירית, שכן העם האירי ברובו המוחלט משתייך לזרם הקתולי של הכנסייה הנוצרית. לעומתו, הרוב הפרוטסטנטי, שהגיע לאזור במהלך יישוב אירלנד על ידי הבריטים, שהתרחש במאות השנים שקדמו לסכסוך ונטמע בתוך האוכלוסייה האירית, דווקא היה יוניוניסט ולויאליסט ותמך בהמשך השלטון הבריטי. כוח משטרתי מיוחד הוקם בפרובינציה בשם "כוח השיטור המיוחד של אלסטר" - הוא הורכב בעיקר מפרוטסטנטים והיה לכוח צבאי למחצה. מרב עיסוקו היה תקיפת קתולים באלסטר כפעולות תגמול לפעולותיו של הצבא האירי הרפובליקני - כתוצאה מכך, התפתח בעיר בלפסט מאבק כיתתי חריף ביותר, במסגרתו נהרגו כ-500 אנשים משני הצדדים, רובם קתולים.[4]

במאי 1921 חולק שטחה של אירלנד בידי הממשל הבריטי במסגרת חוק השלטון העצמי הרביעי שהועבר בפרלמנט הבריטי. דרום אירלנד, שהייתה עתידה להפוך לעצמאית, הופרדה מצפון אירלנד, שהייתה עתידה להשאר תחת השלטון הבריטי. שני הצדדים חתמו על הסכם הפסקת אש ב-11 ביולי 1921. השיחות שנערכו בין הצדדים לאחר הפסקת האש הובילו לחתימתה של האמנה האנגלו-אירית ב-6 בדצמבר 1921. האמנה הביאה לתומו של השלטון הבריטי על רובה של אירלנד - 26 ממחוזות אירלנד הועברו לשליטתה של הממשלה האירית הזמנית שהפכה לממשלת מדינת אירלנד החופשית - דומיניון בעל שלטון עצמי בתחומי האימפריה הבריטית. לעומתם, לששת המחוזות הצפון-מזרחיים של אירלנד ניתנה האפשרות לבחור במשאל עם האם להצטרף למדינת אירלנד החופשית או האם לחזור לידי השלטון הבריטי - במשאל העם הוחלט על חזרה מיידית לממלכה המאוחדת. גם לאחר הפסקת האש, הלחימה בבלפסט ובאזורי הגבול המשיכה והצבא האירי הרפובליקני פתח במתקפה כושלת על צפון אירלנד במאי 1922. ביוני אותה השנה, חוסר ההסכמות בקרב צמרת השלטון הרפובליקני בנוגע לתנאי אמנה האנגלו-אירית הביאו לפריצתה של מלחמת האזרחים האירית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר השלטון העצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור גריפית', מנהיג השין פיין, אז ארגון שוליים קיצוני

החל משנות ה-80 של המאה ה-19, דרשו הלאומנים האירים מהמפלגה האירית הפרלמנטרית (IPP) להתחיל משא ומתן לשלטון עצמי אוטונומי לאירלנד. ארגוני שוליים כמו השין פיין של ארתור גריפית' אף דרשו עצמאות מוחלטת מהממלכה המאוחדת, אך באותה התקופה היו למיעוט. הדרישה לשלטון עצמי נענתה לבסוף בידי הבריטים ב-1912, במהלך שהצית את משבר השלטון העצמי. היוניוניסטים באירלנד, שהיו מרוכזים בעיקר בפרובינציית אלסטר, הקימו ארגון חמוש - מתנדבי אלסטר, על מנת להתנגד למתן האוטונומיה הזו, לפחות בשטחים בהם הם שלטו. מן העבר השני, הקימו הלאומנים ארגון צבאי למחצה משלהם - המתנדבים האירים.

הפרלמנט של הממלכה המאוחדת העביר את חוק השלטון העצמי השלישי ב-18 בספטמבר 1914, ובו תיקון המכריז על חלוקתה של אירלנד, שהוכנס בהשתדלותם של חברי הפרלמנט מהמפלגה היוניוניסטית של אלסטר. יישום החוק נדחה באופן מיידי בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה בחודש שלאחר העברת החוק בפרלמנט. רוב הלאומנים תמכו בקריאת מנהיגי המפלגה האירית הפרלמנטרית לתמיכה בממלכה המאוחדת ומדינות ההסכמה במסגרת הרגימנט האירי של צבא קיצ'נר. האמונה הייתה שהשלטון העצמי יינתן לאירים ישירות לאחר המלחמה, בייחוד בעקבות תמיכתם של האירים בממלכה המאוחדת. אולם, היה מיעוט משמעותי מבין ארגון "המתנדבים האירים", שהתנגד למעורבותה של אירלנד במלחמה. ארגון המתנדבים האירים התפצל, כשרובם הקימו ארגון חדש ומתון יותר, תחת הנהגתו של ג'ון רדמונד, בשם "המתנדבים הלאומיים". שאר המתנדבים האירים, תחת הנהגתו החדשה של אואן מק'ניל, החליטו להמשיך בהתנגדות האירית עד למתן השלטון העצמי. פלג קטן מתוך המתנדבים האלו, בשם האחווה האירית הרפובליקנית, אף החליטה להתקומם כנגד השלטון הבריטי במהלך המלחמה.

מרידת חג הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המהפכה התממשה במרידת חג הפסחא ב-1916, במהלכה מרדה תנועת המתנדבים בשלטון הבריטי על מנת לסיימו. המתקוממים הכריזו על הקמתה של רפובליקה אירית ועל עצמאותה מהממלכה המאוחדת בכל שטחי האי. במסגרת המרידה נהרגו כ-400 בני אדם והיא דוכאה על ידי הבריטים בתוך שבוע - יתרה מכך, המרידה התרחשה בתחומי דבלין בלבד ולא זכתה לתמיכת ההמונים. אולם, תגובת הבריטים, אשר הוציאו להורג רבים ממנהיגי המתנדבים וכלאו אלפי אקטיביסטים רפובליקנים, עוררה את תמיכת העם האירי במפלגת הבדלנים, השין פיין, אשר איגדה במסגרתה את פעולות המחאה. מעתה, פחתה התמיכה במאמץ המלחמתי של הבריטים במסגרת מלחמת העולם הראשונה ודעת הקהל באירלנד נחרדה לאור פעולותיהם של הבריטים, בהן ההוצאות המרובות להורג והחלת משטר צבאי בשטחי האי.

הדאל הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות הכלליות לפרלמנט של 1918 לפי מחוזות הבחירה באירלנד
כוחות המשטרה האירית המלכותית וצבא הממלכה המאוחדת בקרבת לימריק, שנת 1920

באפריל 1918, עם תחילתה של מתקפת האביב הגרמנית בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה, ניסה הקבינט הבריטי להתנות את חוק השלטון העצמי האירי בגיוס חובה לצבא הבריטי. המהלך ניכר עוד יותר את הלאומנים האירים מהשלטון הבריטי וגרם למחאות המוניות ולמשבר נוסף ביחסים בין אירלנד לממלכה המאוחדת. בבחירות הכלליות לפרלמנט של 1918, המצביעים האירים הביעו את מורת רוחם מהמדיניות הבריטית בכך שהצביעו בהמוניהם לשין פיין, אשר קיבלו כ-70% מהקולות - 73 מתוך 105 המקומות המוקצים לאירלנד בפרלמנט הבריטי. יתרה מכך, אם מוציאים מהחישוב את אלסטר, שיושבה בחלקה בפרוטסטנטים יוניוניסטים, התמיכה במפלגה הגיעה ל-91% אחוזים מהקולות. השין פיין התחייבה בטרם הבחירות שלא לשבת בפרלמנט הבריטי בארמון וסטמינסטר, אלא להקים פרלמנט אירי עצמאי. פרלמנט זה, הידוע בשם הדאל הראשון והרשות המבצעת שלו, האייריכט, הורכבו מחברי השין פיין בלבד. חברי הדאל והאייריכט נפגשו בבית העירייה של דבלין ב-21 בינואר 1919, אישררו את הכרזת הרפובליקה האירית מ-1916 ושיגרו הודעה לאומות העולם, בה הכריזו על מצב מלחמה בין אירלנד לממלכה המאוחדת. תנועת המתנדבים האירים הוקמה מחדש בתור הצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA), והוסכם כי לו יהיה המנדט לנהל את המלחמה כנגד השלטון הבריטי באירלנד.

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לב הממשל הבריטי באירלנד היה טירת דבלין, אותה כינו האירים בשם "הטירה".[5] ראש ממשל זה כונה בתואר "לורד לוטננט" או "המושל" ותחתיו כיהן המזכיר הראשי לענייני אירלנד, אשר תפקידו היה מקביל לזה של מזכיר המדינה בממשלת הממלכה המאוחדת. אירלנד הייתה מחולקת לשלושה מחוזות צבאיים מבחינת הצבא הבריטי ושתיים מהדיוויזיות שלו (החמישית והשישית) היו ממוקמות דרך קבע על האי, עם מפקדותיהן בכוראך ובקורק בהתאמה.[5] ביולי 1921 שהו כ-50,000 חיילים בריטים על האי וזאת לעומת כ-14,000 חיילים בלבד בבריטניה עצמה.[6] שני כוחות השיטור העיקריים באי היו המשטרה האירית המלכותית (באנגלית: Royal Irish Constabulary; ובקיצור ה-RIC) והמשטרה העירונית של דבלין (באנגלית: Dublin Metropolitan Police; ובקיצור ה-DMP).[7] מתוך 17,000 השוטרים שפעלו באירלנד, כ-513 נהרגו וכ-682 נפצעו כתוצאה מפעולותיו של הצבא האירי הרפובליקני במהלך המלחמה. מבין הקצונה הבכירה של המשטרה, כ-60% היו אירים פרוטסטנטיים והיתר קתוליים, בעוד שמבין שוטריה כ-70% היו קתוליים והיתר פרוטסטנטיים.[7] המשטרה האירית המלכותית הייתה מיומנת בעיקר בעבודות שיטור ולא הייתה מוכשרת למשימות צבאיות - על כן, היא לא הייתה מאורגנת או מצוידת כהלכה לפעילות הצבאית שהייתה כרוכה במאבק בהתקוממות האירית.[8] עד מרץ 1920, המאבק באירלנד נתפס על ידי השלטונות בלונדון כעניין משטרתי גרידא, ועל כן תפקיד הצבא בתקופה זו היה מתן סיוע בסיסי לכוחות השיטור בלבד.[9] במהלך המלחמה, על כרבע משטח האי הוכרז משטר צבאי, בעיקר במנסטר - בעוד שבשאר האי השלטון הבריטי לא היה מאוים די הצורך על מנת להכריז בהם משטר שכזה.[6] כמו כן, במהלך המלחמה הקימו הבריטים שני ארגוני שיטור צבאיים למחצה על מנת שיסייעו לכוחות השיטור בדיכוי ההתקוממות. שוטרים אלו גויסו בעיקר מבין יוצאי מלחמת העולם הראשונה ונקראו בלאק אנד טאנס והמחלקה המשטרתית המסייעת.[10]

הרפובליקה של אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בנובמבר 1913 הוקם ארגון "המתנדבים האירים" על ידי אואן מק'ניל. הארגון היה צבאי למחצה והוקם כתגובה להקמתו של ארגון "מתנדבי אלסטר" הפרוטסטנטי, אשר הוקם על מנת להילחם במתן שלטון עצמי לאירלנד.[11] כמו כן, ב-1913 הוקם צבא האזרחים האירי על ידי ראשי איגוד העובדים האירי הסוציאליסטיים ג'יימס לארקין וג'יימס קונולי. הארגון הוקם כתגובה למספר תקריות אלימות שהתקיימו בין חברי איגודי הסוחרים לבין משטרת דבלין במהלך ה"נעילה" - שביתת עובדים היסטורית שהתרחשה בדבלין.[12] ביוני 1914 מנהיג הלאומנים האיריים ג'ון רדמונד דחק בחברי המתנדבים האיריים להתגייס לצבא הבריטי. כתגובה לעידוד הגיוס, סיעה בראשותו של אואן מק'ניל החליטה להתפצל מהארגון, אשר שינה את שמו מהמתנדבים האיריים ל"מתנדבים הלאומיים".[12] רבים מהמתנדבים אכן התגייסו לבסוף לצבא הבריטי ולחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת הדיוויזיה ה-16 של הצבא הבריטי.[13] סיעתו של מק'ניל, אשר שמה נותר המתנדבים האיריים, יחד עם צבא האזרחים האירי, פתחו בשנת 1916 במרידת חג הפסחא כנגד השלטון הבריטי באירלנד והכריזו על הקמתה של הרפובליקה האירית. לאחר המרידה נודעו בכינוי הצבא האירי הרפובליקני. בין 1919 ל-1921 טען הצבא האירי הרפובליקני כי בשורותיו משרתים כ-70,000 חיילים, אך רק 3,000 לחמו בפועל כנגד כוחות הכתר הבריטי.[14] הצבא האירי הרפובליקני חשד באירים שהיו חיילים לשעבר בצבא הבריטי ועל כן צומצמו הלוחמים בהם בטח והפעיל, אך היו מספר יוצאים מן הכלל ובהם מנהיגיו אמט דלטון, טום בארי ומרטין דויל.[14] המבנה הבסיסי של יחידות הצבא האירי הרפובליקני במהלך המלחמה נודעו בתור "יחידות תגובה מהירה", אשר מנו בין 20 ל-100 לוחמים.[14] הכוח הצבאי האחרון שהוקם באירלנד במהלך המלחמה היה "היחידה", שהוקמה על ידי מייקל קולינס וייעודה היה איתור ורצח של שוטרים וסמויים בתוך הצבא האירי הרפובליקני.[14]

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות טרם המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים שבין מרידת חג הפסחא ב-1916 ותחילת מלחמת העצמאות ב-1919 גם הן היו מאופיינות בשפיכות דמים. תומאס אש, ממנהיגי המתנדבים, שנאסר על ידי הבריטים בשל תפקידו במרידת חג הפסחא, מת כתוצאה מניסיון הזנה בכפייה שנערך בו ב-1917, לאחר שביתת רעב שבה פתח. ב-1918, במהלך הפגנות נגד גיוס לצבא הבריטי, נהרגו שישה אזרחים בעימותים עם המשטרה ועם הצבא הבריטי ומעל לאלף נעצרו. ביום שביתת הנשק שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פרצו התפרעויות והפרות סדר נרחבות בדבלין, שבעקבותיהן נפצעו למעלה מ-100 שוטרים.[15] כמו כן, בוצעו פשיטות של המתנדבים לגנבת כלי נשק,[16] שוטר מהמשטרה האירית המלכותית נורה למוות ובסיס של המשטרה הועלה באש במחוז קרי.[17] באוגוסט 1918, נגנבו ארבעה כלי נשק ממפקדה של המשטרה בעיירה אייריס שבמחוז קורק ושוטרים הוכו כשיצאו מתוך המפקדה.[18] בתחילת יולי 1918, שני שוטרים של המשטרה האירית המלכותית נשלחו למנוע את קיומו של פסטיבל קלטי בכביש שבין באלינגירי לבאליוורני. מתנדבים ארבו לשני השוטרים וירו בהם, במתקפה המאורגנת הראשונה שלהם מאז מרידת חג הפסחא. אחד השוטרים נורה בצווארו והשני הוכה למוות, כלי הנשק והתחמושת שלהם נלקחו.[18][19] סיירים של המשטרה בבנטרי ובבאליוורני הוכו באופן אנוש בספטמבר ובאוקטובר בהתאמה. מתקפות אלו הביאו לתגבור כוחות וסיורים של הצבא הבריטי באירלנד החל מקיץ 1918, על אף שהשתתפו באופן מצומצם בדיכוי האלימות.[18] כמו כן, התגברו הפשיטות המשטרתיות, אך מהצד האירי עוד לא התארגנה מערכה מתואמת כנגד הצבא הבריטי או המשטרה האירית המלכותית.

תחילת העימותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת המבוקש של דן ברין, מפקד בצבא האירי הרפובליקני שהשתתף במארב סולוהדבג

בתחילת 1919 עוד לא היה ברור מהצהרותיהם של חברי הדאל האם הם מתכוונים לפעול בכוח כנגד הבריטים על מנת להשיג את עצמאותה של אירלנד. כמו כן, מלחמה לא צוינה מפורשות כדרך פעולה בגילוי הדעת שפרסם השין פיין לפני הבחירות הכלליות לפרלמנט הבריטי ב-1918.[20][21] ב-21 בינואר 1919, באותו היום שבו הדאל התכנס לראשונה, התרחש מארב סולוהדבג במחוז דרום טיפררי. המארב הונהג בידי מפקדים בצבא האירי הרפובליקני - שון טרייסי, שיימוס רובינסון, שון הוגאן ודן ברין, אשר פעלו על דעת עצמם ולא על סמך הוראות מלמעלה. במארב הותקפו ונורו למוות שני שוטרים של המשטרה האירית המלכותית - ג'יימס מקדונל ופטריק או'קונל, אשר הובילו חומרי נפץ.[22] מטרת המארב, כפי שהצהירו מנהיגיו, הייתה לגרום למלחמה בין הממלכה המאוחדת לבין הצבא האיר הרפובליקני, מהלך שבעיניהם היה אמור להוביל לעצמאותה של אירלנד.[23]

מארב זה נתפס כתחילתה של מלחמת העצמאות של אירלנד.[24][25][26][27] הממשלה הבריטית הכריזה על דרום טיפררי כשטח צבאי סגור יומיים לאחר מכן בכפוף לחוק להגנת הממלכה.[28][29] המלחמה לא הוכרזה מעולם באופן רשמי על ידי הדאל, אך משך המלחמה היה כמשך חייו הפוליטיים, מאחר שבאמנה האנגלו-אירית שנחתמה בסוף המלחמה, הסכימו הצדדים על ביטולו. על אף שבביטויו ובתפיסותיו, הכיר הדאל במצב המלחמה ששרר בין אירלנד לממלכה המאוחדת, חבריו התחבטו בשאלה האם להכריזה באופן רשמי עד לרגעיה האחרונים.[30][31] ב-11 במרץ 1921, אף קרא נשיא הדאל, איימון דה ואלירה, לקבל באופן רשמי את מצב המלחמה - הדאל העניק לו פה אחד את הסמכות להכריז מלחמה, אך הוא לא עשה כן.[32][33]

התפשטות העימותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתנדבים החלו לתקוף מבנים ורכוש של ממשלת הממלכה המאוחדת, להוציא פשיטות על מצבורי תחמושת או כסף ולאתר ולהרוג חברים בולטים בממשל הבריטי באירלנד. הראשון להירצח על ידי כוחות המתנדבים היה שופט השלום ג'ון סי. מילינג, שנורה למוות בווסטפורט שבמחוז מאיו, על כך ששלח מתנדבים לכלא באשמת התאגדות אסורה.[34] האירים חיקו את דרכי פעולתם של האפריקאנרים מדרום אפריקה במהלך מלחמותיהם עם הבריטים, והחלו בפשיטות מהירות וקצרות ללא מדים מזהים. חלק מהמנהיגים הרפובליקנים, ובראשם איימון דה ואלירה, רצו בפתיחתה של מלחמה קונבנציונלית בין הצבאות, על מנת לבסס את הלגיטימיות של הרפובליקה החדשה שרצו להקים בעיני העולם. מנגד, רוב ההנהגה הצבאית המנוסה יותר של הצבא האירי הרפובליקני, ובראשם מייקל קולינס, התנגדו למלחמה כזו מהחשש לחזרה על הטעויות שהובילו לכישלון מרידת חג הפסחא. אחרים בהנהגה הרפובליקנית, ובראשם ארתור גריפית', העדיפו לבסס את המערכה מול הבריטים על מרי אזרחי ולא על מאבק חמוש.[35] תחילה, הייתה האלימות שהפעילו המתנדבים והצבא האירי הרפובליקני מאוד לא מקובלת בקרב העם האירי, אך תגובותיהם הנחרצות והקשות של הבריטים כתגובה אליה, הן אלו שגרמו לאלימות להפוך למקובלת על הקהל הרחב.[36]

במהלך שלביו הראשונים של העימות, בערך בין 1919 לאמצע 1920, האלימות משני הצדדים הייתה מוגבלת בהיקפה. רובה של המערכה שניהלו הרפובליקנים כללה את גיוס דעת הקהל האירית לטובת המלחמה ובנייתה של "מדינה בתוך מדינה" כהתרסה נגד השלטון הבריטי. הרפובליקנים ביקשו להימנע ממתקפה ישירה כנגד הבריטים בשלב הזה, ובחרו בטקטיקה של התעלמות מקיומם ובניית ממשל חדש לצידם, שבבוא העת יחליפם. המנהיגים הרפובליקנים האמינו שההתעלמות מהבריטים ומחובותיהם כלפיהם יגרמו לזירוז הסילוק שלהם מאירלנד וכן תתרום לבניין הרפובליקה העתידית.[37]

הירתמות ההמונים לסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת שוטרי המשטרה האירית המלכותית בשנת 1917

מטרתו העיקרית של הצבא האירי הרפובליקני במהלך המלחמה הייתה פגיעה בהמשטרה האירית המלכותית, אשר היוותה את כוח השיטור המרכזי של הממלכה המאוחדת באירלנד. שוטריו ובסיסיו היו פגיעים ונגישים והיוו מקור כמעט בלעדי לתחמושת ולכלי נשק. המשטרה האירית המלכותית מנתה כ-9,700 שוטרים והיו לה כ-1,500 בסיסים ותחנות ברחבי אירלנד.[38]

הדאל הנהיג החל מה-11 באפריל 1919 מדיניות של אוסטרקיזם ונידוי של שוטרי המשטרה האירית המלכותית.[39] מדיניות זו הוכיחה את עצמה בהורדת המורל של שוטריה עם התקדמות המלחמה, ושוטרים רבים אף החלו להפנות את גבם אליה כשהפכה למזוהה עם הדיכוי של הממשל הבריטי.[40] שיעור המתפטרים החל לנסוק בעוד ששיעור המתגייסים צנח בחדות. בשל הנידוי וההחרמה, על מנת לקנות מזון, היו השוטרים צריכים לאיים על בעלי החנויות באיומי אקדח, מאחר שאלה סירבו לעשות עימם עסקים מכל סוג. חלק מאנשי המשטרה האירית המלכותית אף שיתפו פעולה עם הצבא האירי הרפובליקני בין אם מתוך פחד או מתוך הזדהות, וסיפקו לרפובליקנים מידע יקר ערך על פעילות הכוחות הבריטים. בניגוד להצלחה הנרחבת של החרם הציבורי כנגד המשטרה, הפעולות הצבאיות שתכנן נגדה הצבא האירי הרפובליקני היו מצומצמות ולעיתים כושלות. ב-1919, 11 שוטרים של המשטרה האירית המלכותית וארבעה בלשים של המשטרה העירונית של דבלין נהרגו ו-20 שוטרים נוספים נפצעו.[41]

היבטים אחרים של ההשתתפות ההמונית בסכסוך כוללים שביתות וסכסוכי עבודה של איגוד העובדים באירלנד כנגד השלטונות הבריטים. באפריל 1919, נפתחה בלימריק שביתה כללית של לשכת המסחר והעבודה המקומית בתגובה להכרזתה של העיר ומחוז לימריק כולו כשטח צבאי סגור מתוקף החוק להגנת הממלכה. הכניסה לעיר הייתה מותרת רק לבעלי אישור מיוחד מהמשטרה האירית המלכותית. השביתה הובילה לשליטה של העובדים בעיר למשך 14 ימים לתקופה שנקראת סובייט לימריק.[42]

באופן דומה, במאי 1920, הסוורים של נמל דבלין סירבו לפרוק או להעמיס כל ציוד צבאי או תחמושת בריטית. אליהם הצטרפו במהרה עובדי איגוד התחבורה ואיגוד העובדים הכללי האירי, שסירבו להוביל כוחות בריטיים ברכבות או בתחבורה הציבורית. כתגובה, נהגים שהובאו מאנגליה על מנת להתגבר על השביתה האירית שוברי שביתה מילאו את תפקידם. השביתה אכן עיכבה את תנועת הכוחות הבריטיים עד דצמבר 1920, כשהחליטו על ביטולה.[43] הממשל הבריטי הוביל לביטול השביתה בכך שאיים לסיים את הצ'ארטר של חברות הרכבות, מה שהיה עלול להוביל לפיטורי כלל העובדים.[44] עם תחילת שנת 1920, התקיפות של הצבא האירי הרפובליקני החלו להתגבר בתדירותן ובחריפותן - החלו מתקפות על תחנות ובסיסים מרוחקים של המשטרה האירית המלכותית, אשר הובילו לפחד בקרב המשטרה, לנטישת בסיסים ולנסיגת השוטרים לערים הגדולות.

קריסת הממשל הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1920 הועלו באש כ-400 בסיסים נטושים של המשטרה האירית המלכותית ולמעלה ממאה משרדי מס בריטיים על מנת שלא יוכלו לשוב ולהשתמש בהם. המשטרה האירית המלכותית נסוגה מרוב אזורי הכפר והותירה אותם לשליטתו של הצבא האירי הרפובליקני.[45] החל מיוני 1920, דיונים משפטיים ברחבי המערב והדרום בוטלו - משפטים שנערכו בנוכחות חבר מושבעים לא יכלו להתקיים בשל חוסר התייצבותם של המושבעים למשפט. האירים החלו להתנכר ולהתנכל לכל מערכת הממשל הבריטית באירלנד. קריסת מערכת המשפט תרמה לצניחה במורל השוטרים, מהם רבים התפטרו או פרשו לגמלאות. המשטרה הרפובליקנית האירית (באנגלית: Irish Republican Police; בקיצור IRP) הוקמה באפריל 1920. המשטרה החדשה הוקמה בתפקודתו של הדאל אירן ובראשה הועמד ראש המטה הכללי של הצבא האירי הרפובליקני לשעבר, קהל ברו. מטרתה של המשטרה החדשה הייתה לאכוף את חוקיו ואת סמכותו של בית המחוקקים האירי החדש ומערכת בתי המשפט החדשה שהקים, וכן להחליף את המשטרה האירית המלכותית ואת סמכויות הממשל הבריטי בכללותו. עד סוף 1920, הייתה למשטרה החדשה נוכחות ב-21 מתוך 32 מחוזות אירלנד.[46] מערכת המשפט החדשה של הדאל הייתה שמרנית באופייה, על אף שורשיה המהפכניים, והיא מנעה את ניסיונותיהם של חקלאים נטולי אדמות לבצע חלוקה מחדש של האדמות ולהעבירן מבעלי האדמות הפרוטסטנטיים והעשירים אל החקלאים עצמם. לניסיון זה יש שורשים בהיסטוריה של אירלנד - החברה האירית הייתה בבסיסה חברה חקלאית, בה פרנסתו של אדם נגזרת מאדמתו. אולם, החקלאים האירים נושלו מאדמותיהם במהלך יישוב אירלנד והשלטון הבריטי הארוך באי, וזאת כתוצאה מחוקים שונים שחוקקו הבריטים ועונשים שונים שהטילו על האירים בשל מרידותיהם השונות. השליטה באדמות הוענקה לבעלי אדמות פרוטסטנטיים עשירים או לקתולים שהיו נאמנים לכתר הבריטי. אחד המאבקים העיקריים של האירים כנגד הבריטים לאורך ההיסטוריה היה הניסיון להשיב אליהם את אדמותיהם. מניעת ניסיונות החלוקה מחדש של האדמות בידי מערכת המשפט האירית החדשה הוכיחה הן את שמרנותה והן את יושרתה.[47]

רשות המיסים הבריטית חדלה מלתפקד במרבית שטחי האי. העם רובו התגייס ותרם לטובת "ההלוואה הלאומית" שיזם מייקל קולינס, למימון הממשל הצעיר והמתבסס באירלנד וצבאו - עד סוף 1920 גייסו האירים כ-380,000 לירות שטרלינג. סכום גדול יותר, בגובה חמישה מיליון דולרים, גויס בארצות הברית מידי הפזורה האירית באמריקה ונשלח לטובת מימון הרפובליקה החדשה.[44] התושבים המשיכו לשלם ארנונה למועצות המקומיות בהן התגוררו, אך תשע מתוך אחת-עשר המועצות נשלטו בידי אנשי השין פיין, אשר סירבו להעביר את הכסף לידי הממשל הבריטי.[47] לקראת סוף שנת 1920, הייתה הרפובליקה האירית למציאות בעיני רבים מתושבי אירלנד - היא חוקקה חוקים משלה, דאגה לאכיפתם, דאגה לכלכלה, להכנסות ולגביית מיסים והחזיקה בצבא משלה. גם גורמים בממלכה המאוחדת כבר ראו ברפובליקה האירית עובדה מוגמרת, ובאגף הליברלי בפוליטיקה הבריטית אף היו כאלו שתמכו בה.[37]

בניסיון להחיל מחדש את מרותם בשטחי האי, הכוחות הבריטים נקטו במדיניות תגמול שרירותית כנגד פעילים רפובליקניים ולעיתים גם כנגד אוכלוסייה אזרחית. מדיניות תגמול לא רשמית זו ננקטה לראשונה בספטמבר 1919, בעיירה פרמוי שבמחוז קורק - 200 חיילים בריטיים בזזו ושרפו חנויות ובתי עסק ברחבי העיירה בעקבות רצח החייל הבריטי הראשון בסכסוך יום קודם לכן.[48] הרצח התרחש במהלך מצעד של הכנסייה, אותו ליוו חיילים בריטיים - חולייה של הצבא האירי הרפובליקני, בפיקודו של ליאם לינץ', פצעה ארבעה חיילים נוספים וגנבה את כלי הרכב וכלי הנשק שלהם. במשפט שנערך מספר ימים לאחר מכן, חוקר מקרי המוות האירי סירב להצהיר כי סיבת המוות של החייל היא רצח וחבר המושבעים האירי שתמך בהחלטתו היה המטרה לפעולת התגמול הבאה.[49]

ארתור גריפית' העריך כי ב-18 החודשים הראשונים של המלחמה, הכוחות הבריטים יצאו לכ-38,720 פשיטות על נכסים פרטיים, עצרו כ-4,982 חשודים, ביצעו כ-1,604 תקיפות חמושות כנגד רפובליקנים ואזרחים, גרמו לכ-102 שרפות חסרות הבחנה והרגו כ-77 אנשים ובכללם נשים וילדים.[50] במרץ 1920 נרצח ראש העיר של קורק מטעם השין פיין, תומאס מקרטן. הוא נורה לעיני אשתו וילדיו בידי רעולי פנים, שעדי ראייה טענו כי נסו לאחר הרצח אל בסיס של המשטרה האירית המלכותית. חבר המושבעים במשפט הרצח פסקו כי האשמים הם דייוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה ומפקח מחוז קורק מטעם הממשלה הבריטית - אשר אותר וחוסל על ידי הצבא האירי הרפובליקני בליסבורן שבמחוז אנטרים. דפוס זה של רציחות ופעולות תגמול הסלים מאמצע 1920 ועד סוף המלחמה.[51]

ארגונו של הצבא האירי הרפובליקני ופעולותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייקל קולינס מדבר עם חייל הצבא האירי הרפובליקני

מייקל קולינס היה לאחד הכוחות העיקריים שהניעו את תנועת הלאומיות האירית. להלכה, שימש החל מ-1919 בתפקיד שר האוצר בממשלת הרפובליקה והאחראי על המודיעין של הצבא האירי הרפובליקני - בתפקידיו אלו, היה מעורב במימון וחימוש יחידות הצבא ובמינוי קציניו. קולינס הקים רשת יעילה של מרגלים שפעלו בתוך המשטרה העירונית של דבלין ובענפיו השונים של הממשל הבריטי כולו. לאחר מכן, פעל להקמתה של "היחידה" (באנגלית: the Squad), אשר מטרתה הייתה לאתר ולהרוג מרגלים ומודיעים של הבריטים ותומכיהם, בעיקר מבין שורות המשטרה האירית המלכותית.[52]

ראש המטה הכללי של הצבא האירי הרפובליקני היה ריצ'רד מולקהי, שהיה אחראי על ארגון והכוונת יחידותיו השונות של הצבא ברחבי אירלנד. תאורטית, היו קולינס ומולקהי כפופים לקהל ברו, שר ההגנה של הדאל, אך בפועל תפקידו של ברו היה בעיקר פיקוח על תפקוד היחידות הצבאיות השונות והמלצה או התנגדות לפעילויותיו השונות. אחריות רבה גם הייתה מונחת על מפקדי האזורים השונים של הצבא האירי הרפובליקני, בהם ליאם לינץ', טום בארי, שון מוילן, שון מקוין וארני או'מאלי, שארגנו את פעילות הגרילה בפועל, לרוב ביוזמתם האישית. למשך רוב הסכסוך, התרכזה פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני במנסטר ובדבלין - ריכוזים משמעותיים נוספים של הצבא פעלו במחוז רוסקומון, צפון מחוז לונגפורד ומערב מחוז מאיו.

על אף שעל הנייר היו רשומים כחברים בצבא האירי הרפובליקני כ-100,000 איש, מייקל קולינס העריך כי פעלו לאורך המלחמה במסגרתו 15,000 איש בלבד, כ-3,000 בכל רגע נתון. לצבא היו ארגוני משנה שתמכו בו כמו קומן נה מאן (קבוצת הנשים של הצבא האירי הרפובליקני) ופיאנה איירין (קבוצת הצעירים של הצבא האירי הרפובליקני), אשר סייעו לו בניוד כלי נשק ומודיעין ואיבטחו עבורו מצבורי מזון ותחמושת. הצבא האירי הרפובליקני נהנה מתמיכה עממית נרחבת, אשר באה לידי ביטוי בסירוב התושבים למסור מידע על פעילותו לכוחות הבריטים ולרוב גם סיפקו לו את בתיהם ורכושם כבתי מחסה בעתות מצוקה. פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני התאפיינה בעיקרה כמלחמת גרילה ובחיסולים ממוקדים של שוטרים ובכירים בממשל הבריטי. מספר פעמים הציע נשיא הדאל, איימון דה ואלירה, שהצבא ינקוט בשיטות לחימה קונבנציונליות יותר. הצעות אלו עלו בתוהו, שכן הצבא האירי הרפובליקני לא היה ערוך למלחמה מול הצבא הבריטי שהיה עדיף עליו בהרבה מבחינה מספרית וטכנולוגית, וזה העדיף להמשיך במלחמת ההתשה מולו, בתקווה לייאש את הבריטים משקיעתם באירלנד.

ממשל צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה של שוטרים מהמחלקה המשטרתית המסייעת והבלאק אנד טאנס בדבלין, אפריל 1921

הבריטים החליטו להגביר בהדרגה את השימוש שעשו בכוח. אולם, בשל הסתייגותם מתגבור כוחות הצבא הבריטי באירלנד, הוחלט על הקמתם של שני ארגוני שיטור צבאיים למחצה. ארגונים אלו תוכננו לסייע להמשטרה האירית המלכותית ובאופן רשמי לעבוד תחתיה. הארגון הראשון שהוקם היה הבלאק אנד טאנס במרץ 1920, והוא כ-7,000 שוטרים, רובם חיילים לשעבר בצבא הבריטי מאנגליה ומסקוטלנד ששוחררו מהשירות לאחר מלחמת העולם הראשונה. שוטרי הטאנס נודעו כשיכורים ולא ממושמעים, וגרמו ליותר נזק מוסרי לממשל הבריטי מאשר כל ארגון אחר. הטאנס החלו להוציא פעולות תגמול כנגד פעילויותיו של הצבא האירי הרפובליקני - בקיץ 1920 הם החלו בשרפה של כפרים וערים קטנות ברחבי אירלנד ובהם בלבריגן, טרים וטמפלמור.

ביולי 1920 הוקם כוח שיטור צבאי למחצה נוסף - המחלקה המשטרתית המסייעת, שמנתה כ-2,215 קצינים לשעבר בצבא הבריטי. למחלקה המשטרתית המסייעת נוצר במהרה מוניטין גרוע כשל הבלאק אנד טאנס והם נודעו באכזריותם בטיפול באוכלוסייה האירית האזרחית. אולם, המחלקה הייתה יעילה יותר והייתה מוכנה להיכנס למאבקים פרונטליים אל מול הצבא האירי הרפובליקני, בניגוד לבלאק אנד טאנס. מדיניות התגמול, שהתעצמה עם הגעת המחלקה המשטרתית המסייעת, גונתה והוכחשה באופן פומבי על ידי הבריטים, אך הונהגה במרץ בחדרי הממשל והפרלמנט. חבר הפרלמנט השמרן, יו ססיל, ממתנגדי העצמאות האירית הגדולים, תיאר זאת באופן הבא:

נראה שמוסכם כי אין דבר כזה פעולות תגמול, אך ההשפעה שלהן היא חיובית מאוד.[53]

המקור באנגלית
It seems to be agreed that there is no such thing as reprisals but they are having a good effect.

ב-9 באוגוסט 1920, העביר הפרלמנט הבריטי את חוק השבת הסדר לאירלנד - החוק החליף את בתי הדין שבהם פעלו חבר מושבעים בבתי דין צבאיים, בעיקר באזורים בהם בלטה פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני.[54] כמו כן, ב-10 בדצמבר 1920, החוק החיל ממשל צבאי ברוב פרובינציית מנסטר - במחוזות קורק, קרי, לימריק וטיפררי, ובחודש שלאחר מכן גם בשאר מחוזות הפרובינציה, קלייר וווטרפורד, וכן במחוזות קילקני וווקספרד שבפרובינציית לנסטר.[55] במסגרת החוק, כוחם של בתי המשפט הצבאיים עמד בכל שטחי אירלנד והם הוכשרו להטיל עונשי מאסר ומוות. כמו כן, העברת תשלומי המיסים מהשלטון המרכזי אל המועצות המקומיות שנשלטו בידי השין פיין הושעתה. חוק זה נתפס בידי היסטוריונים בתור רצון של ראש הממשלה הבריטי, דייוויד לויד ג'ורג', להביא לסיום המרד בכוח ולא לשאת ולתת עם ההנהגה הרפובליקנית האירית.[56] כתוצאה מהעברת החוק, האלימות באירלנד הסלימה באופן קיצוני מאותו הקיץ ועד יוני 1921. באותה התקופה, פרץ מרד בקרב החיילים האירים ששירתו בצבא הבריטי בהודו. שניים מהם נהרגו במהלך הסתערות על נשקייה של הצבא ואחד נוסף הוצא להורג לאחר מכן.[57]

הסלמה: אוקטובר-דצמבר 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוטרים ובני משפחותיהם מחוץ לבית חולים בדבלין, לאחר יום ראשון העקוב מדם בשנת 1920
תמונה שצולמה לאחר השריפות בקורק, 14 בדצמבר 1920

מספר אירועים הביאו להסלמה דרמטית נוספת במאבק בשלהי 1920. באוקטובר, ראש עיריית קורק, טרנס מקסוויני, מת כתוצאה משביתת רעב בה פתח בכלאו שבלונדון, בעוד שני חברי הצבא האירי הרפובליקני, ג'ו מרפי ומייקל פיצג'רלד, מתו מאותה הסיבה בכלאם בקורק. לאחר מכן, בבוקר ה-21 בנובמבר, "היחידה" של מייקל קולינס החלה במבצע לחיסול סוכני המודיעין הבריטים בדבלין. במהלך מבצע זה, היחידה ירתה למוות ב-14 בני אדם ופצעה חמישה נוספים - ביניהם קציני צבא ומשטרה בריטים, חברים בכנופיית קהיר ואזרחים.

בתגובה, באותו היום נכנסו אנשי המשטרה האירית המלכותית, כשהם רכובים על משאיות, לתוך אצטדיון קרוק פארק בדבלין במהלך משחק כדורגל גאלי והחלו יורים אל תוך הקהל. 14 אזרחים נהרגו, כולל אחד מהשחקנים במשחק, מייקל הוגאן, ו-65 נוספים נפצעו.[58] באותו היום, שלושה אסירים רפובליקנים - דיק מקי, פידר קלנסי וקונור קלון הוצאו להורג בטירת דבלין. לפי הדוח הרשמי, שלושתם נורו למוות במהלך ניסיון בריחה מהכלא, אך הטענה הרפובליקנית הייתה שהם עונו ולאחר מכן נרצחו.[59][60] אותו יום ראשון נודע בתור יום ראשון העקוב מדם. ב-28 בנובמבר 1920, רק שבוע לאחר יום ראשון העקוב מדם, יחידת מערב קורק של הצבא האירי הרפובליקני בפיקודו של טום בארי ערכה מארב לכוח סיור של המחלקה המשטרתית המסייעת בקילמייקל. 17 מתוך 18 חברי כוח הסיור נהרגו במארב.

פעולות אלו סימנו התדרדרות משמעותית בהפעלת הכוח בסכסוך. בתגובה, כאמור לעיל, הוחל ממשל צבאי על ידי הבריטים בפרובינציית מנסטר ובמחוזות שונים בפרובינציית אלסטר. כמו כן, בדצמבר 1920 ובינואר 1921, הממשל הבריטי הוציא לראשונה פעולות תגמול רשמיות כנגד אזרחים אירים, שבעיניו תמכו ואף היו חלק משמעותי מהפעלת הכוח של הצבא האירי הרפובליקני. פעולות התגמול התמקדו בעיקר בשריפת אתרים ובתים ברחבי אירלנד, בייחוד בפרובינציית מנסטר. ב-11 בדצמבר מרכז העיר קורק הועלה באש על ידי הבלאק אנד טנס, שלאחר מכן החלו לירות במכבי האש האירים שהגיעו לכבות את השרפה. פעולת תגמול זו יצאה בתגובה למארב שביצע הצבא האירי הרפובליקני באותו הבוקר לכוח סיור של היחידה המשטרתית המסייעת בקורק, במהלכו נהרג שוטר אחד ו-11 השוטרים האחרים נפצעו.[61]

ניסיונות להגיע להפסקת אש מול הצבא האירי הרפובליקני החלו בדצמבר 1920, אך אלו טורפדו על ידי השר הראשון לענייני אירלנד, המר גרינווד, שהתעקש שעל הצבא האירי הרפובליקני להניח את נשקו טרם הניסיונות להפסקת הלחימה.[62]

שיאה של המלחמה: דצמבר 1920-יולי 1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין חודשים אלו נהרגו מעל ל-1,000 איש - חיילים, שוטרים ואזרחים משני צידי המתרס, המהווים כ-70% מסך האבדות הכולל במלחמה. בנוסף, כ-4,500 אנשי הצבא האירי הרפובליקני, או כאלו שנחשדו כתומכיו, נעצרו על ידי השלטונות הבריטים ו-24 מחבריו הוצאו להורג.[63][64] לבסוף, במרץ 1921, הכריז דה ואלירה, בתור נשיא הדאל ולאחר שהוסמך לעשות כן, על מצב מלחמה רשמי בין אירלנד לממלכה המאוחדת.[65]

חיילים בריטיים מחפשים חברי IRA מתחת לרכבות במחוז קרי, 1921

ב-19 במרץ 1921, יחידתו של טום בארי, אשר מנתה כ-100 איש, ערכה מארב לכוח בריטי עדיף שמנה כ-1,200 חיילים. הכוח האירי יצא ללא פגע והצליח להרוג כ-30 מהחיילים הבריטים. יומיים לאחר מכן, ב-21 במרץ, הצליחה יחידת הצבא האירי הרפובליקני במחוז קרי לתקוף רכבת שנשאה חיילים בריטים לעבר קירלני. עשרים חיילים בריטים נהרגו או נפצעו, וכן שני חיילים אירים ושלושה אזרחים. בתקופה זו היו לצבא האירי הרפובליקני ניצחונות נוספים במארבים במילסטריט שבמחוז קורק, בסקרמוג' שבמחוז רוסקומון, ובכפרים טורמקידי וקרואוקנדי שבמחוז מאיו. אולם, הוא נחל גם מספר הפסדים, כשהבולטים שבהם היו במארבים שנערכו במורנאבי, אפטון וקלונמאלט שבמחוז קורק, בהם נהרגו שישה, שלושה ו-12 חיילי הצבא האירי הרפובליקני בהתאמה ורבים נוספים נעצרו. כמו כן, יחידות הצבא האירי הרפובליקני במחוזות מאיו וליטרים כמעט ונמחקו לגמרי.

ב-25 במאי 1921, מאות מחברי הצבא האירי הרפובליקני השתלטו ושרפו את בית המכס בדבלין, שהיה לאחד ממרכזי השלטון הבריטי באירלנד. מטרת ההשתלטות הייתה לסמל את חוסר יכולתם של הבריטים להגן על שלטונם מפני הצבא האירי הרפובליקנים. אולם, מהבחינה צבאית, הרפובליקנים ספגו חמישה הרוגים ו-80 מאנשיו נעצרו.[66] עובדה זו הוכיחה לראשי הרפובליקנים כי צבאם לא מצויד או מאומן דיו על מנת להילחם בבריטים במלחמה קונבנציונלית. מעבר לכך, המעצרים המרובים הובילו לירידה מסוימת ביכולתם של הרפובליקנים לפעול בדבלין. אם בחודש מאי הם ערכו כ-107 מתקפות על הכוחות הבריטים, בחודש יוני הם יכלו לערוך רק 93. צניחה זו החלה לאפיין את כל יחידות הצבא האירי הרפובליקני, שבחודש יולי 1921, כולן סבלו מחוסר בנשק ובתחמושת וכ-3,000 מאנשיהם נעצרו.[67] בנוסף, על אף הצלחתם במלחמת הגרילה, העיד על יכולותיהם רמטכ"ל הצבא האירי הרפובליקני, ריצ'רד מולקהי, כי "הם לא הצליחו לסלק את הבריטים משום מקום חוץ מאשר מתחנות המשטרה".[68]

אולם, רבים מההיסטוריונים טענו כי מלחמת הגרילה של הצבא האירי הרפובליקני הייתה מוצלחת וקטלנית, והיא ששכנעה את הממשל הבריטי כי הוא לא יוכל להביס את הרפובליקנים מבחינה צבאית.[69][70] כישלונם של הבריטים לדכא את פעילות הרפובליקנים האירים באה לידי ביטוי גם מבחינה פוליטית. במאי 1921 נערכו בחירות כלליות באירלנד, בהן השין פיין זכה ב-124 מתוך 128 המושבים בפרלמנט האירי שהקימו הבריטים. החברים הנבחרים של הפרלמנט סירבו לקחת בו חלק, ועל כן הוא בוטל ומבחינה רשמית השליטה הבריטית באירלנד עברה לידי המושל של אירלנד, אשר מונה על ידי הכתר הבריטי. במהלך היומיים שלאחר הבחירות, הצבא האירי הרפובליקני התנקש בכ-15 שוטרים והכישלון הבריטי להתמודד עם האירים הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית היה בולט מאי פעם.

בסוף המלחמה, רוב המנהיגים הרפובליקנים, כולל מייקל קולינס, היו משוכנעים שאם תימשך המערכה היא תגיע בהכרח למבוי סתום. על כן, החלו הרפובליקנים להגות תוכניות "להביא את המלחמה אל אנגליה" - חלק מתוכניות אלו הוצאו לפועל, כמו ההתנקשות בחיילים בריטיים בגלאזגו שבסקוטלנד. אך היו להם תוכניות גדולות יותר, כמו פגיעה במטרות כלכליות בריטיות משמעותיות כמו הנמל בליברפול. תוכניות אלו לא יצאו אל הפועל בשל הפסקת האש שנכנסה לתוקף ביולי 1921.

צפון אירלנד במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוגים בבלפסט בין 1920 ל-1922:
  50-100 מתים לקמ"ר
  100-150 מתים לקמ"ר
  מעל ל-150 מתים לקמ"ר
ג'יימס קרייג, ממנהיגי היוניוניסטים, וראש הממשלה הראשון של צפון אירלנד

בחוק ממשלת אירלנד משנת 1920 ניסה הממשל הבריטי לפתור את הסכסוך באירלנד ביצירת שני פרלמנטים אוטונומיים במדינה - האחד בדרום הקתולי והרפובליקני והשני בצפון-מזרח, שם היו מרוכזים פרוטסטנטים ויוניוניסטים רבים. הדאל אירן של הרפובליקה האירית התעלם מחוק זה, מאחר שבעיניו המדינה האירית כבר קיימת ולא זקוקה לאוטונומיה, בעוד היוניוניסטים בצפון-מזרח קיבלו את החוק והחלו להתארגן ליצירת ממשל אוטונומי כפי שסוכם. כתוצאה מכך, תוואי האלימות בצפון אירלנד היה שונה מזה שבדרומה, מאחר שרוב הקרבות והמאבקים לא נערכו מול הבריטים, אלא בין האירים לבין עצמם.

תחילה, על אף שמתקפות הצבא האירי הרפובליקני בצפון אירלנד היו מצומצמות משמעותית מאלה שבשאר המדינה, הקהילה היוניוניסטית ראתה עצמה כמותקפת ומכותרת בידי הרוב הרפובליקני, ועל כן החלה לבצע פעולות תגמול כנגדם. פעולות אלו אושרו בחוסר רצון על ידי ההנהגה היוניוניסטית ונתמכה בידי כוחותיה. ג'יימס קרייג, אחד ממנהיגי היוניוניסטים העיקריים, כתב ב-1920:

פשוטי העם הלויאליסטים החליטו לפעול... הם חשים כעת כי המצב כה נואש, כך שאם הממשלה לא תפעל באופן מיידי, יהיה עדיף להם להתכונן לקראת מערכת של פעולות תגמול מוסדרת כנגד המורדים.[71]

המקור באנגלית
The Loyalist rank and file have determined to take action... they now feel the situation is so desperate that unless the Government will take immediate action, it may be advisable for them to see what steps can be taken towards a system of 'organised' reprisals against the rebels.

המתקפות הראשונות החלו בקיץ 1920 - ב-19 ביוני החל שבוע של פרעות וצליפות בין שתי הקהילות בדרי, שהוביל למותם של 18 אזרחים משני הצדדים.[72] רצח של קצין יוניוניסטי בקורק הוביל לפרעות שערכו יוניוניסטים בקתולים בבנברידג' ודרומור שבמחוז דאון.[73] ב-21 ביוני צעד המון יוניוניסטי אל עבר המספנות של בלפסט ואילץ מעל ל-7,000 מעובדיו הקתוליים והפרוטסטנטיים-רפובליקנים לעזוב את עבודתם. כתגובה, פרצו מהומות נרחבות בבלפסט ובדרי, בסופן נהרגו כ-40 אזרחים ורבים אחרים נאלצו לעזוב את בתיהם. בעקבות רצח של שוטר המשטרה האירית המלכותית בליסבורן, שבמחוז אנטרים, שרפו ובזזו היוניוניסטים כ-300 משקי בית קתולים באזור העיר. משני צדי המתרס, ההנהגות לא עשו מאמצים להביא לסוף הפרעות, ולהפך - מייקל קולינס ארגן חרם על סחורות מבלפסט בעקבות המתקפות על הקהילה הקתולית בעיר.

לאחר רגיעה בקרבות בסוף 1920, הן התגברו בשנית באביב 1921 - ההנהגה האירית בדבלין לחצה על יחידות הצבא האירי הרפובליקני בצפון אירלנד להתחיל במתקפות בדומה לאלו שנערכו בשאר חלקי המדינה. מתקפות אלו, כצפוי, הביאו לגל של פעולות תגמול כנגד אזרחים וכוחות קתוליים. פעולות התגמול בצפון אירלנד נערכו בעיקר על ידי כוח מתנדבי אלסטר בסיוע של המשטרה האירית המלכותית, המחלקה המשטרתית המסייעת וכוח השיטור המיוחד של אלסטר. שוטרי כוח השיטור המיוחד של אלסטר גויסו בעיקר מקרב מתנדבי אלסטר ומסדר אורנג'.[74] במאי 1921, הגיע ג'יימס קרייג לדבלין לטובת פגישה עם מושלה הבריטי אירלנד. אולם, בחשאי הוא הגיע לפגישה עם איימון דה ואלירה בחסות הצבא האירי הרפובליקני. שני המנהיגים דנו באפשרות של הפסקת אש בצפון אירלנד וחנינה הדדית לשבויים. קרייג הציע הסכם פשרה, במסגרתו תנתן לדרום אירלנד עצמאות מוגבלת והצפון יוותר במסגרת הממלכה המאוחדת עם אוטונומיה כפי שסוכם בחוק ממשלת אירלנד משנת 1920. שיחות אלו עלו בתוהו והאלימות בצפון אירלנד נמשכה.[75]

בעוד הלחימה בדרום אירלנד נפסקה במידה רבה לאחר הפסקת האש ב-11 ביולי 1921, ההרג והמתקפות בצפון נמשכו ואף החריפו עד לקיץ 1922. רק ביומיים שלאחר החתימה על הפסקת האש נהרגו 16 אזרחים בבלפסט לבדה. מתקפות אלו הפכו למעגל איבה, מאחר שעל כל מתקפה של צד אחד, הגיעה פעולת התגמול של הצד השני. מספטמבר עד נובמבר 1921 נהרגו כ-50 אזרחים בקרבות רחוב בבלפסט.[76] לאחר קבלת האמנה האנגלו-אירית על ידי הדאל אירן בינואר 1922, החלו קרבות בין הצבא האירי הרפובליקני לכוחות הבריטיים בתוואי הגבול החדש שנקבע. קרבות אלו משקפים בחלקם את תפיסתו של מייקל קולינס כי האמנה היא רק עוד פסע או מהלך טקטי במלחמה לעצמאות אירלנד והיא אינה להסדר סופי. מספר מאנשי הצבא האירי הרפובליקני נעצרו בדרי כשהגיעו לשם כחלק מקבוצת הכדורגל הגאלי של מונאהן. בתגובה, מייקל קולינס הורה לקחת כבני ערובה כ-40 לויאליסטים בטיירון ובפרמנה. בעקבות מאורעות אלו הושהתה נסיגתם של הכוחות הבריטים מאירלנד, מה שהוביל לפשיטות של הצבא האירי הרפובליקני על בסיסי הצבא הבריטים שבקרבת הגבול. בתקופה זו החריפו קרבות הרחוב בבלפסט בשל המאורעות שצוינו - 30 אנשים נהרגו, ובהם ארבעה ילדים קתוליים ושתי נשים שנהרגו מפצצה שהניחו לויאליסטים ברחוב וויבר. במרץ, 60 אזרחים נהרגו בעיר בקרבות והפצצות, כולל משפחה קתולית שלמה שנרצחה בעקבות התנקשות בקצין לויאליסטי בעיר.[77] באפריל נהרגו 30 נוספים.[78] וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי באותה התקופה, ארגן פגישה בין קולינס לקרייג ב-21 בינואר 1922. פגישה זו הובילה להסרת החרם על סחורות מבלפסט על ידי הדרום, אך זה הושב שבועות מספר לאחר מכן. פגישות נוספות נערכו בין השניים בהמשך, אך למרות הצהרות על שלום בין הקהילות ב-30 במרץ, האלימות נמשכה.[79]

במאי ויוני 1922, יצא מייקל קולינס במתקפת גרילה כנגד צפון אירלנד. באותה התקופה כבר היה הצבא האירי הרפובליקני משוסע בעקבות החתימה על האמנה האנגלו-אירית ומלחמת האזרחים האירית כבר החלה להלכה, אך שני צדי המתרס היו מאוחדים למען מטרה זו. חלק מכלי הנשק שנשלחו בידי הבריטים לצבא אירלנד החדש ניתנו לאחר מכן לצבא האירי הרפובליקני ושימשו לפעולות אלו.[80] מתקפה זו נכשלה בסופו של דבר, מאחר שכל מתקפה שנערכה על ידי הכוחות האיריים הובילה לפעולת תגמול כנגד אזרחים קתוליים, והקצינים בשטח וההנהגה האירית בדבלין החליטו כי הניסיון עקר.[81] ב-22 במאי, לאחר רצח של חבר פרלמנט יוניוניסטי בבלפסט, נעצרו 350 חברי הצבא האירי הרפובליקני בעיר, מה שהביא למעשה לשיתוק חמור של פעילות הצבא האירי הרפובליקני בה.[82] הפעילות המלחמתית האחרונה בין הצבא האירי הרפובליקני לבריטים התרחשה ביוני, אז כוח ארטילריה בריטי ניסה לסלק יחידה של הצבא האירי הרפובליקני מהכפר פטיגו שבמחוז דניגול - שבעה מהם נהרגו, שישה נפצעו וארבעה נפלו בשבי.[83] במעגל האלימות המגזרי המשיכו להיהרג אזרחים, כש-75 אזרחים נהרגו במאי בבלפסט ו-30 נוספים ביוני. אלפי אירים קתולים נמלטו מצפון אירלנד בעקבות הפרעות ומצאו מקלט בגלאזגו ובדבלין.[84] אחת הפעולות האחרונות בצפון התרחשה ב-17 ביוני בדרום מחוז ארמה, כשבתגובה לרצח שני אזרחים קתוליים על ידי כוח השיטור המיוחד של אלסטר, ירתה יחידת הצבא האירי הרפובליקני של פרנק אייקן ב-10 אזרחים פרוטנסטנטיים. שישה מהאזרחים נהרגו ושלושה שוטרים מכוח השיטור שהגיעו למקום נהרגו גם כן.[85]

ביוני, בעקבות פרוץ מלחמת האזרחים האירית בדרום, הגיע לקיצו מעגל האיבה בצפון אירלנד, מאחר שהצבא האירי הרפובליקני היה שקוע כולו במלחמה החדשה שנתגלעה. לאחר מותו של מייקל קולינס באוגוסט 1922, ההנהגה החדשה של מדינת אירלנד החופשית הביאה לקץ מדיניותו בצפון אירלנד. הפעולה האחרונה שנערכה בצפון אירלנד התרחשה ב-5 באוקטובר 1922.[78]

הפסקת האש: יולי-דצמבר 1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה לעצמאות אירלנד באה לקיצה עם הפסקת האש ב-11 ביולי 1921, עם הגיע המאבק למבוי סתום. על אף שהתנגד תחילה למשא ומתן עד שיניח הצבא האירי הרפובליקני את נשקו, הסכים ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', להפסקת אש בעקבות לחץ שהופעל עליו מצד קודמו בתפקיד, הרברט הנרי אסקווית', מפלגת הלייבור מהאופוזיציה ואיגודי העובדים. מנקודת מבטה של הממשלה הבריטית, היה נראה שמלחמת הגרילה של הצבא האירי הרפובליקני תוכל להימשך לזמן בלתי מוגבל, ותגרור עימה הפסדים כלכליים ואבדות. מעבר לכך, הממשלה התמודדה עם ביקורת חריפה מבית וממדינות העולם על פעולותיה הכוחניות באירלנד. ב-6 ביוני 1921, ביצעו הבריטים את המחווה הפייסנית הראשונה, כשחדלו ממדיניות שריפת הבתים ופעולות התגמול. מן העבר השני, מנהיגי הצבא האירי הרפובליקני ובייחוד מייקל קולינס, חשו כי הצבא האירי הרפובליקני במצבו הנוכחי לא יוכל להמשיך לאורך זמן את המאבק. תחושה זו התגברה עם תגבור החיילים הבריטיים באי והמחסור הכבד בנשק ובתחמושת שהייתה מנת חלקו של הארגון.

פריצת הדרך הראשונית במגעים שהובילו להפסקת האש התרחשה הודות לשלושה אישים - ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, יאן סמאטס, ראש ממשלת דרום אפריקה ודייוויד לויד ג'ורג'. המלך, שהביע את חוסר שביעות רצונו מהתנהלות הבלאק אנד טאנס באירלנד פעמים רבות בפני הממשלה, לא היה מרוצה מהנאום שהוכן עבורו לאירוע פתיחת הפרלמנט החדש של צפון אירלנד. סמאטס, שהיה ידיד קרוב של המלך, הציע לו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו על מנת לפרוץ דרך לפיוס באירלנד. המלך ביקש מסמאטס לנסח את רעיונותיו בכתב, ואלו הועברו גם למלך וגם ללויד ג'ורג'. לויד ג'ורג' ביקש מסמאטס להגיע לישיבת הקבינט הבריטי, שם היה צריך הקבינט להכריע האם יוכל המלך להקריא את ההצהרה החדשה באירוע. המלך, ראש הממשלה וראש ממשלת דרום אפריקה לא חשפו בפני הקבינט מי חיבר את הנאום ושלושתם הביעו בו תמיכה נחרצת - כתוצאה מכך, לא נותר לשרים אלא לתמוך בו גם בעצמם. הנאום שנישא בבלפסט ב-22 ביוני התקבל על ידי כל הצדדים. המלך קרא בנאומו "לכל האירים לחדול, להושיט את ידם להימנעות ולפיוס, לסלוח ולשכוח, ולהצטרף לניסיון להביא לארץ אותה הם אוהבים עידן של שלום, סיפוק ורצון טוב".[86]

ב-24 ביוני 1921, החליטה ממשלת בריטניה להציע להנהגת השין פיין לקיים שיחות פיוס, ובכך לצאת עם היד על העליונה - אם השין פיין יסכים, הממשלה הבריטית תזכה במעמד יוזמת הפיוס, ואם יסרב, תהיה לממשלה הבריטית עמדה פוליטית נוחה יותר להמשך הסכסוך. אוסטן צ'מברלין, המנהיג החדש של המפלגה היוניוניסטית, אמר בנאומו בפרלמנט כי אם האירים לא יושיטו יד לנאום המלך, יש להמשיך במדיניות הממשל הצבאי בכל הכוח.[87] לויד ג'ורג' ניצל הזדמנות זו וכתב לאיימון דה ואלירה כ"מנהיג הנבחר של הרוב בדרום אירלנד" וביקש ממנו לערוך פגישה, ועידת שלום.[88] השין פיין החליט לבסוף לקבל את ההצעה הבריטית ולערוך את שיחות הפיוס. דה ואלירה ולויד ג'ורג' הסכימו לבסוף על הסכם הפסקת אש שמטרתו למגר את האלימות ולהניח את היסודות למשא ומתן נרחב בעתיד. הסכם זה נחתם ב-9 ביולי ונכנס לתוקפו ב-11 ביולי. אולם, המשך המגעים נדחה במספר חודשים בעקבות דרישת הממשלה הבריטית כי הצבא האירי הרפובליקני יניח את נשקו, דרישה שלבסוף בוטלה. האירים הורשו להמשיך לאחוז בנשקם והחיילים הבריטים הורשו להישאר בבסיסיהם ובמחנותיהם ברחבי אירלנד עד תום המגעים.

רוב קציני הצבא האירי הרפובליקני בשטח פירשו את הפסקת האש כלא יותר מהפוגה זמנית בלחימה והמשיכו בגיוס ובאימון המתנדבים, וכן במתקפות על המשטרה האירית המלכותית והצבא הבריטי. בין דצמבר 1921 ועד פברואר 1922, בוצעו כ-80 מתקפות מתועדות של הצבא האירי הרפובליקני על המשטרה האירית המלכותית, שגבו מכוח השיטור כ-12 אבדות.[89] ב-18 בפברואר 1922, יחידת הצבא האירי הרפובליקני בפיקודו של ארני או'מאלי פשטה על מפקדת המשטרה האירית המלכותית שבקלונמל, שבתה כ-40 משוטריה ולקחה כ-600 רובים ואלפי קליעים.[90] באפריל 1922 הרגה יחידה של הצבא האירי הרפובליקני בדונמנווי כעשרה פרוטסטנטים שנחשדו כמודיעים של הממשל הבריטי. מעל ל-100 משפחות פרוטסטנטיות עזבו את העיירה בעקבות פעולה זו.[91] התנגדותם החריפה של מנהיגים וקצינים רבים בצבא האירי הרפובליקני להסכמים אלו עם הבריטים הייתה אחד מהגורמים העיקריים לפרוץ מלחמת האזרחים של אירלנד.

האמנה האנגלו-אירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי המשלחת האירית למשא ומתן שבה לדבלין בדצמבר 1921
הלוויתו של מייקל קולינס, אוגוסט 1922

שיחות השלום הובילו לבסוף לחתימתה של האמנה האנגלו-אירית ב-6 בדצמבר 1921, אשר אושררה בינואר 1922 בפרלמנטים של אירלנד והממלכה המאוחדת.[92][93][94] במסגרת האמנה, צפון אירלנד הורשתה לבחור במשאל עם להתנתק ממדינת אירלנד החופשית ולחבור לממלכה המאוחדת, פעולה אותה אכן ביצעה ב-8 בדצמבר 1922. בעקבות התנתקות זו, התכנסה ועידה כלל-אירית לניסוח קווי הגבול החדשים בין המדינות, אשר שורטטו על פי מבנה האוכלוסייה המקומית - הוסכם כי רוב קתולי או רפובליקני יכלל במסגרת המדינה האירית ורוב פרוטסטנטי או יוניוניסטי יכלל במסגרת צפון אירלנד.[95] אולם, לאחר הבחירות שנערכו באירלנד בשנת 1920, התגלה רוב מכריע לרפובליקנים במחוזות פרמנה וטיירון, בעיר דרי וברבים ממחוזות הבחירה במחוזות ארמה ולונדונדרי - מצב זה היה מותיר את צפון אירלנד קטועה ולא ברת-קיימא. לכן, במסגרת הוועידה הוסכם כי הגבולות יוותרו כשהיו - שש מחוזות צפון אירלנד בשלמותם נפרדו מהמדינה האירית העצמאית. בתמורה, הסכימו הבריטים לוותר למדינת אירלנד החופשית על החוב שנדרש ממנה כחלק מהאמנה.

בעקבות חתימת האמנה, נוצרה שיטת ממשל חדשה באירלנד, במסגרתה הכירה הממלכה המאוחדת בכוח המוסדות האיריים העצמאיים. אולם, למשך השנה הראשונה שלאחר תום המלחמה, בזמן חתימת ההסכם ואישרורו, כיהנו שני ממשלים בדרום אירלנד - הדאל אירן והאיירכט האיריים העצמאיים בראשותו של ארתור גריפית', ולצידם הממשלה האירית הזמנית שלהלכה עבדה יחד עם בית הנבחרים של דרום אירלנד ומונתה על ידי המושל הבריטי באירלנד.[96]

חלק ממנהיגי התנועה לעצמאות אירלנד היו מוכנים לקבל את הפשרות שהיו כרוכות באמנה, לפחות באותה התקופה, אך לצידם היו גם רבים מהמנהיגים הניציים יותר שהתנגדו לה. מנהיגים אלו, בהנהגתו של ליאם לינץ', הוקיעו את האמנה ובמרץ 1922 אף התנערו מסמכותם של הדאל אירן והאיירכט (הממשלה האירית), אותם האשימו בבגידה ברעיון הרפובליקה האירית, ובשבועת האמונים לרפובליקה שניתנה על ידי הדאל אירן ב-1919.[97] מתנגדי האמנה נתמכו על ידי נשיא הרפובליקה לשעבר איימון דה ואלירה והשרים קהל ברו ואוסטין סטאק.[98]

כחלק מהאמנה, נדרש הדאל אירן להכריז על ביטול הרפובליקה ועל הקמת מדינת אירלנד החופשית לצד צפון אירלנד, שיועדה להיוותר כחלק מהממלכה המאוחדת. הפילוג בדאל אירן ובממשלה החריף עם התנערות המתנגדים מסמכותו של הדאל אירן בכלל לבטל את הרפובליקה האירית, בעקבות אותה שבועה מ-1919.[94] בתגובה להצבעה שנערכה בדאל, בה הוסכם על קבלה האמנה, התבצרו מתנגדי ההסכם במספר מבנים ברחבי דבלין, בניסיון להתחיל מחדש את המלחמה עם הבריטים ובכך לבטל את האמנה. ביוני 1922, בניסיון לייצב את מדינת אירלנד החופשית ולרצות את הבריטים על מנת שיזרזו את יציאתם מהמדינה, החליט מייקל קולינס לתקוף את המתבצרים, בפעולה שהובילה לפרוץ קרבות דומים בכל רחבי המדינה.[94] קרבו אלו הם שהובילו לבסוף לפרוץ מלחמת האזרחים של אירלנד. מלחמה זו נגמרה באמצע שנת 1923 בניצחון תומכי האמנה[99] ועלתה בחייהם של רבים ממנהיגי תנועת העצמאות, משני צדי המתרס הפוליטי - ראש הממשלה מייקל קולינס, השר לשעבר קהל ברו, ומנהיגי מתנגדי-האמנה הארי בולנד, רורי או'קונור, ליאם מלואוס וליאם לינץ'. כמו כן, הנשיא ארתור גריפית' מת במהלך המלחמה מדימום מוחי.[100] מניין האבדות במלחמת האזרחים שנוי במחלוקת, אך רוב ההערכות מכירות בכך שהמספר גבוה יותר מהאבדות במהלך מלחמת העצמאות.

מלחמת התעמולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין בולט של המלחמה היה השימוש בתעמולה על ידי שני הצדדים.[101] הממשל הבריטי, לדוגמה, אסף חומרים על הקשרים שבין השין פיין לברית המועצות, בניסיון לצייר אותה כתנועת-בת קומוניסטית.[102] דזמונד פיצג'רלד וארסקין צ'ילדרס היו המוציאים לאור של כתב העת של מפלגת השין פיין - העלון תיאר את הזוועות שהתרחשו במהלך המלחמה, זוועות אשר העיתונים האירים והבריטיים לא היו מוכנים או יכולים לפרסם. העלון יצא לאור בחשאי והופץ בכל רחבי אירלנד, לסוכנויות ידיעות בינלאומיות ולפוליטיקאים אמריקאיים, אירופאיים ובריטיים שתמכו ברעיון העצמאות האירי.

בעוד שהמלחמה הפכה את אירלנד למקום שהבריטים לא שלטו בו להלכה משנת 1920, כוחותיהם לא התפנו מאף חלק של האי. אולם, הצלחת מלחמת התעמולה של השין פיין הפחיתה משמעותית את הסיכויים של הממשל הבריטי להעמיק את הסכסוך - הממשל הבריטי דאג במיוחד מהשפעת המלחמה על קשריו עם ארצות הברית, בה קבוצות אזרחיות ופוליטיות רבות, אשר כללו מנהיגים ציבוריים בכירים, הביעו את תמיכתם במאבק האירי לעצמאות.

גם הכנסייה הקתולית השתתפה במלחמת התעמולה, והביעה ביקורת כלפי האלימות שהפגינו שני הצדדים, אך בייחוד הצבא האירי הרפובליקני. ביקורת זו ממשיכה את מסורת הכנסייה ארוכת השנים לגנות כל אלימות מצד התנועה הרפובליקנית, שהייתה קתולית בעצמה. הבישוף של קילמור אמר כנגד התנועה:

כל מלחמה... על מנת שתהיה צודקת וחוקית, חייבת להיות מגובה בתקווה מבוססת להצלחתה. איזו תקווה להצלחה יש לכם כנגד הכוחות רבי העוצמה של האימפריה הבריטית? אפסית. אפסית ולא חוקית ככל שהיא, כל חיים שיפגעו כתוצאה מרדיפתה יחשבו לרצח.[103]

המקור באנגלית
Any war... to be just and lawful must be backed by a well grounded hope of success. What hope of success have you against the mighty forces of the British Empire? None... none whatever and if it unlawful as it is, every life taken in pursuance of it is murder.
הבישוף של קילמור

הארכיבישוף של טואם הוציא הודעה לצבא האירי הרפובליקני ובה נכתב כי כל חייל שייקח חלק במארבים כנגד הבריטים "שובר את השלום של אלוהים, וממיט על עצמו אשמה ברצח".[104] אולם, במאי 1921, הוציא האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר הודעה ובה הפציר ב"אנגלים וגם באירים לשקול בנחת רוח... מהלכים של הסכמה הדדית". ההודעה אכזבה והבהילה את הממשל הבריטי, מאחר שזה ציפה שהאפיפיור יגנה בחומרה את המרד - אך לא רק שלא גינה את המרד, אלא גם הציב את הממשלה הבריטית ואת המורדים האיריים בעמדת שוויון.[105]

אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת זיכרון לחיילי הצבא האירי הרפובליקני בדבלין

מספר ההרוגים הכולל במלחמת הגרילה שהתרחשה בדרום אירלנד בשנים 19191921, הן בצד האירי והן בצד הבריטי, עומד על מעל 1,400 - מתוכם, 363 שוטרים, 261 חיילים בצבא הבריטי, 550 לוחמי הצבא האירי הרפובליקני (מתוכם 24 בהוצאות רשמיות להורג) וכ-200 אזרחים.[106][107] מקורות אחרים מציינים מספרים גבוהים יותר.[108] ב-21 בנובמבר 1921, קיים הצבא הבריטי טקס אזכרה לחייליו שנהרגו במלחמה, אותם מנה ב-162 חללים עד הפסקת האש ב-1921 ו-18 לאחריה.[109]

557 נהרגו בפעולות ובתקריות בצפון אירלנד בשנתיים שבין יולי 1920 ליולי 1922. מניין מתים זה נספר בנפרד בשל השונות במאבקים ובשל משך הסכסוך השונה. מבין מתים אלו, 340 היו אזרחים קתוליים, 35 לוחמי הצבא האירי הרפובליקני,‏ 196 אזרחים פרוטסטנטיים ו-82 שוטרים. רוב האלימות התרחשה בבלפסט, ומתוך המתים, 452 נהרגו בה.[110] תנועת העצמאות האירית טענה כי המאורעות בצפון אירלנד צריכים להיחשב כפוגרום בקהילה הקתולית, מאחר שלמעלה מ-58% מהקורבנות היו מחבריה, אף מניינה עמד רק על כ-35% מהאוכלוסייה. בניגוד להם, היסטוריונים של התקופה דווקא טוענים כי המונח פוגרום לא מסייע בתיאור המאורעות מאחר שהאלימות לא הייתה ממוסדת או מכיוון צד אחד בסכסוך, ועל כן המונח לא מתאים לתיאור אירועים אלו.[111]

מספר היסטוריונים טוענים כי רבים מהאזרחים שנהרגו בידי הצבא האירי הרפובליקני באשמת ריגול פשוט נחשבו על ידו כ"אויבים", ולרוב לא היו הוכחות להיותם מודיעים או מרגלים באמת. אויבים אלו היו לרוב פרוטסטנטים שחיו בדרום אירלנד, חיילים לשעבר בצבא הבריטי או אפילו קבצנים.[112] בייחוד מנותח האירוע בדונמנווי, בו נהרגו 10 פרוטסטנטים ונעלמו שלושה נוספים במהלך האירוע שהתפרס על שני לילות. אולם, טענות אלו לא מוסכמות על כלל ההיסטוריונים.[113][114]

פינוי הכוחות הבריטיים לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינוי חיילים בריטיים מדבלין ב-1922

באוקטובר 1921 הצבא הבריטי באירלנד מנה כ-57,000 חיילים ולצידם שירתו 14,200 שוטרי המשטרה האירית המלכותית ו-2,600 חברי המחלקה המשטרתית המסייעת והבלאק אנד טאנס. הפינוי המתוכנן של הצבא מעשרות בסיסיו בדרום אירלנד החל ב-12 בינואר 1922, לאחר אשרור האמנה האנגלו-אירית באופן סופי. הפינוי ארך כמעט כשנה ובוצע תחת פיקודו של הגנרל נוויל מקרידי - היה זה מבצע לוגיסטי בקנה מידה כביר. הבסיסים הראשונים להתפנות היו טירת דבלין ובסיסים צבאיים בבירה דבלין. המשטרה האירית המלכותית ערכה מצעד משטרתי אחרון ב-4 באפריל והתפרקה באופן רשמי ב-31 באוגוסט. עד סוף מאי הכוחות הבריטיים הנותרים התרכזו בדבלין, בקורק ובקילדייר, אך פינוים נדחה בעקבות המתיחות שהובילה בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים האירית. בנובמבר כבר נותרו 6,600 חיילים בלבד, כולם מכונסים ב-17 מיקומים בדבלין. לבסוף, ב-17 בדצמבר, פונה הבסיס המלכותי האחרון בדבלין והפיקוד עליו הועבר לריצ'רד מולקהי - חיל המצב שלו עלה על אוניות בנמל דבלין כבר באותו הערב. אלו היו החיילים הבריטיים האחרונים על אדמת מדינת אירלנד החופשית.[115]

תפקיד הנשים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנס מרקייביץ', חברה בצבא האזרחים האירי, וב-1919 מונתה לשרת העבודה של ממשלת אירלנד

לנשים היה תפקיד משמעותי במלחמה לעצמאות אירלנד, על אף שלפי רוב האפילו עליהן הגברים שניהלו אותה. בטרם מרידת חג הפסחא של 1916, נשים רפובליקניות רבות התאגדו בארגונים סופרג'יסטיים שקראו למתן זכות בחירה לנשים באירלנד.[116] נשים סופרג'יסטיות רבות שתמכו בעצמאות אירלנד חששו מלהצטרף לאגף הלאומני מחשש שבפעולותיהן יסייעו בהקמת מדינה אירית עצמאית, אך זו לא תעניק להן זכות הצבעה או שוויון. אולם, עם הקמת צבא האזרחים האירי בראשותו של ג'יימס קונולי הסוציאליסטי, הוא החל לקדם שוויון בין נשים לגברים, מה שהוביל נשים רבות להצטרף לארגון - ביניהן קונסטנס מרקייביץ', מדלן פרנץ'-מאלן וקתלין לין.[117] ב-1914 הוקם ארגון הנשים הרפובליקני קומן נה מאן - ארגון ששימש ככוח עזר בהמשך למתנדבים האירים במאבק לעצמאות, ואחד הארגונים שלחמו במלחמת העצמאות האירית. במרידת חג הפסחא, השתתפו נשות קומן נה מאן בלחימה בבריטים לצד הגברים, וכן שימשו כשליחות בין העמדות השונות של הלוחמים האירים.[118] לאחר תבוסת המורדים, הוצאו להורג המנהיגים ג'יימס קונולי ופטריק פירס, תומכי שילוב הנשים, ולעמדת הכוח טיפס איימון דה ואלירה, אשר התנגד להשתתפותן של נשים בקרבות. אף על פי כן, נשים רבות לא הסכימו לוותר על תפקידן במלחמה, ורבות מהן שיחקו תפקיד משמעותי גם במלחמת העצמאות.[119] במהלך המלחמה, נשים הסתירו לוחמים רפובליקנים מהבריטים, טיפלו בלוחמים פצועים וגייסו כספים על מנת לסייע לאסירים אירים שנלכדו על ידי הבריטים. מעבר לכך, נשים השתתפו במאבק החשאי לפגיעה במאמץ המלחמה הבריטי - הן הבריחו נשק, תחמושת וכספים לטובת הצבא האירי הרפובליקני.[120] משום שהסתירו לוחמים מבוקשים, בתיהן של נשים רבות נפגעו ונבזזו בידי הבריטים, ואף דווחו מספר מקרים של אלימות מינית כלפיהן. מוערך שהיו בין 3,000 ל-9,000 חברות בקומן נה מאן במהלך המלחמה וכ-800 סניפים של הארגון ברחבי האי.[120]

ייצוגים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת הסרט "מייקל קולינס"
  • 1926 - Irish Destiny, סרט אילם
  • 1929 - The Informer, סרט אילם למחצה
  • 1934 - The Key, סרט אמריקאי
  • 1935 - The Informer, סרטו של ג'ון פורד
  • 1936 - The Dawn, סרט אירי
  • 1936 - Ourselves Alone, סרט אירי
  • 1936 - Beloved Enemy, סרט בריטי
  • 1937 - The Plough and the Stars, סרטו של ג'ון פורד
  • 1959 - Shake Hands with the Devil, סרט אירי
  • 1975 - Days of Hope, סדרת דרמה של BBC
  • 1988 - The Dawning, מבוסס על ספרה של ג'ניפר ג'ונסטון, The Old Jest
  • 1989 - The Shadow of Béalnabláth, סרט טלוויזיה תיעודי של RTÉ
  • 1991 - The Treaty, סרט אירי
  • 1996 - מייקל קולינס, סרט אירי
  • 1999 - The Last September, מובסס על ספר באותו השם של אליזבת בואן
  • 2001 - Rebel Heart, מיני-סדרה של BBC
  • 2002 - An Deichniúr Dearmadta, סרט טלוויזיה תיעודי של TG4
  • 2006 - כשהרוח נושבת, סרט אירי
  • 2014 - A Nightingale Falling, סרט אירי
  • 2019 - Resistance, מיני-סדרה של RTÉ

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dinan, Brian (1987). Clare and its people. Dublin: The Mercier Press. p. 105. ISBN 085342 828 X
  2. ^ Coleman, Marie. The Irish Revolution, 1916-1923. Routledge, 2013. pp.86-87
  3. ^ Eunan O’Halpin on the Dead of the Irish Revolution. Theirhistory.com. 10 February 2012. Retrieved 15 January 2018.
  4. ^ Eunan O'Halpin, "Counting Terror", in David Fitzpatrick ed. Terror in Ireland (2012), p.152
  5. ^ 1 2 Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 18.
  6. ^ 1 2 Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 19.
  7. ^ 1 2 Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 20.
  8. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 pages 49–52.
  9. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 54.
  10. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 21.
  11. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 24.
  12. ^ 1 2 Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 26.
  13. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 25.
  14. ^ 1 2 3 4 Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 28.
  15. ^ Padraig Yeates, Jimmy Wren, Michael Collins, an Illustrated Life, (1989) ISBN 1-871793-05-X, p. 27.
  16. ^ Charles Townshend, Easter 1916, The Irish Rebellion p. 338.
  17. ^ T Ryle Dwyer, Tans Terror and Troubles, Kerry's Real Fighting Story 1916–23.
  18. ^ 1 2 3 Peter Hart. The I.R.A. and its enemies: violence and community in Cork, 1916–1923. pp. 62–63.
  19. ^ Mícheál Ó Súilleabháin. "The Mouth of the Glen" in Where Mountainy Men Have Sown. p39-45, 1965
  20. ^ Ireland, 1798–1998: Politics and War (A History of the Modern British Isles) by Alvin Jackson ISBN 978-0631195429, p. 244.
  21. ^ The Irish War by Tony Geraghty ISBN 978-0-00-638674-2, p. 330.
  22. ^ Breen, Dan (1981), My fight for Irish freedom, Anvil, p. 50, ISBN 978-0-900068-58-4
  23. ^ History Ireland, May 2007, p. 56.
  24. ^ Irish Freedom by Richard English, ISBN 978-0-330-42759-3, p. 287.
  25. ^ The Irish War of Independence by Michael Hopkinson ISBN 978-0773528406, p. 115.
  26. ^ A Military History of Ireland by Thomas Bartlett and Keith Jeffery ISBN 978-0521629898, p. 407.
  27. ^ Michael Collins: A Life by James Mackay, ISBN 1-85158-857-4, p. 106.
  28. ^ Sean Treacy and the 3rd. Tipperary Brigade by Desmond Ryan (1945), p. 74.
  29. ^ Police Casualties in Ireland, 1919–1922 by Richard Abbott ISBN 978-1856353144, p. 49.
  30. ^ Dáil Éireann – Volume 1 – 10 April 1919
  31. ^ Dáil Éireann – Volume 1 – 25 January 1921
  32. ^ Dáil Éireann – Volume 1 – 11 March 1921
  33. ^ The IRA by Tim Pat Coogan ISBN 0-00-653155-5, p. 25.
  34. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p. 26.
  35. ^ M.E. Collins, Ireland 1868–1966, p. 254.
  36. ^ "The executions". BBC. April 2012.
  37. ^ 1 2 Hopkinson, Irish War of Independence, p. 42.
  38. ^ The RIC's strength in late 1919 was down to 9,300 but extensive recruitment saw it reach a height of over 14,000 by June 1921, Hopkinson, Irish War of Independence, p. 49.
  39. ^ Hopkinson, War of Independence, p. 26.
  40. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 46.
  41. ^ Hopkinson, Irish War of Independence pp. 201–2.
  42. ^ "The Limerick soviet of 1919". blackened.net.
  43. ^ Charles Townshend, 'The Irish Railway Strike of 1920: Industrial Action and Civil Resistance in the Struggle for Independence,' Irish Historical Studies 21, no. 83 (May 1979): 265–82.
  44. ^ 1 2 Hopkinson, Irish War of Independence p. 43.
  45. ^ M.E. Collins, Ireland 1868–1966, p. 258.
  46. ^ M.E. Collins, Ireland, p. 252.
  47. ^ 1 2 Hopkinson, Irish War of Independence, p. 44.
  48. ^ September 1919
  49. ^ Bennett, Richard (1959). The Black and Tans. E. Hulton & Co Ltd (London). p. 16.
  50. ^ Irish Self-Determination League of Great Britain, 1919–24.
  51. ^ Collins, Ireland, p. 262.
  52. ^ Michael Collins's Intelligence War by Michael T. Foy ISBN 0-7509-4267-3, p. 25.
  53. ^ Richard Bennett, The Black and Tans, E Hulton and Co Ltd, London, 1959, p. 107, ISBN 1-56619-820-8
  54. ^ Ainsworth, John S. (2000). British Security Policy in Ireland, 1920–1921: A Desperate Attempt by the Crown to Maintain Anglo-Irish Unity by Force. Proceedings of the 11th Irish-Australian Conference. Perth, Western Australia: Murdoch University. p. 5.
  55. ^ Ainsworth, John S. (2000). British Security Policy in Ireland, 1920–1921: A Desperate Attempt by the Crown to Maintain Anglo-Irish Unity by Force. Proceedings of the 11th Irish-Australian Conference. Perth, Western Australia: Murdoch University. p. 7.
  56. ^ Michael Hopkinson, The Irish War of Independence, p. 65, Hopkinson has characterised the Act as a "halfway house to martial law".
  57. ^ Silvestri, Michael (July–August 2010). "Commemoration: Nationalism, empire and memory: the Connaught Rangers mutiny, June 1920". History Ireland. 18 (4). Retrieved 22 November 2018.
  58. ^ Michael Collins by Tim Pat Coogan, ISBN 0-09-968580-9, p. 144.
  59. ^ The Secret Army: The IRA by J. Bowyer Bell ISBN 1560009012, p. 23.
  60. ^ Michael Collins's Intelligence War by Michael T. Foy ISBN 0-7509-4267-3, p. 167.
  61. ^ Tom Barry: IRA Freedom Fighter by Meda Ryan ISBN 1-85635-480-6, p. 98.
  62. ^ "The Irish War of Independence – A Brief Overview". Theirhistory.com. 18 September 2012.
  63. ^ (M.E. Collins, Ireland p. 265
  64. ^ Irish Political Prisoners 1848– 1922 by Seán McConville ISBN 978-0415219914, p. 697.
  65. ^ "Today in Irish History – The First Dáil meets and the Soloheadbeg Ambush – 21 January 1919". theirishstory.com. The Irish Story. 21 January 2016.
  66. ^ Foy, Michael T. (2013). Michael Collins's Intelligence War. The History Press. pp. 214–218. ISBN 978-0-7509-4267-6
  67. ^ Foy (2013), p. 198
  68. ^ Dorothy McArdle, The Irish Republic, p. 568.
  69. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p202
  70. ^ (Bartlett, Military History of Ireland, p. 406
  71. ^ (Hopkinson, Irish War of Independence, p. 158).
  72. ^ Irish Times 24 June 1920; reprinted 24 June 2009.
  73. ^ Michael Collins's Intelligence War by Michael T. Foy, p. 91 ISBN 0-7509-4267-3
  74. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p. 158.
  75. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p. 162.
  76. ^ Alan F Parkinson, Belfast's Unholy War, p. 316 ISBN 1-85182-792-7
  77. ^ Parkinson, Unholy War, p. 237.
  78. ^ 1 2 Parkinson, Unholy War, p. 316.
  79. ^ Michael Hopkinson, Green Against Green, the Irish Civil War, pp. 79–83.
  80. ^ Hopkinson Green against Green pp. 83–86.
  81. ^ Hopkinson, Green against Green p. 86.
  82. ^ Hopkinson, Green against Green p. 85.
  83. ^ Hopkinson, Green Against Green, pp. 83–87.
  84. ^ for death toll and Catholic refugees; Parkinson, Unholy War, p. 316.
  85. ^ Lynch, Northern IRA pp. 147–48.
  86. ^ Loch Mowat, Charles. Britain Between the Wars, 1918–40. pp. 84–85. ISBN 978-0416295108
  87. ^ The Austen Chamberlain Diary Letters by Austen Chamberlain, p. 161. ISBN 978-0521551571
  88. ^ Negotiations June–September 1921. UCC online.
  89. ^ Niall C. Harrington Kerry Landing, p. 8.
  90. ^ Harrington p. 10.
  91. ^ Meda Ryan, Tom Barry, IRA Freedom Fighter, p. 157.
  92. ^ "Dáil Éireann – Volume 3 – 7 January, 1922 – Debate on Treaty". historical-debates.oireachtas.ie. Oireachtas Parliamentary Debates Record. 7 January 1922.
  93. ^ Nicholas Mansergh (2007). The Irish Free State – Its Government and Politics. Read. pp. 39–40. ISBN 978-1-4067-2035-8
  94. ^ 1 2 3 Turtle Bunbury (2005). "The Irish Civil War (1922–1923)". turtlebunbury.com.
  95. ^ Michael Laffan (2004). "The Emergence of the 'Two Irelands', 1912–25". historyireland.com. Vol. 12 no. 4. History Ireland.
  96. ^ Darrell Figgis (2002). The Irish Constitution Explained. "Section III – The Executive – (A) Executive Council/Aireacht" ISBN 9781376884531
  97. ^ "Dáil Éireann – Volume 1 – 20 August, 1919 – Oath of Allegiance". historical-debates.oireachtas.ie. Oireachtas Parliamentary Debates Record. 20 August 1919.
  98. ^ J. Anthony Gaughan (2011). "Stack, Austin (1879–1929)". treaty.nationalarchives.ie. National Archives.
  99. ^ Diarmaid Ferriter (2015). "Hearts of stone in Ireland's civil war". irishtimes.com. Irish Times.
  100. ^ Michael Laffan (2011). "Griffith, Arthur Joseph (1871–1922)". treaty.nationalarchives.ie. National Archives.
  101. ^ Kenneally, Ian (2008). The Paper Wall: Newspapers and Propaganda in Ireland 1919–1921. Collins. ISBN 978-1905172580
  102. ^ "Intercourse between Bolshevism and Sinn Féin", Cmd. 1326 (HMSO, London, 1921).
  103. ^ Raids and Rallies by Ernie O'Malley, p. 96 ISBN 978-0900068638
  104. ^ Raids and Rallies by Ernie O'Malley, p. 97 ISBN 978-0900068638
  105. ^ Michael Collins by Tim Pat Coogan, p. 204. ISBN 0-09-968580-9
  106. ^ (Hopkinson, Irish War of Independence pp. 201–202).
  107. ^ Irish Political Prisoners 1848– 1922 by Seán McConville, p. 697. ISBN 978-0415219914
  108. ^ The Police Service of Northern Ireland, successor to the RIC via the RUC, lists the figures of RIC killed as 418.
  109. ^ Dublin Historical Record 1998 Vol 51, p. 17.
  110. ^ Richard English, Armed Struggle, a History of the IRA, pp. 39–40. Robert Lynch, The Northern IRA and the Early Years of Partition, pp. 227, p. 67.
  111. ^ Parkinson, Unholy War, p. 314.
  112. ^ Hart, IRA and its Enemies, p. 314.
  113. ^ Meehan, Niall. "Kilmichael veterans son challenges Hart". southernstar.ie.
  114. ^ Ryan, Tom Barry, IRA Freedom Fighter, 2005
  115. ^ Dublin Historical Record 1998, vol.51 pp. 4–24.
  116. ^ "Women and History 1912–1922". www.ul.ie.
  117. ^ McKenna, Joseph (8 March 2011). Guerrilla Warfare in the Irish War of Independence, 1919äóñ1921. McFarland. p. 110. ISBN 9780786485192
  118. ^ McKenna, Joseph (8 March 2011). Guerrilla Warfare in the Irish War of Independence, 1919äóñ1921. McFarland. p. 112. ISBN 9780786485192
  119. ^ McKenna, Joseph (8 March 2011). Guerrilla Warfare in the Irish War of Independence, 1919äóñ1921. McFarland. p. 262-263. ISBN 9780786485192
  120. ^ 1 2 Ryan, Louise (July 1999). "'Furies' and 'Die‐hards': Women and Irish Republicanism in the Early Twentieth Century". Gender and History. 11: 264 – via Wiley Online Library.