מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה
First War o Scots Unthirldom
מלחמה: מלחמות העצמאות של סקוטלנד
Battle of Bannockburn - Bruce addresses troops.jpg
איור של רוברט הראשון, מלך סקוטלנד עם חייליו לפני קרב באנוקברן
תאריך התחלה: 26 במרץ 1296
תאריך סיום: 1 במאי 1328
משך הסכסוך: 32 שנים
מקום: בריטניה
עילה: טענה אנגלית לשליטה על סקוטלנד
תוצאה: ניצחון סקוטי, שימור עצמאות סקוטלנד ועליית בית ברוס
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה

Royal Arms of England.svg אדוארד הראשון Royal Arms of England.svg אדוארד השני

Royal Arms of England.svg אדוארד השלישי 

Royal Arms of the Kingdom of Scotland.svg ג'ון דה באליול

Royal Arms of the Kingdom of Scotland.svg רוברט הראשון 
כוחות

100,000~

20,000~

מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה (אנגלית: First War of Scottish Independence, גאלית סקוטית: First War o Scots Unthirldom) התרחשה בין השנים 12961328 בין ממלכת סקוטלנד וממלכת אנגליה. המלוכה האנגלית ראתה פירצה במשבר ירושה בסקוטלנד להאדיר את השפעתה וסמכותה על האחרונה ולבסוף החלה בפלישות לתוך סקוטלנד להביא לסיפוח שלה לתוך אנגליה.

במהלך המלחמה נחלו האנגלים מספר ניצחונות צבאיים מרכזיים אך לבסוף הגלגל התהפך לטובת סקוטלנד עם עלייתו של רוברט הראשון, מלך סקוטלנד. המלחמה הסתיימה בהסכם אדינבורו-נורת'האמפטון שהשיב את הגבול בין הממלכות כפי שהיה לפני המלחמה וקבע שסקוטלנד ממלכה ריבונית בהסכמת שני הצדדים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הכיבוש הנורמני של אנגליה בידי ויליאם הראשון בשנת 1066, מלכי סקוטלנד הביעו את נאמנותם למלכי אנגליה, משמע שבמות המונרך הסקוטי המכהן היה על סקוטלנד לבחור את יורש העצר שלה רק בהסכמת המלוכה האנגלית. למלכי סקוטלנד ומלכי אנגליה היו שטחים בממלכות אחד של השני אך החוקה האנגלית פעלה בשטחים של מלך אנגליה בסקוטלנד כמו גם בשטחים של מלך סקוטלנד באנגליה.

משבר הירושה הסקוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מרגרט, העלמה מנורווגיה, ג'ון, מלך סקוטלנד

בשנת 1286 נפטר אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד. בנו ויורשו, אלכסנדר מסקוטלנד נפטר שנתיים קודם לכן ולאלכסנדר לא היה יורש. נכדתו, מרגרט, העלמה מנורווגיה, בתם של מרגרט מסקוטלנד (בתו של אלכסנדר השלישי, נפטרה בשנת 1283) ואריק השני, מלך נורווגיה, הייתה אז רק בת שלוש ולפני מותו של אלכסנדר היא הוכרה בתור יורשת עצר. עקב גילה הצעיר, בעת מותו של אלכסנדר מועצה של שישה אנשי אצולה בשם "השומרים" לקחו את הכוח והפכו לראשי הסמכות בממלכה הסקוטית בפועל. ל"שומרים" היו שלושה תפקידים מרכזיים:

  1. למשול על סקוטלנד עד אשר מרגרט תגיע לבגרות.
  2. לבחור עוצר (שליט) מביניהם שישמש כשליט זמני.
  3. למצוא למרגרט בעל שישלוט ביחד איתה בעתיד.

"השומרים" תכננו תחילה לחתן את מרגרט עם אדוארד, בנו הבכור ויורשו של אדוארד הראשון, מלך אנגליה. ההכנות לחתונה בין היורשים הסתיימו בשנת 1290 כאשר הסכם בירגהם הסדיר את החתונה וקבע שסקוטלנד היא ממלכה ריבונית ושווה במעמדה לממלכת אנגליה. בנם של אדוארד ומרגרט יירש את ממלכת סקוטלנד וממלכת אנגליה יחדיו, מה שעלול היה להביא לאוניה פרסונלית. האצולה הסקוטית הביאה לחתימת ההסכם בשביל למנוע שתסופח לתוך אנגליה כפי שקרה לנסיכויות ויילס במלחמתם של אלו נגד האנגלים.

עניין היורש של אדוארד ומרגרט ירד מהפרק כאשר בשנת 1290, בדרכה לסקוטלנד באונייה בים הצפוני, מרגרט נפטרה בגיל 7 עקב חולי. במותה החל משבר ירושה חדש בסקוטלנד שראה שני מועמדים מרכזיים לירושת המלוכה. הראשון היה ג'ון דה באליול מבית באליול, צאצא של דייוויד הראשון, מלך סקוטלנד מהמאה ה-12. המועמד השני היה רוברט דה ברוס מבית ברוס, בית אצולה חזק בסקוטלנד שהיה מקורב לאלכסנדר השלישי.

ההשפעה האנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשש למלחמת אזרחים על הירושה הסקוטית האצולה הסקוטית קראה אדוארד הראשון מאנגליה לבחור מי מבין שני המועמדים יהפוך למלך סקוטלנד. אדוארד בחר את היורש לכתר הסקוטי לפי נאמנותו למלוכת אנגליה ובכך האדיר את השפעתו על סקוטלנד. לפי בחירתו של אדוארד הראשון, בשנת 1292 ג'ון דה באליול הפך למלך סקוטלנד. בשלטונו של ג'ון אדוארד הוכיח כי כוחו רב מכוחו של מלך סקוטלנד, הוא קרא לאצולה האנגלית להשפיע על הפוליטיקה הסקוטית, ניתן לו התואר "לורד סקוטלנד", הוא דרש כוח אדם וכסף למלחמה שלו על השטחים האנגלים בממלכת צרפת והוא החל להעלות מיסים על האוכלוסייה הסקוטית ששולמו לכתר האנגלי.

ההשפעה האנגלית על סקוטלנד הגיעה לנקודת רתיחה בשנת 1295, כאשר האצולה הסקוטית לקחה את סמכויותיו השלטוניות של המלך ג'ון ומינתה מועצה של 12 "שומרים" שהיו בעלי הסמכות בפועל על ממלכת סקוטלנד. מבין הפעולות הראשונות של המועצה הייתה הסדרת חוזה ידידות עם ממלכת צרפת. הסקוטים לא יכלו לממן את מלחמותיו היקרות של אדוארד נגד הצרפתים וההסכם החדש שלהם ביחד עם הצרפתים הבטיח כי סמכותם על סקוטלנד עצמאית מהשפעתו של אדוארד. שנה מאוחר יותר, בלחץ מועצת "השומרים", המלך ג'ון הכריז על עצמאותו מכל מחויבות קודמת למלוכה האנגלית.

אדוארד ראה את ההכרזה של ג'ון בתור בגידה והחל בפלישה של הצבא האנגלי לתוך סקוטלנד.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיסא אבן הגורל

עם תחילת המלחמה הצבאות הסקוטים והאנגלים התנגשו בדאנבר (Dunbar), עיר לחופי הים הצפוני 48 קילומטרים מזרחית לאדינבורו. הניצחון האנגלי המכריע בדאנבר הביא לפיזורו של הצבא הסקוטי ולכניעתם של מנהיגי אצולה סקוטים רבי השפעה לאדוארד. הצבא האנגלי אז התקדם מזרחה לחופי הים הצפוני והפיל מספר מצודות, הגדולה שבהם הייתה אדינבורו שהחזיקה מעמד רק חמישה ימים. בתוך חמישה חודשים מאז חציית הגבול בידי הכוחות האנגלים, ג'ון, מלך סקוטלנד התפטר מתפקידו. עם התפטרותו מהכתר, כיסא אבן הגורל, שהיווה חלק טקסי מרכזי בהכתרת המלכים הסקוטים וסימלה את ריבונות סקוטלנד, נלקחה בידי אדוארד הראשון לאנגליה.

ההתנגדות הסקוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד הפך בפועל לשליט סקוטלנד בעוד ג'ון הושם בשבי בלונדון. סקוטלנד עוד לא נפלה לגמרי לשלטון אנגלי אך האצולה הכנועה למלוכה האנגלית מינתה את ג'ון דה וורן לראש מועצת "השומרים" ואת יוג דה קרסינגהאם לשומר האוצר המדיני. רוב ההתנגדות לשלטון האנגלי התרכזה בהיילנדס, צפון סקוטלנד, אשר ההשפעה האנגלית הייתה פחותה יותר באזור זה. ההתנגדות הסקוטית בהיילנדס הונהגה בידי אנדרו מוריי בעוד ההתנגדות הסקוטית המועטה יותר במרכז סקוטלנד הונהגה בידי ויליאם וולאס. השניים יצרו ברית ביניהם בשנת 1297 ויצאו בסדרת פשיטות נגד מוצבי הצבא האנגלי ברחבי סקוטלנד.

עם הזמן ההתנגדות הסקוטית השיבה לידיה השפעה על כל צפון סקוטלנד מלבד עיר הנמל דנדי שהוטל עליה מצור. בכדי להפיל את המצור היה על צבאו של אדוארד הראשון לעבור אל תוך סקוטלנד דרך נהר פורת'. אדוארד בחר להעביר את הצבא דרך העיר שטירלינג. במהלך הקרב על גשר שטירלינג האנגלים ספגו תבוסה קשה שכללה את נפילתו בקרב של יוג דה קרסינגהאם בעוד הסקוטים ספגו אבדות מעטות שכללו את אנדרו מוריי.

הנסיגה האנגלית בסיום הקרב הביאה לנטישה אנגלית של השטחים הסקוטים שנכבשו קודם לכן. ויליאם וולאס הפך למנהיג המאבק לעצמאות סקוטלנד, הוא החל בסדרת פשיטות על הגבול עם ממלכת אנגליה, סבסד יחסים דיפלומטים וקשרי סחר עם ממלכות כגון צרפת, הכין את צבא ההתנגדות הסקוטית למתקפת נגד אנגלית ומונה ל"שומר" סקוטלנד. אדוארד הראשון היה בנקודה זאת במלחמה בצרפת. בהסדר הפסקת אש עם הצרפתים, שב אדוארד ליורק ובאמצע 1298 חצה בראש צבאו את הגבול לתוך סקוטלנד. הצבא האנגלי שהשתמש בקשתות ארוכות שיוצרו בויילס ניצח במהלך הקרב על פלקירק מדרום לאדינבורו והיה על וולאס לסגת צפונה בעוד המוניטין שלו בפני העם, תומכיו והאצולה היה בתחתית עקב ההפסד.

במקום וולאס מונו שני "שומרים" חדשים להתנגדות הסקוטית, אלו היו רוברט דה ברוס וג'ון קוימין שפעמים רבות הגיעו לאי הסכמות ובתוך זמן קצר רוברט התפטר מתפקיד השומר. המגעים הדיפלומטים של וולאס עם צרפת ומדינת האפיפיור השתלמו כאשר צרפת לקחה לחסותה את ג'ון דה באליול והאפיפיור בוניפקיוס השמיני קרא לאדוארד הראשון לעצור את התקדמותו לסקוטלנד, דרישה ממנה אדוארד התעלם.

עליית בית ברוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק בין ההתנגדות הסקוטית והצבא האנגלי המשיך בשנים הבאות ובמהלך שנת 1302 רוברט דה ברוס נשבע אמונים לאדוארד הראשון. שנתיים מאוחר יותר הצבא האנגלי נחל ניצחון מכריע ורוב האצולה הסקוטית נכנעה לעליונות אנגלית. ויליאם וולאס המשיך בהתנגדותו לאנגלים עד שנת 1305, כאשר נתפס בידי האנגלים בפרברי גלאזגו, הובל ללונדון והוצא להורג לאחר משפט ראווה. זמן קצר אחר כך הוציא אדוארד צו ממשלתי שנועד להביא לסיום הריבונות הסקוטית ולהכריז על סקוטלנד כשטח כבוש של אנגליה אך הותיר סמכות מסוימת לאצולה הסקוטית.

בשנת 1306 רוברט דה ברוס ראה הזדמנות לעלות לכוח ולהאדיר את יוקרתו שלו. המלך הסקוטי האחרון, ג'ון, התפטר והיה בגלות בצרפת לאחרי שנות שבי בסקוטלנד, הוא היה מקורב לאלכסנדר השלישי והיחיד שיכל לאתגר את טענתו לכתר הסקוטי היה ג'ון קוימין. לכן, רצח רוברט את קוימין אך הוא עשה זאת בכנסייה, מה שנגד את חוקי הנצרות הקתולית והביא לכך שהאפיפיור קלמנס החמישי נידה אותו. חודש מאוחר יותר הוכתר רוברט בתור רוברט הראשון, מלך סקוטלנד אך התנגדות של פלגים באצולה הסקוטית הביאו למרידות ורוברט ברח לגלות תוך מספר חודשים בלבד מאז עלה למלוכה. בשנת 1307 אדוארד הראשון נפטר ובנו, אדוארד השני ירש אותו בתור מלך אנגליה. אדוארד השני, בשונה מאביו, לא היה איש צבא ולא התערב בעניינים הפנימיים של האצולה הסקוטית, מה שאפשר לעלייתו המחודשת של רוברט לכוח ולהרחבת השטחים שתחת השפעתו בדרום סקוטלנד.

בעוד מעמדה של סקוטלנד נע בין מדינה ריבונית לשטח כבוש בידי אנגליה בעל אוטונומיה, רוברט סבסד יחסים עם מדינת האפיפיור, ממלכת צרפת וממלכת נורווגיה. רוברט פתח מחדש את הפרלמנט הסקוטי בסנט. אנדרו (אנ') ומיקד את רוב כספי המיסים למלחמה עתידית נגד אנגליה שבמסגרתה עתיד לפעול להשיב את השטחים של דרום סקוטלנד ולהסדיר את עצמאות ממלכתו.

אדוארד השני יצא בשנת 1310 למסע צבאי בסקוטלנד אך נעצר ללא כל התנגשות צבאית בסקוטים מכיוון שהיה על סף מלחמת אזרחים עם האצולה האנגלית. המאבק בין אדוארד השני לאצולה נמשך עד לשנת 1313 כאשר הפלגים הגיעו להסדר. במהלך הזמן הזה רוברט כבש מחדש, כמעט ללא כל התנגדות את דרום סקוטלנד כמו גם האי מאן. בנקודה זאת רוברט דרש שהאצולה הסקוטית תבטל את שבועתה למלוכה האנגלית ותישבע אמונים למלוכה הסקוטית של מחדש, הפעם לשלטון בית ברוס. בנקודה זאת לא היה אדוארד יכול להרשות לעצמו להמשיך להתעלם מעליית ההשפעה של בית ברוס בסקוטלנד, ובשנת 1314 יצא בראש צבאו צפונה.

קרב באנוקברן

קרב באנוקברן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב באנוקברן

הצבא האנגלי הפולש פגש בכוחות הסקוטים תחת רוברט בקרב באנוקברן. הכוחות האנגלים היו כפולים בגודלם מהכוחות הסקוטים וכללו בין 17,000 ל-20,000 חיילים. הכוחות הסקוטים חולקו לשלוש יחידות צבאיות שניתנו תחת פיקודם של המלך רוברט, אחיו ואחיינו. ביום הראשון של המאבק רוברט הפיל את סר הנרי דה בוהון, מבין המפקדים האנגלים, בקרב. מה שהביא לנסיגה אנגלית ולהקמת מחנה למשך הלילה. במהלך הלילה כוחות אצולה סקוטית תחת שירות אנגלי ערקו לצד הסקוטי והוסיפו לפגוע במורל האנגלי. עם שחר יצא רוברט להתקפה והכוחות האנגליים, שתנאי השטח היו לרעתם, הובסו בקרב סדור.

מספר מפקדים צבאיים מהצד האנגלי נפלו בקרב ואדוארד השני כמעט נפל בשבי. הקרב הסתיים בניצחון סקוטי מכריע שהביא בפועל לעצמאות סקוטלנד. האנגלים ביצעו במהלך הקרב סדרת טעויות טקטיות שאפשרו לסקוטים לצאת כשידם על העליונה. בסיום הקרב התפזר הצבא האנגלי והמורל האנגלי נפגע קשות. הקרב הביא לכיבוש מחודש של שטחים בדרום סקוטלנד ולייצוב הגבול כפי שהיה לפני הפלישה של אדוארד הראשון בשנת 1296.

המהפך במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה הידידות המקורי בין הממלכה הצרפתית והממלכה הסקוטית משנת 1326.

לאחר קרב באנוקברן העביר רוברט את המאבק לצד האנגלי של הגבול. רוברט הורה בשנת 1315 לאחיו ויורשו (משום שלרוברט לא היו ילדים לרשת את הכתר אז אחיו הצעיר היה היורש), אדוארד ברוס, לפלוש לשטחי אלסטר בצפון אירלנד, במטרה להקים באי מושבה סקוטית ולפתוח חזית שנייה נגד השטחים האנגלים שם. המערכה באירלנד הסתיימה בכישלון לסקוטים, המושבה לא החזיקה מעמד כנגד השבטים האזוריים, כנגד האנגלים ואל מול ההוצאות הכספיות ובשנת 1318 נהרג אדוארד ברוס במהלך קרב פולקארט נגד האנגלים. במותו הביא לסופו את הניסיון להכניס את אירלנד תחת השפעת ממלכת סקוטלנד.

רוברט הורה למפקדים, כגון ג'יימס דאגלס, לבצע פשיטות חוזרות ונשנות לאורך הגבול ובשנת 1318 התרחשה פשיטה מרכזית שהביאה לכיבוש סקוטי מחודש של עיר הנמל בריק. בשנתיים הבאות הצטמצמה המלחמה ברובה לסטטוס קוו, מלבד הפשיטות הסקוטיות, הגדולה שבהם התרחשה במייטון, צפון יורקשייר. בשנת 1320 האצולה הסקוטית וראשי הכנסייה שלחו לאפיפיור את הכרזת ארברוט שקבעה שלוש נקודות:

  1. ממלכת סקוטלנד היא מדינה ריבונית ועצמאית.
  2. רוברט דה ברוס, הודות לפועלו הוא שליטה הלגיטימי של סקוטלנד.
  3. אדוארד הראשון והשני פעלו ללא הצדקה בניסיונותיהם לכבוש את סקוטלנד.

מדינת האפיפיור הוקירה רשמית באדוארד באליול, בנו של ג'ון דה באליול שנפטר בשנת 1314, בתור יורש הכתר הסקוטי כנבחר אלוהים מכיוון שכאמור רוברט דה ברוס נודה בידי האפיפיור. בשנת 1320 גילה רוברט על קשר נגדו שהונהג בידי בן האצולה ויליאם דה סול שככל הנראה פעל בחסות אדוארד באליול. ויליאם נתפס, הובא למשפט, נמצא אשם ובילה את שארית חייו במאסר. בשנת 1324 נולד דייוויד דה ברוס, בנו הבכור של רוברט מאשתו השנייה אליזבת דה בורג'. דייוויד הפך ליורש עצר ובכך נפתר משבר הירושה הסקוטי ושושלת ברוס הוסדרה רשמית כיורשת לכתר הסקוטי. השלטון של שושלת ברוס הביא ליציבות מדינית בסקוטלנד שהקשתה על כל פלישה אנגלית אפשרית. יתרה מזאת הסקוטים חידשו את חוזה הידידות עם הצרפתים.

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם אדינבורו-נורת'האמפטון

בשנת 1327 התרחשה הפיכה שלטונית באנגליה. איזבלה מצרפת (בתו של פיליפ הרביעי, מלך צרפת), אשתו של אדוארד השני, הדיחה את בעלה בתמיכת אהובה הברון רוג'ר מורטימר. בנה הבכור מנישואיה עם אדוארד הוכתר אדוארד השלישי, מלך אנגליה לאחר ההפיכה אך משום שהיה רק בן 15 אמו ואהובה מורטימר הפכו לעוצרים בפועל של ממלכת אנגליה. איזבלה ומורטימר שניהם תמכו בכיבוש אנגלי של סקוטלנד ועוד באותה השנה שעלו לכוח החלו בפלישה אנגלית לתוך סקוטלנד. הפלישה הייתה הפסד אנגלי מכריע שפגע באוצר המדיני של אנגליה, ביוקרתה של הממלכה וביכולתה לכבוש את סקוטלנד.

בשנת 1328 קראו האנגלים להסכם שלום עם הסקוטים והמלחמה הסתיימה עם חתימת הסכם אדינבורו-נורת'האמפטון. ההסכם נחתם בידי רוברט הראשון באדינבורו ואושר בידי הפרלמנט האנגלי בנורת'האמפטון. ההסכם קבע שלוש נקודות מרכזיות:

  1. עצמאותה המוחלטת של ממלכת סקוטלנד
  2. רוברט דה ברוס, יורשיו וממשיכי דרכו כשליטיה החוקיים של סקוטלנד
  3. קו הגבול בין שתי הממלכות כפי שהוסכם בימי מלכותו של אלכסנדר השלישי

בתמורה לנקודות ההסכם ממלכת סקוטלנד העבירה כספים לאנגליה והאחרונה הסכימה להחזיר את אבן הגורל לסקוטלנד. בסופו של דבר אבן הגורל הושבה לאדינבורו אך ורק בשנת 1996, בהחלטת בית הנבחרים הבריטי של הממלכה המאוחדת. האצולה האנגלית ראתה את ההסכם כמשפיל ובתוך כמה שנים החלה מלחמת העצמאות הסקוטית השנייה שהיוותה ניסיון אנגלי נוסף לספח את סקוטלנד.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורשת של מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה רחבה ושני נושאים מרכזיים לגבי מורשת המלחמה הם השפעה מרכזית על התהוות הזהות הסקוטית שהייתה עצמאית מההשפעה האנגלית והקמת ברית אולד, לפיה בכל פעם שאנגליה תתקוף את צרפת או את סקוטלנד, האומה השנייה תגיב במלחמה משלה כנגד האנגלים, וכך במשך השנים המלחמות הרבות בין אנגליה לצרפת הביאו גם למלחמות בין אנגליה וסקוטלנד. יחסי אנגליה וסקוטלנד הביאו למלחמות ממושכות במשך שלוש המאות הבאות עד להפיכתו של ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד למלך על שתי הממלכות באיחוד הכתרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]